החברים של ג'ורג'

מתחת לפני השטח

תחקיר "עובדה" ששודר אמש (ב') צריך לטלטל כל ישראלי שעוד אכפת לו איך המדינה הזו מתנהלת. על פי התחקיר, לפני כשנתיים הורה נתניהו לרמטכ"ל דאז, גבריאל אשכנזי, להיערך לשלב האחרון לפני תקיפה באיראן, כשהוא עושה זאת ללא הסכמת או ידיעת הקבינט, שהיא הכרחית. אשכנזי וראש המוסד דאז, מאיר דגן, התנגדו; דגן האשים את נתניהו וברק בתכנית "לגנוב מלחמה" ואמר לשניים שהם "עלולים לקבל החלטה בלתי חוקית על יציאה למלחמה." יש קונה עולמו בשעה אחת.

נתניהו לא התייחס לדברים, אבל גם לא הכחיש אותם; ברק אישר אותם פחות או יותר, אבל טען שהבעיה היתה שהצ'ילבה שלו, אשכנזי, טען שהצבא לא מוכן למלחמה. אשכנזי, שנראה שמשפט חוקתי הוא לא הצד החזק שלו, טען בתגובה שהוא סבר שהצבא דווקא מסוגל לבצע את התקיפה, אבל שזו תהיה שגיאה אסטרטגית. לא נוכל להכריע בשאלה מי מן השניים אומר פחות אמת – הנסיון מצביע שזה יהיה דווקא אשכנזי – אבל מה שברור הוא שאשכנזי עדיין לא מבין את תפקידו. מפקד צבא שאומר להנהגה האזרחית שלו "מה שאתם מבקשים הוא בלתי אפשרי ורק יביא לקורבנות שווא בקרב חיילי" עושה היטב את תפקידו; מפקד צבא שאומר "זה אפשרי, אבל אני מבין באסטרטגיה יותר ממכם, ולכן זה לא יקרה" מתקרב באופן מסוכן לפוטש.

אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מה קרה שם. אנחנו לא יודעים, למשל, מתי התרחשה הישיבה הזו. האם היא התרחשה ערב הבחירות לקונגרס, באופן שהתקיפה תיתן רוח גבית למועמדי הסניף האמריקאי של שלדון אדלסון? האם היא התרחשה זמן קצר אחרי פיאסקו המרמרה, והיתה מיועדת בין השאר להסחת דעת מכשלי הממשלה, שאף גררו ועדת חקירה? מה היה כל כך לחוץ ב-2010, אם רק לפני חודש ומשהו הודה נתניהו שיש זמן עד קיץ 2013? מה גרם לקדחת המלחמה שהתחדשה לפני חצי שנה? בינתיים, כל מה שנותר לנו הוא ספקולציות.

אבל, בינתיים, למדנו מה באמת עמד מאחורי מאבק האדירים בין ראשי מערכת הבטחון ונתניהו וברק בשנתיים האחרונות. אם מאיר דגן אכן חשש לפני שנתיים שנתניהו וברק עומדים "לגנוב מלחמה," הרי שכל האזהרות שלו היו במקומן, ובמשתמע מי שזינקו להגנתם של נתניהו וברק שימשו, במודע או שלא במודע, כאידיוטים מועילים שלהם. הנושא הזה מאיר באור אחר את מלחמת הלשכות המלוכלכת בין ברק ובין אשכנזי (ואשכנזי עדיין אשם יותר; המצב שבו רמטכ"ל ינסה לשתול סוכנים בלשכת הממונה האזרחי עליו הוא בלתי נסבל).

ומעל לכל, שבה וצצה במלוא כיעורה השאלה האם נתניהו וברק אכן ניסו למנות את יואב גלנט כרמטכ"ל מטעם, שלא יעשה להם בעיות כשירצו לתקוף את איראן – כלומר, ניסו למנות אותו כדי שיפרק את שסתום הבטחון האחרון ביניהם ובין תקיפה בלתי חוקית של מדינה שרשמית, נזכיר, איננה במצב מלחמה עם ישראל (להבדיל, למשל, מסוריה או סודאן).

זו אחת משתי שאלות שנתניהו וברק, כמי שעומדים שוב לבחירה, חייבים עליהן תשובות לציבור הבוחרים. השניה היא האם הם אכן ניסו לצאת למלחמה באופן בלתי חוקי, ואם זה לא המצב – למה זה הרושם שקיבלה מערכת הבטחון.

אבל, כמובן, השאלה הזו לא תשאל והם לא יענו. לציבור לא אכפת. העוגנים החוקתיים של ישראל כל כך רופפים, שמותר להניח שרוב הציבור לא יודע שהממשלה, ולא ראש הממשלה או שר הבטחון, היא המפקדת על הצבא; ואם היה יודע, עדיין לא היה מבין מה הבעיה. מלחמה, מבחינתו, היא מצב של קבע, והחלטה על יציאה למלחמה שקולה בעיניו להחלטה ליציאה על מבצע – כלומר, מערכה בתוך מלחמה שכבר מתנהלת. במצב כזה, ואחרי שבמשך 20 שנה טחנו לו את השכל עם תפיסה של ראש ממשלה שהוא בעצם חצי נשיא ולא ראשון בין שווים, רוב הציבור לא מבין אפילו מה הבעיה כאן. עוד סיבה להחליף את נתניהו, הפעם במישהו שמחזיק בשיקול דעת רב יותר.

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': הוספתי עוד שני עמודים (מעין פוסטים קבועים) לרשימת העמודים של הבלוג. אחד מהם מסביר מדוע אני תומך במרצ, והשני מה יש לי נגד יאיר לפיד. שניהם הם בעצם פוסטים שכבר נכתבו בעבר, אבל העמוד של לפיד מכיל קישורים לפוסטים רלוונטיים נוספים בנושא. שני העמודים האלה יהיו כאן לאורך הבחירות, ואחר כך אחשוב שוב האם להשאיר אותם או להסיר אותם. כמו כן, המראה של הבלוג עבר ניקוי קל; אני רוצה להודות לנועם ר.

(יוסי גורביץ)

המתריעים

כחודש לפני הפלישה הגרמנית לברית המועצות, התרחש אחד האירועים המשונים ביותר בהיסטוריה של המלחמה: סגנו של היטלר, רודולף הס, טס על דעת עצמו לבריטניה וצנח מעל סקוטלנד. עד כמה שאפשר להבין – ויש פרשנויות רבות לסיפור הזה – המטרה של הס היתה להביא להסכם שלום בין בריטניה וגרמניה, כדי למנוע מגרמניה להלחם בשתי חזיתות. העמדה הנאצית הרשמית היתה שהס היה מטורף, מה שגרם לגבלס – שהיה צריך למכור את הלוקש הזה לציבור הגרמני – ללא מעט בעיות. איך מסבירים, הוא תהה, שמי שהיה עד לפני כמה שעות הסגן הנערץ של הפיהרר הפך תוך זמן קצר כל כך למשוגע מזיל ריר?

למזלו של גבלס, הוא נאלץ להתמודד עם הבעיה הזו רק פעם אחת. לרוע מזלו של נתניהו, הוא נתקל בה יותר מדי פעמים. זה התחיל עם מאיר דגן. ראש המוסד הוותיק תקף את בבת עינו של נתניהו, המלחמה המיועדת באיראן. הוא הוגדר במהירות "כמשוגע." אחר כך הגיע תורו של עוזי ארד, ראש המטה לבטחון לאומי, שהעז גם הוא לפתוח את הפה. את ארד קל היה להגדיר כמשוגע, משום שבמשך שנים הוא אכן בתקשורת תואר ככזה: כמין ד"ר סטריינג'לאב עם התמחות בפראנויה. חשוב, עם זאת, לזכור שעל פי ארד עצמו, חינו סר בעיני נתניהו כאשר הוא החל לעשות את תפקידו כראש המב"ל ולספק לשרים הערכה שונה מזו של נתניהו על המצב מול איראן.

עכשיו הגיע תורו של יובל דיסקין, ראש השב"כ הבעייתי מאד לשעבר, מי שהודיע לבל"ד שהשב"כ יעקוב גם אחרי פעולות חוקיות שלה ומי שהגדיר את ענת קם כמרגלת מסוכנת. דיסקין חורר את העמדות של ממשלת נתניהו בשתי נקודות: הראשונה, כרגיל, היא איראן. דיסקין ציין שבהחלט יתכן שהתקפה על איראן לא רק שלא תסכל את תכנית הגרעין האיראנית, אלא אף תדרבן אותה – כפי שקרה, למשל, לתכנית הגרעין העיראקית אחרי ההתקפה ב-1981. כאן ראוי לציין את הדברים האחרונים והזהירים מאד שאמר הרמטכ"ל גנץ לאחרונה בנושא: לדבריו, ההנהגה האיראנית טרם קיבלה החלטה על פיתוח פצצה גרעינית. בהחלט יתכן שגנץ טועה – הוא נשען על אמ"ן, אחרי הכל, שעם רקורד ההצלחות שלו אולי עדיף היה לנו לו נשען על פותח בקלפים – אבל הדברים האלה סותרים את מה שאומר נתניהו כבר עשור, כלומר שהשנה היא 1938 וגרמניה היא איראן. ולנתניהו עצמו אין כנראה על מה להסתמך.

הנקודה השניה, והחשובה לא פחות, בדבריו של דיסקין היא פיצוץ בועת ה-Hasbara שניפח נתניהו, על פיה האחראים להעדר שיחות השלום הם הפלסטינים. דיסקין אמר את מה שיודעים כולם: שממשלת נתניהו לא מנסה להגיע להסדר כי אם תגיע לכזה, היא תחדל להתקיים. המשמעות, שהפכנו אדישים כלפיה, היא שממשלת נתניהו מוכרת את עתידה של ישראל ואת הסיכוי האחרון שלנו להמנע ממדינה דו לאומית תמורת שרידותה-שלה.

כמו בסיבוב הקודם, מנסים עכשיו נתניהו והתוכיים שלו – הבולט שבהם הוא, כרגיל, דני דנון הבלתי נמנע – לשנות את הנושא. במקום לדון במה שאמר דיסקין, שעליו קצת קשה יותר לטעון שהוא משוגע, הם רוצים שנדון בשאלה האם מותר לו לומר אותם.

התשובה היא חד משמעית. לא רק שמותר לו, זו גם חובתו. דיסקין הוא משרת ציבור, לא משרתה של הממשלה (בניגוד, למשל, לאופן שבו תופס יהודה ווינשטיין את תפקידו). כל זמן שהוא בתפקיד, אסור לו למתוח ביקורת עליה בפומבי. לפקיד ממונה אין זכות כזו מול נבחר ציבור. אבל כשהשתחרר מתפקידו? אם הוא סבור שהממשלה מסכנת בפעולותיה את הציבור, הוא חייב לומר זאת, או שימעל באמון הציבור. הוא לא עבד אצל נתניהו; הוא עבד אצלנו. אנחנו שילמנו את משכורתו.

בן דרור ימיני, שסימן את כל מי שאומר שיש צדק בדברי הפלסטינים כאויבי ישראל, מקונן על כך שדבריו של דיסקין הם טורפדו במערכת ה-Hasbara, וש"מלאכתם של רשעים נעשית על ידי טיפשים," אבל נאלץ להודות שכנראה שהוא צודק, רק שלא כדאי היה שיאמר את האמת. זו עמדה מדהימה לעיתונאי, שכנראה שכח שתפקידה של העיתונות הוא לדווח לציבור על מה שהממשלה עושה, לא לקדם את התעמולה שהיא מפיצה.

כתב חצר אחר, ארי שביט, משרתם של שני האדונים ברק ונתניהו, האשים את דיסקין בכך שהוא השתמש ב"משאית תופת פוליטית" כנגד הממשלה וביצע בה "סיכול תקשורתי ממוקד." שביט יוצר מצג שווא בדבריו כאילו דיסקין עדיין נמצא בתפקידו, אבל זה הרי כל ההבדל: הבעיה עם קצין בכיר שמדבר נגד הממשלה הנבחרת היא שהוא עשוי לסחוף חיילים כנגדה. הבעיה הזו לא קיימת כאשר מדובר במי שכבר פשט את מדיו או יצא מתפקידו, אבל שביט היה רוצה שתחשבו שכן.

שביט טוען עוד שדיסקין "פגע באופן מודע באסטרטגיה הלאומית של ישראל", הידועה בשמה "תחזיקו אותי." סליחה, אבל מי החליט שמדובר באסטרטגיה לאומית, ומתי? האמורה להחליט על כך היא הממשלה, שככל הידוע ולמרות כל הברברת, טרם התכנסה ולו לדיון אסטרטגי אחד על איראן. החלטות שמקבלים ברק ונתניהו בינם לבין עצמם אינן מחייבות – ועל אחת כמה וכמה אינן מחייבות פקידים לשעבר שחושבים שהציבור צריך לדעת שהעומדים בראשו מסכנים אותו.

המפחיד בכל זה הוא שנראה שדיסקין, דגן וארד מדברים כבר עכשיו מתוך מחשבה על ועדת החקירה העתידית, לכשתקום. אם הם מפחדים, אנחנו צריכים לפחד עוד יותר.

ועוד דבר אחד: השגריר לשעבר בבלארוס, זאב בן אריה, הודה בהסכם טיעון כי הוא העביר לשר החוץ ליברמן חומר מחקירה משטרתית שנערכה נגדו, שעה שליברמן היה עדיין חבר כנסת. בן אריה מונה לתפקידו, על פי דיווחים, לאחר לחץ של ליברמן שעה שהלז עדיין היה שר התחבורה בממשלת שרון. זאת, לאחר שליברמן הפעיל לחץ לפתיחתה מחדש של השגרירות בבלארוס, שנסגרה מפאת קיצוצי תקציב. במדינה נורמלית, שר החוץ היה מודיע היום על התפטרותו. בישראל של נתניהו וליברמן, זה אפילו לא עולה על הדעת אלא כבדיחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תראו מי מחרחר מלחמה עם איראן

הוויכוח הפנימי במערכת הבטחון גולש שוב החוצה: לפני כמה חודשים הזהיר מאיר דגן, ראש המוסד הפורש, כי נתניהו וברק עשויים להוציא את ישראל למלחמה בלתי הכרחית באיראן. הוא הואשם בכך שהוא פותח את הפה.

בשבועות האחרונים, שוב היו אותות דומים. הפעם, בהיעדר אנשים שמוכנים לקחת סיכון אישי כמו דגן – שגם הוא אמר את הדברים רק לאחר פרישתו – הם הגיעו דרך התקשורת. בערב יום הכיפורים כתב בידיעות אחרונות אמנון אברמוביץ' מאמר נפתל, כהרגלו, שבכל זאת אפשר היה להבין ממנו ששורה של בכירים במערכת הבטחון חוששים ממלחמה באיראן. אברמוביץ' התרה בהם שלא להצדיע ולציית, או שיגמרו כמו הקצינים הבכירים של מלחמת יום הכיפורים.

הבוקר (ו') פרסם נחום ברנע מאמר דומה מאד, שהתריע כי חלקים במערכת הבטחון חוששים כי נתניהו וברק יוציאו את ישראל למלחמה בקרוב – קודם לבוא החורף. באופן חריג, המאמר לא פורסם רק במוסף לשבת, המקום הקבוע של הטור של ברנע, אלא הובלט בגדול על עמוד השער של העיתון. או שלידיעות לא היה משהו ראוי יותר להדגשה, או שבעיתון מכינים את עצמם ליום שאחרי ולאווירת "אמרנו לכם". בקיצור, זה נשמע כמו ערמה של קצינים בכירים שנערכים לוועדת החקירה.

בתגובה, פתח האל האכזר את פי האתון. עמוס גלעד, ראש המטה המדיני-בטחוני במשרד הבטחון – שם מנופח למקום שבו מנסחים את מדיניות החוץ האמיתית של ישראל – אמר היום כי איראן היא "איום אדיר" "שיש לטפל בו", וכי "צריך לדעת לתעדף במה לטפל קודם. לדעתי – בחזית האיראנית." בהתחשב בכך שגלעד עובד אצל ברק, זה מדאיג במיוחד.

גלעד טוען עוד כי יש הערכה מודיעינית ש"איראן הולכת לנתיב של טילים וגרעין." זו, איך לומר, לא ההערכה שמסר ראש המוסד לשעבר, שאמר שאם כבר, איראן תגיע לאזור הסכנה ב-2015. הרבה דברים – הסתכלו מה קורה בסוריה, מצרים, טוניסיה ומה קרה באיראן עצמה ב-2009 – יכולים לקרות עד 2015.

יתר על כן, בהחלט יתכן שגלעד משפץ את ההערכה המודיעינית כך שתתאים לצפיות של הבוס שלו וליח"צ שהוא זקוק לו. כך, מזכיר לנו ראובן פדהצור, הוא עשה בתחילת האינתיפאדה השניה, ויצר את התפיסה של עימות מכוון מצד ערפאת, תיאוריה שהשתלבה נהדר עם זו שהתחיל להפיץ אז אהוד ברק ("אין פרטנר").

גלעד, נזכיר, היה הגאון המודיעיני שהבטיח לנו ש"העולם יעמוד נדהם כשיגלה מה היה לסדאם חוסיין" בארסנלים. העולם בהחלט עמד נדהם – המחסנים היו ריקים, כידוע. בכלל, ספק אם אפשר לסמוך על גלעד בצמתי החלטה: לטענתו-שלו, הוא סובל מאז 1982 מ"תשישות פיזית ונפשית קיצונית ביותר", ואשר על כן צריך להכיר בו כנכה ב-50%. כדובר צה"ל, הוא הכחיש בתוקף את הטענה של החיזבאללה שהוא הצליח לתקוע את הדגל שלו על מוצב של צה"ל, ונאלץ, משנחשפה ההוכחה לכך, להפטיר "זה היה חכם מאד מצידם להגיע עם מצלמות וידאו."

זה האיש שכרגע מנסה לסנגר שוב על אדונו, ולקדם מלחמה עם איראן. אף אחד לא יכול להצביע על הצלחה כלשהי שלו, וכאמור על פי עדותו-שלו הוא לא אמור להיות, במצב תשישותו הקשה, בצומתי החלטה. הגיע הזמן לשלוח את האלוף עמוס גלעד אל פח האשפה של ההיסטוריה.

יש כאן גם אירוניה מרירה מאד: במשך עשרות שנים, שתה צה"ל את תקציביה של מדינת ישראל, כשהוא מנפנף בסכנה האיראנית כתירוץ. והנה, אנחנו מתקרבים לרגע האמת – ובכירי צה"ל לגמרי לא רוצים התקפה. מסתבר שזה נורא מסוכן ויש המון סיבוכים בינלאומיים שלא דיברו עליהם קודם, כשהם היו צריכים לקחת את הכסף שלנו. כ-60% מתקציב הבטחון, נזכיר, הולכים על משכורות ופנסיות.

וכשיעמוד נתניהו מול המצלמות, כפי שמסתמן, ובקול עמוק ומבט בוטח ינסה להסביר את עסקת שליט-בושהאר, להגיד שאין ברירה ושהוא נתן בנחישות את ההוראה, לא להאמין לאף מילה שלו. לצאת, גם בזמן מלחמה, אל הרחובות ולהפיל את ממשלת הזדון.

ועוד דבר אחד: גרסה משודרגת של טענת אהוד ברק ש"הצענו הכל, והם פתחו במלחמה" היא הטענה שאהוד אולמרט הציע לאבו מאזן הכל, ואבו מאזן סירב. ובכן, אולמרט עצמו כבר כתב שאבו מאזן מעולם לא דחה את ההצעה שלו, אבל היום אנחנו יודעים קצת יותר על מה שהיה שם. קונדוליסה רייס כותבת בזכרונותיה שלבני אמרה לה לא להתרשם מהצעותיו של אולמרט – ושהיא כנראה אמרה דברים דומים גם לפלסטינים. היא רצתה שהם יחכו עד שהיא תהיה ראש ממשלה. אם אכן זה המצב, אז לבני היא לא סתם חדלת אישים וראש אופוזיציה מהגרועים שהיו לנו: היא מזיקה בפועל. "אל תסכים להגיע להסכם עם הממשלה הנוכחית, חכה לי" הוא אחד התרגילים הבזויים ביותר בספר, על סף הבגידה. זה סוג התרגיל שעשה ניקסון לג'ונסון ב-1968 מול הצפון ויאטנמים, שהאריך את המלחמה בחמש שנים. שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, יש לך יורש.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה השנתית שלי. אשתדל לחזור ולכתוב ביום ראשון, השישי בנובמבר. מחר תיערך הפגנה בכיכר רבין ומספר מקומות אחרים ברחבי הארץ, כדי לחדש את תנופת המחאה החברתית. לצערי, עקב הטיסה שלי כנראה שלא אוכל להגיע. אבל כל מי שיכול – שיגיע.

(יוסי גורביץ)

שובו של הנחש בנעליים הגבוהות

לשכת נתניהו מנהלת מתקפה חריפה נגד מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, בגלל שהעז לומר שהתקפה על איראן תהיה טפשות מוחלטת, ובגלל שהעז לומר שצמד הפסיכופתים ברק ונתניהו מסכנים את מדינת ישראל. הלשכה כל כך נואשת, מדווח הארץ, שהיא מאשימה את דגן בקנוניה פוליטית נגד נתניהו, תוך דרישה מעיתונאים שיצטטו את המדליפים לא כאנשי הלשכה אלא כ"גורמים במערכת הפוליטית". במילים אחרות, לשכת נתניהו מנהלת קמפיין ספין נגד דגן, תוך נסיון להטעות את הציבור.

בין השאר, טוענים שם שדגן "משוגע". זה מעלה בזכרון את הבעיה שנתקל בה שר ההסברה של היטלר, גבלס, אחרי הטיסה המשונה של רודולף הס לבריטניה במאי 1941. איך אפשר להסביר לעם, תהה גבלס, שמצד אחד הס הוא משוגע, אבל מצד שני הוא היה סגן הפיהרר במשך שמונה שנים? איך מטשטשים מהזכרון את השבחים שהשפיע נתניהו רק לפני חודשיים על דגן, את שבחי השרים לו אחרי חיסול מבחוח ולפני הפאדיחות, ומשאירים רק את הרושם שמדובר במשוגע? לגבלס לא היה פתרון לבעיה הזו. ספק אם לנתניהו יש. לגבלס היה יתרון אחד: הס היה תקוע בטאואר בלונדון, ולא יכול היה להסביר את עצמו לאוכלוסיה הגרמנית. לדגן יש גישה למיקרופון בכל רגע שירצה, לפחות עד שימאיס את עצמו על התקשורת.

הם מ פ ח ד י ם, זה ברור. השאלה היא ממה. איתמר שאלתיאל העלה אתמול את הסברה שכל מסע הספין מיועד לדבר אחד: לשנות את הנושא. להפסיק לדבר על הטענות של דגן – שנתניהו ואנשי הלוחמה הפסיכולוגית שלו, כמובן, לא ענו עליהן – ולהעביר את הדיון לפס אחר, לשאלה האם בכלל מותר לדגן להתבטא. כשזה הנושא, הם לא צריכים לענות על השאלות הקשות שהעלה דגן, כגון האם ישראל ערוכה לתגובת הנגד האיראנית.

אחד המובילים של המסע נגד דגן היה השר לאיומים אסטרטגיים – שם מפואר לשר בלי תיק – בוגי "משה" יעלון, שמשמש גם כמשנה לראש הממשלה. (התואר האחרון, אגב, לא היה קיים עד ששמעון פרס עשה את מה שהוא יודע לעשות טוב מכל, וזחל לממשלתו של אריאל שרון, ונזקק לתואר מפוצץ משלו. פרס הלך. התואר נשאר.) יעלון אמר ש"אם בעקבות דבריו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, הציבור שם סימני שאלה על מידת האחריות של ההנהגה – זו פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". ועל דבר ההבל הזה הוא הוסיף ש"אם על דעתו הוא עוסק פה בנושאים שבוודאי רובם נידונו עם הדרג המדיני במשך השנתיים האחרונות, אני חושב שזה לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר, ובוודאי שלא להפיץ מידע שאמור להישמר כמידע סודי."

בוגי לא מבין מי יודע מה בדמוקרטיה. זה לא צריך להפתיע: הוא רמטכ"ל לשעבר. אחד מהם, רפאל "רפול" איתן, שאיבד לדבריו-שלו חצי מהמוח שלו בקרבות סביב מנזר סן סימון, היה מספיק גלוי, משאולץ לפשוט את מדיו ב-1985, להודות שהוא לא מצליח להבין את הדבר הזה, דמוקרטיה.

בוגי חושב שאם מישהו מערער על מידת האחריות של ראשי המדינה, זו "פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". להיפך: תפקידו של הציבור לבדוק, כל הזמן וללא הרף, עד כמה אחראים ראשי המדינה. כבר היינו במלחמה אחת, שבה ראש הממשלה – בגין – לא תפקד עקב מחלה ואולי דכאון, ושר הבטחון שלו שיקר ללא הרף לממשלה עד שפקעה סבלנותה והיא הפקיעה מידיו את הפיקוד על חיל האוויר. מי שפגע אז בבטחון המדינה לא היו העיתונאים והמבקרים, אלא השרים ואנשי הלשכות, שחיפו על בגין ושרון והסתירו את האמת.

אשר לתפיסה ש"לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר", תשמור מפלצת הספגטי המעופפת ותציל. בדיקטטורה לא מעבירים ביקורת על הדרג המדיני; ביקורת כזו היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אם בוגי לא מבין את זה, אולי הוא צריך לבקש תפקיד בקבינט של אסד. אחרי הכל, כשבוחנים את האידיאולוגיה של בוגי, היא די מסתדרת עם זו של מפלגת הבעת'. כאן המקום להזכיר שבוגי תמיד תיעב עמוקות את הציבור הישראלי: בשנות הדמים של האינתיפאדה השניה, כשהכשלונות של בוגי אילצו את האזרח הממוצע לשחק ברולטה רוסית באוטובוסים בעוד הוא מסתובב עם מאבטחים, הוא הודיע בטון זעוף ש"מטרידה אותי יכולת העמידה של החברה הישראלית". הישראלים, שלא מוכנים לחיות בקסרקטין, היו בעיניו החוליה החלשה.

אבל מדובר לא רק באי ההבנה של יעלון בדמוקרטיה ובבוז שלו לסתם אנשים: יש כאן גם חוצפה חריגה. הנחש בנעליים הגבוהות שמתלונן עכשיו מרה על כך שדגן העז, אחרי פרישתו, להזהיר את החברה הישראלית מההנהגה שלה, הוא אותו האיש בדיוק שלפני שבע שנים תקף, במדים, את תכניתו המדינית של ראש הממשלה שלו והגדיר אותה "רוח גבית לטרור", וסיפק בכך את הסיסמה למועצת יש"ע – כפי שוודאי ידע שיקרה. הוא היה הרמטכ”ל הכי פוליטי בתולדות צה”ל מאז, הממ, שאול מופז.

שנים מאוחר יותר, כשהוא ישפץ את ההיסטוריה באוטוביוגרפיה שלו, יטען יעלון ששרון החליט על תכנית ההתנתקות, שהיא אסון אסטרטגי לשיטתו, מסיבות של שחיתות פוליטית; וראה זה פלא, הרמטכ"ל יעלון העדיף לשתף פעולה עם השחיתות הזו, לערוך את הצבא להתנתקות, ולא להתפטר. היללות העולות ויורדות נשמעו מכיוונו רק אחרי שלא קיבל שנת כהונה רביעית. אפילו לנתניהו היה יותר עמוד שדרה מלבוגי: אחרי שהצביע ארבע פעמים בכנסת בעד תכנית ההתנתקות, הוא התפטר שבוע לפני ביצועה. ראוי גם להזכיר שעל פי דיווחים מאותה התקופה, ניסה יעלון לסחוט שנה רביעית משרון באיום שאם לא יקבל אותה, הוא יעזוב את תפקידו באמצע ההתנתקות. שרון לא היה אדם שהתרשם מנסיונות סחיטה, וההמשך ידוע.

זה לא התחיל בימי שרון: כשהיה בוגי ראש אמ"ן, ונראה היה שבחירות 1996 נוטות לכיוון פרס, הוא מיהר לנפק חוות דעת של אמ"ן, שקבעה שאיראן רוצה בנצחונו של נתניהו. אני חושב שברור לכל שגם אם להנהגה של איראן היתה עמדה בשאלה הזו, וגם אם נקבל את ההנחה המופלגת שאמ"ן ידע מה היתה העמדה הזו, שחרור מסמך כזה על ידי בכיר במדים בעיצומה של מערכת בחירות הוא ההתערבות הפוליטית הבוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אוחז במסורת ארוכה של ראשי אמ"ן – חוסר יכולת לנבא את הנולד במרחק של שבועות – בוגי פספס את המנצח במערכת הבחירות ההיא. לזכותו ייאמר שהוא למד מהר מאד איפה מרוחה החמאה.

זה האיש. זה פועלו. זה יושרו המפורסם. זו ההבנה שלו בדמוקרטיה. בוגי יעלון, סביר להניח, הוא האדם המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית כיום.

סיכון אסטרטגי, אם תרצו.

ועוד דבר אחד: אם מישהו רוצה להבין איך מצליחה מערכת המשפט להנפיק אחוזי הרשעה של 99.98%, שיצפה בתכנית המצמררת הזו של "המקור". זו צפיית חובה. ראוי לשים לב במיוחד לדברי הסיכום של השופטת על הזכ"דים, ולתהות כמה חפים מפשע יושבים כעת בכלא בשל שנשברו ומסרו הודאה, בגלל עצלנותם של שוטרים, רשלנותם של פרקליטים, ופתיותם – אין מילה אחרת – של שופטים.

(יוסי גורביץ)

זו לא זכותו, זו חובתו

מאיר דגן, האיש שההתמחות שלו אליבא דאריאל שרון היא הפרדת ראשם של ערבים מגופם, אמר שורה של דברים שנויים במחלוקת בשבועות האחרונים. אם להתעלם לרגע מפרשת הסחר של האחים עופר עם איראן – הסיבה היחידה שאי אפשר לקרוא בעטיה לסמי עופר בוגד היא שהוא בכלל, כמסתבר, אזרח מונאקו – דגן התמקד בשני נושאים: הסכנה החריפה שתגרם לישראל אם תצא למלחמה באיראן ותזניח את יוזמת השלום הסעודית, והרפתקנותם של ברק ונתניהו. ב"שיחות סגורות" – סגורות לכל הציבור פרט לכתב של ידיעות אחרונות, כמסתבר – הוא אמר שכשהיה בתפקיד, היתה לו יכולת מסוימת, יחד עם הרמטכ"ל וראש השב"כ, לבלום את הטמטום הזה. עכשיו אין לו, והוא לא מוכן לקחת על עצמו אחריות לשתיקה נוסח זו שקדמה למלחמת יום הכיפורים. אז הוא מדבר. דגן ציין בעיקר את העובדה שישראל לא תעמוד במתקפת הנגד האיראנית, אם ברק ונתניהו אכן ישיגו את מטרתם. כאן המקום להזכיר שיש סיבות טובות להעריך שישראל תתקוף את איראן באוגוסט – עמדה שהשבוע תמך בה גם פרשן הארץ לענייני צבא ושו-שו, אמיר אורן.

מטבע הדברים, ברגע שהוא פתח את הפה, דגן הותקף על ידי שורה של שרים ובטחוניסטים, בטענה האווילית שהוא "פוגע בהרתעה הישראלית" ושאסור לו בכלל לדבר, כי הוא פקיד שהרגע השתחרר מתפקידו, ובכך שהוא פותח את הפה הוא מפגין "אי הבנה בדמוקרטיה".

אז ככה. דגן חייב דין וחשבון קודם כל לציבור הישראלי, ששילם את משכורתו. כל זמן שהוא היה בתפקידו, הוא היה חייב כמובן לציית להנחיות הממשלה הנבחרת ולא לתקוף אותה בפומבי. משהשתחרר מתפקידו, אם הוא הגיע למסקנה שמדיניות הממשלה מסוכנת לציבור, זו לא היתה זכותו להתריע על כך – זו היתה חובתו. אם הוא חושב שהממשלה עומדת להוביל מהלך שיגרור את ישראל למלחמה מיותרת, הוא חייב להתריע על כך. במקרים מסוימים, חובתו המוסרית היא להתפטר ולהתריע על כך. דגן משוחרר עכשיו מהחובה הזו: הוא אזרח פרטי.

השושואיסטים שכועסים כל כך על דגן עכשיו היו, אחרי הכל, שמחים מאד אם הוא היה ממציא לציבור שלל צ'יזבטים על הסכנה האיומה הנשקפת מאיראן, שמצריכה תקיפה כאן ועכשיו. כלומר, אם הוא היה תומך בעמדת הממשלה וחלק ניכר מהממסד הבטחוני, הכל היה בסדר. מכיוון שהוא מעז לומר את ההיפך, הם מקיאים אותו. כפי שמבהיר אלוף בן, בעתיד צפוי דגן להתקפה קשה יותר מצד נתניהו – והעין השביעית מוצא שההתקפה הזו כבר מתחילה בשופרו של ראש הממשלה, הביביתון. זו עמדה אנטי-דמוקרטית במהותה: היא גורסת שלפקידים בכירים לשעבר אסור לחלוק על הממשלה, ואסור להם לומר לציבור שיש יותר מדעה אחת בנושא השנוי במחלוקת. על אחת כמה וכמה אסור לראש המוסד לגלות לציבור שראש הממשלה ושר הבטחון שלו הם חולי נפש שאסור לסמוך עליהם.

הטענה השניה היא שהוא מחבל בעמדתה של ישראל ובהרתעה שלה כלפי איראן. גם התפיסה הזו היא בלתי דמוקרטית במהותה. העמדה איננה "עמדת ישראל": זו עמדת ממשלת ישראל הנוכחית ותו לא. אשר לפגיעה בהרתעה, ספק אם יש דבר המקדם יותר את החיה המיתולוגית הזו – איך בדיוק מקדמת העמדה הנוכחית של ישראל הרתעה כנגד איראן? – מאשר האמירה הפומבית שמנהיגיה של ישראל הם כלבים שוטים שנשיכתם רעה.

בקיצור, תנו לדגן לדבר והפסיקו עם הצביעות. אני כנראה אצטער על המילים האלה עוד שלוש שנים, אם יהיה פה משהו עוד שלוש שנים, כשדגן יתחיל את הקריירה הפוליטית שלו. אבל צריך לומר אותן בכל זאת: במדינה דמוקרטית, זכותם של פקידים שפרשו למתוח ביקורת על הממשלה היא מאושיות השלטון. אם הממשלה תוכל לסתום את פיותיהם, היא תחסל את הדיון הציבורי בשאלות כבדות משקל. ברור למה כל ממשלה – במיוחד ממשלתם של נתניהו וברק – רוצה בכך; ברור גם למה אסור להניח לה להצליח.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מצא את עצמו במצוקה בפרשת האחים עופר. מצד אחד, סחר עם איראן שנואת נפשו, עם גרמניה של שנת 1938, שהחרם הבינלאומי עליה הובל על ידי התנועה הרוויזיוניסטית שממנה הוא בא; מצד שני, הצורך הנפשי העמוק שלו להתרפס בפני אנשי הון. אתמול, עם מותו של עופר, ברור היה מי ניצח. נתניהו הכתיר את עופר כ"ציוני בכל רמ"ח אבריו". וואלה. מסתבר שהיום התקן לציוני הוא נמוך למדי: אתה יכול להיות אזרח של מדינה אחרת לצרכי מס ולסחור עם המקבילה המודרנית של היטלר, אבל עדיין לקבל את אות הכבוד הזה. יש טענה שאומרת שהיטלר אמר בשעתו ש"אם לא היו היהודים, היינו צריכים להמציא אותם", כלומר שהם היו אויב מצוין להפנות אליו את זעם ההמון; בעקבות הענקת תואר הכבוד לעופר, צריך לתהות עד כמה נתניהו באמת רואה באיראן אויב נוסח גרמניה הנאצית, ועד כמה הוא מפמפם אותה כדי שיהיה לו אויב נוח להלחם בו בדעת הקהל.

(יוסי גורביץ)