אחד השקרים המכעיסים ביותר את אנשי הסי.איי.איי., הוא האשמתם בכשלון המודיעין בעיראק. הם שבים וטוענים כי הם התנגדו למלחמה, וכי נאבקו במשך כשנה בנסיונות הממשל בוש לצאת למלחמה למרות המודיעין. ספרו החדש של רון סוסקינד, The One Percent Doctrine, הוא נקמתם המתוקה של המרגלים.

לאחר בחירות 2004, מינה בוש את אחד ממלחכי פנכתו, פורטר גוס (Goss) לראש הארגון. גוס היה, אי אז בשנות השישים, קצין צעיר בארגון; שום דבר אחר לא הכשיר אותו לעמוד בראשו. אבל הוא היה כלי נאמן.

לפני כחודשיים נאלץ גוס להתפטר, וזה לא בגלל שהרס את הסי.איי.איי, כפי שכנראה עשה; לא בגלל שניסה להפוך זרוע מחקרית ומבצעית למשרתת של הממשל; לא בגלל שהביא לפרישתם של מאות קצינים וסוכנים מנוסים; לא, כרגיל בממשל בוש, זו היתה פרשת שחיתות. אחד ממקורביו – Gosslings, קראו להם – נתפס בפרשת שחיתות, כשהוא מגניב חוזה של כמה מיליונים לאספקת מים מינרליים תמורת משחקי פוקר עמוסי שתיה וזונות.

בוש חשב, ככל הנראה, שהטיהור שמבצע גוס בסי.איי.איי יסייע לו, יפסיק את המאבק הפנים-ממשלי, ימנע את ההדלפות הבלתי פוסקות. הוא שכח עובדה אחת: עובדים מפוטרים וממורמרים לא חשים שום נאמנות לדרג הפוליטי שלשיטתם מכר אותם במורד הנהר.

סוסקינד מכיר את ממשל בוש היטב: זהו ספרו השני העוסק בו, אחרי The Price of Loyalty, שסיפר את סיפורו של שר האוצר פול או'ניל, שנוכח לדעת שבממשל בוש, הנאמנות לבוס מנצחת את היעילות. היום זה לא מחדש שום דבר לאף אחד – אבל הספר יצא שנה לפני קתרינה.

סוסקינד ערך ראיונות עומק עם בכירים רבים בסי.איי.איי. ובמערך הביטחון האמריקני: רבים ממרואיניו עושים זאת בגלוי, ביניהם סגן ראש הסי.איי.איי לשעבר, ג'ון מקלוהין. והם מספרים עובדות מביכות, ללא עכבות.

הבעיה העיקרית, אומרים אנשי הסי.איי.איי., היא שלאחר ה-11 בספטמבר, הגה צ'ייני דוקטרינת פעולה חדשה: בכל פעם שיש סיכוי, אפילו של אחוז אחד, להתקפה קטלנית על ארצות הברית, יש לפעול כאילו מדובר בוודאות מלאה.

מכאן היתה הדרך קצרה למלחמה בעיראק: לא משום שלסדאם חוסיין היה נשק להשמדה המונית, או משום שהיווה איום על ארצות הברית; לא משום שהיה לו קשר כלשהו לאנשי אל קאעדה; אלא משום שבעתיד היה עשוי ליזום קשר כזה, היה עשוי להפוך לאיום, היה עשוי להשתמש בנשק להשמדה המונית. הדוקטרינה הזו, המנתקת בין המציאות לדימוי המציאות, נתנה לספר את שמו והיא עומדת במרכזו.

הספר מכיל שני סיפורים מקפיאי דם. האחד עוסק בתדרוך שקיבל בוש בשישי באוגוסט 2001, שכותרתו "בן לאדן נחוש לתקוף בארה"ב". בוש איננו אוהב לקרוא; הוא דורש תקצירים בני עמוד אחד, והוא מעדיף הרצאות בעל פה. בסי.איי.איי. ידעו שמשהו עומד לקרות: הם לא ידעו מתי, הם לא ידעו איפה, אבל היו להם מספיק אותות כדי להבין שמשהו גדול מגיע.

הם הצליחו לשכנע את בוש לפנות קצת זמן מחופשתו, ושלחו אליו אנליסט. תחת מבטו הקפוא של הנשיא, שלא אהב את ההפסקה שנאלץ לבצע מגזימת העצים, קמל האיש. הוא הסביר, כמעט התחנן, שמדובר בסכנה כבדה. והוא הרגיש שהוא לא מגיע אל בוש, והוא התחיל להכנס לפאניקה. בוש פטר אותו במשפט אחד: "בסדר, אתה יכול ללכת. כיסית את התחת שלך".

הסיפור השני נוגע לאבו זוביידה, פעיל מדרג ג' של אל קאעדה. האיש עסק בעיקר בלוגיסטיקה מדרג נמוך – ארגון דרכונים לנשותיהם וילדיהם של פעילי אל קאעדה – ולאחר לכידתו, התברר שמדובר באדם מעורער בנפשו. בינתיים, בוש – בחיפוש נואש אחר הצלחה – כבר הכריז עליו כטרוריסט בכיר. "ג'ורג'," הוא אמר לטנט, ראש הסי.איי.איי., "אני אמרתי שהוא בכיר. אתה לא תשבור לי את המילה, נכון?"

טנט, כמובן, לא שבר לנשיאו את המילה. אבל אז נוצרה בעיה: בוש רצה לדעת מה המידע שהכיל כריש-הטרור שעל לכידתו הכריז. הוא הורה על חקירתו בעינויים. ותחת עינויים, עשה אבו זוביידה את הצפוי: הוא התחיל להזות מזימות, וכדי לסכל את המזימות שהמציא אבו זוביידה בהוראתו של בוש, הופעלו אלפי סוכנים וחיילים. סוסקינד סיכם זאת כך: "לראשונה, עינתה ארצות הברית אדם חולה בנפשו – ואז קפצה, מצווחת מפחד, למשמע כל מילה שאמר".

וכמובן, היתה עיראק. ראוי היה שכל מה שנזכור מבוש הוא הוראות העינויים הללו, השיחות הנלהבות עם המענים, אותם זימן אישית – "זה באמת עובד? באילו אמצעים אתם משתמשים?" – אבל עיראק תמיד תהיה צמודה לשמו.

צ'ייני ואנשי הפנטגון טענו שהם לא הורו לאנליסטים של הסי.איי.איי. לשנות מידע. יכול להיות שזה נכון. אבל הם הפעילו עליהם לחץ בלתי נסבל. הם ביקשו מהם לאשש מידע על קשר בין עיראק לאל קאעדה; המרגלים אמרו שאין כזה, ופסלו את הידיעה על מפגש בין עטא ובין המודיעין העיראקי בפראג. בפגישה הבאה, שוב שאלו אנשי צ'ייני על מגע בין עיראק ובין אל קאעדה, שוב העלו את פראג; אנשי הסי.איי.איי. שוב אמרו שאין מידע כזה, ופסלו את פראג שנית. ושלישית. ורביעית.

בשלב מסוים, נכנסה ראש ה-DDI, מחלקת האנליזה של הסי.איי.איי. למשרדו של טנט, על סף התמוטטות עצבים, ואמרה "אני לא הולכת לשם עוד פעם. אני לא מוכנה לשמוע שוב את השאלות האלה, לעבור שוב על הנושאים שעברתי עליהם כל כך הרבה פעמים". טנט – סוסקינד אוהד אותו מאד, ומתאר אותו כגיבור טראגי: "שגינו, אבל לא היינו מושחתים" – גיבה את העוזרת שלו, צרח על סטיב האדלי, עוזרה של קונדליסה רייס, והמשבר חלף. עד הפעם הבאה.

מפתה מאד לערוך הקבלה עם מלחמת ויאטנם. גם שם, הפנטגון והצבא רצו מלחמה; גם שם, הסי.איי.איי. הזהיר שאי אפשר לנצח בה. עד שנת 1968, שלחה תחנת הסי.איי.איי. בסייגון דו"חות קודרים מאד על המתרחש, בניגוד לאופטימיות הוורודה ששידר הפנטגון.

עד שיום אחד, הבין ראש תחנת סייגון שהוא ראש התחנה הרביעי במשך ארבע שנים; שחדשות רעות לא מקדמות אף אחד; שהתנגדות לרצונו של הנשיא היא לא דרך לפיתוח הקריירה; והוא התחיל לשנות את ההערכות. המודיעין הוכפף לרצונו של הבית הלבן – וארצות הברית התעוורה לחלוטין. נדרשו חמש שנים נוספות, ותבוסה מוחלטת, ללא עוררין, כדי להוציא אותה משם.

וזה בדיוק מה שניסה לעשות גוס, בהוראתו של בוש: להכפיף את המודיעין לצרכי הבית הלבן, וליתר דיוק – לצרכי יחסי הציבור שלו. אינני יודע מי ראש תחנת הסי.איי.איי. בבגדאד, ומה הוא כותב בדו"חות שלו, אבל לא אופתע לשמוע שטון הדיווח השתנה לחלוטין במהלך שנת 2005.

הנשיא האמריקני שנאלץ, לאחר שורה של שקרים ותבוסות, לסגת מוויאטנם היה ריצ'רד ניקסון. בממשלו, היו שני פקידים לא בכירים במיוחד – דונלד רמספלד ודיק צ'ייני. הם העבירו את רוח ממשל ניקסון לממשל בוש. כפי שהדברים עומדים כעת, הם העבירו עמם גם את התבוסה, את אובדן האמון של הציבור בממשלו, ואת אובדן מעמדה של ארצות הברית בעולם.

אבל ויאטנם היתה זירה זניחה ולא חשובה. לגורלה, אילו נמנעה ארה"ב מלהתערב במלחמת האזרחים שלה, לא היתה כל השפעה על המלחמה הקרה. עיראק, מצד שני, היא זירה מרכזית במלחמה בג'יהאד העולמי.

וכפי שהדברים עומדים עכשיו, אנחנו מפסידים. ספרו של סוסקינד מסביר היטב מדוע.

(יוסי גורביץ)