"הגעת להפגנה?", שאל בחור שעובד איתי, כשנכנסתי למשרד אתמול". לא", עניתי בחיוך, "לקחתי סופ"ש חופשי". הוא הינהן בהבנה.
לפי נתוני ההגעה המאוד-לא-מרשימים להפגנות בסוף השבוע, נראה שלא הייתי היחיד שהחליט על סופ"ש חופשי, רגע לפני "הפגנת המיליון". אבל אני לא רוצה להיות כל כך אופטימי, ולחשוב שזו הסיבה היחידה לנתוני ההגעה: נראה שהמחאה החברתית שוקעת בזריזות, וחמור מכך – סדר היום שהיא דיברה בשמו מיטשטש אף הוא. ויש לזה סיבה ברורה, צפויה – ומרגיזה להפליא.
כשהמחאה החברתית פרצה, כתבתי סטטוס קצר שהביע חשש מפני "שליטיזציה" שלה – חיבוק חם מצד גורמים שונים, בעלי דעות ואינטרסים מנוגדים, שמובילים בסופו של דבר לכך שהמחאה לא באמת תגיד משהו. בחודש ושבועיים שחלפו מאז 14 ביולי, התחזית הזאת יותר מהתממשה: במאהל ברוטשילד ניתן למצוא כעת את התנועה הרפורמית, ארגונים למען זכויות הגבר במשפחה, סיינטלוגים ושאר חברים.
לכולם נמצא מקום, וכולם דאגו למתוח את ההגדרה של "צדק חברתי" בצורה שאיכשהו מתאימה באופן מרשים להשקפת עולמם. ההתמקדות במחירי הדיור, ואחר כך באי-השיויוון בישראל וביוקר המחייה המופרז, עדיין היתה שם – אבל היא כבר לא היתה לבד. אני רוצה להאמין שההתמקדות הזאת היא שהוציאה את רוב האנשים לרחובות. אני יודע שהיא הוציאה אותי, שבוע אחרי שבוע.
אבל כשהבנתי שנעם שליט יישא דברים בהפגנה שהתקיימה בשבת, זה הקל עלי מאוד לשמור את הסופ"ש לעצמי, וליהנות מהבישולים של השותפה שלי במקום לעמוד בין המון אנשים מיוזעים שצועקים סיסמאות על צדק חברתי. אין לי טענות לנעם שליט: הוא עושה ככל יכולתו כדי לחלץ את בנו מגורל איום. יש לי הרבה מאוד טענות למי שאיפשרו לו לנאום.
אני ממש לא הראשון שמצביע על ההתפזרות של המחאה לכיוונים שאין ביניהם שום קשר, אבל נראה שהזמנתו של שליט (הוא נימק זאת בכך ש"גם החזרת חייל חטוף היא צדק חברתי") היא השיא הנוכחי והעגום של התהליך הזה. כי סגנונה של המחאה למען שליט היא ההפך הגמור מהדרך שאפיינה תחילה את מחאת האוהלים: "מחאת שליט" היתה, מראשיתה, תנועה שלא אומרת כלום.
קשה למצוא מישהו בישראל שמתנגד להשבת חייל חטוף לביתו, גם אם רבים אינם תומכים בשחרור מאות מחבלים לשם כך. ה"מחאה למען גלעד" נועדה לטשטש את המחלוקת בנקודה הזאת, לדרוש מהממשלה "לפעול למען הילד של כולנו", לא להגיד במפורש: "כן, אנחנו חושבים שאין מנוס מעסקה, גם אם היא מסוכנת". במקום להתעמת על הנקודה השנויה-במחלוקת הזאת, הרבה יותר קל לארגן דקות דומיה והחלפת תמונות פרופיל, ליצור תחושה של קונצנזוס סביב העסקה, כזה שלא באמת קיים.
כש"המחאה" למען גלעד שליט נדחקת לתוך מחאת האוהלים, היא הופכת גם אותה למחאה שלא אומרת כלום, אפילו יותר מאשר קודם. היא מכריחה את מי שתומך במחאה החברתית, מי שמאמין בצמצום פערים ובמדיניות ממשלתית מעורבת יותר, להשתתף במפגן תמיכה גם בעסקת שליט, או פשוט במפגן רגשני שבינו לבין מחאה אין שום קשר. ככה בדיוק חוזרים לסדר היום הישן.
אלוהים, איזה פספוס.
(דור צח)
תגובות אחרונות