יחי המוות! את הביטוי הזה, תמצית הפאשיזם בשיא שגעונו, פלט אחד הקצינים של פראנקו, חוזה מילאן-אסטריי. הטור ההיסטרי של קרני אלדד ביום שישי האחרון ב"הארץ" התקרב אליו מאד.

אלדד, נכדתו של פאשיסט יהודי בולט, ניסתה להסביר מדוע היא סולדת כל כך ממחאת הצדק החברתי. היא פלטה את השקרים המקובלים – בין השאר היא טענה שאפשר להגיע מראש העין לאוניברסיטה בחצי שעה, וטענה שהקרן החדשה היא זו שמממנת את המחאה – ואת היללות המקובלות על הפינוק, אבל אז עברה פתאום לדבר על משהו אחר לגמרי.

היא סלדה משלום עכשיו, היא אמרה, בגלל "העכשוויזם המבאיש" שלו, שנובע "מחוסר רצון או יכולת להביט לאופק ולראות את ציר הזמן הרחב." היא לא אהבה את אנשי שלום עכשיו, הסבירה – נראה שהרדודה בכותבות של "הארץ", שצר עולמה כעולם לאטמה, משוכנעת שיש קשר הכרחי כלשהו בין התנועות – ש"גם אז" היא לא האמינה להם. הם לא רצו שלום, היא אומרת, הם רק פחדו למות "בעד ארצנו או בעד משהו שהוא מעבר להם, לכאן ולעכשיו שלהם."

בכלל לא ברור מה עושה הפסקה הזו במאמר של אלדד. היא לא רלוונטית לו בשום צורה. היא שם משום שלאלדד קפץ הצורך לומר את זה. אז מה היא אומרת? היא אומרת שהיא, בניגוד לסתם שמאלנים עלובים, רואה "את ציר הזמן הרחב", ושבניגוד אליהם, היא דווקא לא מתנגדת למות בשביל משהו שהוא גדול ממנה, ספציפית "בעד ארצנו".

כלומר, לאלדד יש יחס חיובי אל המוות, כל זמן שמותו של הפרט משרת איזושהי מטרה שהיא "מעבר לו". הפחד מהמוות, הנסיון למנוע את מותך ואת מותם של אנשים אחרים ללא צורך, מגונה בעיניה – משום שאלדד, בניגוד לקטני האמונה האלה, רואה את "ציר הזמן הרחב". סביר להניח שהציר הזה הוא מה שמכונה בעגת העם "דרך ארוכה", כמו בביטוי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה."

אלדד, בקצרה, סולדת מכך שאנשי שלום עכשיו לא הגשימו את הייעוד שהיא הציבה להם, ובחרו בחיי קטנות עלובים על פני מות תהילה בשירות קהילת הדם. התפיסה שלכל אדם יש זכות לחיות חיים ארוכים ומלאים על פי תפיסתו זרה לאלדד; אנשים שחושבים כך לא מחוברים לזרם המיסטי של המציאות שהיא ושאר המאמינים בקיום מעבר ליקום הנמדד חושבים שהם חווים והם לכל היותר "פחדנים" שנמלטים מדרישות הגורל.

ספק אם נראתה התגלמות נקיה כל כך של פאשיזם ישן וטוב בשנים האחרונות כמו במאמר האחרון של אלדד. בפעם הבאה, כשאלדד תנסה להטיף לכם, זכרו שני דברים: קודם כל, שהתפיסה של "אנחנו ננצח כי אתם אוהבים את החיים ואנחנו אוהבים את המוות" לחלוטין לא מוגבלת לפאנטים מוסלמים; ושנית, שהיא אוהבת אתכם מתים.

היידה משה: אחת הטענות הקבועות של מתנגדי המחאה היא שמטרתה היא להפיל את ממשלת נתניהו. זה לא מדויק. קודם כל, בגלל שיש הרבה מאד קולות בתוך המחאה. שנית, בגלל שנתניהו חייב ללכת, אבל זה לא אומר שהממשלה חייבת ללכת יחד איתו.

נתניהו חייב ללכת משום שהוא אבי אבות ההפרטה. הדרישה של מחאת הצדק הציבורי היא להקים מדינה סוציאל-דמוקרטית. הוא לא מסוגל לכך. הוא אמר לאנשי האוצר, אליבא דנחום ברנע בסוף השבוע, שהדרישה לשוב ולהעלות את המסים הישירים היא מבחינתו "המרת דת". נתניהו לא יכול לעשות את מה שהמחאה העממית דורשת ממנו; על כן הוא צריך לפנות את מקומו, ורצוי שייקח איתו גם את שר האוצר במשרה חלקית שלו.

אבל זה לא אומר שהליכוד חייב ללכת. הבחירות בישראל, נזכיר, הן לא אישיות: המצביע בוחר ברשימה. הליכוד היא המפלגה עם מספר הקולות השני בגודלו, והיא זו שהצליחה לבנות קואליציה. אם בליכוד רוצים לעשות את מה שדורש מהם העם, סבבה. נדחה את בוא החשבון איתם – וחייב לבוא חשבון, על כשלונות מהדהדים צריכים לשלם – לבחירות הבאות.

יואיל נא נתניהו להתפטר ולחזור להיות אזרח מודאג, ולפנות את מקומו לאיש הליכוד שמתאים יותר ממנו לשעה הזו. אולי משה כחלון, שנתניהו שיבח אותו כל כך לפני מספר חודשים. יש למהלך כזה שפע של תקדימים: שרת ואשכול החליפו את בן גוריון, רבין (בממשלתו הראשונה) החליף את גולדה, שמיר (גם הוא בממשלתו הראשונה) החליף את בגין, פרס החליף את רבין לאחר שהאחרון נרצח, אולמרט החליף את שרון.

אם טובת העם ומפלגתו חשובה לו, יקדים נא נתניהו להתפטר. אם איננו עושה זאת, שלא יילל שהמחאה מיועדת להדחתו – זה, בסופו של דבר, תפקידה של אופוזיציה במדינה דמוקרטית: להחליף את הממשלה הנבחרת.

כתאומים סיאמיים: בשבועות האחרונים, היו שני מחנות שתקפו בשצף קצף את מחאת הצדק החברתי: הימין המתנחל הישראלי – והימין הפלסטיני, שלעיתים קרובות מתחזה לשמאל רדיקלי בינלאומי.

מחאת הצדק החברתי היא תנועת המחאה הגדולה ביותר שקמה בישראל אי פעם, והעצרת אמש תוכיח. הפעילים הפרו-פלסטיניים ממש לא מרוצים ממנה. היא גוזלת, לתחושתם, תשומת לב חיונית מהמאבק הפרו פלסטיני – על זה אפשר להתווכח – ויותר מכך, בדיוק כמו קרני אלדד, הם חושבים שמדובר במאבק מפונק. התוצאה היא הרבה קולות נהי ובכי, ומרמור מצד כל מיני אנשים שכותבים מאמרים חוצבי להבות ממקום בטוח על כך שהאנשים, שעד לאחרונה שאפו במקומם גז מדמיע בבילעין והסתכנו בניעלין, נאבי סלאח ושאר מקומות שהישראלי הממוצע לא שמע עליהם, מעדיפים להפנות זמנית את תשומת הלב שלהם למאבק פנים ישראלי שכרגע נראה שאשכרה אפשר לנצח בו.

בקצרה, פעילי הסולידריות הבינלאומית דורשים את הסולידריות של השמאל הישראלי, אבל הם אינם מוכנים – על כל פנים, החלק הקולני שלהם איננו מוכן – לחלוק איתו סולדריות מצידם. בפעם הבאה שהם ינסו לטעון שהם פעילי זכויות אדם או פעילי שמאל, צריך יהיה להזכיר להם שהם פעילים פרו-פלסטינים או פעילי שלום במקרה הטוב, ושאי אפשר לסמוך עליהם אפילו לטיפה של אמפתיה.

ועוד דבר אחד: עליזה כהן, ראש המטה של שר התמ”ס שלום שמחון, הרשתה לעצמה להגיב לפניה תקיפה של מוחה – שהודיע לשמחון, בשל העובדה שהוא הגניב בזחילה, את הנסיון להחזיר את תכנית ויסקונסין, שהוא מפוטר – לומר למוחה שהוא מתבקש לקפוץ לה. כך מתנהלת פקידה בכירה, שפחה כי תמלוך, במדינת ישראל, מבלי שהיא מודעת בכלל למחויבות הנובעת מעצם תפקידה. לזכור.

הערה מנהלתית: אני עובר דירה בסוף השבוע, ועל כן לא סביר שיהיו פוסטים נוספים לפני שבת, או אולי אף יום ראשון. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)