הכנסיה הקתולית ביצעה שורה ארוכה מאד של פשעים בהיסטוריה שלה, מהרגע שבו טעמה טעמו של כוח. משותפות פעילה מאד ברצח העם במה שהוא היום המדינות הבאלטיות, עבור בתמיכה בשתיקה (אם כי אחר כך גם התנגדות) לרצח העם בדרום אמריקה, והיותה שותף שקט של גרמניה במלחמת העולם השניה. על האינקוויזיציה מיותר להרחיב את הדיבור (אם כי לא מיותר להזכיר שוב שבניגוד למיתוס המקובל, היא לא רדפה יהודים).

ועדיין, עם כל פשעיה, זה שעליו המאמינים מסרבים למחול הוא חטא החיפוי על פדופיליה. תחילה בארה"ב ואחר כך באירלנד ומשם בעולם הקתולי כולו, נחשפו אלפי מקרים של כמרים פדופילים, שביצעו מעשים מגונים ואונס באלפי, אולי עשרות אלפי, קטינים. הנתונים הרשמיים של הכנסיה מדברים על מעורבות בפעילות פדופילית של 1.5% עד 5% מבין הכמרים. הכנסיה לא העמידה אף אחד מהם לדין; היא לא שללה מאף אחד מהם את תפקיד הכומר שלו (תהליך קיים שהשימוש בו נדיר); היא הסתפקה בהעברתם ממקום אחד למשנהו. בפועל, המשמעות היתה שפדופיל שהסביבה כבר החלה לחשוד בו הועבר בדיוק באותו רגע למקום אחר, שם הוא לא היה מוכר ושם יכול היה להמשיך ולפעול כרגיל. למותר לציין שלא היתה פניה לרשויות החוק.

כל ההעברה הזו של כמרים מדיוקסיה אחת למשניה הצריכה שיתוף פעולה של מאות בישופים. הארכיבישוף הקרדינל של בוסטון, ברנרד לאו, היה אחד הבולטים במעורבים; המקרה שלו, שנחשף לאחר שארגוני קהילה קתולים סירבו לשתוק ועוררו שערוריה, הביא לכך שעשרות כמרים מהדיוקסיה שלו הביעו בו אי אמון, מקרה שאין לו תקדים. זמן קצר לאחר מכן, לאו עבר – יש אומרים, נמלט – לרומא, שם הוא מחוץ להישג ידן של הרשויות האמריקניות. המחוז הכנסייתי שלו התמוטט כלכלית עקב התביעות מצד הנפגעים.

לאו לא היה הבכיר היחיד המעורב. לפני כשנתיים התפגר מַרסִיאַל מַאסִיאֵל, מייסד הארגון הקתולי הארכי-שמרני Legion of Christ. במשך שנים הואשם מאסיאל בעשרות מעשים מגונים ואולי גם מעשי עונש בעשרות קטינים שהיו תחת חסותו. הוותיקאן הגן עליו כמיטב יכולתו; בין המגינים היו גם האפיפיור יוחנן פאולוס השני ומי שיירש אותו, הקרדינל דאז יוזף ראצינגר. כשנה לאחר עלייתו של רצינגר לכס הקדוש, הוואתיקן נזף רשמית במאסיאל על השערוריה ההיא. המסר של הממסד הכנסייתי היה ברור: הנזק התדמיתי שייגרם לכנסיה בשל החשיפה חמור יותר, או על כל פנים חשוב יותר, מהנזק שנגרם לקטינים שהופקרו בידי זאבים מחופשים לרועים רוחניים.

באירלנד קורה בשנים האחרונות משהו משונה: המאמינים מגיעים לתפילה, מקבלים את לחם הקודש – ויוצאים מן הכנסיה מבלי להקשיב לדרשה. הכנסיה טענה במשך 1,700 שנים, מפולמוס דונאטוס והלאה, שהכומר הוא צינור של חסד של אלוהים, ושמעמדו כצינור לא מתבטל גם אם הוא כלי מלא זוהמה. הקהילה הפנימה את המסר: המאמינים מקבלים ממנו את החסד, הנס, שהוא מסוגל לבצע – אבל אין להם כל עניין במה שיש לומר. הוא מכשף ותו לא. אין לו מעמד רוחני.

מספר הכמרים הקתולים, ומספר המועמדים לכמורה, יורד בתכיפות. באירלנד, הכנסיה גוססת.

* * * * *

כל זה, כמובן, כהקדמה לפרשת מוטי אלון. פדופיליה איננה מוגבלת לכמרים קתוליים. על פי החשדות, אלון ביצע מעשים מגונים ואולי חמור בכך בכמה מתלמידיו. כרגיל, עם הפרסום הראשוני מגיעות עוד ועוד תלונות.

וכמו במקרה של הכנסיה, גם כאן יש קשר שתיקה. גוף נטול כל סמכות פורמלית, המכונה פורום תקנה, ידע על מעשיו של אלון לפני שלוש או ארבע שנים. ראוי לציין שעיקר השערוריה הקתולית כבר הסתיימה אז. חברי תקנה לא למדו מלקחה. מה יש לגויים ללמד יהודים.

פורום תקנה נוצר לאחר שנחשפה העובדה שזאב – איזה שם הולם – קופולוביץ', ראש הישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים ביצע מעשים מגונים ב-12 מתלמידיו. אם לדייק, ביצע מעשים מגונים לפחות ב-12 מתלמידיו. הסבירות שישנם נפגעים שאנחנו לא יודעים עליהם גבוהה מאד. לקשר השתיקה שלו היו שותפים אברהם שפירא, לשעבר הרב הראשי, וחיים דרוקמן. לא בדיוק קרדינלים וארכיבישופים, אבל די קרוב. שפירא ודרוקמן לא הועמדו לדין; היועץ המשפטי דאז, אליוקים רובינשטיין, היה רחמן כמנהגו והסתפק במכתב נזיפה חריף.

מה עשה פורום תקנה כשנודע לו על החשדות כנגד מוטי אלון? לזכותם ייאמר שהם פנו ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שאמר להם שבלי תלונה רשמית במשטרה ידיו כבולות. לחובתם ייאמר שהם בחרו בדיוק באותו פתרון של הכנסיה הקתולית: השתקה והעברה למחוז אחר.

שוב: הם בחרו להעביר את אלון לקהילה אחרת, לאחר שהוא כבר נחשף בקהילה שבה פעל. לקהילה החדשה לא היה מושג שטורף מיני בא להתגורר אצלם. דאגו שלא יהיה להם מושג. כלומר, במקום לחשוף את זהותו של אלון, הם העדיפו להרחיק אותו – אבל לא לנטרל אותו.

מה הם יכלו לעשות? כמה וכמה דברים. הם יכלו לנדות אותו. זה צעד חריג, מזעזע, אבל לא חסר תקדים. הוא מושת על גברים שמסרבים בעקביות לתת לנשותיהם גט. רב שמועל באמון תלמידיו – ובאמונם, ראוי לציין, של ההורים שהפקידו בידיהם את ילדיהם – הרוויח ביושר את העונש הזה.

הם יכלו לתלות גילויי דעת, שמבהירים שאלון מסוכן לציבור שלו, חתומים בשמם וביוקרתם. הם יכלו לומר שהם שמעו עדים, האמינו לעדים האלה, ועל כן הם אוסרים על כל מי שילדיו יקרים לו לשלוח אותם ללימודים אצל מוטי אלון. ספק אם הוא היה מעז לתבוע אותם לדין – מה גם שסביר מאד שמתלוננים, שהיו רואים אותו תובע, היו ניצבים לצד הנתבעים.

הם יכלו להגיע לכל מקום בו הוא נושא דברים, ולהתעמת איתו. למעשה, על פי דיווח היום ב"ידיעות", משהו מעין זה קרה לפני מספר שבועות – אבל נשאר בין הנוכחים באותו מקום.

במקום כל זה, הם בחרו בשתיקה. למרות שהם עצמם מודים שהתקבלו עוד ועוד תלונות, ושהם התרו באלון פעם אחר פעם. כל תלונה, כל "התראה", היא בפוטנציה ילד שחייו נהרסו. יתר על כן, נראה שהמצב היה ממשיך כפי שהוא, כי מדברי אנשי "תקנה" עולה שהם החליטו לפרסם את הידוע להם – מה שיכלו, אגב, לעשות לפני שלוש שנים באותה המידה – רק לאחר שהגיעו למסקנה שהידיעה דולפת לתקשורת (הם אף נקבו בשם הכתב החוקר, אבישי בן חיים).

כלומר, כמו ההיררכיה הקתולית, אנשי "תקנה" עמדו מנגד כאשר אחד משלהם ממשיך – בידיעתם! – לפגוע בחפים מפשע. הם חשפו את הפרשה, לדעתי, בעיקר משום שחשיפה חיצונית היתה מפנה אליהם הרבה מאד שאלות קשות. עכשיו, הם מצטיירים כמי שחשפו את אלון. בשלוש השנים האחרונות, הם חיפו עליו. הם לא היו מוכנים ליידע את הציבור במה שעשה אחד משלהם; החשש מ"חילול השם" היה ודאי שיקול מרכזי. ומדובר בפורום שיש בו לא מעט אנשים שלאומץ הציבורי שלהם יצא שם בסביבתם. סביר להניח, אגב, שאת ילדיהם-שלהם הם לא שלחו להתחנך אצל אלון.

כל זה עומד מעבר לשאלה של הלגיטימיות של קיום מסגרת חוקית-למחצה, מעבר לעובדה שאנשי "תקנה" התנהלו בפועל כמו אנשי משמרת הצניעות. פרדוקסלית, אילו לא התקיים פורום "תקנה" כלל, מצבם של החברים בו היה טוב יותר. משהוקם, ומטרתו היא להגן על הציבור מטורפים בקרב הרבנים, הוא נכשל בתפקידו: החברים בו אשמים בקשר שתיקה משותף, מעגל שתיקה שרק התרחב. שורה של כותבים דתיים, מהטרוריסט בדימוס חגי סגל ועד יאיר שלג, מיהרו – כרגיל, זו התמחותו של המגזר – להשוויץ בכך שחובשי הכיפות שונים ממגזרים אחרים. אוי לגאווה הזו.

(יוסי גורביץ)