חיים דרוקמן במבוכה מסוימת: במשך שנים הוא טיפח תדמית של רב ממלכתי, למשל בחזית ההקלות בגיור, והיום בבוקר הכל התפוצץ בפרצופו: "מעריב" חשף שבאיזה עלון בית כנסת, דרוקמן אמר שחיילים דתיים, אם הם לא מצליחים להשתמט ממשימת פינוי התנחלות, חייבים לסרב. הוא לא דיבר על חיילים שצריכים לפנות את ביתם, כמו התרחיש הלא סביר שתמיד מוכרים לנו – ואין מה לעשות, קצין שיתעקש לשלוח מתנחל לפנות את המשפחה שלו יחטוף מרד בפרצוף, ויוכל להאשים רק את עצמו – אלא על פינוי התנחלויות בכלל.

פרצה סערה, כמקובל אחרי התבטאות של חובש כיפה בעל מעמד. דרוקמן מיהר לומר שדבריו הוצאו מהקשרם, רק שהדברים שהביא רועי שרון ברורים למדי. אורי אורבך נחלץ לשמש כבניזרי של דרוקמן, ובאופן עלוב למדי אמר ש"[דרוקמן] מתנגד לסרבנות ובוודאי לקריאה לסרבנות. אם יש מי שמתקשה בהבנת אמירות מורכבות שלא ייטפל בהיסטריה שלו על גבו של הציבור הדתי לאומי."

אלא שדרוקמן כלל לא מתנגד לסרבנות. להיפך. הוא סבור שסירוב הוא חובתו של החייל הדתי. הוא מציע קריטריון מעניין: חייל חייב לסרב פקודה "אם היא שוברת את הלב", משום שכפי שאי אפשר לדרוש מחייל עם יד שבורה לבצע משימה, אי אפשר לדרוש דבר דומה מחייל עם "לב שבור." כמובן, מאחר ורק זכרים הסוגדים לדמון יהוה הם בני אדם במלוא מובן המילה, רק להם יש רגשות: דרוקמן שולל במפורש סרבנות של חיילים משמאל, כי הם מונעים רק על ידי מצפונם ולא על ידי פחד מנקמתו הנצחית של הדמון, ועל כן הם אינם במצב של "חוסר ברירה". דרוקמן, רצוי להזכיר, חבר בוועד המנהל של ישיבות ההסדר, והוא שנשא ונתן מטעמן בפרשת ישיבת "הר ברכה". כלפי חוץ, במגעיו עם השלטון, דרוקמן עטה את המסכה הממלכתית; כשחשב שהוא מדבר לקהל ביתי, המסכה נשמטה.

הדפוס הזה – של אמירת דבר אחד בביתך ואחר בצאתך – הוא דפוס קבוע בקרב חובשי הכיפות. השיעורים של עובדיה יוסף, שדרך קבע מגיעים לתקשורת החילונית למרות שהם מיועדים לצריכה פנימית, כבר הפכו למשל ושנינה. מאיר פורוש, אפשר להניח, איבד את ראשות עיריית ירושלים משום שאמר לקהל הבית שלו את מה שרצה לשמוע – וההקלטה הודלפה.

דבר דומה קרה לדניאלה ווייס לפני כשבוע. כפי שחשף דוס ווץ' – שבדרך כלל שווה מאד קריאה – היא רואיינה ל"כיפה", וכשנשאלה על עמדתה כלפי ערביי ישראל ענתה שדינם "כדין הגרגשים והפריזים". "כיפה" העדיפו שלא לפרסם את הראיון, והוא התפרסם בסופו של דבר ב"ערוץ 7".

אלה שני ערוצים פנימיים של המגזר. אלמלא דוס ווץ', סביר להניח שכל הסיפור לא היה מגיע לאזני חילוני כלשהו. מה אמרה ווייס? היא אמרה "מה הבאת לערבים". היא השתמשה בקוד פנימי: הפריזי והגרגשי הם שניים משבעת העממים, שדינם השמדה. היא לא היתה מעיזה לומר דבר כזה לתקשורת הכללית, משום שהיא היתה מוצאת את עצמה מועמדת לדין או על כל פנים נחקרת קלושות, וזו כנראה גם הסיבה ש"כיפה" לא רצה לגעת בראיון הזה במקל.

מה שיש לנו פה הוא דו פרצופיות סדרתית, המקבילה היהודית של הת'קיה השיעית: חובשי כיפות מרשים לעצמם לשקר בחופשיות בכל מה שקשור לאמונותיהם האמיתיות, משום שאמירת האמת תעמיד אותם בסכנה או באי נוחות. אורי אליצור, שקרא לתקוף חיילים בנשק קר במהלך ההתנתקות, הודה בכך בראיון ל"עין השביעית": לתקשורת הכללית, אמר, הוא אומר דברים אחרים משהוא אומר לתקשורת הפנימית של המגזר. שם הוא הרבה יותר בוטה.

ההתנהגות הזו לא חדשה והיא תולדה של תקופות ארוכות שבהם דיכאה צנזורה נוצרית את יכולתם של יהודים לומר מה הם חושבים על העמים שביניהם הם חיים – באופן כללי, הם חלמו על השמדתם או למצער שעבודם – והתוצאה היתה דיבור ברמזים או בשפת סוד. זה לא תמיד עבד; זרם קבוע של מומרים מהיהדות אל הנצרות חשף את רוב השטיקים האלה. מהבחינה הזו, צריך להצדיע לרועי שרון, שפעם אחר פעם עושה עבודה עיתונאית קריטית, למרות שסביר להניח שרבים במגזר הבית שלו מתייחסים אליו כאל "מוסר".

בקצרה, צריך לצאת מנקודת הנחה שאם אורתודוקס ממסדי אומר לך משהו על אמונתו, בהחלט יתכן שמה שהוא אומר לך שונה משמעותית ממה שהוא אומר לאורתודוקס אחר.

הערה מנהלתית: יש לי הכבוד לכתוב ב"אחר", המיזם החדש של רון מיברג. מי שמחפש את כתיבתי, יוכל למצוא אותה מעתה גם שם.

(יוסי גורביץ)