יש חברת כנסת ויוליה שמאלוב-ברקוביץ' שמה. תודו שהשם הזה לא בדיוק מתגלגל על הלשון. יוליה מי? תשאלו את עצמכם. ובכן, מדובר בחברת הכנסת הטריה ביותר, שבמהלך השבעתה – עם פרישתו המבורכת של חיים "הלשון" רמון – הבטיחה ש"אשרת את המדינה הזו נאמנה עד סוף ימי", ומיד לאחר מכן פצחה בקריאת פרק תהילים. בקריאה ראשונה זה נוגע ללב, בקריאה שניה אתה קולט שהיא בעצם מתכוונת להשאר בכנסת קצת יותר משמעון פרס.

כדי להשיג את המטרה הזו, צריכה שמאלוב-ברקוביץ' למשוך איכשהו את תשומת הלב של האספסוף. אי לכך ובהתאם לזאת, היא החליטה לרכב על הגל של מלחמה ב"משתמטים". איך? ובכן, שמאלוב-ברקוביץ' הודיעה לתקשורת – בהודעות לתקשורת היא טובה – שבקרוב היא תגיש הצעת חוק שכל ישראלי הצעיר מגיל 22 יצטרך לנפנף בכניסה לאוניברסיטה בפטור משירות צבאי בטרם יוכל ללמוד. המטרה: לאמלל את המשתמטים, כמו גם למנוע מהם ללמוד באוניברסיטה בזמן שאחרים מזיעים על ג'בלאות. שמאלוב-ברקוביץ' גם רוצה שהמדינה לא תסבסד את לימודיהם של ה"משתמטים". מההודעה שלה לתקשורת עולה שגם ג'ובניקים – כאלה שהצבא החליט שיעשו משהו לא קרבי – הם חצי משתמטים.

כלומר, שמאלוב-ברקוביץ' רוצה מדינה שבה מי שלא משרת בצבא יצטרך לבטל את זמנו במשך שלוש שנים, ואחר כך לא יוכל ליהנות כמו כולם מחינוך. כי חינוך, במיוחד בעידן הפוסט תעשייתי, מיועד לחיילים בלבד, ואילו היו הדברים תלויים בשמאלוב-ברקוביץ', רק לכאלה שהסתערו על עזה עם סכין בין השיניים.

למרבה השמחה, שמאלוב-ברקוביץ' לא מחוברת למציאות. בישראל, גבירתי חברת הכנסת, אין משתמטים. יש רק אנשים שהצבא החליט לא לגייס או החליט לשחרר. כל "משתמט" יוכל להגיע לאוניברסיטה, להציג את הפטור שלו, ולהמשיך הלאה. לחרדים ולערבים יש פטור גורף מלכתחילה. אם שמאלוב-ברקוביץ' רוצה להשתמש בתירוץ ה"לא משרתים בצבא" כדי להפלות את הערבים – החרדים ממילא לא לומדים אלא תפלות – מזכותם לחינוך, שתתכונן למאבק ארוך בבג"צ. מצד שני, שמאלוב-ברקוביץ' אינטילגנטית בדיוק כמו מסניפי צה"ל הרגילים, שגם הם מוסתים נגד "המשתמטים", כך שהיא תוכל להשיג את מטרתה העיקרית – שחברי קדימה יזכרו מי היא בעצם בבוא יום הפריימריז.

שמאלוב-ברקוביץ' לא לבדה במאבקה הנחוש למען זקפת ישראל. שר החינוך הדגול מרבבה שלנו – שחוש ההומור החריג שלו הודגם לאחרונה כשמינה אדם המאמין שהעולם נברא לפני פחות מ-6,000 שנה ושמאמין שאין חשש לעולם כי אלוהים לא מרשה לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך – רוצה לחייב את כל הסטודנטים בישראל להשתתף בקורסים ב"מורשת העם והמפעל הציוני". כולם, בלי יוצא מן הכלל, יידרשו להשתתף, וכנראה גם לעמוד בבחינה. אמור מעתה, לא יהיה אדם זכאי לתואר בישראל אלא אם הוכיח את נאמנותו לאידיאולוגיה של המשטר.

בניגוד להודעה לעיתונות על הצעת החוק של שמאלוב-ברקוביץ', ליוזמה השקטה של סער דווקא יש סיכוי ניכר לעבור. בכך תהפוך ישראל לאחת המדינות הבודדות בעולם שמאלצת את תלמידיה להבחן בשיעורי אינדוקטרינציה. ברית המועצות לשעבר – כמה נעים הביטוי הזה – אילצה את תלמידיה להבחן במרקסיזם לניניזם. משטר הבעת' בסוריה מאלץ, אומרים, סטודנטים להבחן במשנה הרשמית של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית שלו. ועכשיו גם ישראל.

ראש ממשלתנו הזקוף – ההוא שעדיין בתפקידו למרות שאשתו הגיעה שלשום להסדר מחוץ לבית המשפט, שממנו משתמע שהיא עשקה את אחת העובדות שלה – הודיע בתחילת השבוע שלרשימת ה"אתרים הלאומיים" שלו יתווספו שני אתרים בגדה המערבית, המבנה שנטען שהוא מערת המכפלה והמבנה ההלניסטי שנתפס בטעות כקבר רחל.

שני המבנים האלה, לא במקרה, נמצאים בשטחים שאמורים להיות בשליטת הרשות הפלסטינית. כניעתו של נתניהו לדרישות המתנחלים בשאלה הזו אומרת, אם למישהו היה עוד ספק, שלישראל אין כל כוונה לסגת מהמקומות האלה. לא רק שאין לה כוונת נסיגה, היא גם מספחת אותם למחצה.

שלשום יצאו כ-100 פורעים חובשי כיפה להסתערות לתוך יריחו. החיילים האומללים, "שמשון הנבעך" כלשונו של לוי אשכול, לא ידעו מה לעשות. הם ניסו לעצור אותם, ללא הצלחה – ואחר כך החליטו, שמאחר והם אינם יכולים לעצור אותם בהסתערותם לתוך עיר שנמצאת בשליטה של הרשות הפלסטינית, לפחות יאבטחו אותם. את האבטחה הזו, למותר לציין, הם אינם מציעים למפגיני בילעין ונעלין. אותם הם יודעים היטב כיצד לפזר.

אחת המטרות העיקריות של הציונות – שים לב, גדעון סער – היתה הנורמליזציה של היהודים. ישראל היתה אמורה להיות מדינה ככל המדינות, עם גנב יהודי שייתפס על ידי שוטר יהודי ושיובא בפני שופט יהודי. עוד בטרם הגיעה לגיל 65, ישראל היא מדינה שמאמינה שזכויות האזרח בה מיועדות לחיילים בלבד, שאין להכשיר סטודנטים אלא אם עמדו בבחינות האידיאולוגיות הנדרשות, ושיש לה זכויות על אתרים ארכיאולוגיים בשטחן של מדינות אחרות. החיילים שלה לא עוצרים פוגרומצ'יקים, אלא מאבטחים אותם.

תומכי ישראל נוהגים לטעון שהערצת הצבא השולטת פה היא תוצאה של המלחמה הבלתי פוסקת. הבל הבלים: בישראל אין מלחמה ולא היתה מלחמה של ממש מאז 1948. לכל היותר היו כמה התקפות טרור, שב-2002-2003 אכן הגיעו לשיא חומרתן. אבל תל אביב איננה ווארשה של 1939 או 1944 ואפילו ירושלים של 2002 לא היתה סרברניצה תחת האש הסרבית. ישראל יכולה היתה לצמצם משמעותית את ההתקפות הללו – אבל היא מעדיפה לסגוד לאבנים בחברון ובבית לחם. היא בוחרת פעם אחר פעם, במודע, להפוך את עצמה לספארטה קטנה ומכוערת. המקבץ של השבוע האחרון הוא דוגמא מצוינת.

והשבוע עוד לא הסתיים.

(יוסי גורביץ)