אם למישהו היה ספק מה חושב בנימין נתניהו על תהליך השלום, האמירה שלו השבוע – שהופיעה ונעלמה בתקשורת הישראלית כאבן ששקעה במים אדירים – על כך שהליכה פלסטינית לאו"ם "תתקע את המשא ומתן ל-60 שנה" אומרת כל מה שצריך לומר. ראש ממשלת ישראל, 18 שנה ויותר אחרי תחילת המשא ומתן הישיר בין ישראל ונציגי הפלסטינים ו-44 שנה ויותר אחרי הכיבוש, חושב שאפשר לסחוב ככה עוד איזה 60 שנה, פלוס מינוס – וזו, כמובן, תהיה אשמת הפלסטינים. אתם מבינים, אם זה היה תלוי בו – בו, שסירב לקבל את מתווה אובמה ולהתחייב לקווי 67' – כל הסיפור כבר היה נגמר. אבל הפלסטינים המרושעים הולכים לאו"ם.

ובצדק גמור. את המשחק הזה צריך להפסיק. המו"מ בין ישראל והפלסטינים, שאין בו אף צד צדיק, החל לפני יותר מ-18 שנה, כאמור. הוא היה אמור להסתיים במאי 1999 בהסכם קבע. באמצע קרו שלוש שנות בנימין נתניהו, שמוסס את המו"מ עם הפלסטינים ולימים יסביר לקהל הבית שלו, משפחת מתנחלים, איך מוטט אותו בשורה של דרישות נוסח "כן, אבל לא". אחר כך הגיע אהוד ברק, אריק שרון עלה על הר הבית, צה"ל ירה מיליון כדורים באוקטובר תוך שהוא מצפצף על הוראות הפסקת האש של הממשלה, הפלסטינים עברו לטרור, שרון הפך לראש ממשלה, וההמשך ידוע. בין לבין, בין ספטמבר 1993 לספטמבר 2010, מספר המתנחלים יותר מהוכפל.

זה לא היה במקרה: ההתנחלויות בגדה היו הפרויקט הלאומי הראשון במעלה של ישראל. בעשור האחרון, בעוד הגרזן יורד על תקציבי האיזון של הממשלה למועצות המקומיות בישראל גופא, בהתנחלויות עמד שיעור תקציב האיזון למתנחל על 951 ₪ לנפש לשנה, בהשוואה ל-303 לנפש בישוב ממוצע בישראל (776 ₪ לנפש בישובים ערביים, 616 ₪ לנפש בעיירות הפיתוח); ההשתתפות המיועדת – סעיף סיוע נוסף של הממשלה – עמדה, בהתנחלויות, על 2,264 ₪ לנפש, לעומת 1,478 ₪ בישובים מבוססים, 1,859 ₪ לנפש בישובים ערביים ו-1,719 ₪ לנפש בעיירות פיתוח. ממשלת ישראל היתה אחראית ל-50% מהתחלות הבניה בגדה המערבית וברצועת עזה (בתקופה שעדיין עמדו שם ההתנחלויות על תילן), כמו גם ל-35% מההשקעה בבניה שם. לשם השוואה, בישראל גופא היתה הממשלה אחראית ל-18% מהתחלות הבניה ורק ל-10% מההשקעה בבנייתן.

אם גידול האוכלוסיה בישראל גופא עמד על כ-18% בממוצע, בשטחי הגדה והרצועה הוא עלה בכ-47% – כמעט פי שלוש. עמדתי כאן בעבר על מחירי הדיור הנמוכים בהתנחלויות בהשוואה לאלה בישראל: שוב, לא מדובר במקרה. זו היתה מדיניות ממשלתית מכוונת, ארוכת ימים – ראשיתה בימי בגין – שמטרתה לפתות את הישראלים לנטוש את ישראל ולעבור לשטחים הכבושים, בעיקר בגדה. בהתחשב בכך שחלק ניכר מהמתנחלים החדשים הם חרדים, זו הצלחה כבירה: בשנות השמונים, נחשבו החרדים למתנגדים עקשנים למדיניות ההתנחלויות, כשמנהיג הליטאים הרב ש"ך מגדיר אותן כהתגרות בגויים וכסכנת נפשות. משבר הדיור בקרב החרדים, שהגיע אליהם מוקדם משמעותית יותר משהגיע אל שאר הישראלים, מצא את פתרונו בהסכמה שקטה עם ההתנחלויות ומעבר רבבות חרדים אל מעבר לקו הירוק.

אם לצטט את עלי אבו ניעמה, ישראל מעמידה פנים כמנהלת משא ומתן על חלוקת קרטון פיצה, בעודה מכרסמת את הפיצה. ישראל כבר בלעה 78% מפלסטינה המנדטורית – אפילו ישראל של קווי 1949, נזכיר, איננה דומה לישראל שתוכננה בהחלטת האו"ם מהכ"ט בנובמבר 1947 – ועכשיו היא חוטפת עוד ועוד נתחים מהאחוזים הבודדים שנותרו, תוך שהיא מתעקשת על כך שהמשא ומתן צריך להכיר "בעובדות בשטח", כלומר פשעי המלחמה שהיא ביצעה. כל מי שמנהל מו"מ עם ממשלה ישראלית שאיננה מוכנה למינימום שבמינימום, הקפאת התנחלויות, כלומר מתעקשת על זכותה לגזול עוד אדמות תוך כדי המו"מ, הוא אידיוט.

והפלסטינים הפסיקו להיות אידיוטים. הם השכילו להפוך את המצב לדרמת מוסר. הם הולכים לאו"ם, והם יציגו את ישראל, מיקרונזיה וארה"ב כפי שהן: מצורעות בדעת הקהל העולמית, התומכות האחרונות של משטר כיבוש שתחת נתניהו הפסיק להעמיד פנים שהוא זמני. 60 שנה, זוכרים? שר חוץ מתנחל, שאומר מעל במת האו"ם שלא יהיה הסכם?

אלא שלמרבה הצער והאימה, בכלל לא ברור שאפשר עוד לחזור לגבולות 1967. בסוף שנות השמונים, כתב מירון בנבישתי מאמרים וספר שעוררו שערוריה. התזה שלו היתה שבהתחשב במספר המתנחלים בגדה, בירושלים וברצועה חזון שתי המדינות הוא פיקציה: בשטח קיימת מדינה דו לאומית. הרבה מאד שמאלנים קיבלו את זה ממש לא טוב.

כשבנבנישתי כתב, מספר המתנחלים בגדה עמד על כ-30 אלף. עכשיו הוא עומד על יותר מ-300,000. בהתחשב במה שקרה כאן בהתנתקות, ישראל לא תעמוד בפינוי הזה – אפילו אם היה כאן מישהו עם הרצון הפוליטי לבצע נסיגה כזו. היא לא תעמוד בפינוי משום שהיא תתמוטט כלכלית אם היא תצטרך להציע למתנחלי הגדה את הפיצויים שהגישה למפונקי גוש קטיף. וגם אם היא תציע פיצויים כאלה, קיימת סכנה משמעותית למרד צבאי.

יתר על כן, ההתנחלויות נבנו במכוון כמוקשים, ככלי שמיועד למניעת אפשרות קיומה של מדינה פלסטינית. לפני כשמונה ימים השתתפתי בסיור שעורכת עמותת "עיר עמים", ושמסביר את המציאות המורכבת, שלא לומר מטורפת, בירושלים רבתי. מבט אחד במפה שחילקה העמותה – אפשר לראות אותה כאן – מסביר את הכל. הכתמים הכחולים הם התנחלויות. הקו הסגול מציין את הקו המוניציפלי הפיקטיבי של ירושלים שאחרי הכיבוש של 1967. שימו לב לבליטה של הקו האדום מזרחה – זהו תוואי הגדר, כביכול עוטף ירושלים, שמיועד להכניס אליה גם את מעלה אדומים, כפר אדומים, והתנחלויות אחרות.

חלק ניכר מתושבי ההתנחלויות הללו – הגבעה הצרפתית, גילה, הר חומה, הר גילה, פסגת זאב – כלל לא יודע שהם גרים בהתנחלות. לימדו אותם שהם גרים בירושלים. אין להם, ולא במקרה, מושג שהמקום שהם גרו בו לא היה אי פעם "ירושלים" בשום מושג שהוא. את השטחים האלה פשוט אין אפשרות לפנות, לא בלי טראומה גדולה בצד הישראלי, ששעתה הגיעה מזמן. בימים אלה, שורה של ארגוני שמאל קוראים להכרה במדינה פלסטינית, תחת הסיסמה של “50 סיבות”: קשה להמנע מהמחשבה שהמהלך הזה מפגר אחרי זמנו ב-20 שנה לפחות.

מהבחינה הזו, המהלך הפלסטיני באו"ם – הבהרה לישראל שהכיבוש והסיפוח תוך עצימת עיניים אינם יכולים להמשך עוד – הוא מהלך ראשוני נכון וחיובי, שכל ישראלי צריך לתמוך בו. בהנתן שממשלת נתניהו תמשיך בסירובה, ולא תאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית עצמאית ובת קיימא, השלב הבא צריך להיות הודעה של הפלסטינים שהם דורשים להכיר בהם כאזרחים שווי זכויות של המדינה הקיימת דה פקטו בין הים לנהר – הם לא חייבים לקרוא לה "ישראטין" – כי המצב האחר, קיומה של מדינת אפרטהייד, תוך ציפיה בלתי פוסקת לסוף 60 שנות המשא ומתן של נתניהו, פסול מכל בחינה מוסרית.

ולא, זה לא יהיה קל. וכן, זה יעלה בדם ודמים ובפרדיגמות מנותצות, בראש ובראשונה זו הציונית. כן, טרוריסטים משני הצדדים – נעזרים באלמנטים של הכוחות המזוינים של ארצם – ינסו למנוע את הפתרון. ובכלל לא בטוח שיהודים ומוסלמים, ועוד במזרח התיכון, מסוגלים להכיר באחרים כשווים. אבל 44 שנים אחרי תחילת ההתנחלות, לא נשארו אפשרויות סבירות אחרות לסיום הסכסוך.

(יוסי גורביץ)