ידידה טובה שאלה אותי, לפני די הרבה זמן, איך בעצם התדרדרה ישראל כל כך מהר למדינה דתית ולאומנית. שכחתי. היא הזכירה. הנה נסיון לענות על השאלה. למותר לציין שכל נסיון לצייר תמונה הנמשכת עשרות שנים ומקיפה מיליוני בני אדם היא הכללה, הכללה גסה אפילו, ושאפשר יהיה למצוא יוצאי דופן כמעט לכל טענה פה; ואף על פי כן אני חושב שהיא עומדת.

הבעיה הראשונית היא חוסר הנוגדנים של הישראלים כלפי היהדות. עם כל הדיבורים על "יהודי חדש", לא הציונות ולא ההשכלה עשו ליהדות את מה שעשתה לנצרות תקופת הנאורות: פירוק לגורמים, חשיפת ערימת השקרים, ההבלים, השטויות, והזוועות שהן רוב רובו של הקורפוס היהודי, התלמוד. התלמוד, ולא התנ"ך, היה – לפחות מאז המאה השישית – ספר היסוד היהודי; סטיה ממנו, או כפירה בכך שכותביו זכו להשראה אלוהית, הובילה תמיד להרחקה מכלל הקהילה היהודית. התלמוד שטוף בשנאה לכל מה שאיננו רב יהודי, והוא יצר קהילה שונאת, שהליטורגיקה שלה כוללת קללות כנגד לא-יהודים, נשים ועבדים. (תהיתי פעם אם יש הקבלה בין הברברי, האשה והעבד, שלדברי אריסטו לשלושתם יש חצי נשמה, ובין התפיסה שיש לברך על כך שגבר יהודי לא נולד גוי (ברברי), אשה או עבד.)

הציונות היא תוצאה של תסיסה לאומנית במזרח אירופה; שורשיה בביצה המבעבעת של הקיסרויות האוסטרו-הונגרית והרוסית, שכללו גם את פולין. במערב היתה נוכחותה קלושה. התנועות הלאומניות המתעוררות במזרח אירופה היו תנועות "אורגניות" – כלומר, הן סברו שיש מהות "טבעית" של אומה, ושכל מי שאיננו שייך אליה פוגע בה. התפיסה הזו עדיין מאמללת את האזור (המיעוט ההונגרי ברומניה, האוקראינים בפולין), וקורבנותיה הראשונים היו היהודים, שתמיד היו לא שייכים והקפידו להדגיש את אי שייכותם. הסובלנות הרשמית, שאם גם לא תמיד הופגנה במעשה, של התקופה הטרום-לאומנית, לא יכלה לשרוד את המעבר אל תפיסה לאומית-אורגנית. התפיסות הפסוודו-דארוויניסטיות שרווחו בסוף המאה ה-19 תרמו גם הן את שלהן לדחיית ה"גוף הזר".

הלאומנות היהודית המתעוררת, שהתעוררה כאמור בחלק המפגר ביותר של היבשת – ברוסיה עדיין האשימו ב-1911 יהודי ברצח פולחני של ילד נוצרי; תפיסות דומות רווחו ברומניה; עלילה דומה הובילה לפוגרום בפולין ב-1946, אחרי הכיבוש הנאצי – לא יכלה להשאיר מאחוריה את סיפורי הזוועה של התלמוד, לא לגמרי. הם לא יכלו להכריז על הקמת לאום יהודי חדש – אף שהיתה לה מולדת, מורשת, שפה משלה ומטבח משלה, האומה האידית לא קמה – כי התפיסה היתה שעמים "מתעוררים" צריכים היסטוריה. ולהם היתה רק ההיסטוריה היהודית. התנערות ממנה – או, ליתר דיוק, מהחלק ממנה שבחרו להם – היתה משאירה אותם עם שבר כלי.

הציונים ניסו בקוצר רוח ליצור אומה יהודית חדשה-ישנה. כמו אטאטורק, הם ניסו לבצע זינוק מהמאה השלישית אל המאה ה-20. הם השליכו מאחורי גוום את רוב רובו של התוכן היהודי, ושמרו את סיפורי מסירות הנפש – אין אומה נולדת אם אין גבורה, ולו גבורה מרטירית. אבל הם נשבעו שהגבורה שלהם תהיה אחרת. הם רצו להיות קוזאקים יהודים. מכאן המשיכה לבדואים אצל אנשי השומר, מכאן ההערצה הבלתי מוסתרת ל"פשטות" של האיכר "הבלתי מתוסבך" האוקראיני; מכאן התיעוב לכל העיפוש היהודי, כל פלפלת-הסרק הרבנית, כל המסכנות חסרת התוחלת, כל אפסות הקיום שאנו מוצאים אצל ברנר, ולא רק אצלו. שהקיום היהודי בעיירות מזרח אירופה לא היה קיום ראוי – זו נקודת הסכמה בין הציונות ובין התנועה האנטישמית המתעוררת. נקודת הסכמה אחרת היא שיהודים אינם צריכים לחיות באירופה, משום שהם נטע זר בה.

הציונים זיקקו, אם כן, מתוך היהדות את שנאת האדם שלה, ונשאו אותה איתם. השנאה הזו, הפחד מן ה"גוי", יהיה הבסיס לבנייתה של ישראל. כן, יהיו ביניהם הומניסטים, אבל הם יישארו בשוליים. הציונים מתחפשים לחלוצים אירופאים – הרצל מבטיח חגיגית, ב"מדינת היהודים", שהמדינה שלו תהיה מוצב אירופאי קדמי במזרח – ונוסעים מערבה. אבל המורשת היהודית נושאת איתה שלושה פגמים קטלניים.

את האחד, שנאת המין האנושי, אימצו הציונים אל ליבם. השני היה חמקמק יותר: היהדות לא ידעה כיצד להקים מדינה. המחשבה המדינית היהודית קפאה בשלב המלך-והמועצה ההלניסטי. זה מה שכותבי המשנה הכירו ועם זה הם נשארו. המחשבה המדינית היהודית דילגה אל קץ הימים, וציפתה לבואו של מלך משיח. כל מה שעמד בין המלך היהודי האחרון והמלך העתידי היה חשוד מלכתחילה, "ערכאות גויים", ואף ששילמו לו מס שפתיים של "דינא דמלכותא דינא", ליהודים יש היסטוריה ארוכה ומפוארת של הונאת ממשלות זרות או שיחודן – שאכן היו עוינות במידה זו או אחרת. כל זה הוביל למסורת של בוז לשלטון מצד יהודים. המונח "טמיון" משמעו "אוצר הממלכה" ביוונית; "ירד לטמיון" פירושו דבר שאבד, שלא תהיה ממנו עוד תועלת. ליהודים לא היה חלק ונחלה בממלכה.

אם אפשר היה – האם אפשר היה? – להקים מדינה או אוטונומיה אידית במזרח אירופה, הסיכוי לכך נגוז אחרי מלחמת העולם השניה והשואה. הציונים מצאו את עצמם בלב קהילות עוינות, שנשבעו להשלים את מה שלא השלים היטלר. הם פעלו כ"כובשי כנען בסופה", וביצעו את הטיהור האתני הגדול שבסיומו עמדה מדינת ישראל. יכול להיות שאי אפשר היה להקים אותה אחרת.

ואז הם ניצבו מול הריק הגדול. המטרה אליה הם שאפו במשך חמישים שנה הושגה: הוקמה מדינה, סוג של. אבל זו היתה מדינה שנבנתה על בתי קברות. העם שגורש או נטבח נכח כמעט בכל פינה. והציונות נפחה את נשמתה. היה צורך באידיאולוגיה חדשה – ובן גוריון אימץ את דת השואה, שמשפט אייכמן היה מעמד הר סיני שלה. האידיאולוגיה החדשה מחקה את שרידי הסוציאליזם של הציונות: היא התמקדה בפחד מכל זר ושנאה כלפיו.

וכמובן, הזרים השנואים ביותר היו אלו שעדיין הילכו כצללים במולדתם. בני אדם שונאים את אלו אשר להם גרמו עוול; ערביי ישראל היו מושאי שנאה מלכתחילה. שוב ושוב התייחסו אליהם כאל גיס חמישי. טבחו בהם בכפר קאסם. הטילו עליהם משטר צבאי שנמשך עד 1966. ואחר כך בא הכיבוש, והיו מתנגדים חדשים.

הבעיה של רוב מוחלט של יהודי ישראל היא חוסר יכולתם לנטוש את הדוקטרינה של "עם נבחר". רוב רובם מתייחס בבעתה לעצם המחשבה שבן המשפחה יבחר לו מישהי שאיננה מבני ברית לזוגתו. החוק הישראלי לא מאפשר את מה שעדיין מכונה, 43 שנים אחרי Loving vs. Virginia, "נישואי תערובת".

שנות השבעים והשמונים נשאו עמם גל ליברליזם לישראל. אלו היו השנים הטובות ביותר של המדינה, מבחינת היחסים האתניים שבה. בשנים האלו, יותר ויותר מערביי ישראל התייחסו אל עצמם כ"ערבים ישראלים", וכך גם החלו להתפס על ידי הפלגים הליברליים בישראל. שולמית אלוני התחילה לדבר על המושג שהיה מובן מאליו בכל מקום אחר – מדינת כל אזרחיה.

אבל, כפי שלומדת טורקיה כעת, אפשר להדחיק את הדת, אפשר לדכא אותה בכידונים – אבל אם אין מתמודדים איתה בוויכוח ומביסים אותה שם, היא תשוב. התקופה האוטוקרטית של בן גוריון דחתה את היהדות הדתית לשוליים, אבל בסוף שנות השישים יותר ויותר ישראלים גילו שמשנשלה הקליפה הציונית, אין להם זהות. את הזהות הליברלית הם דחו במיאוס – משמעותה היתה ויתור על ייחוסם כני העם הנבחר. הם יכלו להיות ישראלים – אבל גילו שיחד איתם יש עוד ישראלים, לא יהודים. הישראליות היתה, מבחינתם, העמדתם במדרגה אחת עם בני אדם נחותים יותר, גויים. את זה הם לא יכלו לשאת. היהדות, כזכור, לא עברה חילון. החילוניות הישראלית של הדורות המייסדים לא התעמתה עם המקורות היהודיים ולא הביסה אותם. היא היתה חילוניות מועתקת, נטע זר.

התוצאה היתה פניה חדה ימינה, שאפשר היה לראות כבר בתחילת שנות התשעים. העליה הרוסית, הלאומנית ברובה המכריע, שימשה זרז לכך. יחסם של הרוסים ל"אסייאתים" למיניהם תמיד היה גזעני מאד, והזהות הרוסית היתה אתנית מאד. ברית המועצות לא הצליחה, בין השאר משום שלא באמת ניסתה, להתגבר על ה"שובניזם של רוסיה הגדולה". שנאת הזר הזו הועתקה כעת לכאן. ככל שערביי ישראל רצו להיות ישראלים יותר, כך היהודים רצו להיות יהודים יותר. השיא הגיע עם בחירת ברק – ועם הפיצוץ שבא בתקופתו, של מהומות אוקטובר. הערבים הבינו את המסר, והיהודים יכלו להתבוסס בצדקתם – הרי אמרנו לכם!

זהות יהודית חילונית, ודאי זהות חילונית לאומנית, מתקשה מאד לעמוד בזכות עצמה. בסופו של דבר, חוזרים אל הטיהור האתני של 1948, ואותו צריך איכשהו להצדיק. ההצדקה היחידה היא דתית – זו ארץ שהובטחה לנו על ידי אלוהים, ויש הרבה מאד יהודים שאינם יהודים אלא בשנאת הזרים שלהם ובשכנועם שבעצם לידתם לאם יהודיה הם נעלים על 99.5% מהאוכלוסיה. זו, בין השאר, הסיבה לכך שהיהדות הרפורמית מתקשה לתקוע יתד בישראל – היא מוותרת על תפיסת הבחירה. בית הכנסת שהיהודי הישראלי איננו נכנס אליו, כפי שאמרה בשעתו גאולה כהן, הוא בית כנסת אורתודוקסי. הרבה מאד אנשים התחילו להגיד שהם אמנם לא מאמינים ב"יהדות של הרבנים", אבל הם "בהחלט יהודים", והיו מי שדיברו על "גורל יהודי" או "תרבות יהודית" (איזו? מה הקשר, שאיננו דתי, בין תרבותם של יהודי אתיופיה ותרבות יהודי פולין?). אבל זו לא היתה תשובה ראויה לתשובה הסדורה של הדתיים והחרדים, והתשובה הסבירה לאנשים כאלו – הומניזם חילוני – לא באה בחשבון.

הימין הדתי נראה, לחלק גדול והולך של הישראלים, כ"אותנטי" יותר. הפיצוץ הנורא של האינתיפאדה השניה, שחיסל את מחנה השלום הישראלי כגוף פעיל, הוביל לרדיקליזציה של חלק ניכר מהישראלים. הם פנו בחדות ימינה – אבל הימין ההגיוני היה הימין הדתי. הימין ה"בטחוני" התמסמס, בין השאר משום שמצא את עצמו בסתירה פנימית: המשך האחזקה בשטחים אולי מנע פיגועים בתוך ישראל גופא, אבל התחיל ספירה לאחור לקראת סופה של הלגיטימיות הישראלית. כאשר יהיו יותר פלסטינים מישראלים, והם ידרשו זכויות אזרח, הימין הבטחוני לא יידע מה לעשות. לימין הדתי לא יהיו שום ספקות. אף פעם לא היו לו.

בתוך מה שנראה כמו מלחמת השמדה אתנית, שבה נידון צד אחד לגלות או הכחדה, הימין הדתי – שזה בדיוק מה שהוא מחפש – הוא הבחירה ההגיונית. זהו גם ימין לא מתנצל, שבחלקיו היותר ביזאריים הוא גם עובד אדמה. כלומר, האידיאל הציוני הישן של חלוץ שהוא מצד אחד בהמה גסה וברוטלית, מצד שני גאה ביהדותו, מתגשם עכשיו היטב בנערי הגבעות. בפרפרזה על המשפט הישן ההוא, רצינו לגדל מוז'יקים וגידלנו קוזאקים.

התהליך של השנים האחרונות – שבו ישראל מתנהגת כמדינה משוגעת והעולם מתחיל להתייחס אליה בהתאם – רק מאיץ את תהליך הברוטליזציה וההתייהדות של ישראל. בקצרה, למה ישראל הופכת ללאומנית ודתית יותר? כי אם לא יעשו כן, יצטרכו רוב תושביה לוותר על פנטזיות עם האדונים שלהם. ובמקום שהופך לבלתי נסבל מיום ליום, שעובר ברבריזציה והטפשה מתמשכות, גם נחמת השוטים ש"נולדת בן מלך" היא משהו להתנחם בו.

(יוסי גורביץ)