לא היינו מצליחים להציג את מדיניות האפרטהייד טוב יותר.

אמש, שלושה ימים אחרי הריגתו של מוצטפא תמימי, ניסו מספר פוגרומצ'יקי גבעות לחצות את הגבול מישראל לירדן, כדי להקים שם מאחז. הקול היהודי, המקבילה הישראלית של רדיו רואנדה, טען שהמטרה היתה להזכיר לכולנו שגם ירדן שייכת למעשה לישראל. אחרים אמרו שמדובר בתגובה על התערבותם של הירדנים במשבר גשר המוגרבים.

חדירה כזו, אם היתה מצליחה, יכולה להתפס כקאסוס בלי. הפורעים הצליחו לחצות את גדר המערכת, וכוחות צה"ל מופתעים הגיעו למקום וכיתרו אותם. בשלב הזה, אמר לי דובר צה"ל, הודיע להם המח"ט ש"לירדן הם כבר לא יגיעו" ושהוא משכנע אותם לחזור הביתה. שאלתי אם מדובר במשא ומתן. החייל התחמק, ואמר שמדובר ב"דין ודברים." שאלתי למה, בעצם, הם לא באזיקים. הוא לא הבין את השאלה. חזרתי עליה: הם נמצאים בשטח צבאי סגור, הם ניסו לפרוץ למדינה שכנה. למה הם לא באזיקים? אנחנו לא עושים מעצרים, הוא ענה, זה לא התחום שלנו. אתה צריך לשאול את המשטרה.

בעיני ראיתי איך עוצרים ואוזקים אנשים שכל פשעם היה כניסה לשטח צבאי סגור. ראיתי איך מעלים אותם על רכבים צבאיים ומסיעים אותם למתקן מעצר. לא כאן. פה היה צריך להמתין למשטרה. היא כנראה הגיעה בסופו של דבר, כי האירוע הסתיים בכמה מעצרים – והעצורים, אם להסתמך על הנסיון, ישוחררו כבר היום.

למעשה, צה"ל כבר הדגים לנו בעבר איך הוא מטפל במפגינים לא חמושים שמנסים לחצות גבול: רק צריך לשאול את הסורים והלבנונים שהסתערו על הגדרות ברמת הגולן ושהתקרבו לגדר בלבנון מה קרה להם. רמז: המח"ט לא ניהל איתם "דין ודברים."

אתמול היה אירוע נוסף, שמשך את רוב תשומת הלב. קבוצה גדולה של פוגרומצ'יקים חובשי כיפה, שנאמדת במאות, הסתערה על בסיס צבאי, גרמה נזק ניכר לציוד, השליכה אבנים על סמח"ט ומח"ט – לתוך הרכב שלהם, לא פחות – ויצאה מזה בלי שאף אחד מחבריה חטף רימון גז מטווח אפס בראש. למעשה, לא היו עצורים. כששאלה הבוקר כרמלה מנשה את דובר צה"ל, תא"ל יואב מרדכי, איך היה המח"ט מגיב אילו משליך האבן היה פלסטיני, הוא ענה (דקה 12:00 בערך) ש"אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

הנה. הדובר הרשמי של צה"ל מגדיר את האפרטהייד. יש משליכי אבנים שצריך לירות עליהם, ויש כאלה, בני העם הנבחר, שאסור לירות עליהם. אותה פעולה, אותו אזור, אופן תגובה שונה. כתבתי אתמול שצה"ל הופך לכנופיה של חמושים מפוחדים; אבל הבעיה היא בראש ובראשונה בקצינים מוגי הלב שעומדים בראשו. הם לא חסרי אומץ לב פיזי: הם לא יהססו להסתער לעבר מחבלים. אבל אין להם שמץ של אומץ לב אזרחי. הם יודעים איזה נזק המתנחלים מסוגלים לגרום לקריירה שלהם. הם יודעים שכנופיות של מתנחלים יכולות להטיל מצור על בתיהם ולאיים על המשפחות שלהם. אז הם נסוגים אחורה, ונותנים לאויבי ישראל לנצח, הופכים את צה"ל לצבא השירות למתנחלים.

במשך עשרות שנים חזר צה"ל לעייפה שהוא לא "גוף פוליטי" ושהוא "לא בוחר את משימותיו." הטיעונים הללו שימשו נגד סרבנות משמאל. אבל הנה, צה"ל יודע יפה-יפה לבחור את משימותיו. להגן על אדמות שנגזלו על ידי המתנחלים בנאבי סלאח, תוך ירי במפגינים נגדו – שום בעיה, בכיף; להגן על פלסטינים מפוגרומי "תג מחיר" – תשכחו מזה, אנחנו משטרת הצאר; הגנה על עצמו מפני פורעים יהודים – "אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד מולה. אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

תודה לדובר צה"ל על ההבהרות. תודה שהבהיר לנו שכמו הרבנים שאוכלים בו כל חלקה טובה, הוא מגיב לאירועים על פי דמם של המתמודדים מולו. ואם למישהו היה עוד ספק אם מותר לשרת בצבא השירות למתנחלים, הנה הוא הוסר.

ועוד דבר אחד: הקול היהודי פרסם מדריך, בלשון סגי נהור, לחיילים יהודאים המשרתים בצה"ל ורוצים לחבל בו. אם שמאלני היה כותב משהו דומה, הוא כבר היה נעצר כאנרכיסט מסוכן. ליהודים שמחים מותר, כמסתבר, יותר.

(יוסי גורביץ)