כאילו לא היה די לנו בהתלקחות היחסים עם מצרים וטורקיה, החליטה ממשלת נתניהו להצית עוד חזית, הפעם עם הבדואים הישראלים.

הממשלה קיבלה היום גרסה של דו"ח פראוור, שהוא דו"ח היישום של מה שהיה דו"ח השופט גולדברג, לשאלת הישובים הבדואים בנגב. דו"ח פראוור, שהוצג לממשלה במאי, עורר זעקה בקרב ארגוני זכויות האדם (אני רוצה להודות לאנשי האגודה לזכויות האזרח ועדאלה, שפוסט זה לא היה נכתב בלי עזרתם), משום שהוא פגע משמעותית בזכויותיהם של הבדואים בהשוואה לדו"ח גולדברג.

השופט גולדברג השתמש לראשונה במונח המפורש "הכפרים הבלתי מוכרים", ולא בשלל הביטויים המכובסים המקובלים על הזרועות הציוניות השונות. הוא גם הכיר, שוב לראשונה, בכך שמדובר באזרחים ישראלים שווי זכויות, שסבלו עוול ארוך שנים מצד הרשויות. הגרסה הרשמית של הרשויות היא שהבדואים הם פולשים. זה, בחלק גדול מהמקרים, רחוק מלהיות המצב.

הבדואים מחזיקים באדמותיהם מתוקף החוק הנוהג העות'מני, שהוכר גם על ידי הבריטים, ללא רישום בטאבו. אני רוצה לצטט מכתב שנשלח ב-20.10.1952 מטעם "הוועדה המצומצמת לעניין ברור שאלת קרקעות הבדואים בנגב", שסיווגו סודי ושיועד אל שר המשפטים:

ידועה העובדה שעוד בזמן שלטון התורכים נמנעו שבטי הבדואים, ובמקרים רבים גם התנגדו, לרשום קרקעותיהם בספרי האחוזה הממשלתיים, ונמוקם היה שרשום קרקעות יביא במוקדם או במאוחר, לכך שהם יתפשו לשרות צבאי, דבר שלו התנגדו הבדואים בתוקף.

עם כבוש הארץ על ידי הבריטים, נמצאו – מלבד מקרים בודדים – כל אדמות הבדואים בלתי רשומות בספרי האחוזה. אף על פי כן, ראו הבדואים את כל השטחים המעובדים על ידם כשטחים שבבעלותם. למרות שלא היו בידם תעודות רשום, השלטונות, הן התורכים והן הבריטים, הכירו בעובדה זו. […] הרי ידועה העובדה שבתקופת שלטון המנדט, נרשמו שטחים נכרים מאד בשמם של הבדואים, על יסוד הוכחות ששטחים אלה היו נעבדים על ידם במשך תקופת התישנות, וחלק חשוב של אדמות אלה העברו, לאחר רשומן, לקרן קימת, לחברות יהודיות אחרות, וכן ליהודים פרטיים. כך שבענין זה ישנם מאות תקדימים, ואנו סבורים שממשלת ישראל לא תוכל, ואינה צריכה, להתעלם מהם. [ההדגשה שלי – יצ"ג]

המושל הצבאי של הנגב ב-1966 (השנה האחרונה של המשטר הצבאי), ששון בר צבי, כתב אל המפכ"ל בנושא "בעיית הקרקע של בדואיי הנגב" כך:

הקרקע בנגב, שלא כבשאר חלקי הארץ, לא נרשמה ע"י ממשלת המנדט בספרי האחוזה (טאבו). הבדואים, שנמנעו מלרשום את קרקעותיהם לא סבלו במיוחד מאי רישום הקרקעות כי השלטונות הכירו בבדואים ובזכויותיהם לקרקע, דבר שבא לידי ביטוי ברישום כל הקרקעות בספרי תשלום מסים (דפתר חבאל) והסכמת השלטון להכיר בהעברת קרקע מבדואי לבדואי או אחר כבחכירה חוקית, ובהסכמה לרשום את הקרקע בספרי האחוזה על שמו של הקונה (בדרך זו רכשה הקרן הקיימת אלפי דונמים ורשמה אותם על שמה). [ושוב, ההדגשה שלי – יצ"ג]

מה שאנחנו רואים פה הוא המשך שיטת ה"שלי שלי, שלך שלי" של התנועה הציונית. ברצותה, החוקים העות'מניים משמשים אותה לרכישת אדמות, או, בגדה המערבית, אף לגזל אדמות; ברצותה, הם בטלים ומבוטלים.

בהחלטת הממשלה יש לשים לב לשני סעיפים משונים בולטים: שהמדינה לא תעניק קרקעות ממערב לכביש 40, והיא לא תתכנן שם התיישבות בדואית; ושההסכם לא יחול על מי שהגיש מזכר תביעה אחרי אוקטובר 1979. הסעיף הראשון ביזארי במיוחד: מישהו מעלה על הדעת שבמדינה היהודית והדמוקרטית, ששומרת על שוויון בין כל תושביה, הממשלה יכולה לומר שיש ציבור שאסור לו לגור במקום מסוים? ודאי נפלה שגגה בפני הממשלה, שתתוקן במהרה, בעגלא ובזמן קריב.

ואחרי שצחקנו, ד"ר תבאת אבו ראס, איש עדאלה ומומחה לגיאוגרפיה פוליטית, מסביר את זה בשיחת טלפון בפשטות: האדמות ממערב לכביש 40 חשובות לממשלה משתי סיבות. קודם כל, אלה האדמות הטובות, הפוריות באמת. דבר שני, כל המהלך הממשלתי – שנווט על ידי המומחה הידוע לזכויות אדם ותכנון אורבני, תת אלוף יעקב "כדור בראש" עמידרור – מיועד ליצור חיץ בין האוכלוסיה הבדואית בנגב ובין האוכלוסיה הפלסטינית.

ישראל, בקיצור, חוששת מאינתיפאדה בדואית, נושא שמלחשים עליו כבר שנים ארוכות. מה משונה, אם כן, שהיא נוקטת במדיניות שמקדמת אותה. על פי הערכותיו של ד"ר אבו ראס, התכנית הממשלתית תביא לפינוים של 40,000 בדואים מהכפרים הבלתי מוכרים; הממשלה מדברת על 30,000 אנשים שבכוונתה לפנות. הפער, אומר אבו ראס, נובע מכך שבכפרים הבלתי מוכרים חיים עוד כ-10,000 בדואים שרשמית רשומים כמתגוררים בשבעת העיירות שלהם, וזאת משום העדפתם של הבדואים לצורת חיים כפרית. עד כמה שאפשר לברר ברגע זה – וזה בהחלט עשוי להשתנות – התכנית הממשלתית לא תקים ישוב בדואי חדש, אלא תצופף את הבדואים.

והסעיף ההוא של אוקטובר 1979? אז התבקשו הבדואים לציין את האדמות שבחזקתם. הם תבעו חזקה על כ-991,000 דונם. הממשלה דחתה, כבר אז, חלק ניכר מהתביעות, וההחלטה החדשה קובעת שעל ההחלטות שהתקבלו ב-1979 לא תהיה אפשרות לערער. היישום של דו"ח פראוור, קובעת האגודה לזכויות האזרח, פגום משורה של בחינות: הוא (בניגוד לדו"ח גולדברג) לא מתחשב בדעת הבדואים ולא מתייעץ איתם; הוא מציב עקרונות תכנון עמומים, שהחשד – הכנראה מוצדק – הוא שהם ישמשו את המשטר הציוני כדי להתחמק מחובותיו כלפי המפונים; והוא מתנה את תכנון הישוב מחדש של המפונים בהסכמה מצדם לפינוי. דו"ח גולדברג קבע שאין להרוס מבנים של בדואים עד שיימצא פתרון מוסכם; מתווה פראוור-עמידרור מתעלם מההחלטה הזו.

אבו ראס אומר שהבדואים בסך הכל רוצים את מה שניתן לכל ישוב יהודי על פי תכנית התמ"א: הכרה בכל ישוב שיש בו יותר מ-50 משפחות. ישראל, הרי, מוכנה להכיר גם בחוות בודדים כישוב. אבל לא בכפרים הבלתי מוכרים, שחלקם נמצאים בשטח לפני מדינת ישראל וחלקם הוקם על ידי פינוי הבדואים מאדמותיהם על ידי הרשויות. מה שמדהים כאן הוא קלות הראש, האגביות, שבה מתייחסת הממשלה – ועמה כמעט כל הציבור היהודי – לפינויים של עשרות אלפי אנשים. אבל, כמובן, הם לא אנשים; הם לא יהודים.

כשהחליטה הממשלה לפנות את גוש קטיף, אדמה גזולה מחוץ לגבולות ישראל, היא פינתה בסך הכל 8,000 איש, והיא העניקה להם תנאים מפליגים – הרבה יותר ממה שהיא מוכנה להעלות אפילו על הדעת להעניק לבדואים. אף על פי כן, ישראל הגיעה אל סף מרד. אבו ראס רואה בהחלטת הממשלה היום הכרזת מלחמה על הבדואים בנגב. ח"כ טאלב א-סנע אומר שזו הזמנה לאינתיפאדה בדואית. כשהיא תבוא, ובהתחשב ביחסו של המשטר אין שום סיבה לחשוב שהיא לא תבוא, גם אם תתמהמה, היהודי הממוצע יקונן את קינתו של העושק המוכרת מימי דיקנס והלאה: נתנו להם כל כך הרבה, והם כפויי טובה כל כך.

ועוד דבר אחד: האופוזיציה בטורקיה לא עושה חיים קלים לממשלת ארדואן שם, ושר החוץ הטורקי הציע לאופוזיציה לקחת דוגמא מזו הישראלית: ציפי לבני עושה חיים קלים מאד לבנימין נתניהו בפרשה. דבוטאולו, כמסתבר, רוצה אופוזיציה מסורסת כמו שלנו. אוי לבושה.

(יוסי גורביץ)

…היא הדחתו של אביגדור ליברמן מתפקידו כשר החוץ. זה נכתב כאן כמה פעמים בעבר, ובכל זאת.

שלשום הדליף ליברמן את התוכניות שלו להמשך המאבק בטורקיה, שלטענתו הוצעו על ידי בכירי משרד החוץ. בין התכניות המבריקות אפשר למנות את העלאת רצח העם הארמני על ראש שמחתה של ישראל, ותמיכה צבאית בארגון הפ.ק.ק., מיליציה כורדית שמנהלת מאבק עצמאות על ידי פיצוץ אזרחים, ומוגדרת כארגון טרור באירופה ובארה"ב.

מה יש לומר, גאונות צרופה. הרעיון של תמיכה באזכור רצח העם הארמני מעלה קבס במיוחד: חוץ מטורקיה, ספק אם יש מדינה בעולם שסייעה כל כך להכחשת השואה הזו יותר מישראל, שהאינטרסים הטורקיים שלה הובילו לשלושים שנה של הכחשה: שר החינוך שריד הסתבך, כשהעז לומר את המילים המפורשות; כשאזרחית ארמנית זכתה להדליק משואה ביום העצמאות, בימי כהונתו הראשונה של נתניהו, הופעל עליה לחץ כבד כדי שלא תזכיר את האירועים שפרסם בזוועה איתמר בן אב"י, שניסה למנוע מורגנטאו, שהנציח פרנץ ורפל ושהעניקו השראה לרפאל למקין למושג "ג'נוסייד". אם הכחשת שואה היא שותפות בה, ישראל היא השותפה הבכירה ביותר של טורקיה.

השינוי המהיר בעמדתה של ישראל דוחה במיוחד: פתאום היא מאמצת, לצרכיה כמובן, את האמת ההיסטורית, אחרי שעשתה מאמצים כבירים, והפעילה את הממסד היהודי-אמריקני, כדי להכחיש אותה. מותר לנחש שאם יעלה משטר ידידותי יותר באנקרה, הממסד הציוני ישנה שוב את טעמו. על ההתנהלות הזו כבר אמר ברנרד שאו כל מה שצריך לומר. ישראל רק מתווכחת על המחיר.

על ההצעה לסייע לפ.ק.ק. מיותר להכביר מילים. רק זה חסר לישראל, שימצאו אותה מספקת נשק שמיועד להרוג אזרחים טורקים. מה זה אומר על ישראל, שאלה ההצעות ששא החוץ שלה מעלה? טוב שלא קרא להפציץ את אנקרה או משהו.

פקידים במשרד החוץ דחו בזעם את השקר של ליברמן, כביכול אלה היו הצעות שהגיעו מהם. הם בכלל העלו, לדבריהם, הצעות שמיועדות להוריד את הלהבות. בדרך כלל, פקידים שתוקפים את השר שלהם צריכים להתפטר ואני לא מגלה להם יותר מדי אמפתיה, אבל כאן הצליח ליברמן להמציא משהו חדש: פקידים שנאלצים להתגונן מהוצאת דיבה של השר שלהם. זו כבר אופרה אחרת.

ליברמן, זה מזמן לא סוד, לא משמש באמת כשר חוץ. הוא לא מגיע לישיבות חשובות (למשל, לישיבה שכינס נתניהו אחרי שגורש השגריר הישראלי מטורקיה), והוא מבלה חלק ניכר מזמנו במולדביה מולדתו, או בעריצות הבלתי מתנצלת האחרונה באירופה, בלארוס. נו, אם הוא כל כך מתגעגע הביתה, אולי צריך לשחרר אותו מהתפקידים המעיקים שלקח על עצמו כאן?

והבעיה, כרגיל, לא נעצרת בליברמן. הבעיה האמיתית היא ראש הממשלה נתניהו, שמאפשר לו להמשיך להשתולל. נתניהו, כמובן, לא מעז להתייחס לליברמן כפי שהוא מתייחס לסילבן שלום – שהיה קריקטורה של שר חוץ, אבל אם לא הועיל גם לא הזיק יתר על המידה – וזאת משום שליברמן מסוגל לפרק את הממשלה שלו. הוא מסוגל לכל היותר לומר שהמדיניות של ליברמן היא לא זו שלו. כלומר, נתניהו מוכר את האינטרסים של מדינת ישראל לשם שרידותו בשלטון. האחריות להשתוללות של ליברמן, פר זועם בחנות חרסינה, מוטלת על האיש שמינה אותו לשר החוץ ושיכול לפטר אותו בכל רגע, אבל אינו עושה זאת מסיבותיו האנוכיות.

לא שזה חדש במיוחד, אבל צריך להזכיר את זה מדי פעם.

ועוד דבר אחד: טענה שנשמטה מהפוסט הקודם, על הגלישה של השטחים אל תחומי ישראל גופא, היתה על כך שהשוטרים שהתעמתו עם המפגינים לא ענדו תגי זיהוי, בניגוד לחוק. זו לא פעם ראשונה וזו בעיה של כל מי שנאלץ להתמודד עם השוטרים. מחר (א') תיערך בשעה 17:00 הפגנה מול תחנת המשטרה בלב דיזנגוף (דיזנגוף 221) במחאה על כך. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

הקו הירוק נמחק מזמן, ואנחנו מתרגלים באיטיות לכך שכמו הפלסטינים שמתגוררים בשטחים, גם זכויות האזרח שלנו הם על תנאי. בדרך כלל, בשם מולך הבטחון (זוכרים את המעצר המנהלי של טלי פחימה? את השתקת פרשת ענת קם?), אבל לא רק.

אתמול החלו כוחות הבטחון בדיכוי של מחאת האהלים. שלשום המטיר חולדאי על שדרות רוטשילד פרחים; אתמול בבוקר, השעה המקובלת של משטרות חשאיות ברחבי העולם, הוא שיסה בשדרה שוטרים ופקחים, שהחרימו אוהלים ריקים. פשיטה דומה התבצעה על המאהל בג'סי כהן, אבל פה קרה משהו מעניין מאד: קודם לפשיטה, הקדימה המשטרה ועצרה את מנהיגי המאהל. עד כמה שידוע, לא יוחסה להם שום עבירה. הם פשוט נעצרו כדי שכאשר יגיע רגע הפינוי, איש לא יוכל לארגן את ההתנגדות. בדרך כלל קוראים למהלך כזה מעצר מונע, ובמדינות חופשיות מתייחסים אליו בסלידה בימי שלום ובחשדנות בימי מלחמה.

אמש התארגנה הפגנה זועמת מול עיריית תל אביב, במחאה על נסיון הפינוי. חלק מהמוחים השליכו ביצים על הבניין, ועובדים במקום קראו – בצדק מוחלט – לסיוע משטרתי. העסק התלקח תוך דקות, וזה נגמר בכ-40 עצורים. בית המשפט שחרר היום את כולם, כשהוא דוחה את טענות המשטרה על אלימות, מה שלא הפריע למשטרה להעמיד חלק מהעצורים בסדר דין מזורז. זה לא נגמר שם: בזמן שהפוסט הזה נכתב, הרשת רוחשת דיווחים על כך שהמשטרה עוצרת אנשים ברוטשילד בחשד שהשתתפו בהפגנה אמש, בהסתמך על תמונות שצולמו אתמול (דיווחים שמטבע הדברים אין להם כרגע הכחשה או אישור, אבל יש תמונות של עצורה אחת לפחות).

בקצרה, המשטרה והמשטר מפעילים כלפי מפגיני הצדק החברתי את אותם הכלים שהופעלו תמיד כנגד פלסטינים, ערבים ישראלים, ואנשי שמאל רדיקלי. שוטרים שעוצרים אנשים בשל השתתפות בהפגנה? יונתן פולק יוכל לספר לכם איך זה עובד. מעצר מראש של מנהיגי הפגנות? לערביי ישראל ולפלסטינים יש הרבה דוגמאות למהלכים כאלה. במהלך ההפגנה אמש, השתמשו השוטרים בשיטה שמוכרת היטב לפלסטינים: מסתערבים. מפגינים שלפתע חושפים את עורם האמיתי, ומצביעים לשוטרים על "מסית ראשי", שנעצר מיד. המשטרה, אגב, הפעילה שוטרים סמויים כנגד המפגינים משלב מוקדם מאד – בהצלחה חלקית בלבד; לא זוכר מי היה זה שכתב בלגלוג שאם היו מנסים בישראל לצלם סדרה נוסח "הסמויה", היו קוראים לה "הגלויה".

פתאום, יהודים כשרים, אזרחים סוג א', מגלים שהמדינה שלהם מתייחסת אליהם – ברגע שהעזו לחרוג מהתלם, והם מסרבים להפסיק את המחאה שלהם אחרי מה שהשלטון רוצה שייחשב לקתרזיס – כפי שהיא מתייחסת לאויביה. פתאום הם מטרה.

ישראל, נזכיר, עם כל דיבוריה על "דמוקרטיה תוססת", מעולם לא היתה ידידותית למוחים. על שביתת הימאים של 1951 אמר בן גוריון, הגמד הארסי שיצק את ישראל בדמותו, כ"לא היתה ולא קיימת כל שביתה, נעשה נסיון חבלה על ידי אויבי המדינה". הימאים התפטרו קולקטיבית ממקומות עבודתם – והתוצאה היתה הפעלת שוברי שביתה אלימים על ידי ההסתדרות. השביתה נשברה אחרי שבן גוריון הפעיל צווי מילואים כלפי מנהיגיה, והשאיר את השובתים נטולי מנהיגים. המגויסים אולצו להגיע להסכמה בעודם מחוילים.

מולך ה"בטחון" משמש את המשטר הישראלי כנגד כל נסיון לערער על הסטטוס קוו. עכשיו מדבר חולדאי על "אנרכיסטים" ו"אנשי עיר לכולנו", כאילו יש משהו לא לגיטימי בהתנגדות לראש העיר. יכול להיות שזה יעיר כמה אנשים משנתם. הנסיון מורה שבהחלט יכול להיות, מצד שני, שהדבר פשוט יפחיד אותם וירפה את ידיהם.

נקווה שהתבגרנו, ושהבנו שאנחנו לא רק ברגים במכונה ששמה ישראל; אנחנו המשקיעים, בעלי המניות, ואנחנו שנקבע את מדיניותה. רק דבר אחד אסור לעשות: להכנע לפיתוי האלימות. כמו בבילעין, זה בדיוק מה שהצד השני רוצה שנעשה: יכולת האלימות שלנו אפסית, היכולת שלהם כמעט בלתי מוגבלת, וזו שלנו תספק לגיטימציה לזו שלהם. ההתנגדות למשטר חייבת להיות לא-אלימה.

ועוד דבר אחד: ללא מילים.

הודעה מנהלתית: אתר Mysay והבלוג יתחילו בימים הקרובים שיתוף פעולה ביניהם, במסגרתו יופיע בין השאר באנר של האתר בבלוג, וחלק מהטקסטים שלי יופיעו גם אצלם.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר יוסי כתב כאן עוד פוסט על המחאה החברתית, ובפסקת הסיום הוא התייחס בחיוב למאמר דעה קצרצר של דן תמיר ב- The Marker בנושא שיא תפוקת הנפט וסוף עידן הצמיחה הכלכלית. רפרפתי על התגובות לפוסט ונראה שהסיפא עניינה את המגיבים לא פחות מהרישא. הפוסט הזה הוא ניסיון להעמיק קצת בסוגיה הזו שזוכה למעט מאוד התייחסות בתקשורת הממוסדת בכלל ובישראל בפרט – למרות שההשלכות שלה על עתידנו עשויות להיות די משמעותיות בלשון המעטה.

לפני 213 שנה כומר אנגלי בשם תומס מלתוס פרסם טקסט שנוי במחלוקת שעורר עליו מאז ועד היום את זעמם של רבים וטובים מכל קצות הקשת הפוליטית (לי לפעמים נדמה שהוא שאב קצת השראה מ'הצעה צנועה' כשהוא כתב את זה). מלתוס פיתח תיאוריה לפיה בזמנים טובים בני האדם (כמו כל בעלי החיים) נוטים להוליד יותר ילדים מאשר בזמנים קשים. מכיוון שבזמנים טובים אוכלוסיות נוטות לגדול בשיעור מעריכי (1,2,4,8) ותנובת המזון מצליחה לגדול רק בקצב ליניארי (1,2,3,4), אמא טבע (או אולי אלוהים?) נאלצת תמיד להתערב ולהחזיר את האיזון למקומו באמצעות מחלות, מלחמות ורעב. הסבל, למרבה הצער, נופל בעיקר על כתפי העניים – אבל אסור בשום אופן לסייע להם (מלתוס התנגד נחרצות לחוקי העוני) כי זה רק יגרום להם להוליד יותר ילדים ולהחריף את הסבל. תשלומי רווחה רק מנציחים את העוני, טען מלתוס, ולטענה הזו יש עדיין לא מעט תומכים בימינו. במהדורות המאוחרות יותר של הספר הוא התייחס לאפשרות התיאורטית של 'איפוק מוסרי', כלומר של הגבלת ילודה יזומה – אבל הוא נטה להאמין שהאוכלוסיה, ובמיוחד העניים, אינם מסוגלים לשלוט בתאוותיהם המיניות. מחזורים של גידול וקיטון של האוכלוסיה האנושית, מלווים בתקופות של רווחה וסבל בהתאמה, הם פשוט מוטיב חוזר לאורך ההיסטוריה שצפוי להימשך לנצח (מלתוס גם זיהה התקדמות טכנולוגית מסוימת הודות לתמריצים שהסבל מספק, ולכן לא ראה בו דבר שלילי לחלוטין).

מאז ועד היום נשפכו על מלתוס קיתונות של בוז, ועם הזמן למדתי שגם למלתוס יש מעין "חוק גודווין" משלו – ככל שדיון על גבולות לצמיחה מתארך, ההסתברות שאחד הצדדים יכריז "מלתוס טעה" ויראה בצמד המילים האלה נוק-אאוט אינטלקטואלי מתקרבת לאחד (למעשה, רוב הדיונים מתחילים ישר עם הטיעון הזה ולכן מסתיימים מהר מאוד). הביקורת על מלתוס היא כפולה – פעילים חברתיים (וכל אדם בעל חוש מוסרי והיסטורי בסיסי) נגחו בו על יחסו האליטיסטי כלפי המעמדות הנמוכים והתעלמותו מפעולות הנישול היזומות שטרינספרו אותם מהכפר לעיר בחסות חוקי הגידור. שיעור הילודה גרם לעניים הרבה פחות סבל מהעובדה שכפו עליהם בניגוד לרצונם לשמש כגלגל השיניים של המהפכה התעשייתית. כלכלנים (וכל אדם אחר שעיניו בראשו) שמו אותו ללעג על כישלונו לתפוס את מימדיה של המהפכה התעשייתית שהתחילה להאיץ בתקופתו. כאן הכישלון של מלתוס הוא ענק – לא רק שצריכת המזון לנפש עלתה בעקביות מאז כתיבת הספר על אף גידול אדיר באוכלוסיה האנושית, אלא שהפעילות הכלכלית כולה (כפי שהיא נמדדת בתמ"ג לנפש) גדלה, והתגברה לא רק על מחסור בקרקע חקלאית אלא גם על מחסור בכל חומר גלם אחר שמזין את הפעילות הכלכלית.

שני הכישלונות של מלתוס, המוסרי והחומרי, היו אמורים להוביל לכך שהוא יגמור בפח הזבל של ההיסטוריה מבלי שאצטרך להשחית עליו מילים מיותרות. אבל הנאו-מלתוסיאנים קמים ונופלים בכל דור מחדש (כפי שכתב אחד המגיבים לפוסט של יוסי) ומסרבים להיעלם בעקשנות שאחרוני המרקסיסטים לא היו מתביישים בה. על רובם רובצת התחושה המעיקה שההגיון הקר של מלתוס עדיין אורב בפינה, ממתין לשעת כושר לחשוף את ערוותה של המודרנה ולצחוק אחרון. כל דור ודור של נאו-מלתוסיאנים מבסס את התחושה הזו על תהליכים ומגמות שגורמות לו להאמין שהפעם זה באמת שונה, שהפעם באמת לא נשארו לנו יותר שפנים לשלוף מהכובע ושאין דרך שבעולם ש- X מיליארד בני אדם יוכלו לחיות בסגנון החיים של האדם המערבי הממוצע (או לחיות בכלל). בתגובה אליהם מרבית הכלכלנים והציבור הכללי נוטים לגחך (במקרה הטוב) או להתעלם (במקרה הרווח) כי התהליכים והמגמות שמפניהם הנאו-מלתוסיאנים מזהירים הם בדרך כלל רחוקים מהעין ומהלב. נביאי הזעם נובחים, השיירה עוברת, והחיים דבש (לפחות במערב) – למי שיש כוח לצדקנים האלה כשאפל מוציאה צעצוע חדש ומגניב כל חודשיים?

נתמזל מזלו של הדור הנוכחי של הנאו-מלתוסיאנים (והנה ההודאה – אני ביניהם) שהתיאוריות שלנו מתחילות לקבל סוף סוף חיזוקים גם בעולם היומיום המוחשי – מחירי הבנזין והמזון במגמת עליה כבר עשור, והמערב תקוע כבר כמה שנים טובות במשבר חוב וצמיחה ששום כלי פיסקלי או מוניטרי מוכר לא מצליח לסיים אותו (הם ניסו כבר כמעט את הכל). אבל הרעיון של גבולות טבעיים לצמיחת האוכלוסיה והכלכלה האנושית הוא משהו שרוב האנשים פשוט לא רוצים לשמוע עליו. להכחשה הקולקטיבית הזאת יש כל כך הרבה סיבות (לגמרי במקרה זה נושא שאני כותב עליו תזה), אבל אשמור אותן לפעם אחרת – בפוסט הזה אני אנסה להסביר למה אני חושב שהפעם זה באמת שונה. איבדתי את תמימותי באשר לרציונליות של רוב האנשים כשזה מגיע לנושאים האלה, אבל אנסה בכל זאת – ולו רק כי אני מסכים עם מה שכתוב למעלה בהקשר לאורוול ולאמירת האמת, וגם כי אני יודע שמי שקורא כאן מסוגל לחשיבה ביקורתית שהיא גבוהה בהרבה מהממוצע.

הניסוי הכלכלי של 250 השנים האחרונות – הצמיחה הבלתי פוסקת של הכלכלה הגלובלית – הניב מנצחים ומפסידים. אפשר לומר בזהירות מתבקשת שהמדינות המפותחות, כלומר אנחנו, יצאנו עם ידינו על העליונה כמעט בכל פרמטר – רמת החיים, ההשכלה, תוחלת החיים, התקשורת והתחבורה, החופש לעשות הרבה מאוד דברים שלא היו נתפסים בכלל בעבר הלא כל כך רחוק. וכמו במחזה הטראגי הטוב בכל הזמנים, התהליך הזה שהסב לנו כל כך הרבה עונג היה מלווה במכירת נשמתנו לשטן. אני ממש לא מתכוון להיכנס לדיונים פילוסופיים על חומרנות, ריקנות וניצול, אלא לכסף במובן הבסיסי והפשוט ביותר של המילה. השטן, כפי שאני מבין אותו, הוא הפיכת הכסף שלנו לחוב. התהליך הזה התחיל מיד אחרי שהבנק הראשון בעולם המודרני הוקם באמסטרדם בשנת 1609, ושטרות נייר התחילו להחליף את הזהב והכסף כאמצעי המסחר המרכזי. כדי להמריץ את הכלכלה ולאפשר לה לצמוח בקצב מהיר יותר (הפיתויים שהעולם החדש והתמים העמיד לכובשים היו אינסופיים, בניגוד להיצע הסופי של הכסף והזהב), פוליטיקאים, סוחרים ובנקאים התחילו לייצר כסף חדש שהיה עשוי מנייר (תארו לכם!). הנייר הזה נוצר, פשוט מאוד, באמצעות הלוואה נושאת ריבית – תוך מסע פרסום אגרסיבי שנועד לשכנע את הציניקנים שלנייר הזה יש משמעות כלשהי מעבר לצרכים היגייניים מאוד מסוימים. השיטה הזו הפכה עם השנים לדרך היחידה שבה מייצרים כסף, ובאופן רשמי, מאז 1971 כל שטר ומטבע שקיימים בעולם – דולר, שקל, ין או לירה טורקית – מייצגים חוב ותו לא. ובגלל שלחובות יש ריבית, בכל רגע נתון יש בעולם יותר חוב מכסף. השיטה הזאת עובדת לא רע כל עוד יש צמיחה כלכלית והעוגה גדלה – כשאנחנו נעשים עשירים יותר, קל לנו יותר לשלם את החובות הישנים ואנחנו יכולים לקחת על עצמנו חובות גדולים יותר, כי אנחנו יודעים שבעתיד נהיה עוד יותר עשירים ונוכל לחזור על התהליך הזה לנצח. משחק הכסאות המוזיקליים הזה הוא די פשוט – חובות מייצרים צמיחה, וצמיחה מאפשרת לקחת עוד חובות, וכולם נהנים מהחיים. אבל כשהמוזיקה נפסקת, והצמיחה מאיטה או חס וחלילה נעצרת, זה נעשה לא כל כך נעים. אנחנו מייצרים פחות, ולכן חברות מפטרות עובדים ומפסיקות לגייס עובדים חדשים. הן מורידות את השכר, והצרכנים צורכים פחות ומפסיקים לקחת הלוואות (ומתקשים להחזיר את החובות הקיימים שלהם). המדינה מצליחה לגייס פחות הכנסות ממיסים, מתקשה להחזיר את החובות שלה בעצמה, ונאלצת לחתוך לאזרחים את השירותים הנפלאים שהם התרגלו אליהם. כל זה מודגש עוד יותר כשהאוכלוסיה גדלה בקצב מהיר – אם הכלכלה לא צומחת, הרווחה של כל אחד מהאזרחים נשחקת כשיעור גידול האוכלוסיה, כי אותו התוצר מתחלק על יותר אנשים. ובכלל, איך אפשר לרצות את כולם מבלי להגדיל את העוגה בכל שנה מחדש? השמאל רוצה יותר כדי לצמצם את הפערים החברתיים; הימין רוצה יותר כדי לקבל החזר יותר גבוה על ההשקעות שלו; העסקים, הפועלים, הבנקים ולכן גם הפוליטיקאים (וזה באמת הדבר היחיד שמאחד את כל המפלגות) – כולם מכורים לצמיחה כלכלית – הפרה הקדושה שכבר מזמן הפכה לאל נערץ יותר מיהוה, ישו ומוחמד גם יחד.

ואת הפרה הזו יש גרף אחד ויחיד ששוחט במאמץ קטן מאוד.

מקור

בכל פעם שמחירי האנרגיה עלו באופן משמעותי במהלך 40 השנים האחרונות, הכלכלה העולמית הפסיקה לצמוח ונכנסה למיתון. הקשר בין מחיר האנרגיה לפעילות כלכלית ברור לכל אדם בר-מוח (אלא אם הוא כלכלן ממוצע) – אנרגיה, שבהגדרתה היא "היכולת לבצע עבודה", היא, ובכן, מה שמבצע את העבודה. הגרף הזה היה נראה ככה גם אם היה מדובר במחירי שוורים במאה ה-13 או עבדים במאה ה-17. היכולת של הכלכלה שלנו לגדול לאורך זמן תלויה ביכולת שלנו להגדיל את צריכת האנרגיה שלנו ולהשאיר אותה זולה, ואותו הדבר נכון גם לגבי חומרי גלם, שמהם עשוים הדברים שאנחנו מייצרים בעזרת האנרגיה הזאת. רוב הכלכלנים יטענו שהטענה הזו שגויה משתי סיבות:

א. אפשר תמיד להתייעל ולייצר יותר מאותה כמות של אנרגיה וחומרי גלם (זאת משוואת קוב-דאגלס המשופרת – המקורית מתעלמת לחלוטין מחומרי גלם ואנרגיה ומושפעת רק מהון ועבודה).

ב. הטענה עצמה לא רלוונטית, כי צריכת האנרגיה וחומרי הגלם שלנו ימשיכו לגדול לנצח. ברגע שיתחיל להיווצר בהם מחסור, עליית המחירים תתמרץ יזמים מוכשרים לפתח חלופות חדשות, זולות ואיכותיות יותר.

לטענה הראשונה אענה עם אחד המשלים הקלאסיים של הרמן דיילי – כאן הכלכלן טוען שאפשר לאפות פאי תפוחים שמשקלו 20 ק"ג מקמח, ביצים, סוכר ותפוחים ששוקלים ביחד רק 2 ק"ג, אם רק נצליח לשכלל מספיק את הטכנולוגיה של המיקסר והתנור, ונגייס גדוד גדול מספיק של טבחים שילושו ממש ממש חזק את הבצק. אם נתאמץ מספיק, בסופו של דבר יהיה אפשר לאפות מהמרכיבים האלה עוגה במשקל אינסופי. זה אמנם נכון שקיימים מוצרים ושירותים כלכליים שהקשר שלהם לבסיס החומרי הוא חלש מאוד (שיעורי יוגה? קמעות של הרב כדורי?), אבל נסו פעם לחשוב על חיים בעולם שבו הם מוצעים לכם כתחליף לאוכל בגלל ש"משהו חייב להמשיך לצמוח". לצערם של חובבי תיאוריית הסינגולריות, אנחנו יצורים ביולוגיים עם צרכים פיסיים בעולם אמיתי, ולשיפורים טכנולוגיים במובן הזה יש גבולות – חוקי התרמודינמיקה ניסחו אותם היטב כבר במאה ה-19.

הטענה השנייה מאוד דומה לראשונה אם לוקחים אותה גם כן אל הקצה, אבל בטווח הזמן הקרוב היא יותר מורכבת, ודורשת תשובה יותר מורכבת. הפוסט הזה ארוך מדי גם ככה, ולכן אפנה אתכם למחקר (אחד מבין אלפים) שבוחן בדיוק את הסוגיה הזו, לא במונחים תיאורטיים אלא במונחים מציאותיים. מכיוון שהיום 88% מהאנרגיה שהאנושות משתמשת בה היא אנרגיה מחצבית (נפט, גז טבעי ופחם) שהיא גם אנרגיה מתכלה, אנחנו צריכים לא רק לספק תחליפים ממקורות אנרגיה אחרים אלא גם להמשיך ולהגדיל אותם לנצח אם אנחנו רוצים להישאר בעולם של צמיחה כלכלית אינסופית. האם זה אפשרי? כל אחד ישפוט בעצמו. הפחם התגלה כמקור אנרגיה איכותי יותר מעץ לשימושים תעשייתיים, והנפט התעלה על הפחם בכל פרמטר שהוא. שפטו בעצמכם אם לאנרגיה מתחדשת וגרעינית יש יתרונות בסדרי גודל דומים על פני אנרגיה מחצבית (בהיבטי תחבורה למשל) – רק קחו בחשבון שכל הביצים שלנו מונחות כרגע בסל הזה, וכרגע אין לנו (מצטער, אני מתכוון לפוליטיקאים) תוכנית ב' למקרה שלא נוכל להמשיך לצמוח לנצח עם התחליפים הבעייתיים האלה.

מה שמכניס קצת ריגוש לכל הסיפור הזה הוא העובדה שהתחליפים האלה לא צריכים להחליף בסדרי גודל משמעותיים את הדלקים המחצביים בעוד 100 שנה, אלא כבר לפני 10 שנים. נפט, למשל, הוא מקור האנרגיה הגדול ביותר של האנושות, והוא משמש אותנו לא רק לתחבורה אלא גם לחקלאות, תעשיה, בניה, צבא וכל מרכיב אחר בחיים המודרניים שלנו בהיותו הדלק הנוזלי היחיד שמצוי בטבע. מאז שנת 2007 העולם כמעט ולא מצליח להגדיל את התפוקה של הזהב השחור למרות תמריצים כלכליים אדירים (זה המחיר בתחנת הדלק אם לא שמתם לב), השקעות של מיליארדים וטכנולוגיית קצה. זאת הפעם הראשונה שזה קורה מאז שקדחו את באר הנפט הראשונה במחצית השנייה של המאה ה-19 (להוציא השבתות יזומות של אופ"ק ב-73' ו-79'), וזה היה צפוי מראש למי שבחר להקשיב לקבוצה גדולה של גיאולוגים שבילו את כל חייהם בתעשיית הנפט במקום לכלכלנים נאו-קלאסיים שמתמחים במודלים מתמטיים ובאמונה דתית בכוחות השוק. האחרונים פשוט לא מצליחים להבין איך המודלים שלהם לא עובדים בעולם האמיתי, שבו שולטת מציאות פיסיקלית ולא דמיון קודח. ההכרה בכך שזרם הנפט לא יגדל יותר באופן משמעותי (לזו הכוונה ב'שיא תפוקת הנפט') מחלחלת לאט לאט למקומות שבעבר נשלטו על-ידי חשיבה כלכלית נאו-קלאסית. סוכנות האנרגיה הבינ"ל, שעד לשנים האחרונות סיפקה תחזיות נפט אופטימיות עד קץ הימים, היום נובחת בהיסטריה מעל כל במה אפשרית שמחירי הנפט הגבוהים עומדים לפגוע בהתאוששות הכלכלית (surprise surprise). זאת אותה הסוכנות שמקטינה את התחזיות שלה כמעט כל שנה בעשור האחרון, וחושפת את כישלונה המהדהד וחוסר הרלוונטיות שלה פעם אחר פעם. מי שיטה אוזן ישמע עוד כמה נביחות – למשל העובדה שהסעודים החליטו לבנות 16 כורים גרעיניים עד 2030; שסין עסוקה במסע קניות של שדות נפט ומחצבים אחרים בכל רחבי העולם; שדו"ח היסטרי של צבא גרמניה מדבר על אפשרות של התמוטטות הסחר הבינ"ל בעשורים הקרובים כתוצאה אפשרית ממחסור בנפט; שהאמריקאים בינם לבין עצמם מודים שלסעודים אין יכולת להגדיל באופן משמעותי את תפוקת הנפט ולשלוט על מחירו; ושמנהל אחת מקרנות הגידור הגדולות בעולם (מעל 100$ מיליארד) מייעץ ללקוחותיו להתעורר (קריאה מומלצת מאוד אגב גם למי שאינו משקיע בבורסה). ואף על פי שהפעם הכלבים נובחים והשיירה באמת מאיטה לקצב צב, היא משום מה בוחרת לאטום אוזניים, לעצום עיניים, ולהאמין שהסוסים יחזרו לדהור רק כי לנוסעים כבר ממש נמאס לעמוד במקום.

עד לכאן כיסיתי מדגם חלקי של ראיות לכך שהכלכלה הגלובלית ניצבת בפני מצוקת אנרגיה קשה שתכתיב שיעורי צמיחה עלובים או שליליים בעשורים הקרובים, ולא נגעתי בכלל בגבולות שמציבים בפנינו הכיורים של כדור הארץ (היכולת לספוג את הבלגאן שאנחנו עושים) כמו התחממות גלובלית. אני מניח שמי ששרד עד לכאן הבין את הרעיון, ולמי שרוצה ללמוד עוד אמליץ להתחיל כאן וכאן (ואפילו יש כמה גופים ישראליים שעוסקים בתחום), שם תוכלו לקבל הפניות לעוד אלפי ספרים, מחקרים אקדמיים ודו"חות ממשלתיים שנכתבו על הנושאים האלה. לסיכום החלק הזה הרשו לי רק להפנות את תשומת לבכם לכך שהיכולת שלנו להתגבר על משאבים מתדלדלים עד היום הייתה תמיד בצורת "פתרון" של צריכת עוד אנרגיה. אין יותר מספיק מים מתוקים? התפלה. נגמרו הדגים באוקיינוס? חוות דגים. אין מספיק נפט? בישול חולות זפת ופצלי שמן. איכות הקרקע מתדרדרת? עוד יותר דשן, חומרי הדברה ומים. פתאום הסינים רוצים גם כן לחיות כמונו? ניקח את כל ה'פתרונות' האלה עוד יותר אל הקצה. כל זה עבד לא רע כשהצלחנו להפיק יותר ויותר אנרגיה כל שנה. מרגע שזה לא עובד יותר – איך לומר זאת בלשון עדינה? – צריך לפנות לכיוונים אחרים. כמו שניסיתי להראות בתחילת הפוסט, להגיע לא מוכנים לעולם שבו הצמיחה הכלכלית מפסיקה זה לא דבר כל כך נעים.

מכיוון שזה בלוג פוליטי והיסטורי, בחלק הנותר אני רוצה לגעת קצת בהשלכות הפוליטיות של עולם ללא צמיחה כלכלית, לספר סיפור היסטורי קצר ולחזור לביקורות המוצדקות על מלתוס הרשע.

בשנת 1900, כשהתנועה הסוציאליסטית העולמית הייתה עדיין צעירה וסקסית, חברו [זהירות: PDF] יחד בפריז כמה קבוצות של נאו-מלתוסיאנים ממדינות שונות והקימו את "הפדרציה הבין-לאומית להתחדשות אנושית". בהובלת הסוציאליסט-אנרכיסט פול רובין, הקבוצה שברה ממלתוס שמאלה וטענה שמעמד הפועלים מסוגל לשפר את מצבו החומרי אם במקביל למאבק החברתי למען עולם צודק יותר הוא גם יוריד באופן יזום את שיעור הילודה. הנאו-מלתוסיאנים האמינו שרק באמצעות השבתה יזומה, עצמאית ומדודה של הרחם, דרך חינוך מיני, אמצעי הגנה, וחירות האישה על גופה, הפרולטריון יצליח לשבור את מעגל השעבוד הנצחי שלו. הסיבות לכך הן ששיעור ילודה גבוה משרת את המדינה האימפריאליסטית (מספק בשר תותחים זול), את הבורגנות (היצע גדול של דורשי עבודה מאפשר לשלם להם שכר רעב) ואת הכנסיה (במיוחד הקתולית, שלא רק נאבקה אידיאולוגית בהגבלת ילודה, אלא גם נחלשה משמעותית מול הפרוטסטנטיות והייתה זקוקה תמיד ליותר מאמינים חדשים). בנוסף לאתוס הסוציאליסטי, הפמיניסטי והאנטי-מיליטריסטי, בטקסטים של התנועות הנאו-מלתוסיאניות מאותן שנים אפשר למצוא מוטיבציה נוספת. כך למשל הצהרה מ-1913 קובעת כי "בהתחשב במה שעלול לקרות לצאצאינו, אנחנו נוטלים לעצמנו את הזכות לעודד בניית גדר סביב הגידול הבלתי נשלט באוכלוסיית המין האנושי". חברי התנועה, במיוחד בדרום אירופה וביבשת אמריקה (צפון ודרום), נרדפו, נכלאו והוצאו להורג אחרי שעלו על העצבים של הצבא, הכנסייה ובעלי ההון. למרות זאת, בין אם בעזרת הנאו-מלתוסיאנים ובין אם לא, שיעורי הפריון במערב החלו לצנוח באותה תקופה, ומעולם לא עלו יותר שוב. הרחם המערבי אמר את שלו.

ההישג המרשים ביותר שהשמאל יכול לזקוף לזכותו בעיני הוא הרחבת שיח הזכויות שהתרחשה בקצב מעורר השתאות במאה השנים האחרונות. אחרי שהעניים קיבלו זכות הצבעה וזכויות נוספות, הגיע תורן של נשים, שחורים, הומואים ועוד סוגים רבים של מיעוטים. למרבה הצער, מי שלא קם ונאבק על זכויותיו, או מי שאינו מסוגל לעשות זאת, בדרך כלל נשכח בצד. מספיק מילים כבר נכתבו על כך שהישראלים מוכנים להיאבק בהמוניהם על צדק חברתי עבור עצמם, אבל נלהבים הרבה פחות לעשות זאת עבור אחרים (בין אם הם פלסטינים, עובדים זרים או פליטים). בעלי החיים והטבע הצליחו לקבל זכויות חלשות יחסית בחקיקה בדיוק בגלל שהם לא מסוגלים להגיש עתירות ולארגן הפגנות. החקיקה הקיימת בעניינם בדרך כלל מעגנת את זכויותיהם לא בגלל שיש להם ערך אינהרנטי, אלא בגלל שיש להם ערך לאדם, או בגלל שהאדם, בטוב ליבו, הוא יצור רחום וחנון.

אבל הקבוצה הכי מקופחת, ובפער ענק אחרי כל היתר, היא גם הגדולה והשקטה ביותר – והיא מייצגת את מי שיחיה כאן בעתיד – צמחים, בעלי חיים ובני אדם. וזה כולל גם את רובנו בעוד 10-20 שנה, ואת הילדים שלנו. הגדולה המוסרית של הנאו-מלתוסיאנים מלפני 100 שנה, שידעו לשלב צדק חברתי, פמיניזם, התנגדות בלתי מתפשרת לאלימות וקיימות ( זאת הגישה שדואגת לדורות הבאים) צריכה לשמש לכולנו מצפן מוסרי. נשמע מופרך במציאות של היום? תתפלאו. גם בתחילת המאה ה-21 קמות קבוצות שנושאות את אותן המסרים – Degrowth ו-Transition Towns הן בעיני המובילות שבהן. לתנועות ה- grassroots האלו יש שורשים אינטלקטואליים חזקים שחיים ובועטים, כמו כלכלה אקולוגית ואקולוגיה עמוקה, שיונקים בעצמם מענקים כמו ג'ון סטיוארט מיל, גנדי (המהטמה, לא זה עם העוזי) והנרי דיויד ת'ורו. מי שדבק בעקרונות האלו היום נאבק כדי לשכנע אחרים להפחית את הצריכה שלהם ולאמץ סגנון חיים חלופי, והוא לא מתבייש לשמש דוגמא גם אם אחרים רואים בו פראייר או לוזר לפי סולם הערכים המקובל.

התנועות האלו עברו לעסוק במה שבעיני יהיו האתגרים האמיתיים של המאה ה-21 ומציעות תפיסת עולם מגובשת שמכילה לא רק את המרכיבים המוסריים שציינתי למעלה, אלא גם חזון ודרכי פעולה מפורטות איך אפשר להגיע אליו באופן שפוי. רוב האנשים, במפתיע או שלא, לא מעוניינים לשמוע על זה בגלל שזה דורש מהם לא מעט ויתורים חומריים ולא פחות חשוב מכך, אידיאולוגיים. לצפות שהפוליטיקאים במערב יגלו מנהיגות אמיתית באווירה כזו זו בדיחה תפלה, ותעיד ההתעלמות הגורפת שלהם מדו"חות שהגופים שהם עומדים בראשם חיברו בעצמם. ובגלל זה השיח הציבורי, בישראל כמו בשאר העולם, תקוע בשאלות הגדולות של המאה ה-20. במקום לחשוב איך אנחנו יכולים לחיות טוב יותר עם פחות, אנחנו עסוקים בלהיאבק מי יקבל יותר.

חוזי השחורות הקיצוניים שבינינו נוהגים להשוות את המאבק בין המעמדות הגבוהים לנמוכים על חלוקת העוגה לויכוח שבין נוסעי המחלקה הראשונה לבין נוסעי המחלקה השניה והשלישית על הזכות למקום מרווח על סיפון הטיטניק כדי לצפות בקרחון היפהפה המתקרב אליהם באיטיות. גם אם לנוסעים במחלקה השניה והשלישית יש זכות לצפות בשירת הסירנות הזו ממש כמו לנוסעי המחלקה הראשונה, יהיה מועיל יותר אם כל הנוסעים יעזבו את רווחת הסיפון ויתחילו לנקוט בפעולות שקולות, מתואמות ומאוזנות כדי להטות את נתיב האוניה מהקרחון, או לנסות לפחות למזער את הפגיעה (כן, אני יודע שהיא טבעה בלילה, אבל זה הורס את המשל).

סלחו לי על הפתוס המוגזם. המציאות, למרבה המזל, רחוקה מלהיות כל כך טראגית. האנושות לא תיכחד בזמן הקרוב, והאיזון יוחזר למקומו – בועטים וצורחים (אם להשתמש במטבע הלשון של יוסי) אמא טבע תחזיר את היקף האוכלוסיה והכלכלה שלנו לשיווי משקל שתואם את כושר הנשיאה של כדור הארץ. השאלה היחידה היא האם נוכל לוותר על הבעיטות והצווחות ולעשות זאת בעצמנו, או שמלתוס יחייך מדושן מעונג בקברו מהסבל שיהיה כרוך בתהליך הזה, מרוצה מכושר האבחנה הדק שלו אודות טבע האדם.

תכננתי לעצור כאן אבל אני חייב לזרוק כמה מילים על ההקשר הישראלי לכל זה. אנחנו אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם המערבי, וקצב גידול האוכלוסיה אצלנו גבוה ביותר מפי 2 מזה שבצפון אמריקה, וביותר מפי 10 מזה שבאירופה; המים המתוקים שלנו כבר מזמן לא מספיקים לצרכים שלנו ואנחנו תלויים לחלוטין בהתפלה שמבוססת על אנרגיה מחצבית; ולמרות ההתפלה הזאת אנחנו לא מסוגלים לספק לעצמנו אפילו חלק קטן מהמזון שלנו, ואנחנו מייבאים כ-80% מהתצרוכת הקלורית שלנו; נותנת החסות שלנו בשכונה הקשוחה הזאת היא מעצמה שהתרחבה הרבה מעבר ליכולותיה והיא מתחילה לאט לאט לקלוט את זה (מישהו אמר רומא?). נגיד הבנק המרכזי שלנו מתגאה בכך שאין לו בכלל זהב בכספות בעיתוי הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת, ואני חושש שאנחנו עומדים להצטער על זה מאוד. המצב במדינות סביבנו, כמו שכולכם יודעים, עוד פחות טוב. מי שקורא את הבלוג הזה לא צריך להתרגש יותר מדי מקריסה עתידית של החברה הישראלית, אבל אני תמיד דוגל בהסתכלות על התמונה הרחבה – זה מקלקל את ההצגה אם יושבים קרוב מדי (ואני אומר את זה בהרבה כאב – הייתי מעדיף מן הסתם שהדברים היו נראים אחרת). אחרי הכל, אם אפילו לשמעון פרס – אחת הדמויות המבחילות ביותר בציבוריות הישראלית – כבר מתחיל לרדת האסימון, זה באמת מתחיל להיות קצת מדאיג.

(רן ישר)

בסוף השבוע שעבר פורסם דו"ח פאלמר (אפשר לקרוא אותו כאן – זהירות, PDF) שעוסק בתקרית המשט וההסתערות על המאווי מרמרה לפני כשנה. לדו"ח, אם לבצע הפשטה, יש שתי מסקנות עיקריות: שהמצור הימי של ישראל על רצועת עזה חוקי, ומשכך נובע שלישראל יש זכות לאכוף אותו; ושההסתערות על המשט היתה פרועה וחסרת פרופורציה.

בישראל, מטבע הדברים, מיהרו לאמץ את החלק הראשון ולהצניע כמידת האפשר את החלק השני. לנתניהו היתה אפילו החוצפה להודיע שישראל מקבלת את הראשון ודוחה את השני. אני אתייחס בקצרה לחלק הראשון, אבל – מאחר ואני חושב שמותם של תשעה בני אדם ופציעתם של עשרות חשובים יותר מאשר שאלת חוקיות המצור – אתייחס בעיקר לחלק הראשון.

קודם כל, דו"ח פאלמר הוא חיה משונה מאד. חברי הוועדה לא חקרו שום דבר בעצמם והם נשענים רק על הדו"חות שטורקיה וישראל מסרו להם. הוועדה היתה צריכה להחליט האם המצור הימי על רצועת עזה הוא חוקי. הבעיה העיקרית היתה שבין ישראל ובין רצועת עזה אין מצב לוחמה רשמי, בין השאר משום שישראל לא הכירה מעולם בחמאס כצד לוחם. ועדת פאלמר פתרה את הבעיה על ידי כך שהכירה בחמאס (סעיף 73) כצד לוחם. באותו הסעיף, מציינת הוועדה שהיא מודעת לכך ש"בהתאם לחוק הלחימה, מדינה איננה יכולה להשען על חלק מתקנותיו אך להתעלם מאחרות." עבדכם הנאמן לא משפטן בינלאומי, אבל על פניו ועדת פאלמר הכירה באנשי החמאס כלוחמים, שזכאים לכל ההגנות בהתאם. כלומר, אי אפשר יותר להתייחס אליהם כפושעים או להחזיק אותם במעצר מנהלי והם זכאים לכל ההטבות של שבויים". במשך עשורים, נאבקה ישראל למנוע הכרה בלוחמים פלסטינים כבלוחמים; מאחר וראש הממשלה מיהר לאמץ את החלק העוסק במצור, אפשר לומר שהמאבק הזה נגמר. למיטב הבנתי, כלי התקשורת – שמיהרו בששון לאמץ את הנראטיב של לשכת ראש הממשלה; מי רוצה לעצבן את הקוראים במתיחת ביקורת על צה"ל – לא התייחסו לנקודה הזו. אולי צריך להנחות בהתאם את כלי התקשורת: לא עוד "מחבלים", הצליל הסובייטי כל כך; לא עוד "טרוריסטים"; אמור מעתה, "לוחמי החמאס." ראש הממשלה אישר.

ועדת פאלמר עוקפת עוד מוקש בדרך להכרזה על המצור הימי: הדרישה שהאכיפה שלו תהיה עקבית. היא רואה את המצור הימי כמתחיל בינואר 2009 (סעיף 76) תוך התעלמות מכך שאולמרט הניח בעבר לכמה משטים להגיע לעזה. בסעיף 77 מגלה הוועדה תמימות נהדרת, או שמא נאיביות אווילית, כשהיא טוענת שאין קשר בין מדיניות המצור היבשתי של ישראל על הרצועה למצור הימי, וכי המצור הימי היה מיועד רק למניעת העברת נשק. היא מתעלמת מכך שגם ציוד שמגיע בדרך הים צריך לעבור דרך המעברים של ישראל – ושהמדיניות של ישראל כלל לא מוגבלת למניעת הברחת נשק. היא מונעת, בין השאר, הכנסת ציוד בניה בתואנה שהחמאס יכול להשתמש בו לבניית בונקרים. לחמאס יש די והותר חומרי בניה, תודה ששאלתם, בגלל השליטה שלו במנהרות; סתם עזתים שרוצים לבנות בית, או כאלה שרוצים לשקם את בית הספר שלהם שהחריבה ישראל, מוצאים את עצמם בבעיה. יתר על כן, המדיניות הישראלית באשר למצור מוצהרת: מטרתה היא לא צבאית גרידא, אלא הפעלת לחץ כלכלי על האוכלוסיה והענשתה בשל תמיכתה בחמאס. מברק אמריקני שהודלף לוויקיליקס ציין ש"פקידים ישראלים אישרו פעמים רבות שהם מתכוונים להשאיר את הכלכלה העזתית על סף קריסה מבלי לדחוף אותה אל מעבר לצוק."

עמותת גישה מציינת שהחוק הבינלאומי – שכפי שציינה הוועדה, "אין להשען על חלק מתקנותיו אך להתעלם מאחרות" – קובע שיש לאפשר לתושבי הרצועה חופש תנועה ומסחר המוגבל אך ורק לפי צרכים בטחוניים. זה, כידוע, לא המצב, אבל על זה לוועדת פאלמר לא היה מה לומר.

נעבור לחלק המעניין באמת: מה קרה על המרמרה. הוועדה נוזפת בישראל חמורות על כך שביצעה את ההתקפה הרחק מחופי הרצועה, על כך שביצעה אותה בשעת בוקר וללא ההתרעה המקובלת בחוק הבינלאומי – כגון קריאות, ירי אזהרה וכדומה. זאת, למרות שפקודת המבצע הצבאית קבעה שיש להשתמש באזהרות הללו, כמו גם להודיע לספינות טרם ההסתערות ש"חיל הים נאלץ לנקוט בכל האמצעים" (סעיפים 110-111). הוועדה קובעת כי ההחלטה לבצע את ההסתערות עם שחר וללא התרעה נבעה מרצונה של ישראל למנוע פרסום, לא פחות מאשר מסיבות מבצעיות (112). היא קובעת עוד כי ההסתערות, כפי שבוצעה, התייחסה למשט כאילו היה איום צבאי מיידי בעוד שהמצב רחוק היה מלהיות כך (114), והגיעה למסקנה שההסתערות חסרת ההתראה על הספינות היתה גורם מכריע בהתדרדרות המצב לאלימות (115). היא אומרת שאילו טרח צה"ל לספק התרעה על ההסתערות – למשל, על ידי ירי הרתעתי – בהחלט יתכן שהרוחות היו נרגעות והתקרית היתה נמנעת. הוועדה מותחת ביקורת גם על כך שלא נעשה שימוש באמצעים לא-קטלניים.

צה"ל, כזכור, טען שאנשיו לא ירו עד שהותקפו על ידי המון זועם. אין ספק שהיתה שם התקפה מצד המון זועם ואף מאורגן, אבל הוועדה מוצאת שהטענה של צה"ל, איך לומר, מאותגרת מציאותית. חורי קליעים נמצאו בסיפונים העליונים של המרמרה, שבעליל נראה כי נורו מלמעלה, והיא מניחה שירי בוצע ממסוקים לעבר הספינה. היא גם מקבלת את הטענה הטורקית שירי בוצע לעבר הספינה מסירות חיל הים שהקיפו אותה (סעיף 122). כל זה שולל את הטענה של צה"ל על "ירי מדויק".

עוד שלילה של הטענה הזו מגיעה מכמות הקליעים: חמושי צה"ל ירו על המרמרה, לדבריהם (126), 308 קליעים חיים, 264 כדורי פיינטבול, ו-87 קליעי beanbag (סוג של חימוש עטוף בבד שאמור לרכך את הפגיעה). שבעה מן ההרוגים הטורקים ספגו מספר של פגיעות לאזורים רגישים של הגוף, חמישה מהם נורו מאחור (ושלושה מהם נורו בעורפם), שניים נורו מכדור מדויק אחד (אחד בין העיניים, השני בצוואר), ולפחות אחד מהם, פורקן דוגאן, נורה בעורפו מטווח אפס לאחר שככל הנראה כבר שכב פצוע עם קליע ברגל, בפרצוף ובגב. הוועדה נזהרת מאד לא לומר שהוא נרצח בסגנון הוצאה להורג (סעיף 128). הנציג הישראלי לא הצליח להסביר את נסיבות הפגיעה בכל אחד מהמקרים, ואמר שבהתחשב במצב אי אפשר לברר אותן (127), מה שאומר כל מה שצריך לומר על איכות התחקירים שצה"ל השתבח בהם. צה"ל לא הצליח לספק כל ראיה שהאנשים שהרג היו חמושים (128), ואחד הטורקים שנהרג מכדור מסירה חולפת החזיק, כשנורה, נשק להשמדה המונית בדמות צינור לכיבוי אש (שם). נציגי ישראל לא הצליחו לתת הסברים מספקים לאירועים הללו.

הוועדה מציינת עוד שצה"ל הפעיל אלימות – אמנם לא קטלנית – כלפי הנמצאים בספינות האחרות, אף שהללו לא גילו התנגדות (132), ומתייחסת ארוכות (135-145) להתעללות, להתעמרות ולביזה שחוו העצורים בידי צה"ל.

ונעבור, ברשותכם, לפיל שבאמצע החדר. במהלך ההשתלטות על המשט, החרים צה"ל את כל המדיה המגנטית שהיתה שם, בכלל זה תמונות וסרטונים שתיעדו את ההשתלטות. הוא שחרר כמה סרטונים קצרים מאד שצילם בעצמו, אבל עד כה – שנה ושלושה חודשים לאחר מעשה – הוא נמנע מלהפיץ את הסרטון המלא של ההשתלטות על המרמרה, כפי שצולם על ידיו, או את המדיה שתפס. דו"ח פאלמר מסביר לנו למה: היינו רואים אקסטזה משתוללת של אלימות לא רק מצד בריוני ה-IHH, אלא גם מצד טובי בחורינו, שירו על המרמרה 659 קליעים מסוגים שונים – כלומר, יותר מקליע אחד על כל אדם שהיה על המרמרה או יותר מ-20 קליעים על כל פעיל שלטענת צה"ל היה מעורב באלימות. זה לא "ירי מבוקר"; זו השתוללות חסרת רסן, שככל הנראה – כפי שנכתב כאן לפני שנה – הגיעה לאחר ששלושה חיילים נלכדו על ידי אנשי המרמרה.

לצה"ל, נזכיר בפעם המי יודע כמה, היתה הזדמנות מצוינת להוכיח שהוא צודק: הוא רק צריך היה לשחרר את המדיה שתפס ואת הסרטים שצילם בעצמו. הוא לא עשה את זה, והוא כנראה יודע למה. גם העובדה שהרמטכ"ל גבי אשכנזי סירב לאפשר לחיילים להעיד בפני ועדת טירקל מדברת בעד עצמה: הוא סירב לאפשר חקירה בפועל של הפעולה הצבאית. כנראה, שוב, שהוא ידע למה.

צה"ל לא רק הסתער על המרמרה בניגוד לפקודות המבצע שלו-עצמו (שכזכור, קבעו כי יש לספק אזהרה לפני ההסתערות), לא רק עשה את זה בנסיון אומלל במיוחד להמנע מפרסום (כאילו שהיתה אפשרות לכך), ולא רק השתולל עליה – הוא גם החריב את הסיכויים לשקם את היחסים עם טורקיה. הצבא אמר שוב ושוב שהתנצלות בפני טורקיה תהיה "השפלה של אנשי השייטת", ובכך העמיד מכשול בלתי אפשרי בפני הפוליטיקאים הישראלים. במיוחד כשמדובר בבנימין נתניהו, שהקולות שהוא מנסה לגרוף מימין חשובים לו יותר ממעמדה המדיני של ישראל, סירב להתנצל. תחילה, כתב בסוף השבוע נחום ברנע, הוא אמר לאמריקנים שהוא חושש שאם יתנצל, יפרוש ליברמן מן הממשלה. האמריקנים דיברו עם ליברמן, שאמר שלא יפרוש. נתניהו דרש ממנו הודעה בפומבי, לא רק בדלתיים סגורות; ליברמן מסר כזו. ואז הודיע נתניהו לאמריקנים שהוא לא יכול להתנצל, כי בדיוק יש מחאה ציבורית וזה לא נראה טוב.

כמובן, יש עוד פוליטיקאים שרוכבים על הסיפור הזה – ארדואן, בתור התחלה, שצריך התלהמות פטריוטית ואמצעי לגייס את הצבא הטורקי סביבו בזמן שהוא מחסל את ההנהגה שלו ואת עצמאותו – אבל שוב מדהים לראות איך פאשלה צבאית ברמת הפלוגה מגייסת את ישראל כולה להגנה עליה, במחירים מדיניים מדהימים.

המנה העיקרית, יש לחשוש, תגיע בעוד שלושה שבועות בערך.

ועוד דבר אחד: הגבר-גבר גבי אשכנזי הוא, כמסתבר, האחרון בשורה של קצינים בכירים שלא נגמלו מאי אמירת אמת. הוא אמר לקציני המטכ"ל שבועז הרפז "לא היה מבני ביתו", אמר לאחרים שהוא לא זוכר אותו כל כך – ועכשיו מסתבר שהוא ביקר אצלו בבית לא פעם ולא פעמיים, ושבין הסלולר שלו לסלולר של אשתו של אשכנזי הוחלפו יותר מ-1,500 מסרונים. זו האחרונה גם העבירה לו חומר על פרשת הקרקעות של גלנט. אשכנזי, למדנו לדעת, ידע בדיוק מתי ישודר "מסמך גלנט", וראש המטה שלו, שהדליף את המסמך החוצה, הזהיר את הרפז שהמשטרה בדרך אליו. "קשר הקולונלים" נראה ברור מאי פעם. בצבא מתוקן, קצין שהיה קושר בצורה כזו נגד אחד מפקודיו ונגד הממונה עליו, הכל תוך שהוא מכחיש שהוא רוצה שנה חמישית בתפקיד, היה מקבל אקדח עם כדור אחד וגם יודע מה לעשות בו. מאחר ויש לנו עסק עם צה"ל, לאשכנזי צפויה להיות קריירה פוליטית מפוארת.

(יוסי גורביץ)

מטבעם יחסי העבודה אינם מאוזנים ומוטים לטובת המעביד. במדינת ישראל המקל היחידי כמעט שניתן בידי העובדים כלפי המעביד הוא השביתה. ובכדי למנוע מהמעסיקים לסרס את הנשק הזה, נקבעו בחקיקה הגנות על השובתים: המעסיק אינו יכול להביא עובדים אחרים במקומם, וגם ניתנת לשובתים חסינות בפני תביעות על נזקים שנגרמו כתוצאה מהשביתה. הם לא ייחשבו כמפרי חוזה העסקתם או כל חוזה אחר, ולכן לא ניתן לפטרם, והם גם לא יחשבו כגורמי הפרת חוזה עם צד שלישי.

כעת כשניתן בידי העובדים חימוש הרסני כנגד המעסיק (וגם כנגד עצמם: הם אינם זכאים לשכר בזמן השביתה, ואם תמוטט את המעביד, הרי שלא ישאר להם מקום עבודה לאחריה), ניתן גם איזון נגד, בדמות תנאים שיש לקיים על מנת ששביתה תחשב חוקית ותזכה להגנות הללו.

הבוקר התבשרנו כי ביה"ד לעבודה קיבל את עמדת המדינה, ובפסק הדין מהבוקר כתבה כבוד הנשיאה נילי ארד:

מצביעות הראיות על כך שההתפטרות ההמונית של הרופאים הצעירים מהווה על פי מהותה פעולה קיבוצית מתואמת המכוונת לשינוי תנאיו של הסכם קיבוצי חתום כדין. פעולה קיבוצית מתואמת זו ננקטת שלא כדין […]

בקביעה הזו משווה בעצם ההתפטרות של הרופאים לשביתה. אלא שההתפטרות אינה נשק ביחסי העבודה, היא פירוקם המוחלט. ומשהסתיימו יחסי העובד־מעביד, אין המתפטרים זכאים להגנות שפורטו.

בקביעה כי התפטרותם של המתמחים בטלה, בית הדין מכריז על התפטרות כשוות ערך לסכסוך עבודה. בכך הוא פוגע בזכות לשביתה, שכן הוא מטיל את חובות השובתים ללא ההגנות הניתנות להם. והוא פוגע בזכות בסיסית אף יותר לחופש העיסוק, כשהוא לא מאפשר לאדם להחליט כי די לו, והוא מעדיף את האבטלה.

אם הפיטורים מאורגנים ואם לא, אם המתמחים מתוגמלים היטב ואם לא, אם בהתפטרותם הם יפגעו בבריאות הציבור ואם לא, בצווי המניעה שנתן בית הדין, הוא פוגע פגיעה אנושה בזכות לעבוד ולהתפרנס בכבוד של כולנו.

אם כי אור קטן יש כאן: הפגיעה של בית הדין מתגמדת לעומת ממשלת ישראל ושר הבריאות בנימין נתניהו, שפרט לפגיעה בזכות הזו, פוגעים גם בזכות בסיסית אף יותר: הזכות לבריאות.

מי ייתן בריאות טובה לכולנו. נזדקק לכך.

(שי אלקין)