ב"שלום עכשיו" יוצאים עכשיו ביוזמה שמטרתה לשכנע אנשים שעדיין אפשר לפנות התנחלויות. הם מספקים מפה שמראה שרובם של המתנחלים חיים ב"גושים", ושרוב ההתנחלויות שפזורות בגדה כמסמרים בלי ראש – מה שהן בדיוק נועדו להיות, מוקשים חיים כדי למנוע הסדר מדיני – מכילות מספר זעום של מתנחלים. הם צודקים. הבעיה היא שזה לא משנה.
רוח רפאים מבעתת את הציבוריות הישראלית: זו של מלחמת האזרחים שהמתנחלים מאיימים בה כבר שני דורות, תמיד במחסה של "אין לנו שליטה על המשוגעים" – אותם משוגעים שהם מקפידים לממן, לחבק וכפי שראינו לאחרונה, גם לקבל כשליחי ציבור.
השאלה של פינוי המתנחלים איננה רק שאלה לוגיסטית, אם כי גם זו מטלה שכלל לא ברור שצה"ל יהיה מסוגל לעמוד בה. ההתנתקות דרשה את פינויים של 8,000 מתנחלים בלבד, משטח רצוף יחסית. היא הצריכה הפעלת חלק עצום מהסד"כ של צה"ל; הפעם אנחנו מדברים על מספרים גדולים משמעותית, והפעם המטרה היא לפנות את הפסיכים שבפסיכים. אז ריחפה מעל לכל שאלת המרד הצבאי: זה לא התרחש בסופו של דבר, אבל צריך לזכור את החרדה בצה"ל ואת הדרישות שמי שיעסוק בפינוי עצמו לא יהיה הצבא, אלא המשטרה. המצב בגדה לא דומה, המתנחלים מפוזרים הרבה יותר, והם הוכיחו כבר את נכונותם לאלימות, ודאי מול פינוי מ"שטחי אבות." אם לצטט את הפרשנים שלנו בעת המהפכה המצרית, עפרה לא תהיה נווה דקלים.
המתנחלים יעשו כמיטב יכולתם להצית מלחמת אזרחים, כי הם לוחצים בעקביות על כל הכפתורים של הטראומה של הציבור היהודי. מי שזוכר איך הם אילצו ילדים לחקות את הילד שמרים ידיים מול הנאצים, או ניסו לשחזר את מסע הנצחון של טיטוס כשכמה מהם סוחבים העתק של מנורת שבעת הקנים, יודע שלא תהיה להם יותר מדי בעיה ללחוץ על הכפתור האדום הזה. ההצדקות התיאולוגיות כבר נזעקות במשך שנים מכל עלון ומכל אתר: ערב רב, מרד ביהוה.
ואז אנחנו מגיעים אל היהודי ישראלי הממוצע, בהנחה שיש דבר כזה. הוא לא מי יודע מה אוהד מתנחלים, אבל ממש לא מפריע לו כשמתעללים בערבים או מנשלים אותם – כל זמן שזה לא פוגע בציפור הלאומית, ההסברה. המתנחלים לוחשים לו מסר פשוט מאד: אתה צריך לבחור בין אי-פינוי ומלחמה עם הפלסטינים, שממילא מתנהלת – כך אומרים לו כל הזמן – בעצימות נמוכה, ובין פינוי ומלחמת אזרחים.
ואם זו הבחירה שבפני היהודי הישראלי הממוצע, אז הוא יעדיף להלחם בפלסטינים על פני מלחמה במתנחלים. הפלסטינים, מבחינתו, הם האויב הטבעי; מלחמה איתם היא המצב הטבעי. מלחמת אזרחים היא טרגדיה איומה, שאליה הוא לא מוכן להכנס – ודאי לא על סמך מילה של מנהיג פלסטיני כלשהו.
המתנחלים יודעים את זה. גם חלק ניכר מהפוליטיקאים יודעים את זה. לא במקרה רק אריאל שרון, הברוטלי והערמומי שבמנהיגים הישראלים, היה מסוגל לבצע את ההתנתקות ולאלץ את המתנחלים לקבל את עסקת עזה-תמורת-הגדה שלו. הם ידעו שהוא יהיה מסוגל, בלי למצמץ, למעוך את המרד שלהם, יישפך כמה דם שיישפך. שרון הפחיד אותם. אין אף מנהיג ישראלי אחר שמפחיד אותם, והם משתלטים על הצבא יחידה אחרי יחידה. הם לא מפחדים. הדבר היחיד שיעמוד בפני מלחמת אזרחים היא נחישות ממלכתית: תגובת פלדה על כל פרובוקציה של המתנחלים. שימוש בכל הכלים של המפקד הצבאי נגד התנחלויות. עוצר, סגר, הריסת בתים – הכל. וזה לא יקרה, כי לאף אחד בהנהגה, לא האזרחית ועל אחת כמה וכמה לא הצבאית – אם חשבתם שהפוליטיקאים שלנו חסרי עמוד שדרה, עוד לא ראיתם את הקולונלים והגנרלים – אין את אומץ הלב האזרחי הנדרש.
ועל כן נצא, במידה של ודאות, לעוד מלחמה עם הפלסטינים. לא היום, אולי גם לא מחרתיים, אבל נצא. ואם בדרך תצא האש מן האטד ותאכל את ישראל כולה, שרידי המתנחלים יסבירו אחר כך, למי שיישאר כדי להקשיב, שזה משום שלא היינו יהודים טובים מספיק.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות