בישראל יש הפרדה הרת אסון בין מדיניות לבטחון. וכשאני אומר "הפרדה" אני לא מתכוון להפרדה מושגית, או אפילו ארגונית, אלא הפרדה פתולוגית. החלק במוח הישראלי שחושב על בטחון פשוט מנותק מהחלק במוח שחושב, או לפחות אמור לחשוב, על מדיניות. כששני חלקי המוח חושבים ביחד, קוראים לזה "אסטרטגיה", מין דבר כזה שעוזר לשחק שחמט ולנהל מדינות שלא קוראים להן ישראל. ב-2001, למשל, כוכב רשימת החיסול, ראאד כרמי, עשה "בליפ" על מסכי 8200, וחוסל. הייתי מצפה שבדיון שבו אישרו את החיסול, יבדקו איך הוא ישפיע על מדיניות ישראל, לאור הפסקת הפיגועים מצד הפת"ח וניסיונו לחזור לשולחן המו"מ. אבל זה לא קרה, כרמי חוסל רק משום שהיה ברשימה והגיע לו. הפיגועים התחדשו, עשרות נרצחו כבר בחודש הראשון, מאות לאחר מכן, המו"מ לא חודש והחמאס זכה בשלטון. אני לא אומר, בהכרח, שלא היה צריך לחסל את השרץ, אבל כן הייתי מצפה שהחלטה כזאת תהיה חלק מאסטרטגיה כלשהי.

בישראל, איומים נתפסים כגורם קבוע, חלק מהסדר הקוסמי של "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", וסדר קוסמי אנחנו לא יכולים לשנות. זה התחום של "צור ישראל".וכמו שהסבירו לנו בבית הספר, במגילת העצמאות כתבו "צור ישראל" כדי שהדוסים יוכלו להבין שזה אלוהים, וכל השאר שזה צה"ל. אז. אומרים שמי שלא לומד מההסטוריה נידון לחזור עליה, אבל מבחינתנו ההסטוריה תמיד חוזרת ממילא, אז בשביל מה ללמוד? אנחנו כבר יודעים שבכל דור יש היטלר חדש, פעם זה היה נאצר, אחר כך ערפאת ועכשיו אחמדינג'אד, אלוהים את צה"ל בע"מ יצילינו מידם (בע"ה ובלי נדר) והפוליטיקאים, עם "השיקולים הזרים" שלהם צריכים רק לדאוג שארה"ב לא תסגור את הברז ותמשיך להטיל וטו על החלטות נגדינו במועצת הביטחון. מנטליות הגטו עם הזמן המעגלי המיתולוגי שלה אומרת שאנחנו אף פעם לא נחשוב במונחים של מה אנחנו רוצים שיקרה, אלא רק נגיב למה שקורה, מי בתפילה ומי בטנק ו"כלי קודש" אחרים ( כל הזכויות שמורות לרב צבי יהודה קוק).

ולאור כל זאת, ילדים, מי רוצה לנחש מה עלול לקרות עם איראן? מבחינת המוח הישראלי, הנושא סגור. אחמדינג'אד הוא היטלר והוא אמר שהוא מתכוון להשמיד אותנו. למעשה, הוא מדבר על מיטוט המשטר הציוני. אבל היות שמבחינתנו, המדינה הציונית זה הדבר היחיד ששומר על היהודים מפני שואה שניה והאיראנים מפתחים נשק אטומי, אנחנו שמענו שהוא אמר שהוא מתכוון לזרוק עלינו את הפצצה הראשונה שתהיה מוכנה. בעצם, אני חושב שרוב הישראלים מאוד יופתעו לשמוע שהוא לא אמר שום דבר כזה. "העולם" (מונח שלא כולל אותנו) יפקיר אותנו, והפוליטיקאים צריכים לתת לאמריקאים הזדמנות לשחק בדיפלומטיה הזאת שלהם לפני שנפעל, כדי שלא יעשו לנו בעיות אחר כך. כך, בדיוק, לוי אשכול התעקש לעכב את היציאה למלחמת ששת הימים, מול איומי פוטש מהצבא ופאניקה ציבורית מהשמדה ע"י ההיטלר התורן (נאצר) עד שהאמריקאים ימצו את הדיפלומטיה ויתנו "אור ירוק" לצאת למלחמה.

אני, לעומת זאת, הייתי מצפה לאלמנט קטן נוסף בדיון הציבורי: המרד נגד המשטר באיראן, למשל. שעות אוויר רבות נשפכו על ההתרחשויות האחרונות שם, אבל שום קישור לא נעשה בין זה למדיניות שלנו כלפי הגרעין האיראני. אז אני מבין מעט מאוד בענייני איראן, אבל ארשה לעצמי להציע נקודה למחשבה: משטר האייתולות במשבר, כנראה משבר סופני. קשה לדעת אם גל המחאה הנוכחי יפיל אותו, אבל זה שהמשטר הופך לברברי יותר ויותר ביחסו לאופוזיציה, אומר שהוא מאבד את האחיזה בעם, ואני בספק אם התהליך הזה הפיך. קשה מאוד לשלוט על מדינה מגוונת, מפולגת, ומשופעת בנאמנויות שבטיות ומעמדיות שונות ומשונות, באמצעות הטרור של "משמרות המהפכה" לבדו. גם אם גל המחאה הנוכחי ידוכא, הוא ישאיר שכבה רצינית של פעילים מפוכחים וחדורי מוטיבציה שעברו טבילת אש, שיתחילו לתכנן את הסיבוב הבא. ככה דברים כאלה עובדים. לא פלא, אם כך, שהמשטר משקיע גם בתחום חיזוק הלגיטימציה הציבורית שלו. אף פרשן ישראלי שאני שמעתי, לא טרח להסביר, למשל, למה המשטר מתגולל דווקא על בריטניה, בנוסף לישראל וארה"ב הישנות והטובות. הסיבה לזה, אני מנחש, היא ה"קלף" ההסברתי של המשטר: גם אם אתם לא מסכימים עם המשטר, הם אומרים, אתם צריכים לחשוד בכל התנגדות לו כהתערבות זרה. ולאיראנים יש סיבה להתייחס לאזהרה ברצינות, כי יש תקדים. ב-1953 הופלה ממשלתו של מוצאדק הפופולארי באמצעות הפיכה שהונדסה ע"י ה-CIA, ביוזמת בריטניה, שהסתכסכה עם ממשלת מוצאדק על חלוקת רווחי הנפט האיראני. ובזמנו, סוכני ה-CIA הבטיחו פה, משכו בחוטים שם, פיזרו קצת דולרים ושכנעו כל מני בוסים מקומיים להוציא את אנשיהם להפגנות המוניות נגד הממשלה. המזימה הצליחה, והאיראנים קיבלו דיקטטור פרנואיד ומטורלל שנתמך ע"י ארה"ב וישראל, ושאותו לכל איראני מן השורה שלא מקורב לצלחת, היו את כל הסיבות שבעולם לשנוא בכל לב. אז משטר האייתולות, שנחלש עד שנאלץ להידרדר לזיוף בחירות, משליך את יהבו של שילוב של טרור, ונגינה על טראומה לאומית. נכון לעכשיו, נראה שההצלחה מוגבלת מאוד.

אז נשאלת השאלה למה, לעזאזל, משטר בסכנה צריך להסתבך עם כל העולם בנושא הגרעין דווקא עכשיו. לא עדיף להקפיא את הפרוייקט, להתפנות בראש שקט לסדר עניינים בבית ואז לחדש אותו? מבחינת המוח הישראלי, אין כאן שאלה. אחמדינג'אד הוא הרי היטלר, וגם היטלר הפנה רכבות עם יהודים לאושוויץ במקום להשתמש בהן למאמץ המלחמתי, אפילו בימיה האחרונים של המלחמה. שנאת יהודים יונקים עם חלב האם והיא לא רציונאלית, ידקלם כל תלמיד כיתה א' בישראל. אבל בואו, רק בשביל הספורט, נבדוק עוד אפשרות. על ה"זכות" לפתח יכולת גרעינית, יש באיראן קונצנזוס, גם בקרב מתנגדי המשטר. וכי למה שלא יהיה? לשכנות ישראל, הודו ופקיסטן, כבר יש; סוריה ומצרים בדרך. והיות שאף איראני לא יתנגד לפיתוח יכולת גרעינית, זה שטח בטוח, מבחינת המשטר, לצעוד בו. ומי מנסה למנוע זאת ממנה אם לא אותם כוחות שאחראים לטראומה הלאומית של הפלת מוצאדק ועלייתו של ריזא שאה לשלטון, שבמקרה מתפקדים גם כנציגי השטן עלי אדמות עבור האיסלאמיסטים וכנציגי האימפריאליזם עלי אדמות עבור האופוזיציה משמאל. התערבות זרה בענייניה הפנימיים של איראן היא סמרטוט אדום עבור כל הקשת הפוליטית, והאצת פיתוח הגרעין מחרחר התערבות כזאת בדיוק. אז אולי לא גרעין המשטר צריך, אלא משהו שיאחד איסלאמיסטים, רפורמיסטים וקומוניסטים מסביב למשטר, כדי לתמוך בעניין שמבחינתם הוא עקרוני. עצם זה שהמרד נמשך למרות הפעלת הטריק הישן הזה, מראה על עמידות ראויה לציון של האיראנים לבולשיט ממשלתי. אבל האם יהיה אפשר להגיד את זה גם אחרי תקיפה ישראלית?

החיזבאללה, שלמד מאיראן בערך את כל מה שהוא יודע, כבר עשה את זה בהצלחה. אחרי נסיגת ישראל מלבנון, נשמטה מרבית ההצדקה לקיומו של הארגון (שהוקם כדי להתנגד לנוכחות הישראלית בה) והוא הסתמן כעוד מפלגה בקלחת הפוליטית הלבנונית. הקלף היחיד שנשאר לו, שבדומה לגרעין האיראני יש עליו קונצנזוס, זה "חוות שבעא". וחיזבאללה שיחק על הקלף הזה כדי לגרור התקפה ישראלית. ארבע שנים לאחר מכן, העובדות מדברות בפני עצמן: החיזבאללה יושב בממשלה ולא באופוזיציה, ולבנון, שהתנתקה מסוריה, שבה ומתקרבת אליה ולאיראן. חיזבאללה, כמו איראן, הוא כוח שיעי ששואף לעמדת הנהגה בסביבה סונית, ו"האיום הישראלי" זה הדבר היחיד שיניע סונים לתמוך בשיעים. ב-2006, אנחנו נתנו להם בדיוק את מה שהם היו צריכים כדי להגיע לעמדת הנהגה בלבנון ובעולם הערבי בכלל, ועוד מרוצים מעצמינו שמאז המלחמה אין תקריות גבול (לא שהיו מי יודע מה לפניה). ועכשיו, עושה רושם, שאנחנו הולכים לשחזר, ובענק, את הטמטום הלבנוני עם איראן. אז כמה שנים אחרי התקיפה הישראלית, אולי משטר האייתולות, בגרסה מחוזקת וחמושה בגרעין שהושג באיחור מה, יעמוד על מכונו ויתחרה עם טורקיה על ההגמוניה במזרח התיכון. בקיצור, יכול להיות שאנחנו עומדים לעשות לאייתולות טובה ממש גדולה.

זה עוד לא אומר שצריך להימנע מלתקוף באיראן, אבל זה כן אומר שאנחנו צריכים לבחור בין איראן גרעינית והתמוטטות סבירה של משטר האייתולות, או הצלת המשטר תמורת פגיעה, מפוקפקת כשלעצמה, ביכולות הגרעינית של המדינה. וזוהי בדיוק מסוג ההחלטות האסטרטגיות שאסור שיסתכמו בחישובי כושר נשיאת פצצות של מטוסים ואופני הפעלת הלובי שלנו בוושינגטון. האפשרות הסבירה היא שדיון כזה לא יתקיים, בטח לא בציבור, ושברגע שתהיה אפשרות מבצעית לתקוף בלי לאבד את תמיכת ארה"ב, ישראל תתקוף. ואחרי זה, הסדר הקוסמי ישוב להיות הרמוני, האיראנים ימשיכו להיות צוררים, תהיה עוד מלחמה והעולם יהיה נגדינו. גם בדור הזה יקומו עלינו לכלותינו, ואלוהים (בע"ה ובלי נדר, כאמור) יצילונו מידם. עוד יום של שגרה בגטו.

(שלום בוגוסלבסקי)