החברים של ג'ורג'

הערות לקראת ההרמנויטיקה של הכוחות המזוינים

הצבא הוא לא רק ממסד, כלי התקפי/הגנתי בידיה של מדינה. הוא תמיד גם מושג, ישות מנטאלית. בישראל, לכל הפחות, הפער בין המושג "צבא" לבין הדבר שהמושג אמור להצביע עליו במציאות גדול מספיק כדי להעביר דרכו משחתת.

שתי נקודות:

• מסיבה מסוימת, "צבא" הוא הומונים. כלומר, מדובר בשתי מלים, השוות בהגייתן ובכתיבתן, אולם הוראתן שונה.

במילה הראשונה (נקרא לה "צבא א'") מקובל להשתמש בשיחות נוסטלגיה מרירות-קומיות. המילה נאמרת אז במעין חיבה השמורה רק לבן הדוד המפגר מדרגה שלישית, שהשתין פעם על עצמו בבר מצווה של שלמה. בצבא זה, שעליו מצביע צבא א', מורכבת שרשרת הפיקוד מקצינים ונגדים מוכי טירוף ושחין, שתאוותם היחידה היא מעיל אמריקאי, ועיקר תפקידם – שתיית קפה שחור.

חשוב מכך, בצבא א' מביס ההיגיון הפואטי את הגיונה המשמים של המציאות. שם, אירוע מתרחש אם ורק אם סבירות הופעתו לאחר אירוע קודם נמוכה עד אפסית, ותוצאותיה קטסטרופליות אך לא טרגיות. כך, למשל, אחד הנהגים ביחידה שלי בחר להתרחץ עירום עם צינור על דשא היחידה, בדיוק ברגע שבו הגיע סגן אלוף לביקור. החייל נשפט.

צבא ב', לעומת זאת, מופיע תמיד בשיחות סלון, פרשנויות צבאיות והרהורים אסטרטגיים. לאחרונה, המושג מקובל גם בקרב הטוקבקרים. בצבא זה, שרשרת הפיקוד סדורה, נאה ורציונלית, וכל פעולה נעשית בהתחשב בממד האסטרטגי הכולל ובממד הטקטי הצר גם יחד.

שני אלה, א' וב', אינם מסתדרים היטב ביחד. ולמעשה, הם לעולם אינם מופיעים יחד באותה השיחה. את הצבא המוכר לנו, הבזוי והמקרטע, אנחנו שומרים רק לפגישות מילואים או לשיחות עם חברים. הצבא השני, הוא משמש לנו למדיניות.

• חיים הכט צווח לא מזמן שעל הצבא להפציץ יותר. הצבא, לשיטתו, לא עושה מספיק.

והנה, חיים הכט, אף שמתח ביקורת על הצבא, לא הוקע כבוגד או כערבי, חלילה. הצבא, מסתבר, יכול להיות מועמד לביקורת, כל עוד זו באה מימין. אז, פתאום, מותר להתייחס להחלטות הצבא כשגויות, חסרות תועלת או מבוצעות רע. ביקורת משמאל לכהנא, לעומת זאת, היא כבר עניין למרעילי בארות.

פוסט זה פורסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של

(איתמר שאלתיאל)

נקמתם של המרגלים

היתרון העיקרי של ממשל בוש על מתנגדיו מבית הוא המונופול הכמעט-מוחלט שיש לו על פרסום מידע הקשור לביטחון לאומי. יתרון זה הגיע לשיא גרוטסקי, כאשר אישר בוש את "ביטול הסיווג" של זהותה של ואלרי פליים – כלומר, הורה למעשה על הדלפת שמה של סוכנת חשאית, כדי לפגוע בבעלה, יריב פוליטי.

אבל הבית הלבן הוטרד במשך חמש השנים האחרונות באופוזיציה מבית: אנשי הסי.איי.איי ומחלקת המדינה – אנשים שבחוגו של בוש כונו "מבוססי-מציאות" בניגוד לנשיא ואנשיו, "מבוססי אמונה" – נלחמו ועדיין נלחמים מלחמת גרילה פנימית כנגד הממשל הגרוע ביותר ב, אה, 160 השנים האחרונות לפחות.

אחד השקרים המכעיסים ביותר את אנשי הסי.איי.איי., הוא האשמתם בכשלון המודיעין בעיראק. הם שבים וטוענים כי הם התנגדו למלחמה, וכי נאבקו במשך כשנה בנסיונות הממשל בוש לצאת למלחמה למרות המודיעין. ספרו החדש של רון סוסקינד, The One Percent Doctrine, הוא נקמתם המתוקה של המרגלים.

לאחר בחירות 2004, מינה בוש את אחד ממלחכי פנכתו, פורטר גוס (Goss) לראש הארגון. גוס היה, אי אז בשנות השישים, קצין צעיר בארגון; שום דבר אחר לא הכשיר אותו לעמוד בראשו. אבל הוא היה כלי נאמן.

לפני כחודשיים נאלץ גוס להתפטר, וזה לא בגלל שהרס את הסי.איי.איי, כפי שכנראה עשה; לא בגלל שניסה להפוך זרוע מחקרית ומבצעית למשרתת של הממשל; לא בגלל שהביא לפרישתם של מאות קצינים וסוכנים מנוסים; לא, כרגיל בממשל בוש, זו היתה פרשת שחיתות. אחד ממקורביו – Gosslings, קראו להם – נתפס בפרשת שחיתות, כשהוא מגניב חוזה של כמה מיליונים לאספקת מים מינרליים תמורת משחקי פוקר עמוסי שתיה וזונות.

 

בוש חשב, ככל הנראה, שהטיהור שמבצע גוס בסי.איי.איי יסייע לו, יפסיק את המאבק הפנים-ממשלי, ימנע את ההדלפות הבלתי פוסקות. הוא שכח עובדה אחת: עובדים מפוטרים וממורמרים לא חשים שום נאמנות לדרג הפוליטי שלשיטתם מכר אותם במורד הנהר.

סוסקינד מכיר את ממשל בוש היטב: זהו ספרו השני העוסק בו, אחרי The Price of Loyalty, שסיפר את סיפורו של שר האוצר פול או'ניל, שנוכח לדעת שבממשל בוש, הנאמנות לבוס מנצחת את היעילות. היום זה לא מחדש שום דבר לאף אחד – אבל הספר יצא שנה לפני קתרינה.

סוסקינד ערך ראיונות עומק עם בכירים רבים בסי.איי.איי. ובמערך הביטחון האמריקני: רבים ממרואיניו עושים זאת בגלוי, ביניהם סגן ראש הסי.איי.איי לשעבר, ג'ון מקלוהין. והם מספרים עובדות מביכות, ללא עכבות.

הבעיה העיקרית, אומרים אנשי הסי.איי.איי., היא שלאחר ה-11 בספטמבר, הגה צ'ייני דוקטרינת פעולה חדשה: בכל פעם שיש סיכוי, אפילו של אחוז אחד, להתקפה קטלנית על ארצות הברית, יש לפעול כאילו מדובר בוודאות מלאה.

מכאן היתה הדרך קצרה למלחמה בעיראק: לא משום שלסדאם חוסיין היה נשק להשמדה המונית, או משום שהיווה איום על ארצות הברית; לא משום שהיה לו קשר כלשהו לאנשי אל קאעדה; אלא משום שבעתיד היה עשוי ליזום קשר כזה, היה עשוי להפוך לאיום, היה עשוי להשתמש בנשק להשמדה המונית. הדוקטרינה הזו, המנתקת בין המציאות לדימוי המציאות, נתנה לספר את שמו והיא עומדת במרכזו.

הספר מכיל שני סיפורים מקפיאי דם. האחד עוסק בתדרוך שקיבל בוש בשישי באוגוסט 2001, שכותרתו "בן לאדן נחוש לתקוף בארה"ב". בוש איננו אוהב לקרוא; הוא דורש תקצירים בני עמוד אחד, והוא מעדיף הרצאות בעל פה. בסי.איי.איי. ידעו שמשהו עומד לקרות: הם לא ידעו מתי, הם לא ידעו איפה, אבל היו להם מספיק אותות כדי להבין שמשהו גדול מגיע.

הם הצליחו לשכנע את בוש לפנות קצת זמן מחופשתו, ושלחו אליו אנליסט. תחת מבטו הקפוא של הנשיא, שלא אהב את ההפסקה שנאלץ לבצע מגזימת העצים, קמל האיש. הוא הסביר, כמעט התחנן, שמדובר בסכנה כבדה. והוא הרגיש שהוא לא מגיע אל בוש, והוא התחיל להכנס לפאניקה. בוש פטר אותו במשפט אחד: "בסדר, אתה יכול ללכת. כיסית את התחת שלך".

הסיפור השני נוגע לאבו זוביידה, פעיל מדרג ג' של אל קאעדה. האיש עסק בעיקר בלוגיסטיקה מדרג נמוך – ארגון דרכונים לנשותיהם וילדיהם של פעילי אל קאעדה – ולאחר לכידתו, התברר שמדובר באדם מעורער בנפשו. בינתיים, בוש – בחיפוש נואש אחר הצלחה – כבר הכריז עליו כטרוריסט בכיר. "ג'ורג'," הוא אמר לטנט, ראש הסי.איי.איי., "אני אמרתי שהוא בכיר. אתה לא תשבור לי את המילה, נכון?"

טנט, כמובן, לא שבר לנשיאו את המילה. אבל אז נוצרה בעיה: בוש רצה לדעת מה המידע שהכיל כריש-הטרור שעל לכידתו הכריז. הוא הורה על חקירתו בעינויים. ותחת עינויים, עשה אבו זוביידה את הצפוי: הוא התחיל להזות מזימות, וכדי לסכל את המזימות שהמציא אבו זוביידה בהוראתו של בוש, הופעלו אלפי סוכנים וחיילים. סוסקינד סיכם זאת כך: "לראשונה, עינתה ארצות הברית אדם חולה בנפשו – ואז קפצה, מצווחת מפחד, למשמע כל מילה שאמר".

וכמובן, היתה עיראק. ראוי היה שכל מה שנזכור מבוש הוא הוראות העינויים הללו, השיחות הנלהבות עם המענים, אותם זימן אישית – "זה באמת עובד? באילו אמצעים אתם משתמשים?" – אבל עיראק תמיד תהיה צמודה לשמו.

צ'ייני ואנשי הפנטגון טענו שהם לא הורו לאנליסטים של הסי.איי.איי. לשנות מידע. יכול להיות שזה נכון. אבל הם הפעילו עליהם לחץ בלתי נסבל. הם ביקשו מהם לאשש מידע על קשר בין עיראק לאל קאעדה; המרגלים אמרו שאין כזה, ופסלו את הידיעה על מפגש בין עטא ובין המודיעין העיראקי בפראג. בפגישה הבאה, שוב שאלו אנשי צ'ייני על מגע בין עיראק ובין אל קאעדה, שוב העלו את פראג; אנשי הסי.איי.איי. שוב אמרו שאין מידע כזה, ופסלו את פראג שנית. ושלישית. ורביעית.

בשלב מסוים, נכנסה ראש ה-DDI, מחלקת האנליזה של הסי.איי.איי. למשרדו של טנט, על סף התמוטטות עצבים, ואמרה "אני לא הולכת לשם עוד פעם. אני לא מוכנה לשמוע שוב את השאלות האלה, לעבור שוב על הנושאים שעברתי עליהם כל כך הרבה פעמים". טנט – סוסקינד אוהד אותו מאד, ומתאר אותו כגיבור טראגי: "שגינו, אבל לא היינו מושחתים" – גיבה את העוזרת שלו, צרח על סטיב האדלי, עוזרה של קונדליסה רייס, והמשבר חלף. עד הפעם הבאה.

מפתה מאד לערוך הקבלה עם מלחמת ויאטנם. גם שם, הפנטגון והצבא רצו מלחמה; גם שם, הסי.איי.איי. הזהיר שאי אפשר לנצח בה. עד שנת 1968, שלחה תחנת הסי.איי.איי. בסייגון דו"חות קודרים מאד על המתרחש, בניגוד לאופטימיות הוורודה ששידר הפנטגון.

עד שיום אחד, הבין ראש תחנת סייגון שהוא ראש התחנה הרביעי במשך ארבע שנים; שחדשות רעות לא מקדמות אף אחד; שהתנגדות לרצונו של הנשיא היא לא דרך לפיתוח הקריירה; והוא התחיל לשנות את ההערכות. המודיעין הוכפף לרצונו של הבית הלבן – וארצות הברית התעוורה לחלוטין. נדרשו חמש שנים נוספות, ותבוסה מוחלטת, ללא עוררין, כדי להוציא אותה משם.

וזה בדיוק מה שניסה לעשות גוס, בהוראתו של בוש: להכפיף את המודיעין לצרכי הבית הלבן, וליתר דיוק – לצרכי יחסי הציבור שלו. אינני יודע מי ראש תחנת הסי.איי.איי. בבגדאד, ומה הוא כותב בדו"חות שלו, אבל לא אופתע לשמוע שטון הדיווח השתנה לחלוטין במהלך שנת 2005.

הנשיא האמריקני שנאלץ, לאחר שורה של שקרים ותבוסות, לסגת מוויאטנם היה ריצ'רד ניקסון. בממשלו, היו שני פקידים לא בכירים במיוחד – דונלד רמספלד ודיק צ'ייני. הם העבירו את רוח ממשל ניקסון לממשל בוש. כפי שהדברים עומדים כעת, הם העבירו עמם גם את התבוסה, את אובדן האמון של הציבור בממשלו, ואת אובדן מעמדה של ארצות הברית בעולם.

אבל ויאטנם היתה זירה זניחה ולא חשובה. לגורלה, אילו נמנעה ארה"ב מלהתערב במלחמת האזרחים שלה, לא היתה כל השפעה על המלחמה הקרה. עיראק, מצד שני, היא זירה מרכזית במלחמה בג'יהאד העולמי.

וכפי שהדברים עומדים עכשיו, אנחנו מפסידים. ספרו של סוסקינד מסביר היטב מדוע.

(יוסי גורביץ)

 

משרד הבריאות מודיע: מחאה פאסיבית הורגת

שתי תופעות שונות, כאשר שתיהן מייצגות פאסיביות ממאירה ומכעיסה:

  • כל יום ראשון בשעה 13:00, משודרת בגלי צה"ל פינה שבה מקריאים את שמותיהם וגילם של כל ההרוגים בתאונות הדרכים בשבוע החולף. פינה זאת מסתיימת תמיד במילים "חייבים לעצור את זה". ניסוח זה סתמי ומכעיס. מי חייב לעצור את זה? האזרחים? הממשלה? המשטרה? חייזרים? לא סתם לא מצויין במשפט מי "חייב לעצור את זה". זה פשוט מאפשר מעבר חלק לפריט הבא, וניצול העובדה שלאזרחים ולשדרני הרדיו יש זכרון של דג זהב בערוב ימיו. זה משתלב בדיוק עם מנהלי פרלמנט הסלון, המצקצקים בלשונם על ,תאונות הדרכים הנוראיות, בעוד שחלק ניכר מהם עשה כל עבירה אפשרית בדרך לאותו סלון. זה משתלב בהכרזות התקופתיות של המשטרה על יישום שיטה חדשה למלחמה בתאונות הדרכים, שתמיד מתמצות בדיווח חד פעמי על נתינת כך וכך דו"חות, ובניידות שמתמקמות אחרי ירידות תלולות בכבישים ישרים לחלוטין כדי לתת דו"חות על מהירות מופרזת (זאת למרות שמהירות מופרזת היא מהסיבות השוליות לתאונות קטלניות, לפי דיווחי אותה משטרה). לו רצו אנשי "גלי צה"ל" לעשות מאמץ רציני בנושא, היו עושים תחקירים נשכנים כל שבוע. הרי ניתן לבדוק מדוע אין כספים לתשתיות חדשות, ומדוע שר תחבורה כושל ממשיך לכהן בתפקידו. ניתן גם לברר את מצב משטרת התנועה, ולברר מדוע אין הרבה יותר ניידות סמויות בכבישים מסוכנים. ניתן לברר מדוע אין אכיפה נאותה, ולחקור בנעשה ברמת החינוך. ניתן לעשות את כל אלו, אבל קל יותר לשים מוזיקה עצובה, להקריא שמות בטון מלנכולי, ולעבור לדיווח על המונדיאל. הרי מישהו "חייב לעצור את זה", ואולי הוא במקרה מקשיב לרדיו.
  • מפאסיביות תקשורתית נעבור לפאסיביות אזרחית. הייתי וראיתי מספר ארועים בשנים האחרונות שבהם שרו את השיר המתועב "אנחנו הילדים של חורף שנת 73". בעוד שבגיל 12 התקווה לשלום עלולה להיות חיננית, ובתור חיילים יש עוד זכות לפאסיביות כלשהי, הגיע הזמן לספר משהו לילדי חורף 73: תתבגרו כבר, אתם תהיו בני 33 השנה. אז מה אם הבטיחו לכם פעם ולא קיימו, תמשיכו לשבת בפינה ולבכות לנצח? מאז גיל 18, יש לילדי חורף שנת 73 פריבלגיה גדולה. הם יכולים ללכת לקלפי ולהצביע, וכך להעניש את מי שמבטיח ולא מקיים. הם יכולים לארגן הפגנות, אבל יותר קל לשבת, לקטר, להתלונן על המצב, ובסוף להצביע לגימלאים. אבל ילדי חורף 73 מעדיפים את התנוחה העוברית במקרה הטוב, ובמקרה הרע מוחאים כפיים לעומדים ברשות הממשלה מאז אותה שנת 1973, כאשר רובם מנסים לשחזר את הישגה המרשים של גולדה שהגיע לשיאו באותו חורף.

העצוב הוא, שיש יותר דומה מאשר שונה בין שתי תופעות אלו לבין מדבקת "אבא תרחם". לפחות אצל החרדים ברור ממי הם מצפים לפעול.

הערה קטנה ונדושה: כרגע דיווחו על "נס" בבית חולים רמב"ם, שבו הצליחו להציל את חייו של פעוט מהצפון שננעצה בראשו יתד מתכת בתאונה ביתית, לאחר מספר שבועות של ניתוחים אינטנסיבים וטיפול רפואי צמוד. שאלה לי, וכמו שאמרתי זו אינה שאלה חדשה או מקורית: מדוע טיפול רפואי מדהים מוגדר כ"נס" ונזקף לזכות אלוהים ולא לזכות הרופאים, אך רשלנות רפואית היא לחובת הרופאים בלבד?

(עופר רון)