לפני מספר שבועות התפרסם הפוסט הזה. למרבה השמחה הוא עורר דיון ער (ולעתים אפילו נרגש) בנושאי אנרגיה והקשר בינה לבין כלכלה. הטענה הבסיסית בפוסט היתה שבבסיס כל המבנים הפיננסיים והחשבוניים בעולמנו ניצבת אורח איתנים אנרגיה – והיא היא הכלכלה האמיתית.

בדיון שהתפתח בעקבות הפוסט עלו מספר נקודות שכדאי אולי להבהיר; הנה נסיון לעשות זאת בקצרה, אבל לפני כן, הקדמה קטנה על ההבדל בין ניתוח מצב לבין שאיפה. ניתוח מנסה להבין מה יש; שאיפה – במובנה הפוליטי – מבקשת להשפיע על מה שיש. לכן, אנשים שונים יכולים לשאוף שאיפות שונות גם אם הם שותפים לניתוח. לדוגמה: גם שני אנשים שונים המסכימים לאמירה "יש מגרש ריק בקצה הרחוב" (ניתוח זהה) עשויים לשאוף לדברים שונים, כשהאחד ישאף לבנות עליו שוארמיה, והשני מילק-בר (שאיפות שונות). כמובן, יכול להיות גם מצב שבו שני אנשים מנתחים מצב בצורה שונה, אבל יש להם אג'נדה זהה (אחד חושב שיש מגרש ריק, השני לא חושב כך – אבל שניהם רוצים לבנות שם מילק-בר).

במקרה שלנו, שני אנשים עשויים להיות מוטרדים מהעובדה שהאנושות הגיעה לשיא תפוקת הנפט, אך כל אחד מסיבותיו הוא: האחד כי הוא רוצה להמשיך לסוע בבוגאטי שלו, והשני כי הוא צופה בעיות גיאופוליטיות.

ולענייננו. ראשית כל, סוגית האפוקליפסה. "אפוקליפסה עכשיו", “תיאוריה אפוקליפטית-מלתוסיאנית", “סוף העולם" – אלו רק שלוש דוגמאות לתיאורים הרבים שהופיעו בתגובות וייחסו לפוסט ניבוי של קץ הולך ומתקרב של עולמנו. ביטויים אלה אינם מדויקים, בלשון המעטה, כי אנחנו לא נמצאים "בסוף העולם המתורבת” – אלא אם כן התרבות היחידה שאנו מכירים היא התרבות התעשיתית של 150 השנים האחרונות. לפני מספר שנים היה מי שהשתמש בדימוי של גיא אולדוואי בטנזניה, שבו נמצאו עקבות ההומנידים המוקדמות ביותר שהתגלו לנו עד עתה, כדי להמחיש לאן עתידה האנושות לשוב. אבל גם הדימויים הללו גם לא הופיעו בשום מקום בפוסט.

הדימויים האלה לא הופיעו מהסיבה הפשוטה שהם לא סבירים וחשוב מזה: בלתי נחוצים. לא צריך ללכת עד לתקופת האבן כדי לדמיין לאן תוביל אותנו ירידה בכמות האנרגיה המחצבית הזמינה לנו. ירידה מתונה באספקת האנרגיה עשויה להוביל אותנו לרמה טכנולוגית של יפו בשנות ה- 60' של המאה הקודמת. ירידה חדה יכולה להוביל אותנו ליפו של שנות ה-20'. הפסקה מוחלטת של אספקת האנרגיה המחצבית תחזיר אותנו לרמה של יפו בשנת 1870 (בתוספת דודי שמש לחימום מים וכמה מכשירים פוטו-וולטאיים). זה לא סוף העולם ולא חזרה לתקופת האבן, ואפילו לא לתקופת השלטון העבאסי. לכן אפשר להמתין עם "חידוד חניתות הצור", כי אנחנו לא "חוזרים למערות".

בעצם, לא צריך ללכת רחוק לא בזמן ולא במרחב. קילומטרים ספורים מיפו, בכפרים שבשומרון, חיים עשרות אלפי אנשים שחורשים שדות עם חמורים, מוסקים זיתים בידיים (זאת אומרת, באותם שדות וכרמים שטרם הופקעו בידי שלטון העריצות של הממשל הצבאי), מחממים את ביתם בחורף בתנורי עצים ובאופן כללי משתמשים בחשמל ובנפט הרבה פחות מהאזרח הישראלי הממוצע. זה לא אידילי ולא אידיאלי, אבל זה דוגמה לחברה שצורכת הרבה פחות אנרגיה מזו של העיר המודרנית, והיא נמצאת במרחק קטן מאד מכאן.

ואם כבר הזכרנו מרחקים, אז הנקודה השניה שחשוב להתיחס אליה היא הזמינות.

אחד המגיבים כתב ש"בארצות הברית יש עתודות גז ענקיות. הבעיה עם גז זה שיותר קשה להוציאו מהאדמה מאשר נפט". זה נכון במידה מסוימת (עיקר הבעיה עם הגז היא באגירתו ושינועו). יכול בהחלט להיות גם ש"כל הים התיכון הוא חבית גז ענקית” וייתכן, תאורטית, שב"תמר" ו“לויתן" יש מספיק גז לספק את כל צרכי מדינת ישראל במאה השנים הבאות. גם אם נניח שקברניטי המדינה יעשו פתאום סיבוב של 180 מעלות ממדיניותם הנוכחית ויתחילו לעבוד לטובת כלל אזרחי המדינה ולא לטובת כמה טייקונים המשמנים אותם, השאלה היא מה זמינותם של המרבצים הללו וכמה יעלה להפוך אותם ממשאב חבוי במעמקי האדמה לתנועה אפקטיבית של טורבינות חשמל או מנועי בעירה על החוף. המונח שבו נהוג להשתמש כדי למדוד את זה הוא EROEI, ר"ת באנגלית של Energetic Return On Energetic Investment: החזר אנרגטי על השקעה אנרגטית (מדידת יעילות או מחירים של אנרגיה בדולרים, יינים, אירו, שקלים או כל כסף פיאט אחר היא בעייתית, כי בשיטה המוניטרית הנוכחית – זו שאחרי ביטול תקן הזהב – יכול כל נגיד בנק מרכזי לרדת למרתף, להפעיל את מכונות הדפוס ולהתחיל להד – – – אה, סליחה, לא להדפיס כסף, חס וחלילה, אלא "לבצע הרחבה כמותית". לכן דולר של היום אינו דולר של לפני שנתיים. אנרגיה, לעומת זאת, נמדדת ביחידות די קבועות). לכן, המחיר האמיתי של אנרגיה הוא המחיר האנרגטי שלה.

הנה דוגמה: נניח שבראש העץ אנחנו רואים אבוקדו גדול ובשל המכיל 200 קלוריות. כדי להשיגו ולהשתמש בו, הטיפוס על העץ ידרוש מאתנו 5 קלוריות, הירידה ממנו 3 קלוריות וקילוף האבוקדו (הרי אנחנו לא רוצים לאכול את הקליפה) עוד 2 קלוריות; בסך הכל – 10 קלוריות. כך שיחס האנרגיה שנשקיע לאנרגיה שנקבל הוא 1:20, לפי החישוב הבא: 200/10=20. אפשר לומר שיחס הEROEI במקרה הזה הוא (1 ל- ) 20.

כעת בואו נקח מקרה קצת שונה. בראש העץ הסמוך יש אבוקדו נוסף, אבל הוא קטן יותר ומכיל רק 100 קלוריות. במקרה כזה יחס החזר האנרגיה שלנו יהיה נמוך יותר (1 ל- 10), אבל עדיין ישתלם לנו לעשות את כל הדרך לראש העץ, לרדת משם, לקלף את הפרי ולאכול אותו – כי כמות האנרגיה שנקבל תהיה גדולה מכמות האנרגיה שנשקיע.

בראש העץ השלישי אנחנו רואים אבוקדו קטן יותר ועם קליפה עבה יותר, המכיל 20 קלוריות בלבד. העץ השלישי גם גבוה יותר, ולכן יידרשו לנו 12 קלוריות לטיפוס, 8 קלוריות לירידה ו-4 קלוריות לקילוף – 24 קלוריות בסך הכל. במקרה כזה, החזר האנרגיה יהיה 20/24, כלומר קטן מ-1, מה שהופך את כל העסק ללא כדאי: אנחנו נוציא יותר אנרגיה על השגת האבוקדו ממה שנקבל מאכילתו. לא משנה כמה עשרות ומאות פירות נראה על העצים הסמוכים – אם הם קטנים ורחוקים מדי, מבחינה אנרגטית לא ישתלם לנו לטפס על העץ ולקטוף אותם.

כמובן, ככל שנמצא סולמות יציבים יותר לטיפוס וסכינים חדים יותר לקילוף, כך ישתפר יחס החזר האנרגיה, וישתלם לנו לקטוף גם את הפירות הקטנים והמצומקים יותר. אבל בכל רגע נתון, החזרי אנרגיה הולכים וקטנים ייאלצו אותנו להשקיע יותר בשביל להשיג אותה כמות של אנרגיה. ובכל מקרה, יחס נמוך מ- 1 פשוט מוציא את שכרנו בהפסדנו.

אותו דבר בדיוק נכון לגבי הנפט. אם לפני 160 שנה די היה לקחת טוריה, לחפור בשדה ירוק בפנסילבניה ולקבל זרם נפט הבוקע מהאדמה, הרי שכיום יש להשקיע הרבה הרבה יותר אנרגיה בחיפוש אחר מרבצים קטנים יותר, מרוחקים יותר וירודים יותר באיכותם. זו המשמעות של עלית מחיר האנרגיה: עלינו להשקיע יותר אנרגיה לשם הפקת אותה כמות.

וזה מביא אותנו לענין השלישי, והוא כלכלת הנפט. כמו כל שוק, גם זה בנוי על היצע וביקוש. ככל שמשאב חיוני יותר, כך הביקוש אליו "קשיח" יותר, בעוד שלמוצרים בלתי חיוניים יש ביקוש "גמיש" (עליה במחיר ביצי השלו תגרום לרוב הקונים להקטין את מספר הביצים שהם אוכלים מדי שבוע; עליה במחיר הלחם תגרום לרובנו לשלם יותר). הבעיה הכלכלית במקרה של הדלקים המחצביים לא תתחיל ברגע שבו תשאב טיפת הנפט האחרונה וגם לא ביום שבו נכרה את גוש הפחם האחרון. הבעיה מתחילה הרבה יותר מוקדם: ברגע שבו ההיצע לא מסוגל להדביק את הביקוש.

במשך ששים שנה מאז תום מלחמת העולם השניה, גדלה תפוקת הנפט מדי שנה כמעט (להוציא מספר שנים של "אמברגו הנפט" בעקבות מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973). שיטות גילוי משוכללות יותר, טכניקות שאיבה משופרות – כל אלו אפשרו הגדלה של הכמות המופקת במקביל לעליה בביקוש. אולם מאז שנת 2008, תפוקת הנפט כמעט ואינה גדלה יותר, ונשארת קבועה: כ- 85 עד 90 מיליון חביות ביום.

וזה לא שהביקוש קטן. אדרבה: הסינים, ההודים ואזרחים של עוד הרבה "כלכלות מתפתחות" היו שמחים לצרוך יותר. במלים אחרות: הביקוש גדל, אולם ההיצע לא. יותר אנשים רוצים פרוסה מהעוגה (לא בלי צדק, יש לציין), אבל העוגה, שהלכה ותפחה משל עשרות שנים, הפסיקה לתפוח.

אז יכול להיות שמאגרים נוספים יתגלו, או שטכנולוגיות חדשות לניצול אנרגיות מתחדשות ייכנסו לשוק בשנים הקרובות. אמן כן יהיה רצון. יכול להיות שברגע זה ממש מדען עלום במעבדה כלשהי אי-שם מצליח לראשונה בהיסטוריה לבצע היתוך קר או להפיק סולר ממי ים. אבל כשם שלא היינו מתכננים את תקציבנו המשפחתי לשנים הקרובות בהסתמך על ההנחה שנזכה בלוטו, כך לא כדאי לנו לבנות על פריצת דרך משמעותית בתחום האנרגטי.

בכל מקרה, בל נשכח שגם לתשתית יש עלויות. הנה דוגמה אחת: על כבישי ישראל נוסעים כיום כ- 2.5 מיליון כלי רכב (לפי נתוני הלמ"ס). נניח שממשלת ישראל תתעורר מחר בבוקר ותחליט להרתם (קרי: לתת זכיון במחיר מגוחך לאחים עופר) להקמת מתקני ענק להפקת אנרגיה סולרית, ובמקביל ירד פלאים מחיר הסבת כלי רכב ממנוע בערה פנימית למנוע חשמלי ל- 10,000 ש"ח בלבד. גם במקרה כזה, מחיר הסבת צי כלי הרכב במדינת ישראל מהנעה בנפט להנעה בחשמל יהיה עדיין 25 מיליארד ש"ח. שוב: זה רק מחיר הסבת המנועים, בהנחה שירד משמעותית, ולפני שבכלל התחלנו לחשב את מחיר הקמתן של תחנות כח סולריות, חיווט להולכת חשמל וכיו”ב.

וכמה מלים על אנרגיה גרעינית. על הסכנות הבריאותיות של הטכנולוגיות הגרעיניות כבר דובר רבות (אם ביפאן, שבה האתוס הלאומי בנוי על צייתנות, קפדנות ועמידה בנוהלים קרה מה שקרה, אני לא רוצה לחשוב איך עשויה להראות תחנת כוח גרעינית בחברה שבנויה על אלתור במקרה הטוב וחפיפניקיות במקרה הרע). הבעיה העקרונית היא שגם כמויות האורניום, בדומה לנפט, אינן אינסופיות; גם הוא משאב מתכלה.

בסיכומו של דבר, נראה שאנחנו הולכים לקראת שקיעה כלכלית דרסטית. אני משתמש במלה "שקיעה" ולא במלה "התמוטטות" רק בגלל הקונוטציות הפתאומיות שיש לזו האחרונה. המונח "התמוטטות כלכלית" קשורה אצל רבים לדימוי חזותי של אלפי אנשים נואשים הצרים על סניפי בנקים בוקר בהיר אחד, או נפילות בשוק המניות של 15% תוך יממה. אבל בדרך כלל התמוטטות כלכלית לא מתרחשת תוך יום וגם לא תוך חודש. התמוטטות של מערכת כלכלית יכולה לקחת שנות דור, אך הסימנים המעידים עליה יכולים להתגלות בטווח שנים של עשור. סביר מאד שמה שאנחנו רואים עתה אינו מיתון חולף, אלא שפל כלכלי. כלכלנים אופטימיים כמו פול קרוגמן אומרים שהוא עתיד להיות פחות נורא מהשפל של שנות ה- 30'. הלואי שהוא וחבריו צודקים.

(דן תמיר)