נתניהו לא יודע לומר מהי המדינה היהודית שהוא רוצה, אלא כזו שיהיו בה זכויות יתר ליהודים. זו משמעות הצעת החוק שהוא מקדם

ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עומד לבנות לעצמו ארמון שעולה, כפי שדיווח יגאל סרנה, פי שניים מהבית הלבן – עורר סערה מסוימת כאשר הודיע לפני כשבוע על תמיכתו הנלהבת בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. אפשר לקרוא את הצעת החוק כאן (זהירות, מסמך).

העניין הוא, כמובן, שנתניהו לא יודע לומר מהי אותה “מדינה יהודית” שעליה הוא כל כך מתעקש. אילו אבו מאזן היה רוצה להלעיג את דרישת נתניהו, הוא צריך היה לדרוש ממנו להסביר, בפרוטרוט, מה משמעותה של אותה “מדינה יהודית.” אז היינו שומעים את קול הנפיחה הצורמני של אוויר היוצא מבלון, כי נתניהו לא היה מסוגל לעשות זאת.

איך אני יודע? כי בערב יום העצמאות, התבקש נתניהו לומר לעיתון (?) נרג-מקור-ראשון-או-איכשלאקוראים-לו-עכשיו “מהי מדינה יהודית בעיניך.” העיתון העניק לנתניהו המון מקום: הוא קיבל 695 מילים – והוא לא הצליח לעמוד במשימה. נתניהו דיבר על ההיסטוריה, תוך שהוא מסלף אותה כהרגלו: לא הצהרת בלפור, לא החלטת סאן רמו ולא החלטה 181 של האו”ם דיברו על “חשיבות הקשר ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל”; הוא ייבב, וייבב, וייבב – על כך השחית את רוב מילותיו – על כך שהפלסטינים הרשעים לא מכירים בישראל כמדינה יהודית; אבל על מהותה של מדינה יהודית, על כך כמעט ולא אמר דבר. ההגדרה היחידה שלו למדינה יהודית, למעשה, היתה הגדרה שלילית: נתניהו טען ש”ישראל איננה תיאוקרטיה; היותה מדינה יהודית איננה מצטמצמת להגדרה הדתית.” אבל תוכן של ממש ל”מדינה יהודית,” הוא לא הצליח להציג.

למה? די פשוט. כי אין משמעות ליהדות שאיננה דתית. אבל לא אכנס לוויכוח הישן הזה עכשיו. מה בעצם רוצה נתניהו? הוא אומר את זה במפורש: הוא רוצה שפלסטינים ישראלים יוותרו על שאיפות לאומיות. הוא טוען שהוא מוכן להעניק להם זכויות שוות, אבל זה בולשיט נקי. לאזרחים ישראלים יהודים, אליבא דנתניהו, יהיו כל הזכויות של אזרחים פרטיים, ותהיה להם גם זכות להגשים את זהותם הלאומית; לאזרחים ישראלים שאינם יהודים, יהיו – רשמית, אולי – כל הזכויות של אזרחים פרטיים, אבל לא יהיו להם זכויות לאומיות. כלומר, לקבוצה היהודית בישראל יהיו זכויות יתר. זו תהיה הקבוצה היהודית שתוכל לדרוש זכויות לאומיות במדינה שלה. הצעת החוק שבה תומך נתניהו – שקישרתי אליה למעלה ושהוגשה על ידי התוכי של בנט, איילת שקד (האחים היהודים) ויריב לוין מהליכוד – מיישמת את הכוונות הללו.

מעניין לציין שיש אמנם דמיון רב בין הצעת החוק הזו ובין ההצעה המקורית של אבי דיכטר (ביקורת שלי עליה אפשר לקרוא כאן), אבל הצעת החוק הזו שונה בכמה נקודות קריטיות. לסעיף הראשון בהצעת החוק, הסעיף שנקרא “מדינה יהודית,” מוסיפים שקד ויריב את סעיף קטן ג’. זה אומר ש”ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ומקום כינונה של מדינת ישראל.” ארץ ישראל, כידוע, הוא מונח תיאולוגי, לא גיאוגרפי או היסטורי; הוויכוח על גבולותיו גם הוא ידוע. מה עושה מושג אמורפי כל כך בחוק יסוד? אה, זה פשוט. הוא מיועד לאפשר אחר כך את הרחבתה של מדינת ישראל אל תחומי “ארץ ישראל.”

יריב לוין אמר בראיון לסימה קדמון במוסף סוף השבוע של “ידיעות אחרונות” שהמטרה של החוק היא לשנות את המצב שבו, דברי קדמון, “הפסיקות של בית המשפט העליון נובעות מתפיסה לפיה בניה יהודית בשטחים חייבת להיות רק על קרקע שקנו יהודים, ולא על קרקעות שאין להם בעלים, בעוד שהתפיסה שלו היא שאנחנו מחזיקים בשטח שהוא שלנו בהגדרה, כלומר בשטחי מולדת שזכותנו עליהם היא זכותו של עם השב אל ארצו. במילים אחרות, בכל מקום שלא הוכח שזו קרקע פרטית של פלסטינים, מותר ליהודים לבנות ולהיבנות בה.”

הדוגמא של לוין לפסיקה פסולה של בג”צ היא העובדה שבפסיקת בג”צ על פינוי גוש קטיף, “אין שום התייחסות למשקל שיש לזכותנו על הארץ.” היה רק שופט אחד שפסק נגד החלטת הרוב, אדמונד לוי שמת לאחרונה; לוי גם כתב דו”ח משפטי מופרך ושקרי, שמטרתו היתה להכשיר התנחלויות. נתניהו נרתע מלאמץ את הדו”ח; חוק היסוד שלו הופך את דו”ח לוי לחוק בדלת האחורית.

אם החוק של דיכטר קובע בפשטות ש”מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי,” הרי ששקד ויריב מסייגים את הפשטות הזו בקשקוש על כך שהיא “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ומחוייבת לזכויותים האישיות של כלל אזרחיה.” חזונם של נביאי ישראל לא עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה, והאזכור שלו כאן הוא כדי לעגן שוב את העובדה שישראל מחויבת ל”זכויותיהם האישיות” של אזרחיה, אבל כלל לא לזכויות הציבוריות שלהם.

הצעת החוק של דיכטר העניקה לערבית מעמד שונה מזה של העברית, אבל קבעה שיהיה לה מעמד “מיוחד”; הצעת החוק של יריב ושקד פשוט לא מדברת על זה. במאמר מוסגר, יש לציין שתיקון 3 להחלטה 181 שנתניהו התלהב כל כך לצטט, קובע ש”יש להוסיף את ההתחייבות הבאה להצהרה בדבר המדינה היהודית: ‘במדינה היהודית יינתנו הסדרים ראויים לאזרחים דוברי ערבית לצורך השימוש בשפתם, הן בעל פה והן בכתב, באסיפת המחוקקים, מול בתי הדין ובמנהל הציבורי.” אופס.

שתי הצעות החוק משריינות את סמלי המדינה, כדי שאף ערבי לא יוכל להעלות על דעתו אי פעם שהסמלים יכולים להשתייך גם לו. לפני עשרים שנה, יכלה השופטת העליונה בדימוס ומבקרת המדינה מרים בן פורת להעלות על דעתה שינוי של ההמנון והדגל, כך שגם פלסטינים ישראלים יוכלו להשתמש בו; נתניהו, יריב ושקד סוגרים את הגולל על האפשרות הזו, במכוון ובעיניים פקוחות.

סעיף 5 של הצעת החוק הופך את חוק השבות לחוק יסוד, וממסד שוב את האפליה בין יהודים ופלסטינים. סעיפים 6 ו-7 הופכים את ישראל למדינה אקס-טריטוריאלית, שאמורה לטפח ולהציל יהודים ברחבי העולם. אין ספק שההכרזה הזו תספק כר רחב של פעילות לחוקרי אנטישמיות.

סעיף 9 של שקד ויריב, סעיף שימור המורשת, נראה אחרת אצל דיכטר: הוא כתב ש”המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת.” הסעיף הזה לא קיים אצל שקד ויריב; כנראה שאחרי חוק ועדות הקבלה, חששו השניים שמא פלסטינים יתבעו את זכותם ל”התיישבות קהילתית נפרדת” ושהממשלה תצטרך להסביר מדוע היא לא מספקת כזו.

אזרחי ישראל הפלסטינים תמיד היו אזרחים סוג ב’. עד דצמבר 1966, הם בכלל הוחזקו תחת משטר צבאי. כוחות השיטור של ישראל הרשו לעצמם לטבוח בהם – בכפר קאסם, ביום האדמה, במהומות שנת 2000 – כפי שמעולם לא הרשו לעצמם לפעול כלפי יהודים. הישובים הפלסטיניים בישראל נחשלים במכוון. המדינה לא מקצה להם אזורי תעשיה, והיא לא מאשרת להם תכניות מתאר. ההקצאה שמעניק המשטר הציוני לאזרח פלסטיני היא שבריר של ההקצאה שהוא מוציא על יהודים – על אחת כמה וכמה יהודים מיוחסים, כמו אלה שחיים בשטחים שהצעת החוק של יריב ושקד שואפת לספח. חלק גדול מאדמות ישראל נגזל מפלסטינים, הן במהלך הטיהור האתני של 1947=1948, הן באמצעות חוקי העוול שבאו אחר כך ושתיאר יפה כל כך עזריאל קרליבך. חלק גדול מהאדמות השדודות הועברו לקק”ל כדי שהממשלה לא תצטרך לחלוק אותן עם לא-יהודים; זו עילת קיומה הנוכחית של קק”ל. אזרחים פלסטינים נכלאים יותר, וליותר זמן, בבתי המשפט של ישראל. פואד בן אליעזר, שרואה בעצמו נשיא עתידי של ישראל, חילק בשעתו חיבור לחשמל לאזרחים פלסטינים כטובת הנאה. רק כך יכולים ישובים פלסטינים בלתי מוכרים – חלק ניכר מהם קודם למדינת ישראל – להתחבר לחשמל במאה ה-21.

אלו עובדות מוכרות לכל מי שעיניו בראשו, לכל מי שלא קונה את תעמולת המשטר. חוק היסוד החדש של נתניהו מיועד להבהיר להם שאם הם חושבים שיהיה טוב יותר, שמצבם ישתפר, אז שישכחו מזה. זה לא הבית שלהם, ולא יהיה הבית שלהם. הם לכל היותר דיירים מוגנים נסבלים בקושי, שאי אפשר לפנות כי זה יפגע ב-hasbara. זה לא מפריע לשר החוץ של ישראל להודיע שהוא מתכוון להעביר שטחים שמאוכלסים בפלסטינים למדינה הפלסטינית העתידית, בהסכמה בשתיקה של ראש הממשלה שלו. אשר לרטוריקה של “אזרחים שווים” – ההיסטוריה מוכיחה מה היא שווה, ויש עוד נקודה שראוי לציין כאן. לפני ארבע שנים, הגיש ח”כ אחמד טיבי (רע”מ-תע”ל) הצעת חוק פשוטה למדי: היא קבעה שהקצאת הקרקע בישראל תעשה באופן שוויוני. ועדת השרים לחקיקה של ממשלת נתניהו דחתה את הצעת החוק ללא מתנגדים. זה מה ששווה רטוריקת ה”שוויון” של נתניהו וחבר מרעיו, וכך צריך להתייחס אליה.

ממשלת נתניהו מעמידה פנים שהיא נאבקת בפשעי השנאה של “תג מחיר” וטרור המתנחלים. סיסמה של פעולות “תג מחיר” ברחבי ישראל עצמה היא “ערבים החוצה.” הצעת חוק היסוד שדוחף כעת נתניהו היא אימוץ של הסיסמה הזו על ידי הממשלה.

זו משמעותה של “מדינה יהודית.” כפי שהבינו יהודים יריבי הציונות מראשיתה, אין, ולא יכולה להיות, כל משמעות אחרת.

(יוסי גורביץ)

מרד “דוד הנחלאווי” צריך להזהיר אותנו: צה”ל מסכן את ישראל גם בחוסר המשמעת שלו

לפני כשבוע פרץ לחיינו החייל דוד אדמוב, שנתפס מול המצלמות כשהוא דורך נשק על שני פלסטינים בחברון, מקלל אותם ומאיים לירות בצלם שתיעד את כל זה. שמועה על כך שדוד הנחלאווי – כפי שכונה מיד – נכלא בשל המהלך הזה התחילה מחאת פייסבוק, שבשיאה מאות או אלפי חיילים המרו את פקודות צה”ל והצטלמו עם שלטים שמביעים הזדהות עם אדמוב. ההיסטריה סביב התקרית, השגרתית מאד, לובתה סביב טענה שקרית של הימין היהודי, שמצאה לה הד בתקשורת הממוסדת, על פיה אחד הפלסטינים החזיק אגרופן. הוא החזיק מחרוזת תפילה. שלשום (ג’) התראיין אדמוב לתכנית “צינור לילה,” שם המשיך להמריד חיילים וקרא להם “לא לחשוב פעמיים אם לדרוך נשק” ואמר עוד שהמחאה היתה בגלל “הרבה חיילים שקרו להם סיטואציות כמו שלי וכנראה אולי הצבא לא גיבה אותם.” בפעם האחרונה שבדקתי, לחמושים אסור להתראיין ללא אישור דובר צה”ל, ואם דובר צה”ל אישר לאדמוב להתראיין – מה שלא סביר – הוא מטומטם אפילו יותר מהמקובל לחשוב. אם לא היה אישור, אז זה עוד משהו שאדמוב צריך להשפט עליו, אבל זה כנראה לא יקרה.

הצד החיובי של הפרשה הוא שימין ושמאל מצאו מה להתאחד מאחוריו: טמטומו של דובר צה”ל. הכסיל שעומד בראש הארגון הזה, כרגע תא”ל מוטי אלמוז, אמר לפני כשבוע שדו”צ “עוסק במה שקורה בשטח, לא במה שקורה ברשת.” האיש הזה עומד בראש ארגון שחזית הקרב העיקרית שלו היא כרגע הרשת. לא נראה שהוא מבין את זה.

התגובה של דובר צה”ל התחלפה כמה פעמים, כמקובל אצלו, בזמן האירועים. הגרסה הסופית של הגרסה היא שאדמוב נשפט לא על דריכת הנשק, אלא על כך שהוא תקף פיזית את המפקדים שלו. מה שדו”צ צריך היה לומר, אם צה”ל היה ארגון שאכפת לו מהתדמית שלו, הוא קודם כל שזה נכון שעד כה אדמוב לא הועמד לדין בשל התקרית, אבל שזה עומד להשתנות; ושנית, שהרמטכ”ל הורה למצ”ח למצוא את האחראים לתחילת המחאה, להעמיד אותם לדין על המרדה בבית דין צבאי, ולזהות ולהדיח כל קצין שהיה מעורב במחאה הזו. אם דו”צ היה עושה את זה, אולי היינו מצליחים להעלים עין מהעובדה שהשיקול של מפקדיו של אדמוב כה לקוי, עד שהם שולחים חייל שתקף את המפקדים שלו לעמדה שיש בה חיכוך עם אזרחים. מי שהפעיל אלימות כלפי מפקדיו, אילו מעצורים יש לו מפני הפעלתה כלפי אזרחים, ועוד אזרחים עוינים?

אבל די עם התקפה של מטרות רכות. קל ללעוג לדו”צ, וזה גם כיף ונדרש, אבל הבעיה האמיתית כאן היא לא דו”צ. הבעיה היא צה”ל. זה האחרון אמור להיות – זו המשמעות של הצ’ שבשם שלו – צבא. ההבדל בין צבא ובין כנופיית חמושים הוא משמעת. צבא במדינה דמוקרטית נדרש גם לכפיפות לדרג האזרחי.

חיילים הם אוכלוסיה מרירה תמידית. לנפוליאון היתה אוגדה שלמה שכונתה “הרטננים” (Les Grognards). לצה”ל יש היסטוריה של התמרמרות חיילים, שלוותה לעתים בתפיסת הסכין בגב. אחרי מלחמת יום הכיפורים התבטאו אריאל שרון וכמה קצינים אחרים (כמו שמעון “קצ’ה” כהנר) באופן שהזכיר כוונות פוטש. טענת סכין בגב של ממש עלתה ב”מחאת המילואימניקים” שאחרי מלחמת לבנון השניה. קבוצה של חיילים מחתה, בעקבות “עופרת יצוקה”, על העמדתם לדין של שני פושעי מלחמה שהשתמשו בילד כמגלה מוקשים, תוך יבבה שהם “קורבנות גולדסטון.” אבל בכל המקרים האלה היו מילואימניקים. כאן יש לנו חמושים בסדיר, כלומר לא אזרחים בהפסקה, אלא מגויסי כפיה באמצע תקופת הגיוס שלהם.

מה שהם דורשים בפועל הוא הסרת כל מעצורים מעל פעולות צה”ל. בפועל, מבחינת החייל בשטח, אין כל מעצורים כאלה. אין משהו שצה”ל לא יחפה עליו. הבעיה העיקרית, לדעתי, בפעולה של אדמוב היא לאו דווקא דריכת הנשק – המצב שבו מישהו מתקרב אליך מאחור הוא אכן מאיים, ובסופו של דבר הוא הרי לא הרג אף אחד וגם לא פצע – אלא דווקא האיום לירות במי שמתעד את התקרית. אבל מה שרוצים המורדים הוא שלא יהיה שום סוג של פיקוח על פעולות צה”ל. בקצרה, הם חוזרים על סיסמת המתנחלים מתחילת העשור הקודם: “תנו לצה”ל לנצח.” או, במילים של פושע מלחמה אחר, בהקשר אחר, “בלי בג”צ ובצלם.”

החמושים הישראלים פיתחו זן של אגדת הסכין בגב, שמקובל מאד בקרב צבאות שנשחקים בלוחמה עממית, כלומר בלחימה נגד אוכלוסיה: “אגדת היד הקשורה.” כביכול, אם רק היו מאפשרים לצבא לפעול כפי שהוא יודע אך מונעים ממנו (”תנו לצה”ל לנצח/לכסח”), הכל כבר היה נגמר.

בפועל, היד הצבאית מעולם לא היתה קשורה. בשנה האחרונה, שום חייל לא נהרג במצב שבו “ידו היתה כבולה.” שני חיילים, למיטב ידיעתי, נהרגו על ידי פלסטינים בשנה האחרונה: אחד שנורה על ידי צלף, ואחר שנדקר בשנתו באוטובוס. לא היתה שום “יד קשורה.” מנגד, הרגו חמושי צה”ל 36 פלסטינים מאז תחילת השנה. חלקם אולי אפילו היו חמושים; על רובם אין מחלוקת שלא. חמושי צה”ל ידועים בפחדנותם: הם חשים עצמם בסכנה מנוכחותו של מזרק, הם לחוצים מקיומו של בקבוק שתיה, והם כל כך מבועתים מקשישים במיטתם שהם יורים בהם, וסומכים שהתקשורת הישראלית תטען אחר כך שהם “השיבו אש.”

ואחרי ההרג חסר ההצדקה, דובר צה”ל ממהר להודיע שתפתח חקירה. הוא רק לא מודיע על כך שהיא נסגרת ארבע שנים אחר כך בלי תוצאות. “שוברים שתיקה” פרסמו לראשונה, לפני שלוש שנים, עדויות מצולמות של חיילים, שגם הזדהו, על מה שהם ראו בשטחים. בתגובה הודיע דו”צ שהוא לומד את החומר ושתפתח חקירה. נכון לרגע זה, שלוש שנים ויותר אחרי, לא נפתחה כל חקירת מצ”ח. גם כשיש כזו, הסיכוי של חמוש ישראלי לעמוד לדין על הריגת פלסטיני הוא אפסי, וגם כשהוא עומד לדין, הוא לא יועמד לדין על הריגה – על רצח אין מה לדבר. החייל היחיד שהועמד מאז 2000 לדין בשל הריגה – של פעיל וצלם בריטי, טום הורנדאל – הוא, לגמרי במקרה, בדואי. והוא שוחרר אחרי שש וחצי שנים בלבד.

כלומר, בפועל לצה”ל אין מדיניות של ענישת החיילים שלו על פגיעה בפלסטינים. אם דריכת נשק לעבר פלסטינים גוררת התפעמות כזו בקרב החמושים, מה יקרה – אני יודע, פנטזיה – אם צה”ל יחליט יום אחד להעמיד לדין חייל בשל רצח של פלסטיני? נניח, הצלף שירה והרג את יוסף א שוואמרה בן ה-14, שיצא לאסוף קוצי מאכל? אני מניח שאז נראה התקוממות של ממש. המרד-זוטא של תומכי דוד הנחלאווי היה רק יריית הפתיחה. חמושי צה”ל רוצים עכשיו לא רק להסיר את חובת המשמעת מעליהם; הם רוצים גם לקבוע את מדיניות הפעולה של צה”ל בגדה.

ויש להניח שהקצונה, שלא מבינה מאיפה זה בא, קלטה את המסר, והיא לא תנסה להתגרות בחמושים שלה. הנה, ארבעה חמושים שנידונו למאסר – כנדרש – בשל הפגנת התמיכה שלהם באדמוב כבר יללו מספיק והעונש שלהם הומר בריתוק. את המחיר לכך שצה”ל חדל סופית להיות צבא והפך רשמית למחצה לכנופיה, ישלמו קודם כל – כרגיל – הפלסטינים. אבל כבר למדנו שכל דבר שמתחיל בצד השני של הקו הירוק מחלחל גם אל תוכו פנימה. היסטורית, חיילים שלמדו שהם יכולים לכופף את הקצונה ואת הדרג המדיני, לא עוצרים בהצלחה הראשונית שלהם. סוד הסודות של האימפריה הרומאית, כתב טקיטוס על הימים שלאחר התאבדות נירון, נחשף: אפשר להכתיר קיסר גם מחוץ לרומא, גם במחנה צבאי. החשש של צה”ל להתמודד עם המורדים שבו הופך אותו לגוף מסוכן לדמוקרטיה הישראלית עוד יותר משהיה בדרך כלל.

ועוד דבר אחד: הבלוגרית ואנדרסיסטר פתחה בפרויקט חשוב, שמפנה זרקור אל המתרחש במערכת הבריאות הישראלית, וליתר דיוק גסיסתה האיטית. הפרויקט, “מכתבים לבריאות” שמו, הוא מכתבים שמקבלת ואנדרסיסטר מאנשים שונים, על סיפורי הזוועה שלהם במערכת, והיא מפרסמת אותם ברשת, כמו גם שולחת אותם במכתב לשרת הבריאות, ראש הממשלה ושר האוצר. קראו, ואם נדבכם לבכם, תרמו. ואם איתרע מזלכם ויש לכם סיפור זוועה, שלחו אותו.

(יוסי גורביץ)

נתניהו מקפיד להאשים את הרש”פ בטרור ובהסתה לטרור, ומסייע בשקט ובעקביות לטרור היהודי

בנימין נתניהו מרבה לדבר על טרור. הוא בנה את הקריירה שלו על הטענה חסרת הבסיס שהוא מומחה לטרור (הספר “הטרור – איך יוכל המערב לנצח” מורכב למעשה ממאמרים של מומחים אחרים), והוא מקפיד לדבר על טרור שוב ושוב. למעשה, אחרי “איראן” ו”שואה,” “טרור” היא כנראה המילה הנפוצה ביותר במילון של נתניהו.

עם זאת, כשנתניהו מדבר על טרור, הוא מקפיד להתייחס רק לטרור פלסטיני או מוסלמי. במילון של נתניהו, אין טרור יהודי. שאר העולם כבר הבין שזה לא המצב, ומחלקת המדינה האמריקאית עוררה השבוע גלים כאשר דיווחה על הטרור היהודי (המכונה בטעות “תג מחיר” – עוד פרטים למטה) כשווה ערך לטרור הפלסטיני.

על פי נתוני מחלקת המדינה, נרשמו בשנת 2013 399 אירועים – אלה האירועים המוכרים לאו”ם ולארגוני זכויות האדם, לא כל האירועים; חלק ניכר מהם לא מדווח משום שהפלסטינים מתייאשים מלדווח – של אלימות אזרחים ישראלים כנגד פלסטינים בגדה. לשם השוואה, דו”ח האנטישמיות העולמי שפורסם בתחילת השבוע מצא שכל עשרות מיליוני האנטישמים בעולם – על כל פנים, אומרים לנו שיש כאלה – הצליחו להנפיק רק 594 תקריות אנטישמיות. צרפת, שמובילה בדיווחים על תקריות אנטישמיות, כיכבה עם 116 תקריות. כלומר, המתנחלים הישראלים ועוזריהם הצליחו ליצור ב-2013 שני שליש ממספר פשעי השנאה שהצליחו האנטישמים בעולם כולו לייצר, ומספר הפשעים שהם ביצעו הוא יותר מפי שלושה ממספר פשעי השנאה האנטישמיים שבוצעו בצרפת.

שזה, תצטרכו להודות, די מרשים. זה שם בפרופורציה את מצבם של הפלסטינים לעומת, נניח, זה של יהודי צרפת. וכן, האלימות היהודית נגד הפלסטינים היא טרור. נהוג, בקרב המתנחלים וסייעניהם, לטעון שמדובר בסך הכל בקצת גרפיטי. בולשיט. הגרפיטי מושך את תשומת הלב, אבל הפעולות הן לעתים קרובות פעולות של הצתה. וכן, אם אתה מצית צלב על מדשאה של שחור בארה”ב, זו פעולת טרור. הגרפיטי עצמו הוא פעולת טרור. הוא שולח מסר: באנו לכאן בלילה, וגם חמקנו. הלילה לא הצתנו את ביתך בזמן שאתה ישן. אל תבנה שיהיה לך מזל כזה גם בפעמים הבאות.

פעולות “תג מחיר” מושכות את תשומת הלב של התקשורת, אבל רוב פעולות הטרור היהודי אינן פעולות “תג מחיר.” האחרונות מגיעות בעיקרן לאחר הפעולות הנדירות של הצבא כנגד המתנחלים, והן מיועדות להטיל אימה פחות על הפלסטינים ויותר על החמושים: אם תמשיכו כך, נדליק את הגזרה כולה ואתם תצטרכו לשלם מחיר גבוה מהרגיל על הכיבוש. רוב פעולות הטרור היהודי נעדרות זיקה כזו כלפי הצבא, והן מיועדות להרחיק פלסטינים מאדמתם. הן מתרחשות בנקודות שבהן מנסים המתנחלים לדחוק את רגליהם של כפריים פלסטיניים מאדמתם. מקרה מובהק הוא זה של המאחז עדי עד: המתנחלים שלו הצליחו להפיק 96 תקריות פליליות מתועדות, ביניהם 21 מקרי אלימות ועשרות מקרים של פגיעה ברכוש. התוצאה היתה נטישה ניכרת של הכפרים סביב המאחז, שמיהר להשתלט על עוד ועוד מאדמותיהם. מי אמר שטרור לא עובד?

אחת הסיבות לכך שהטרור היומיומי עובר ללא דיווח היא העובדה שהוא מתבצע בתמיכה מלאה של חמושי צה”ל. הסיפור הזה, על חמוש שמתערב בלינץ’ שמבצעים אזרחים ישראלים מיצהר בשני פלסטינים רק כדי לומר להם “זה מספיק”, לא הגיע לתקשורת הישראלית, אבל הוא טיפוסי הרבה יותר ממקרי “תג מחיר.” התקפות כאלה קורות כמעט על בסיס יומי, וכשהיודו-נאצים שלנו עצבניים במיוחד, גם בתכיפות גבוהה יותר. חמושי צה”ל מאבטחים את הטרוריסטים, לא עוצרים אותם.

ומה עושה ממשלת נתניהו? כלום. היא מדי פעם מדברת על כמה ש”תג מחיר” הוא תופעה מגונה, אבל אלימות המתנחלים היומיומית משרתת אותה. ישראל כבר הרגילה את העולם לכך שהיא מתכוונת להשתלט על “גושי ההתנחלויות,” אבל המטרה האמיתית שלה – מזה שנות דור – היא לספח כמה שיותר משטחי אזור סי. ההלאמה (”הכרזה על אדמות מדינה”) שביצע לאחרונה שר הבטחון לאלפי דונמים בגדה היא עוד הצהרה על כך. שטחים שמוכרזים כאדמות מדינה הופכים לשטחי התנחלויות ברובם המכריע. הממשלה צריכה את הטרור המתנחלי כדי שתוכל להרחיב את אחיזתה העתידית. כל שטח שהפלסטינים מתייאשים ממנו נתפס על ידי המתנחלים.

מחלקת המדינה מדברת בפירוש על טרור, והיא נוקבת בשמם של ארגוני הטרור. בין השאר, היא מזכירה בעמ’ 291 (זהירות, מסמך) את “הקול היהודי” כארגון טרור. המפעילים של “הקול היהודי” ידועים. שניים מהם הועמדו לאחרונה לדין באשמת הסתה – אבל לא בסעיפי טרור. מחלקת המדינה משייכת את הקול היהודי ל”כהנא חי.” הקבוצה הזו היא ארגון טרור בארה”ב. בישראל היא הוכרזה כארגון טרור ב-1994, אחרי טבח גולדשטיין, והמשיכו להתייחס אליה ככזו עד אחרי רצח רבין.

במילים אחרות, עד שנתניהו עלה לשלטון. אחר כך, העניין בארגון דעך. פעילים ותיקים שלו, שבמסגרת תגובת-היתר המקובלת של הרשויות הוחזקו במעצר מנהלי, המשיכו לפעול בשלל ארגונים עם שמות שונים, תוך שממשלת ישראל עוצמת עין. לא כולם עצמו עין: מיכאל בן ארי, שנבחר לחבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי, לא הצליח לקבל ויזה לארה”ב בשל עברו בארגון הטרור כ”ך. בארה”ב לא שוכחים. בישראל של נתניהו, מעלימים עין.

לפני מספר חודשים, המליצו כוחות הבטחון להגדיר את פעילי תג מחיר כארגון טרור. נתניהו, באופן תקדימי למדי, דחה את ההצעה והסתפק במילים ריקות: הוא הגדיר אותם כ”התאחדות בלתי מותרת.” זה היה בולשיט נקי: אין התאחדות כזו. אין נכסים שאפשר להחרים, אין מבנה פירמידה שאפשר למוטט.

בעצם, זה לא לגמרי מדויק. יש התאחדות בלתי חוקית שכנגדה אפשר לפעול. קוראים לה מזכירות יצהר. כתבתי כבר על כך שהגוף הזה החליט שלא להסגיר למשטרה פוגרומצ’יקים שאת זהותם הוא מכיר, ושזה עבר בשתיקה יחסית. ביצהר שאבו עידוד מכך, ועכשיו הם עומדים להביא להצבעה את השאלה האם תושבי ההתנחלויות יהיו רשאים לפגוע בחמושי צה”ל ומג”ב. נעשה את התרגיל המחשבתי הרגיל ונתהה מה היה קורה לחברי מועצת נצרת, נניח, אילו היו מעלים הצעה לסדר היום, שבה חלק מהם היו מצדדים בפגיעה בכוחות הבטחון ואחרים היו מסבירים למה זה רעיון מוצלח כל כך. הם היו נעצרים כולם בשנתם, בפשיטה מתוקשרת היטב. למנהיגות יצהר, אין צורך לומר, זה לא קורה.

למה לא הסכים נתניהו להכריז על הטרור היהודי כעל טרור? ראש הממשלה שרון שינה את השיח בשניה, כשדיבר על הבוגד עדן נתן-זאדה כעל “מחבל יהודי.” למה נתניהו לא מסוגל להוציא את המילים “מחבל יהודי” מהפה? קודם כל, יש את התירוץ הרשמי: אם ישראל תודה שיש בה טרוריסטים, זה יפגע בדימוי הבינלאומי שלה.

התירוץ הזה כבר לא כל כך עומד. הנה, מחלקת המדינה הכריזה על קיומם של טרוריסטים יהודים, ומחוץ לישראל ההכרזה התקבלה כמובנת מאליה. אז למה נתניהו בכל זאת מסרב להכיר בקיומם?

כאן צריך להבהיר משהו, ולהבהיר אותו היטב. כשאני מדבר על הכרזה על הטרור היהודי כעל טרור, אני כלל לא מדבר על הענקת סמכויות לשב”כ והמפלג המשטרתי בעל השם המדויק כל כך פשל”א (פשיעה לאומנית) להתייחס לתושבי התנחלויות כאילו היו פלסטינים. אני לא תומך במעצרים מנהליים ובמעצרים ללא גישה לעורך דין – היה עוד אחד כזה, אגב, ביום רביעי האחרון. זוג מיצהר נעצר בחשד שהשאיל את כלי הרכב שלו לפעולת התג מחיר בפורדייס. הם הוחזקו ללא עורך דין במשך זמן קצר יחסית, אבל הפרקטיקה הפלילית הזו, שבה אנשים מועלמים על ידי המדינה ומוחזקים ללא זכויות בסיסיות, מתרחבת.

כפי שנכתב בבלוג הזה לא מעט פעמים, הפתרון הוא לא דיכוי בשם “הבטחון,” הפתרון הוא חקירה מוצלחת יותר וחוקרים מקצועיים יותר. היכולת להחזיק אנשים בבידוד תוך איום על ילדיהם – כפי שדווח שבוצע לבת הזוג מיצהר בסוף השבוע – לא מובילה למודיעין טוב יותר. היא יכולה אולי להוציא הודאות, אבל אלה יהיו הודאות חסרות ערך. אני אפילו לא מדבר על חוסר האנושיות שבאיום לקחת מאשה את ילדיה מפני שאולי היא או בעלה השאילו את כלי הרכב שלהם.

מה שצריך לקרות הוא, אם כן, לא מעצרים מנהליים, עוצר, עינוי ילדים (כן, כן) או כל אחד מהפשעים האחרים שמשמשים דרך קבע את כוחות הבטחון שלנו בגדה. מה שצריך לקרות הוא דבר אחר: הפנמה מצד החמושים, בצה”ל ובמג”ב, שחלק ניכר מהמתנחלים הם טרוריסטים. הפנמה שכאשר הם רואים טרוריסט יהודי תוקף פלסטיני, התפקיד שלהם הוא לא להגן עליו, לא לומר לו “זה מספיק,” אלא לעצור אותו – ואם הוא מסכן חיים, גם לירות בו. ההפנמה צריכה להגיע אל החוקרים של מצ”ח ושל המשטרה, שיצטרכו ללמוד כיצד חוקרים פשעים כנגד פלסטינים ולהתייחס לפשעים האלה כאל פשע פוליטי – כלומר, טרור; כרגע, שיעור ההצלחה שלהם הוא אפסי. בתי המשפט יצטרכו להפנים גם הם שמדובר בטרור. כדי שזה יקרה, צריך שמנהיגי המדינה ינצלו את הבמה שלרשותם – מה שמכונה באנגלית The bully pulpit – כדי להוביל קמפיין ציבורי בנושא.

אבל זה לא יקרה. הבעיה של נתניהו איננה החשש לפגיעה ב-hasbara. הרי מאבק נחוש של ממשלת ישראל בטרור יהודי היה מסייע ל-hasbara, לא פוגע בה. אם בעוד ארבעה חודשים, יוכלו המשטרה והשב”כ להודיע בגאווה שהם עצרו 30 טרוריסטים יהודים בכירים ושהם סיפקו לפרקליטות די ראיות כדי להעמיד אותם לדין, הדבר ייתפס כהוכחה לרצינותה של ישראל במאבק בטרור היהודי.

למה זה לא יקרה? כי בסופו של דבר, נתניהו הוא תומך של הטרור היהודי. כי בסופו של דבר, הוא מוקף במתנחלים וחובשי כיפות אחרים, שלא מבינים על מה הרעש. כי בסופו של דבר, הוא מאמין בשליחותם של המתנחלים, ואין לו כל עניין בזכויותיהם של הפלסטינים. כי בסופו של דבר, האנשים שאחראים לטרור היהודי – אם על ידי מימונו וארגונו, כמו בני קצובר וגרשון מסיקה, אם על ידי ההטפה לו, כמו דב ליאור וגינצבורג – מקורבים למקורבים של נתניהו. חקירה רצינית של השב”כ לעבר שורשי הטרור היהודי יכולה להגמר רע מאד, מבחינת באי ביתו של נתניהו. ועל כן חקירה כזו לא תקרה. כאן המקום להזכיר, אגב, שהמתנחלים הפעילו לחץ כבד על נתניהו כדי שימנה ראש שב”כ שמתאים להם. כפי שמינה נתניהו יועץ משפטי לממשלה שלא יטלטל את הסירה, ומבקר מדינה שיודע מאיזה צד מרוחה החמאה, כך הוא מינה גם ראש שב”כ שיודע מה הבוס לא רוצה לשמוע.

ולכן, למרות רעשי רקע קבועים על יצהר ו”תג מחיר,” טרור המתנחלים ימשיך כסדרו.

ועוד דבר אחד: ואם כבר דיברנו על עינוי ילדים, הנה פוסט בנושא של נועם ר. אזהרה: מדובר בקריאה קשה. אל תאמרו שלא הוזהרתם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט פורסם לראשונה בבלוג של המוקד לפליטים ומהגרים.)

מאז שחתמה על אמנת הפליטים, מדינת ישראל הכירה בכ-200 איש כפליטים, אף אחד מהם סודאני. קראתם נכון – ישראל לא הכירה באף אחד מניצולי רצח העם בדארפור או ניצולי הטיהור האתני בהרי הנובה ואזור הנילוס הכחול כפליטים. אחוזי ההכרה בסודאנים כפליטים הם מהגבוהים בעולם. כך, 68.2% ממבקשי המקלט הסודאנים שבקשותיהם נבחנו ברחבי העולם בשנת 2012 קיבלו מעמד פליט (ראו טבלה זו.)

במדינת ישראל נמצאים מעל 10,000 מבקשי מקלט מסודאן. כיצד אף אחד מהם לא הוכר כפליט?

פליט הוא אדם אשר נשקפת סכנה לחייו או לחירותו אם יגורש למדינתו בשל רדיפה על בסיס אזרחותו, גזעו, דתו, השקפותיו או שייכות לקבוצה חברתית אחרת הנרדפת על-ידי המשטר. מעמד פליט במדינת ישראל מעניק לאדם את הזכות לא להיות עצור ללא הגבלת זמן במחנה כליאה בנגב, את הזכות לעבוד וגישה לשירותי בריאות ורווחה. ללא מעמד זה, מבקשי מקלט חשופים לקבלת צווי מעצר למחנה הכליאה חולות מתוקף החוק למניעת הסתננות. אלו שנותרים בערי ישראל אינם זכאים לשירותי רווחה ובריאות ומתקשים למצוא עבודה משום שאשרותיהם מכריזות כי "רישיון זה אינו רישיון עבודה" למרות שהמדינה התחייבה שלא לקנוס את מעסיקיהם. לצד זאת, מדינת ישראל אינה מגרשת את אזרחי סודאן למולדתם. בעבר המדינה הצהירה כי הסיבה לכך הוא מתן הגנה קבוצתית להם, כלומר, בשל סכנה שנשקפת לחייהם אם יגורשו. לעומת זאת כיום, המדינה טוענת כי הגירוש אינו מתבצע מסיבות טכניות בלבד – בשל העדר יחסים דיפלומטיים עם המשטר האסלאמיסטי בח'רטום.

ציון יום הזכרון לרצח העם בדארפור, תל אביב, 25.4.2013

ישראל הצליחה להימנע מלהכיר בפליטותם של סודאנים ראשית בכך שמנעה מהם להגיש בקשות מקלט עד תחילת שנת 2013. בשלב זה, המדינה נכנעה ללחצי המוקד לפליטים ולמהגרים ואפשרה למבקשי מקלט אריתראים וסודאנים שהיו כלואים תחת הגרסה הקודמת של החוק למניעת הסתננות להגיש בקשות מקלט. בסוף שנת 2013, המדינה התחילה לאפשר לאזרחי סודאן ואריתריאה מחוץ למתקני הכליאה להגיש בקשות מקלט גם כן, אך לא פרסמה בשום מקום על שינוי מדיניות זה. למרות זאת, מעל 1,400 אזרחי סודאן הגישו בקשות מקלט, אך רק בודדות מהן קיבלו מענה – כולן נדחו. מרבית בקשות המקלט הוגשו לפני יותר משנה. עבור מבקשי מקלט הכלואים כיום תחת החוק למניעת הסתננות, חלקם כבר שנתיים, המשמעות של קבלת מעמד פליט הוא שחרור ממעצר שאינו מוגבל בזמן.

התיקון הקודם לחוק למניעת הסתננות שנפסל על-ידי בג"ץ קבע כי אפשר לשחרר מבקשי מקלט שבקשת המקלט שלהם לא נידונה במשך תשעה חודשים. לעומת זאת, על-פי התיקון החדש, משרד הפנים אינו מחויב לבדוק את בקשות המקלט של הכלואים ב"חולות" תוך פרק זמן מסוים. כתוצאה מכך כלואים בחולות מאות מבקשי מקלט שעל פי התיקון של החוק הקודם היה אמורים להיות משוחררים כבר מזמן.

אחד ממבקשי מקלט אלו הוא ע'. ע' הגיע לישראל ביוני 2012 ונכלא בכלא "סהרונים" תחת החוק למניעת הסתננות שנכנס לתוקפו ימים בודדים לפני כניסתו של ע' לישראל. ע' הוא דארפורי, אך עבד בעיר באזור הנילוס הכחול, בדרומה של סודאן, אזור בו קיימת פעילות ערה של מורדים נגד המשטר, שמדוכאות בהפצצות חסרות הבחנה ובטיהור אתני של אוכלוסיה עוינת. ע' התגייס לארגון המורדים Sudan's People Liberation Front – North, השואף להפיל את המשטר הערבי האסלאמיסטי בח'רטום ולהחליפו במשטר שלא מפלה בין אזרחיו. ע' נתפס, נכלא והואשם בשיתוף פעולה עם המורדים וריגול למענם. ע' הצליח לברוח מבית כלאו ולאחר מכן ברח מהמדינה בדרך לא דרך למצרים. במצרים, מסביר ע' "לא מצאתי הגנה". לכן, החליט להמשיך לישראל.

מיד עם כליאתו בישראל, ע' דרש שתינתן לו האפשרות להגיש מקלט. רק בפברואר 2013 הוא הצליח להגיש את הטפסים משום שמשרד הפנים לא סיפק את הטפסים הנחוצים לבית הכלא, ולפעילים של המוקד שנפגשו עימו אסור להכניס ניירות לכלא. במאי 2013 נערך לע' ראיון על-ידי משרד הפנים בעניין בקשת המקלט שלו. למרות שעברו מעל תשעה חודשים מעת הגשת בקשת המקלט, ע' לא שוחרר. לאחר שהתיקון הקודם למניעת הסתננות בוטל על-ידי בג"ץ, המדינה החליפה אותו בתיקון חדש שנידון כיום בבג"ץ. ע' לא שוחרר גם במסגרת 90 הימים שניתנו למדינה לשחררו יחד עם יתר חבריו בכלא. במקום זאת, ע' הועבר למחנה הכליאה "חולות", מעבר לכביש מכלא "סהרונים", מתקן בו הוא כלוא גם כיום, ללא תאריך שחרור, ללא שהורשע בדבר.

הפגנה של מבקשי מקלט העצורים בחולות נגד כליאתם, 17.2.2014.

נ', מבקש מקלט מדארפור, מחכה אף הוא להחלטה בעניין בקשת המקלט שלו. נ' היה פעיל למען זכויות דארפור בעת שלמד באוניברסיטה בח'רטום. על פעילות זו הוא נעצר ועונה מספר פעמים. כאשר החל רצח העם בדארפור הוא שב לעיר הולדתו על מנת לסייע למשפחתו לברוח. הוא חזה בבני מיליציית הג'נג'ויד רוצחים ואונסים וראה את אביו נרצח לנגד עיניו. נ' החליט שחייו בסכנה וברח מהמדינה למצרים, בה הרשויות המצריות רדפו אותו אף הן משום שהוא לא הפסיק עם פעילותו נגד המשטר הסודאני, בן בריתו של מבארכ.

נ' נכנס לראשונה לישראל בשנת 2004 וגורש בחזרה למצרים יחד עם עוד עשרה מבקשי מקלט סודאנים בתיאום של נציבות הפליטים של האו"ם. גירוש זה התבצע לאחר שהושגה התחייבות מהמשטר המצרי שלא יגרש את מבקשי המקלט לסודאן. עם הגיעם למצרים, ה-11 נכלאו ועמדו להיות מגורשים אלמלא אחד מהם היה משחד את אחד השומרים עליהם ומתקשר לנציבות הפליטים של האו"ם בקהיר. גירושם נמנע, אך כליאתם נמשכה. כוחות הביטחון המצרים עינו את 11 הכלואים בניסיון להבין מה חיפשו בישראל ומה עשו שם. לאחר חודשים בכלא, נ' שוחרר בסיוע נציבות הפליטים של האו"ם וניסה לבנות את חייו בקהיר ושב לפעילות נגד המשטר הסודאני ולמען דארפור. נ' נעצר שוב ושוב על פעילות זו ועונה קשות: "חוץ מלהרוג אותי, הם עשו הכל", הוא סיפר.

נ' החליט לנסות שוב להימלט לישראל ועבר את הגבול ב-2008. נ' פנה לנציבות הפליטים של האו"ם בישראל שאותה עת הייתה אחראית על בחינת בקשות המקלט בשביל להגיש בקשה. עם זאת, לאור סירובו של משרד הפנים לתת מעמד פליט לאזרחי מדינות סודאן ואריתריאה משום שממילא לא ניתן לגרשם, בקשתו מעולם לא נבדקה. נ' שוחרר עם אשרת "שחרור בתנאים מגבילים" שאינה מעניקה למבקשי המקלט שום זכויות מלבד הזכות לא להיות מגורש ממדינת ישראל.

נ' חי בתל אביב עד תחילת 2012. בשנה זו נעצר בחשד לפריצה לרכב, למרות שלדבריו בכלל לא היה באזור. בזכות "הנוהל הפלילי" שאיפשר לכלוא מבקשי מקלט ללא הגבלת זמן תחת החוק למניעת הסתננות ללא צורך להגיש נגדם כתב אישום או להוכיח את אשמתם בבית משפט, נ' מצא את עצמו כלוא ב"סהרונים" יחד עם פליטים שרק הגיעו מהגבול. לאחר שביקש מקלט פעמים כה רבות, נ' שוב נאלץ לספר את קורות חייו למשרד הפנים בפברואר 2012 ולהבהיר שהוא מבקש מקלט. נ' שוב מילא את הטפסים לבקשת מקלט לפני שמונה חודשים, אך הזמן אינו דוחק לרשות ההגירה להשיב לו. בדומה לע', נ' לא שוחרר מ"סהרונים" לאחר פסילת החוק שכלא אותו שם, אלא הוא הועבר לכליאה ב"חולות".

משרד הפנים לא ממהר. למה לבדוק את בקשות המקלט של ניצולי רצח העם בדארפור, הטיהורים האתניים בהרי הנובה, קורבנות של דיכוי רצחני, כשהחוק מאפשר להתעלם מבקשותיהם בעודם כלואים ב"חולות" או מנסים לשרוד משוללי זכויות מחוץ לכלא? רק כך ניתן להבטיח שרבים מהם יישברו תחת הלחצים שמפעיל עליהם משרד הפנים ו"יסכימו" לעזוב למולדת ממנה נסו. אם יכירו בכמה יוצאי סודאן כפליטים, היתר עלולים לפתח תקוות שגם הם יום אחד יזכו לביטחון וקיום בכבוד במדינת ישראל.

(אליזבת צורקוב)