המיליונים שהולכים לפיצוי קורבנות הטבח על המרמרה הם תוצאה של צבא שיצא משליטה ותקשורת רצועה
בנימין נתניהו, גאון אסטרטגי, שוב הצליח להגיע לעסקה אחרי שקנה את הדגים הבאושים, הולקה וגורש מהעיר: הוא הודיע היום (ב’) על חתימת הסכם עם טורקיה, במסגרתו התחייבה ישראל לפצות את קורבנות הטבח על המרמרה ב-21 מיליוני דולרים. הציבור הישראלי, שהוטעה על ידי הצבא, הממשלה והתקשורת שלו בפרשה, לא מבין איך זה קרה. אז הנה תזכורת.
עד מאי 2010, ניהלה ישראל מדיניות של כמעט-הרעבה של רצועת עזה. עמוס גלעד ספר את הקלוריות שיכלו תושבי רצועת עזה לקבל, ואסר עליהם לייבא שוקולד או צעצועים. המדיניות הזו לוותה בשתיקה מתמדת של התקשורת היהודית, וכאשר העזה עמותת גישה לדרוש את המידע על מדיניות הכמעט-רעב באמצעות בתי המשפט, התועמלן הלאומי בן דרור ימיני הגדיר את המידע כמשמש ל”תעמולת זוועה נגד המדינה.”
שורה של משטי הזדהות עם תושבי רצועת עזה, אחד האזורים האומללים בעולם, נועדו להעלות את התודעה העולמית לנסיבות המצור על עזה. ישראל הניחה לחלק מהם להכנס. את המשט שהספינה המרכזית בו היתה המאווי מרמרה החליטו צה”ל והממשלה לעצור.
ימים ספורים קודם למשט, הודיע “קצין בכיר” בצה”ל שיש לצה”ל “חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות […] אנחנו רוצים להמנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות ניאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון.”
בלילה של ה-31 במאי, הסתער הקומנדו הימי על המשט שהמרמרה היתה הספינה המרכזית בו. כפי שמצא דו”ח האו”ם בנושא של ועדת פאלמר (כאן המסמך עצמו, כאן ההתייחסות המפורטת שלי אליו), חמושי צה”ל ירו על הספינה אש חיה ממסוקים ומספינות לפני שניסו להסתער עליה; ה”מוצא האחרון” שתיאר צה”ל היה בפועל המוצא הראשון. חמושי צה”ל ירו על הספינה 308 קליעים חיים – ואלה הנתונים של ישראל.
כשהכל נגמר, היו תשעה הרוגים על הסיפון של המאווי מרמרה וכ-50 פצועים מירי צה”ל – זאת, כשגם לטענת צה”ל מספר האנשים שהיו מעורבים בתקיפה של חמושים היה כמחצית מכך, כ-30. חמישה מן ההרוגים נורו מגבם ובטטח קצר; שלושה מהם נורו בעורפם; אחד מהם נורה על ידי ספינה של צה”ל, כשהחזיק נשק להשמדה המונית בדמות צינור כיבוי אש; אחד מהם, פורקם דוגאן, נורה בעורפו, כשהוא שוכב על הסיפון, מטווח אפס, במה שהוועדה היתה קרובה מאד לומר שהוא רצח בסנגון הוצאה להורג (סעיף 128 לדו”ח שלה.) נציג צה”ל לא הצליח להסביר את הפגיעות (סעיף 127) או לספק כל הוכחות שהאנשים הללו היו חמושים (סעיף 128).
אבל דו”ח פאלמר יצא בספטמבר 2011, שנה וחצי אחרי האירועים. בינתיים, יצא צה”ל במהירות למתקפה פסיכולוגית על הציבור הישראלי. השלב הראשון שלה היה האפלה. ישראל נמנעה מלמסור גרסה ראשונית במשך כ-12 שעות. אחר כך, יצאה הגרסה שאמרה שחיילי צה”ל הותקפו על ידי טרוריסטים בזמן שהם ניסו להשתלט על הספינה בדרכי שלום; החלו להפיץ את הגרסה השקרית על פיה החמושים הישראלים הגיעו לספינה כשהם מצוידים באקדחי פיינטבול בלבד ושהם הפכו לקורבן ללינץ’. דובר צה”ל העלים או השמיד את כל המידע העצמאי שצולם על הספינה ומעולם לא שחרר את המידע שהוא עצמו צילם, פרט לכמה עשרות שניות. אירוע ההשתלטות נמשך שעות.
מה קרה שם? לפי אחת הגרסאות של צה”ל, והוא החליף גרסאות כמו גרביים, חלק מהחמושים נתפסו כבני ערובה. עם זאת, צה”ל נאלץ להודות שמתוך שלושה בני ערובה כאלה (שקיבלו טיפול רפואי ולא היו בסכנת חיים), שניים נמלטו. הם לא היו אזוקים או קשורים. זו כנראה גרסה שיש לה קשר למציאות: חייל או שניים נתפסו, אבד איתם הקשר, וקצין כלשהו איבד את העשתונות והורה להגביר את הירי (זה, כזכור, החל עוד קודם להסתערות) ולירות בכל מה שזז.
היינו יכולים לדעת מה קרה, אם צה”ל היה טורח לשחרר את הצילומים של האנשים על הספינה או את אלה שלו; אבל, כמו כל פושע, צה”ל בחר להשמיד ראיות.
למזלו, היתה לו תקשורת מאולפת. היא מיהרה לפמפם את הגרסה שלו, מיהרה לשתף פעולה עם האגדה על כך שהחמושים הסתערו על הספינה בלי נשק חם, תוך שהיא פשוט לא מדברת על כך שהיו שם 60 נפגעים מאש חיה, ואחר כך עשתה הכל כדי לקבור את דו”ח פאלמר באי דיווח עליו. כשישראל הקימה דמיקולו של ועדת חקירה, ועדת טירקל, הרמטכ”ל מיהר להודיע שהוא לא יאפשר לחיילים להופיע בפני ועדת החקירה; הוא ורק הוא אחראי. כפי שהסתבר לנו שנה ומשהו אחר כך, אשכנזי אולי לא היה גנרל מוצלח כל כך, אבל בטיוח וקשירת קשר לביצוע פשע הוא היה מדופלם.
אז לא היתה עדות רשמית של החיילים על מה שהתרחש שם. את התיעוד צה”ל העלים או השמיד. והתקשורת היהודית התאמצה מאד לא לשאול מה באמת קרה שם.
המצב הזה היה מאד נוח לממשלת נתניהו. היא לא היתה צריכה להתמודד עם שאלות קשות. היא יכלה להתקרבן ולהאשים את ממשלת טורקיה במה שאתם לא רוצים. גם העובדה שלא היה נשק על המרמרה לא בלבלה את התקשורת היהודית, והיא הפיצה לכל עבר את התמונות של כמה סכינים שנתפסו על הספינה.
כתוצאה מן הסיוע הארטילרי התקשורתי, צה”ל חמק משאלות כמו איך הוא הצליח להפוך פשיטה על ספינה לא חמושה לאסון אסטרטגי. כולם היו עסוקים בלחבק את הילדים שלנו וליילל שהם עברו לינץ’, ואף אחד לא שאל שאלות על שיקול דעת.
אבל טורקיה היא לא ישראל, והיא המשיכה במשבר דיפלומטי עם ישראל על רצח אזרחיה במשך שש שנים. היום, כשלוש שנים אחרי ההתנצלות הרשמית, ישראל הודיעה שהיא תשלם פיצויים של 21 מיליוני דולרים לקורבנות הפשיטה של צה”ל. בתמורה הטורקים צפויים להעביר חוק שיגנוז את התביעות שהוגשו נגד ישראל ונגד שורה של קצינים ושרים בבתי משפט טורקיים.
מעבר לסיוע שישראל מספקת לארדואן בחיסול מערכת המשפט העצמאית בארצו, יש פה שתי נקודות חשובות. ישראל מודה במשתמע שלתביעות הללו היה בסיס. אתה לא משלם 21 מיליונים ללא סיבה. יתר על כן, משהו שהתקשורת היהודית שוב מתעלמת ממנו: ארדואן אולי יכול להעביר חוק ולקבור את התביעות בארצו, אבל אין לו השפעה על ההליכים בהאג. ואלה כבר נפתחו, ביוזמת איי קומורו (שהמאווי מרמרה היתה רשומה בהם.) בניגוד לעמדת התובעת בבית הדין, שסבורה שהטבח על המרמרה היה כנראה פשע מלחמה אבל שהוא לא עולה לדרגת החומרה (gravity) הנדרשת להעמדה לדין בבית המשפט הבינלאומי, השופטים דווקא חושבים שכן.
עוד שתי נקודות שצריך לשים אליהן לב כי התקשורת מתעלמת מהן: נתניהו טוען שהוא קיבל מכתב מארדואן שמורה לשירותי המודיעין שלו לפעול כמיטב יכולתם לשחרור הנעדרים הישראלים ברצועת עזה. יכול שיש מכתב כזה, יכול להיות שאין, יכול להיות שיש מכתב אבל שהנוסח שלו מעורפל משמעותית ממה שנתניהו טוען, ויכול להיות שמדובר במכתב כסת”ח ששירותי המודיעין של טורקיה יודעים שהם צריכים להתעלם ממנו. אין לנו מושג, שכן אף אחד לא ראה את המכתב, אבל הטענה של נתניהו – הידוע באמינותו – דווחה בכלי התקשורת כעובדה.
שנית, ראש ממשלת טורקיה הודיע היום שההסכם מכיל התייחסות לשאלת המצור על רצועת עזה, שעדיין בעינו – אם כי בעקבות אירועי המרמרה, הסירה ישראל את מרבית מדיניות החנק של עמוס גלעד. נתניהו הכחיש. כדאי יהיה מאד לבחון את ההסכם הזה, כשמישהו סוף סוף יזכה לקבל אותו, בשבע עיניים. הסבירות שנתניהו משקר גבוהה למדי.
אז מה היה לנו? מדיניות אנטי-אנושית של מניעת צעצועים ושוקולד מאוכלוסיה שהגיל החציוני שלה היה בשעת המצור 17; כשל אסטרטגי של הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון, כמה קילומטרים מהחופים שלו, בשל הבעיה הקבועה שלו, משמעת ירי; העלמת כל המידע הרלוונטי על ידי הצבא; עיתונות נרצעת שלא מעיזה להצביע על העובדות הללו; ועדת חקירה שמסכימה שהחיילים המעורבים לא יעידו בפניה (וששנתיים אחר כך, לגמרי במקרה, מוציאה דו”ח שקובע שצה”ל לא יודע לחקור חשדות לפשעי מלחמה); ובסופו של דבר, כניעה לדרישות הטורקיות מלפני שלוש וארבע שנים.
נהדר.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות