הישראלים מוקסמים ממלחמה. היא התירוץ האולטימטיבי. בפועל, הם מיישמים את המדיניות הספארטנית

הקיום הספארטני, וספרטה היתה המודל לכל מדינה פאשיסטית אחריה, התבסס על עובדה שנוטים לשכוח: הספארטנים כבשו עם אחר, ההלוטים, וכל מאוויה של המדינה היו להמשיך ולהחזיק את ההלוטים משועבדים.

הספארטנים היו מודעים לכך שהם מבצעים עוול. בין השאר, הם נהגו להפעיל מעין משטרה חשאית שמטרתה היתה ללכת אל בין ההלוטים ולבצע סיכול לא מי יודע מה ממוקד במי שעשויים היו להפוך למנהיגים שלהם. על כן, הם מצאו לכך את הפתרון המשפטי המתבקש: מדי שנה, היו מנהיגי ספארטה מכריזים מלחמה על ההלוטים. אלה, כמובן, לא היו חמושים ולא היו מאורגנים, אבל הכרזה רשמית של מלחמה אמורה היתה לרצות את האלים ולאפשר לספארטנים להרוג בנשלטים על ידיהם ללא חשש של יסורי מצפון. הכל היה חוקי למשעי.

הרעיון שמלחמה היא עוול הציק למין האנושי תמיד. התנ”ך דורש לאפשר, בעת מלחמה, לצד השני להכנע: “כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום; והיה אם שלום תענך, ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה לך למס, ועבדוך.” מצבם של אלו שלא קיבלו את הצעת השלום – קרי, הכניעה – הזו היה בעייתי יותר: “ואם לא תשלים עמך, ועשתה עמך מלחמה, וצרת עליה ונתנה יהוה אלוהיך בידיך, והכית את כל זכורה לפי חרב.” המשפט המקראי לא מכיר בצורך למלחמה צודקת, אבל הוא מגביל אותה.

הרומאים, שתמיד ידעו שהאלים רק מחכים – בצדק – להזדמנות למחוק אותם מעל פני האדמה, הקפידו תמיד שתהיה להם איזושהי אפשרות לטענה בבית דין של מעלה, והיו מאד לגליסטיים לפני שיצאו למלחמות. הם תמיד הקפידו, או על כל פנים עשו מאמצים להקפיד, שיהיה למלחמה תירוץ סביר למחצה. בימי הביניים, פיתחה הכנסיה את דוקטרינת המלחמה הצודקת: כדי שמלחמה תחשב לצודקת, היא צריכה לענות על כמה תנאים. היא צריכה להיות בהגנה עצמית, או מלחמה מונעת נגד עריץ שעומד לפלוש; לחלופין, זו מלחמת ענישה על עוול גדול שבוצע כלפי הנפגע. המלחמה הצודקת צריכה להפעיל אלימות במידה: שימוש באלימות לא מידתית הופך את המלחמה לבלתי צודקת. חובה על השליטים לנצל כל הזדמנות למשא ומתן. דוקטרינת המלחמה הצודקת לא מנעה מלחמות, אבל היא נתנה לנו את משפט המלחמה והיא לידתו של משפט המלחמה המודרני.

אני חושב שדי ברור שמלחמותיה של ישראל עם הפלסטינים, ודאי מול הפלסטינים שברצועת עזה, לא עומדים בקריטריונים הללו. ישראל מפעילה אלימות חריגה, יוצאת דופן. בעופרת יצוקה, איבדו הפלסטינים כמאה הרוגים על כל הרוג ישראלי; מחצית מההרוגים הפלסטינים היו אזרחים ומחצית מההרוגים הישראלים היו נפגעים מאש כוחותינו. ספק אם יש הוכחה מובהקת יותר להפעלה מופרזת של כוח אש. יתר על כן, המלחמות הישראליות אינן מונעות מהגנה עצמית, אלא מהצורך שלה לספח שטחים פלסטיניים ומהרצון שלה בהגמוניה. אם יש “עריץ שעומד לפלוש,” הרי הוא ישראל.

אבל הישראלים לא עוסקים בשאלת המלחמה הצודקת. המלחמה, מעצם היותה, היא צודקת. היא המצדיקה הכל. בשמה, מותר לנו להסיר במהירות את מעטה התרבות ולומר שזה לא נחמד ולא נעים אבל אין ברירה וככה זה במלחמה.

איזו מין מלחמה זו, מלחמה שבה צד אחד משתמש במל”טים, בחיל האוויר החזק ביותר בסביבה, בארטילריה ובציוד תקשורת מתקדם כנגד קבוצה קטנה, לעולם לא יותר מכיתה, של חמושים למחצה, נטולי קשר או פיקוד, לעתים קרובות בני טיפשעשרה? איזו מין מלחמה זו, שבה יחס ההרוגים הוא אחד למאה? מלחמה קולוניאלית. מלחמת הספרטנים בהלוטים שלהם.

כמה טוב שיש לנו את המלחמה. איך היינו מצדיקים את עצמנו בלעדיה.

(יוסי גורביץ)