החברים של ג'ורג'

היועמ”שית בעד פשעי מלחמה

גלי בהרב-מיארה מייללת שממשלת הימין לא מבינה שהיא מטייחת עבורם פשעי מלחמה. ובכן

היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, הנפיקה בסוף השבוע חוות דעת משפטית מלומדת, כזו שגם חולד יכול היה לכתוב, שאומרת שההפיכה המשפטית שמתכננת ממשלת נתניהו היא, ובכן, הפיכה משפטית. כמקובל במקומותינו, התגובה התפלגה מיד על פי קווים ביביסטיים-רל”ביסטיים: תומכי הדיקטטור בהתהוות צווחו שבהרב-מיארה היא שיקוץ, בעוד שמתנגדיו העלו אותה למדרגת קדושה בעודה בחיים.

כמי שאמון על התפיסה של “מארה על שני בתיכם,” אני רוצה להצביע על נקודה קטנה: בהרב-מיארה נימקה את ההגנה על מערכת המשפט, שהיא אחת הבכירות בה, בנימוק הבא. “’מערכת המשפט היוותה עד כה ‘חומת מגן’ משפטית שהגנה על מעמדה של מדינת ישראל ויכולתה לקדם את האינטרסים שלה בפורומים בינלאומיים משפטיים שונים […]’ היועמ”שית מציינת [כותב הארץ] כי יישום התכנית עשוי לפגוע ביכולתה של המדינה להתמודד עם ‘הליכים פליליים במדינות זרות כנגד בכירים ישראלים על רקע פעולות בטחוניות בהם הם מעורבים.’” ההדגשות שלי. בהרב-מיארה, בפועל, חוזרת על דבריו של פושע המלחמה בוגי “הרשנו לעצמנו להרוג את האשה” יעלון בהפגנה לפני מספר שבועות: שמערכת המשפט היא מה שניצב בינו ובין בית הדין הבינלאומי בהאג.

נניח עכשיו לעובדה שהציטוט-בפועל של יעלון במה שאמורה להיות חוות דעת משפטית צוננת מעידה על כך שבפועל, היא הכל חוץ מזה; שבהרב-מיארה התייצבה לצד שורות האופוזיציה. חשוב יותר לעמוד על כך שבהרב-מיארה, בעודה מקוננת על אובדן ‘העצמאות’ של מערכת המשפט, מעידה לפי תומה על כך שהמערכת הזו מעולם לא היתה עצמאית. היא תמיד היתה כלי של הממשלה הישראלית.

בהרב-מיארה אומרת כאן בעצם את מה שארגוני זכויות אדם אומרים מזה זמן: מערכת המשפט הישראלית, בבואה לדון בפשעי מלחמה ופשעי הכיבוש, כלל אינה עצמאית. היא מכשיר של הממשלה, שמטרתו כפולה. ראשית, מניעת העמדת חיילי צה”ל לדין על פשעי מלחמה שהם מבצעים. אף חייל צה”ל מעולם לא הועמד לדין על פשעי מלחמה, משום שהחקיקה הישראלית לא מכירה במושג הזה. ועדת טירקל, לפני עשור (כמעט בדיוק עשור), המליצה על חקיקה כזו בחוק הצבאי הישראלי: מערכת המשפט הצבאית והמערכת האזרחית, שאמורה היתה להיות המפקחת על יישום המלצות ועדת טירקל, התחמקה מכך.

מערכת המשפט הישראלית, במיוחד זו הצבאית, מקפידה לוודא שחיילים לא ייענשו על פשעי מלחמה שהם מבצעים (על בסיס יומי-כמעט, יש לציין): היא עושה זאת בעיקר על ידי משחקי מריחת זמן, שמטרתם לוודא שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי (שכאמור, לא מעניש על פשעי מלחמה, כי אין משפטית כאלה). אבל היא מוודאת שהיא מייצרת המון ניירת.

למה? עקרון המשלימות (Complementarity). העקרון הזה, שצריך לעבור מהעולם אבל בינתיים עדיין איתנו, קובע שבתי דין בינלאומיים לא יעמידו לדין חשודים בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם כל זמן שהמדינה שחמושיה היו מעורבים בפשע מנהלת הליכים משפטיים ראויים. וזה מה שבהרב-מיארה ושאר המשפטנים של המדינה עושים: מייצרים מצג-שווא של משלימות. בהרב-מיארה אומרת זאת כמעט במפורש: זו המשמעות של “חומת מגן משפטית.”

תקשיבו, דפקטים, אומרת בהרב-מיארה לממשלת נתניהו, אתם לא מבינים במה אתם משחקים. אם אתם מחסלים דה יורה את העצמאות של מערכת המשפט, שאף פעם לא היתה עצמאית דה פקטו, אתם אומרים לכל בית דין בינלאומי מזדמן שבעצם, מערכת המשפט שלנו מנוהלת על ידי קבוצה של קנגרו ופסקי הדין (שנשמעים בדרך כלל “אוי, אוי, אוי, זה נורא, אבל עבר יותר מדי זמן ואין מה לעשות”) שלנו כתובים מראש. תקשיבו לי, בהמות! הם לא יילכו על משה מגולני שהרביץ לפלסטיני במחסום [פשע מלחמה ברמה נמוכה, שלא עומד בתנאי של gravity, חומרה – יצ”ג], הם יילכו על הראש של המח”ט שלו. אידיוטים! הם יילכו על הראש שלכם. של שרי הבטחון, שרי בטחון הפנים, וראשי הממשלה. ראבק עארס, למה אתם מתעקשים לא להבין שאתם הופכים גם אותי ואת אסתר חיות למטרה לגיטימית של בית דין בינלאומי?

כן, בהרב-מיארה חוששת גם לגורלה. בצדק. כפי שהראיתי, לפני שבוע בלבד היא היתה מעורבת בפשע המלחמה של ענישה קולקטיבית. אם הפסאדה של מערכת החוק הישראלית תקרוס, בהרב-מיארה תצטרך עורך דין טוב שמבין במשפט בינלאומי. רובם, אפעס, בצד השני.

הפלסטינים שחמושינו רוצחים על בסיס יומי כמעט, הריסות הבתים שעליהן היא חותמת בלי לשים לב, העברת האוכלוסיה האסורה לשטח כבוש שעליה היא רגילה להגן בבג”צ – כל אלה לא מעניינים אותה באמת. צה”ל יוכל לרצוח את מי שהוא רוצה, מבחינתה. מה שמטריד אותה הוא העובדה שהאש מגיעה אל ההיכל: כאשר מערכת המשפט הישראלית תוצג כפי שהיא באמת, כלומר כשכפ”ץ (’חומת מגן’ בלשונה של בהרב-ביארה) של פשעי המלחמה המובנים של המערכת הישראלית, בהרב-מיארה ובני מעמדה (יועמ”שים אחרים, שופטים) ימצאו את עצמם כנאשמים. יש תקדים: משפטם של השופטים הנאציים אחרי המלחמה. בהרב-מיארה ודאי מכירה אותו היטב.

ומה אפשר לומר על זה? תדלקו את הדיניין. ודאו שכל החלקים שלו משומנים. ואז, בנסיעה מדודה וזהירה, הרסו את ‘חומת המגן’ של בהרב-מיארה. הטיט שלה רווי בדם אדם. זמנה ליפול הגיע. השליכו את בהרב-מיארה להאג: זה מקומה הראוי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: מצבא לכנופיה, שלב 4,934

מה עומד מאחורי שינוי הנחיות הירי של צה”ל

רועי שרון חשף אמש (א’) שינוי בפקודות הירי של צה”ל: מעתה, חמושיו יוכלו לירות בפלסטינים שיידו אבנים או בקבוקי תבערה גם כשהם לא מהווים עוד סכנה, או, בלשון צה”ל, כשהם נמלטים. השינוי הזה מעלה שלוש הערות.

ראשית, העיתוי. שרון מציין שהפקודה שונתה בשבועות האחרונים – אבל צה”ל הוציא את המידע הזה החוצה דווקא אתמול. למה אתמול? כי בצבא יודעים שהם יצטרכו לעשות משהו עם המאחז הבלתי חוקי על אדמות בורקה (”חומש”), והם יצטרכו לעשות משהו בקרוב. אז הם משחדים את המתנחלים: הנה, תראו, הקלנו על ירי בפלסטינים.

(וכאן תהיה בכל זאת הערת אגב: אתמול ירו חמושי צה”ל קליעי גומי ב-15 תושבי בורקה, שמחו על העליה המסיבית של מתנחלים לאדמותיהם, וגרמו לכ-50 פלסטינים לשאיפת גז. שלשום ירו החמושים קליעי גומי בשמונה תושבי בורקה. ופגעו בכ-50 אחרים בשאיפת גז. התקשורת היהודית לא דיווחה על התקריות הללו. תיראו מופתעים.)

לצה”ל יש היסטוריה מתועדת של פגיעה בפלסטינים כדי לרצות מתנחלים. ב-2015 אמר הגנרל תמיר ידעי, אז מפקד אוגדת איו”ש ובעבר שימש כעלוב פיקוד המרכז, למתנחלי חלמיש שהוא שינה את הפקודות “וקצת החמרנו עם האנשים פה בסביבה, במקומות שבהם היינו יורים גז או גומי אנחנו יורים רוגר ולעתים חי.” רוגר הוא נשק בקוטר 0.22 והוא נשק קטלני לכל דבר. ידעי אמר למתנחלים, הקליינטלה האמיתית שלו, שהוא הפעיל כוח מעבר לנדרש – במשתמע, כדי לרצות אותם.

הערה שניה: הפעלת כוח מעבר לנדרש, כשאתה יודע שהוא מעבר לנדרש, היא פשע מלחמה. כשאתה יורה באדם נמלט שלא מהווה לך כל סכנה, אתה מבצע פשע מלחמה. פשעי המלחמה האלה מתבצעים במידה ניכרת לצרכי דעת קהל. צה”ל חוזר כאן לפקודות הפתיחה באש במבצע שומרי הסף – הטבח שבוצע על הגדרות בעזה ב-2018-2019. הוא נסוג מהן בשקט בשעתו משום שהן הסבו לו הרבה יותר נזק מתועלת. אבל, שוב, צריך לשחד את המתנחלים. וצה”ל כבר התרגל לבצע פשעי מלחמה, והוא יודע שאף אחד בישראל לא יתלונן, ושאם הוא יהרוג ילדים שהשליכו אבנים ונמלטו, התקשורת היהודית פשוט לא תדווח על זה, או תדברר את השקר התורן של דובר צה”ל. אז למה לא?

ושלישית, הפיל שבחדר: הפקודה הרשמית לא מבחינה בין יהודים ופלסטינים, אבל הנהלים בשטח מבחינים גם מבחינים. שום חייל צה”ל לא יירה כדי להרוג, או אפילו כדי לפצוע, במיידי אבנים יהודים. הוא לא יירה לעברם גז. הוא לא יירה לעברם קליעי גומי. הוא לא ישליך לעברם רימוני הלם, אפילו אם הפורעים היהודים יתקפו אותו. לא רק שהוא לא יירה בהם, הוא אפילו לא יעצור אותם.

אבנים שיהודים משליכים הורגות ופוצעות באותה המידה כמו אבנים שמשליכים פלסטינים, אבל הנוהל – כמקובל במשטר אפרטהייד – משתנה על פי הקבוצה האתנית של משליך האבן. ואנחנו מתרגלים לזה, יום אחרי יום.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: רוב הציבור רוצה פשעי מלחמה

פרט קטן מהסקר ביחס לדימויו של צה”ל

“הארץ” פרסם הבוקר (ג’) ידיעה על סקר נרחב של המכון הישראלי לדמוקרטיה ביחס לדימויו של צה”ל. עיקר הידיעה מוקדש לכך שרוב הציבור מגלה אי שביעות רצון מהבהמה הירוקה. מי שעקב אחרי הבלוג הזה במשך שנים, לא יופתע מהתהליך הזוחל שבו צה”ל הופך למשטרת ישראל. אי אפשר שיהיה אחרת כשעיקר פעילותו של צבא הוא הטלת טרור על אוכלוסיה אזרחית כבושה; עמידה בנשק מעל מיטתו של ילד לא מקדמת, בלשון המעטה, מצוינות צבאית, והרקבון מחלחל לכל המערכת. הסקר כולל נתון שצריך לגרום לאלופי צה”ל להרטיב בלילות: 46.8%, רוב מבין הנשאלים, סבורים שצה”ל צריך להפוך להיות צבא מקצועי.

אני רוצה, עם זאת, להתייחס לנתון שלא זכה ליותר מדי תשומת לב. על פי הסקר, 54.1% מהנשאלים חושבים שצה”ל לא צריך להקפיד על פעולה בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי. רוב אוכלוסיית ישראל, אם כן, מאמינה שצה”ל צריך לבצע פשעי מלחמה – זו המשמעות של פעולה שלא בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי – או, אם לדייק, מאמינה שצה”ל לא מבצע מספיק פשעי מלחמה.

במקביל, רוב עצום של הציבור (77.4%) מאמין ש”ההתנהגות המוסרית בזמן לחימה” היא “טובה או מצוינת.” איך מיישבים את שני הנתונים האלה? אה, זה לא כל כך מסובך. הציבור מולעט בתעמולה מזה עשרות שנים, שאומרת שכל מה שצה”ל עושה הוא צודק ונכון, במיוחד כשהוא רוצח עזתים. לא היתה לנו ברירה, אתם מבינים, ועל כן “ההתנהגות המוסרית בזמן לחימה” היא “טובה או מצוינת”: הציבור הישראלי רוצה שצה”ל יבצע עוד פשעי מלחמה, אבל הוא לא מוכן לקרוא להם פשעי מלחמה.

צה”ל תומך בציבור, כמובן. בנקודה הזו, על כל פנים, לא כשהוא מחסל את עתידו של הציבור בכך שהוא ממשיך מלחמת נצח לצרכי קיומו ושותה את התקציב שהציבור זקוק לו נואשות. טכנית, חיילי צה”ל לא יכולים לבצע פשעי מלחמה – לצה”ל אין חוקים ביחס לפשעי מלחמה. ועדת טירקל דיברה על הנושא הזה לפני כמעט עשור (בפברואר 2013) ודרשה שצה”ל יקבע חוקים כאלה. אבל, נו, זו רק ועדת חקירה ממלכתית. צה”ל העדיף להתעלם מההמלצה הזו. מי צריך את כאב הראש הזה?

אז המשמעות היא שגם כאשר חיילי צה”ל רוצחים, והם רוצחים, הם יועמדו לדין – במקרה של הפנטזיה הפרועה שבה הם עומדים לדין – רק על עבירות של הריגה. הם לא יועמדו לדין באשמת פשעי מלחמה – והרשעה בפשע מלחמה היא הרשעה שאי אפשר למחוק, שהולכת אחרי הפושע לכל מקום ולתמיד. יש להניח שגם שופטי בג”ץ נשמו לרווחה: נחסכה מהם התפתלות קבועה בעתירות שדורשות להגדיר פשע מסוים כפשע מלחמה.

אז כולם מרוצים, חוץ מקורבנות הדיקטטורה הצבאית הישראלית. שאותם, למותר לציין, אף אחד לא סופר. זו הרי משמעותו של משטר אפרטהייד. הם צריכים כנראה להתנחם בכך שהציבור הישראלי מאמין שההתנהגות המוסרית שלו היא טובה או מצוינת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: הכתיבה בבלוג היתה בלתי סדירה, אם להיות סלחני כלפי עצמי, בחודשים האחרונים. השקעתי את מירב זמן הכתיבה שלי בבדיון. אני מאמין שהתוצאות היו ראויות, אבל זו בינתיים דעתי בלבד. שקלתי לסגור את הבלוג, כי המטלה “לכתוב בבלוג” בלוח המטלות שלי העלתה אבק והיתה מקור מבוכה מתמשך. תהיתי אם יש בכלל טעם לכתוב: מה אני כבר יכול לשנות? לפחות, כשאני כותב על מאגי באימפריה הביזנטית, אני יוצר סוג של יופי. מה הטעם להמשיך לדפוק את הראש בקיר? מי בכלל קורא? למי אכפת?

והבוקר החלטתי שעוד לא. הבוקר הגעתי למסקנה שמה שחסר לי הוא הרגל הכתיבה, ועל כן אני אנסה לחזור אליו גם בעל כורחי. הפוסט הזה הוא הפוסט הראשון בסדרת פוסטי 300: אני אכתוב – על כל פנים, אנסה – 300 מילים לפחות מדי יום במשך חודש. אחרי זה, נראה לאיפה אנחנו הולכים.

(יוסי גורביץ)

שום דבר לא יעזור

צה”ל הוא ארגון טרור. או: למה עדיף להיות גמל ולא פלסטיני

מאבטחים במחסום קלנדיה פצעו הבוקר ביריות (ב’) פלסטיני בן 60, חירש, ש”לא נשמע להוראות לעצור.” בהתאם, הם “הפעילו נוהל מעצר חשוד”. בין השאר הם טענו שהם חשדו שיש לו סכין ו”חששו.”

לא היתה סכין. זה בסדר, לא צריכה להיות. הם לא יועמדו לדין, משום ש”הם חששו”. לא משנה שהחשש היה פנטזיה. המאבטחים האלה ממלאים את מקום חמושי צה”ל: בצבא הגיעו למסקנה לפני כמה שנים שחמושים צעירים וחסרי סבלנות הם לא האנשים המתאימים לעמוד במחסומים. הם מייצרים יותר מדי תמונות לא נעימות. אז הם הוחלפו במאבטחים בוגרים מעט יותר. אבל תורת הלחימה של צה”ל, שאותה תמצת היטב לפני עשורים חנוך לוין

(”עובר אדם ברחוב ומעיף מבטים עצבניים לצדדיו ולאחוריו – ייחשד כמחבל ערבי.

עובר אדם ברחוב ומביט קדימה בנחת – ייחשד כמחבל ערבי קר-רוח.

עובר אדם ברחוב ומביט השמימה – ייחשד כמחבל ערבי דתי.

עובר אדם ברחוב ומבטו מושפל – ייחשד כמחבל ערבי ביישן.

עובר אדם ברחוב ועיניו עצומות – ייחשד כמחבל ערבי מנומנם.

לא עובר אדם ברחוב – ייחשד כמחבל ערבי חולה.

כל החשודים המנויים לעיל ייעצרו. במקרה של נסיון הימלטות, תיירה יריית אזהרה באוויר. הגופה תועבר למכון הפאתולוגי")

עדיין בתוקף.

המקרים האלה יישנו, גם משום שלשר הנוכחי לבטחון פנים, אמיר אוחנה, נוח שהם יישנו (הוא אסר לאחרונה על נציגי משרדו ועל נציגי המשטרה להגיע לדיונים של ועדה לשיפור הטיפול של כוחות האכיפה באנשים עם מוגבלויות), אבל בעיקר משום שזה הדיל של החפ”שים של צה”ל עם הקצונה הבכירה: אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים, ואתם תחפו עלינו כל זמן שלא יהיו מצלמות באזור.

מי שרצה הוכחה נוספת לתו”ל הזה, קיבל אותה אתמול (א’): הפרקליטות הצבאית תדרוש שלושה חודשי עבודות לחמוש ישראלי שרצח פלסטיני, אחמד מנאסרה, ופצע גבר פלסטיני אחר. האירוע השתלשל כך: סמוך לכפר אל חאדר, התנגשה מכונית במכוניתו של עלא ראיידה, בן 38, שהיה ברכבו עם אשתו ושתי בנותיו. ראיידה יצא מהרכב ונופף בזרועותיו לעבר הרכב שפגע ברכבו. החייל, שהיה בפילבוקס סמוך, ירה בו ופצע אותו קשה. מאוחר יותר יטען שחשב שראיידה מיידה אבנים על כלי רכב ישראליים. ראיידה העיד שהוא לא שמע שום קריאות אזהרה. למקום הגיע מנאסרה יחד עם ידידים, שחזרו מחתונה. הוא סייע בפינויו של ראיידה, שנפצע קשה, וכשבא לסייע לאשתו של ראיידה להתניע את הרכב, החמוש הישראלי ירה גם בו. כשמנאסרה יצא מהרכב וניסה להמלט, החמוש ירה בו שוב והרג אותו. על כל זה הוא צפוי לקבל שלושה חודשי מאסר בעבודות שירות. אה, סליחה, לא על כל זה – התביעה הצבאית לא העמידה אותו לדין על הירי בראיידה.

עבדתי שנים ביש דין עם תחקירן בשם מוהנד ענאתי. הוא עזב את הארגון כשהוא מריר על חוסר התוחלת של העבודה, חוסר היכולת לייצג את כל המקרים, הצורך לברור ביניהם רק את אלה שיעברו את קוף המחט של הבחינה המשפטית, שצריכה להחליט מה הסיכוי של תיק מול פרקליטים ושופטים צבאיים. (לא משהו, בדרך כלל.) והוא אמר לי משפט שלא אשכח: “אם רק הייתם מתייחסים אלינו כמו לגמל.” הדברים היו כמה חודשים לאחר שחמוש דובדבן צולם כשהוא יורה, סתם כך, בגמל.

בצה”ל הודיעו שהם לוקחים את המקרה בחומרה (פגיעה בבעלי חיים, אחרי הכל, היא אחת הדרכים הבודדות שבהן אפשר לחדור את חומת ההדחקה שהישראלים בנו סביב צבאם הפושע). ואכן, החמוש מדובדבן שהרג את הגמל נידון לארבעה חודשי מאסר בפועל, וחברו שצילם אותו – לחודשיים.

ארבעה חודשי מאסר בפועל על הרג גמל, ושלושה חודשי מאסר בעבודות שירות על הרג אדם אחד ופציעה קשה של אחר, לעיני אשתו ובנותיו. צה”ל קבע כאן את רף הענישה להרג פלסטינים, ומוהנד צדק: במדינת הסדום שבנינו, מחיר חיי גמל גבוה יותר מחיי חף מפשע פלסטיני. ועל פצוע, לא גובים מחיר כלל.

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא אערוך הרצאה בזום. “השליטים הנסתרים: היסטוריית הנגד של הלוזרים.” מעלילת הדם של קיקרו ועד יאיר נתניהו: היסטוריה קצרה של תיאוריות קונספירציה מאז ועד ימינו. ההרצאה תיערך ב-24 באוגוסט בשעה 19:00, והיא כרוכה בתשלום של 20 ש”ח או יותר. המעוניינים מתבקשים לשלוח לי מייל ל[email protected].

הערה מנהלתית ג’: ביום רביעי הבא, ה-26 באוגוסט, אערוך הרצאת זום קצרה למנויי הפטראון שלי (יש כפתור מצד שמאל), ושבה אענה על שאלות מהקהל. אם אתם מנויים וברצונכם להשתתף, אנא שלחו לי מייל עם שאלה ואני אחזיר לכם קישור להרצאה.

(יוסי גורביץ)

זה הכיבוש, טמבלים

ישראל נמצאת בדרכה להאג משום שכיבוש משמעו דיל אפל בין המפקדים לחיילים: אתם תעשו מה שאתם רוצים ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין

כתריאליבקה כמרקחה. התובעת הכללית של בית הדין הבינלאומי בהאג מצאה שיש די ראיות לפתוח בחקירה כנגד ישראל בשורה של פשעי מלחמה, כשהבולטים שבהם הם ההתנחלויות בגדה המערבית, הרג חסר אבחנה במהלך מבצע צוק איתן, והרג חסר אבחנה של מפגינים לא חמושים בגדר הרצועה.

יש המון טענות מטומטמות שניתזות באוויר כרגע – החדשנית שבהן היא של ד”ר גדי טאוב שבתי משפט צריכים להתכנס אך ורק בהסכמת הנאשמים, שאם לא כן הם לא דמוקרטיים או משהו – והרבה פחות זמן (*) לטפל בהן. התיק המרכזי נגד ישראל הוא ההתנחלויות, העברה של אוכלוסיה לשטח כבוש – פשע מלחמה פר אקסלנס. ולמזלה של הנהגת ישראל הוא ייבחן רק משנת 2014 (משום שאז התקבלה פלסטין כמדינה חברה בבית הדין).

שלושת סעיפי האישום הופכים את האנשים הבאים לחשודים בביצוע פשעי מלחמה:

בנימין נתניהו

בני גנץ

נפתלי בנט

יאיר לפיד

אביגדור ליברמן

ציפי לבני

גדי איזנקוט

אביב כוכבי

אביחי מנדלבליט

יהודה “מי?” וינשטיין

ורבים, רבים אחרים. אבל הם הבולטים שבהם. חלק עצום מההנהגה הפוליטית, הצבאית והמשפטית של ישראל. ואם בית הדין יחליט לעסוק גם בהריסות בתים בגדה המערבית, זה יגרור פנימה את כל שופטי בג”ץ בערך.

כל זאת, למה? זה הכיבוש, טמבל. ישראל החליטה בשנות השבעים והשמונים לספח את הגדה המערבית ולנסות לספח את הרצועה, אף שמסמכים סודיים של המשפטנים שלה הבהירו לה כבר ב-1968 שמדובר בפשעי מלחמה. מכתב האישום נגד ההתנחלויות אין כנראה שום הגנה אפשרית (לא, אף אחד בעולם לא מקבל את הטענה שלישראל יש זכויות בגדה מתוקף הצהרת בלפור), אבל מכתבי האישום היה אפשר כנראה להתחמק.

כל מה שצריך היה לעשות הוא לוודא שכל חייל שחורג מפקודותיו ומתעלל בפלסטינים, שלא לדבר על ירי בהם, היה חוטף את כל הזימבור שהחוק הצבאי מסוגל לגייס. בית הדין בהאג מוגבל על ידי עקרון המשלימות: אם ישראל היתה מסוגלת להוכיח שיש לה מערכת צדק צבאית מתפקדת, ושהיא מתמודדת עם טענות לפשעי מלחמה ברצינות ובמלוא חומרת הדין, התביעה בהאג היתה נסוגה. מקרים כאלה אינם בסמכותה.

אבל, כמובן, החקירות של ישראל הן בדיחה. עד כמה בדיחה? בחוק הצבאי הישראלי אין אפילו הגדרות לפשעי מלחמה. הפרקליטות טענה לאורך השנים שאין צורך בכך, ושדי בחוק הפלילי. זה, איך לומר, שקר גס. והסיבה לו ברורה למדי: חיילי צה”ל מבצעים פשעי מלחמה על בסיס קבוע, אבל אוי לתובע הצבאי שיעז לומר שמה שהם עושים הוא פשע מלחמה. ועדת טירקל – זוכרים אותה? – המליצה (זהירות, מסמך) לפני שבע שנים בערך (עמוד 307) לקבע את חקיקת פשעי המלחמה בחוק הצבאי הישראלי. צה”ל עדיין חושב על זה.

ממצא התביעה מס’ 1: לישראל אין בכלל חקיקה נגד פשעי מלחמה. למה? או. הדיל האפל בין החיילים ובין הפיקוד הישראלי, שעליו מתבסס הכיבוש. המפקדים אומרים לחיילים בשקט: תראו, יש פה שני סוגי פקודות, הרשמיות ואלו שבהן משתמשים בפועל, אלו שכל חפ”ש מכיר וכל אלוף מכחיש. המשימה שלכם היא הטלת אימה על הפלסטינים, שלא ירימו את הראש. אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות, תכו את מי שתרצו ואם אין לכם ברירה גם תירו. זו המשימה המזוהמת שהוטלה עליכם, אנחנו מבינים אתכם לגמרי, רק אל תתפסו, כן? רק בלי מצלמות. כל זמן שאין מצלמות, נגן עליכם מפני הכל. אם יהיו מצלמות, נזרוק אתכם לכלבים. מצטערים. ככה זה. אנחנו לא יכולים להתפס בציבור כארגון הטרור החזק במזרח התיכון. דיסוננס קוגניטיבי, אתם מבינים.

התוצאה של מערכת הפקודות הכפולה הזו, של המסרים הכפולים האלה, היא כפולה: השחתה של החיילים, שממילא נמצאים במצב משחית, והשחתה של מערכות החקירה של הצבא. במצ”ח ובפרקליטות הצבאית יודעים מה הדיל של הפיקוד עם החיילים. בהתאם, הם חוקרים מקרי ביזה – אלה מסוכנים למשמעת הצבאית – אבל לא מקרי אלימות כנגד פלסטינים: אלה פשעים, אבל פשעים מותרים. השיטה של מצ”ח והפרקליטות הצבאית פשוטה: למשוך זמן, עד שהחשודים יוצאים מתחולת חוק השיפוט הצבאי, או עד שהעדים שוכחים. ובמשיכת זמן, מצ”ח יצירתית מאד.

נסכם: מערכת צבאית שהיתה רוצה להגן על חייליה מהעמדה לדין במוסדות בינלאומיים, היתה אוכפת עליהם את החוק בחומרה יתרה. זה היה משפר לא רק את התפקוד הצבאי, לא רק גם את מצבם של פלסטינים שנתונים למשיסה, אלא גם את מעמדם המשפטי של החשודים לעתיד. אבל צה”ל לא יכול לעשות זאת, כי המשימה שלו היא הטלת טרור על השטחים הכבושים – “יצירת תחושת נרדפות”, בעגה הצה”לית – כדי להקל על משימת הדיכוי של האוכלוסיה; ו”יצירת תחושת נרדפות” וחוק, אפילו חוק צבאי, לא עולים בקנה אחד. אז צה”ל בחר במשימה ובהתרת הרסן מעל חייליו. הוא, כמוסד, בישל את הדייסה הזו; שיאכל אותה.

כמובן, צה”ל יוכל לומר: מה אתם רוצים מהחיים שלנו? הפוליטיקאים – שאתם בחרתם – הכנסתם אותנו לביצה הזו. במשך שנים, הסיסמה בבסיסים שלנו היתה “לקנות זמן לדרג המדיני.” מה הוא עשה עם הזמן הזה, שנקנה בדם ועינויים, שנקנה בפוסט טראומה של חיילים? מה עשיתם אתם עם הזמן האבוד הזה? הסתכלתם הצידה. אנחנו השעיר לעזאזל שלכם. הלכנו, אם לא לפי הפקודות, לפי רוח המפקד. לקחנו חיילים ובפקודתכם השתוקה הפכנו אותם לקלגסים. מה, אתם חושבים שנהנינו מזה?

לא. אבל כפי שלמדנו מרבותינו, “רק ביצעתי פקודות” איננה הגנה. לא לחפ”ש ועל אחת כמה וכמה למי שנתן אותן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב' (*): לאחרונה התחלתי מחדש לימודים לתואר שני בהיסטוריה, ובין עבודה ולימודים הזמן לכתיבה ארוכה התדלדל הרבה יותר משחשבתי. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

הצבא המוסרי כחמאס

ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון מפר ביודעין ובמכוון את החוק הבינלאומי ביחס לטיפול בפצועי אויב, ובכך מבצע פשע מלחמה

בימים האחרונים מבצע צה”ל פשע מלחמה ברצועת עזה, על פניו בהנחיית הדרג המדיני, ותוך שיתוף פעולה של התקשורת הישראלית.

העובדות תחילה. ב-30 באוקטובר פוצץ צה”ל מקטע מנהרה שחדר מרצועת עזה לישראל. הפעולה עצמה ודאי לגיטימית, גם אם נניח לקשקשת ההיסטרית על “מנהרת טרור.” בפעולה נהרגו מספר לא ידוע של חמושי הג’יהאד האיסלמי. דמם בראשם.

מה שבא אחר כך רחוק מלהיות לגיטימי. כוחות הצלה פלסטינים שניסו להגיע למקטע ההרוס של המנהרה שנמצא בשטח הרצועה נתקלו בסירוב של צה”ל. האחרון טען תחילה שהוא פשוט אוכף את האיסור על התקרבות פלסטינים לגדר, לטווח של 300 מטרים בתוך הרצועה. הפלסטינים טענו שבמקום יש חמישה נעדרים שמצבם לא ידוע, יתכן שהם פצועים ויתכן שהם הרוגים. אתמול הודיע צה”ל, תוך שהוא מתייחס לחמישה כאל נעדרים, שהוא לא יאפשר את פינויים אלא אם החמאס יעביר לישראל גופות ואזרחים ישראלים הנמצאים בידיו. אמש (ה’) הגישו ארגון עדאלה ומרכז אלמיזאן (ברצועת עזה) עתירה דחופה לבג”צ בדרישה לאפשר לכוחות ההצלה הפלסטיניים גישה למקום.

polly

מכאן, להערות.

א. מדובר בפשע מלחמה מובהק. חוקי המלחמה קובעים שהצדדים יאפשרו פינוי פצועים וטיפול בהם. ישראל איננה נדרשת לטפל בפצועים בעצמה; היא נדרשת לאפשר לצוותי רפואה פלסטינים להגיע לאזור קריסת המנהרה, שנמצאת בשטח הרצועה. הסירוב לעשות זאת מקצר, מדי שעה, את סיכויי ההשרדות של פלסטינים הלכודים בהריסות המנהרה. נזכיר, כי בישראל שבה אלאור אזריה הוא גיבור לאומי זה לא מובן מאליו: לוחם אויב מנוטרל זכאי להגנות ולטיפול רפואי. כשישראל מונעת את הטיפול הרפואי, והיא עושה זאת במוצהר, היא מתעללת בפצועים ומביאה בוודאות – ככל הנראה, ודאות מחושבת – את מותם, וזאת לשם מטרה פוליטית. קוראים לזה, במינימום, הזנחה ובמקסימום רצח מודע של פצועים. או, במונח הצה”לי המקובל, וידוא הריגה.

ב. גם אם כל הפלסטינים במקום הרוגים, מניעת פינוי הגופות שלהם היא פשע מלחמה. הפתעה: כשהחמאס מחזיק בגופות ישראלים, הוא מבצע פשע מלחמה. כשישראל עושה כנ”ל, היא מבצעת פשע מלחמה. התופעה הבזויה של סחר בגופות נפשעת משני הצדדים.

ג. התקשורת הישראלית, כהרגלה, התמסרה בחדווה לנראטיב של צה”ל, ומיהרה לדווח על כל הלכודים במנהרה כהרוגים – זאת למרות שאין ראיות לכך ולמרות שהצבא עצמו מתייחס אליהם כאל נעדרים. ככה מכסת”חת התקשורת, על בסיס יומיומי, את הפשעים השגרתיים של חמושינו.

ד. כשפוצצה ישראל את המנהרה, מיהרו דובריה לקונן תחת כל עץ רענן שהג’יהאד האיסלמי “הפר את הריבונות הישראלית.” הטענה היתה נלעגת גם קודם – ישראל מפירה את הריבונות של הרצועה, הגדה, לבנון וסוריה על בסיס יומי – אבל היא נלעגת במיוחד עכשיו, כשישראל מונעת מצוותי הצלה ברצועת עזה לבצע את מלאכתם באיומי נשק. הדיבור הישראלי על ריבונות, כמו זה על “משילות”, הוא קשקוש חלול.

ה. במקום האלוף פולי מרדכי, הייתי מתייעץ עם עורך דין טוב לפני יציאה לחו"ל. הוא די הפליל את עצמו.

ו. דוברים אלמוניים בצה”ל אמרו בימים האחרונים שהג’יהאד האיסלמי כנראה יצטרך להגיב, בעקבות ההרג של אנשיו. ספק אם יש דרך בטוחה יותר לדרדר את המצב ולהוביל להסלמה מאשר למנוע, לעין המצלמות, טיפול רפואי בפצועיו ופינוי של גופות הרוגיו. התירוץ הישראלי הרשמי – שהמטרה היא לחץ על חמאס כדי שישיב את גופות הרוגי צוק איתן – נשמע קלוש. לחמאס לא מספיק אכפת מגופות אנשי הג’יהאד כדי לוותר על נכסיו; הוא מוסרי בערך כמו צה”ל. אז, אם וכאשר תתחיל הסלמה בגבול הדרום, זכרו מאיפה היא הגיעה.

ואם תתהו האם נחקרים בכירים רצו בהסחת דעת מסיבית, עם דם ואש ותמרות עשן והמון ילדי אויב הרוגים וכל האורגיה הלאומנית הנלווית, אתם לא לבד. לפחות תהיה לכם חוויה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רוח הרפאים של הצדק מבעתת את ישראל

אף חמוש ישראלי לא הועמד לדין בחו”ל. אז למה המאבק בתופעת הרפאים הזו פופולרי כל כך?

יריב לוין, ממלחכי פנכתו של בנימין נתניהו, הודיע שהוא מתכוון להגיש הצעת חוק שתאסור על ארגונים ש”מנסים להעמיד חיילים לדין בחו”ל.” בכך הוא הדהד את הצהרתו של נתניהו משלשום (א’), שרצה ועדת חקירה פרלמנטרית כנגד ארגונים כאלה.

נניח עכשיו לעובדה שהבוגדים האמיתיים שפוגעים בחמושי צה”ל הם דווקא אנשי הימין, כפי שציינה ח”כ זהבה גלאון; נשאל כמה חמושי צה”ל הועמדו לדין. נזכיר שהנושא הזה נמצא על סדר יומו של הליכוד מאז שתא”ל אביב כוכבי נאלץ להמלט מלונדון, מחשד שייעצר בשל הפשעים שביצע כמפקד אוגדת עזה. זה היה לפני יותר מעשור. מספר חמושי צה”ל שנעצרו מאז המקרה המלבב ההוא – נאחל לכוכבי שנים ארוכות בלי נסיעות לאירופה – הוא אפס (0).

כלומר, אפילו אם היו ארגונים ישראלים שמנסים להעמיד לדין חמושים ישראלים בחו”ל – ואין – הרי שהם ממש לא מוצלחים בעבודתם ולא מהווים, למרבה הצער, סכנה מוחשית לפושעי המלחמה שצה”ל מייצר. יש לכך סיבה מרכזית: ממש, ממש מסובך להעמיד חמושים של צבא אחד לדין במדינה אחרת. משפט מצריך ראיות: ראיות של ממש. צריך שיהיו ראיות שאדם ספציפי, במקום ספציפי, בזמן ספציפי, ביצע פשע ספציפי כלפי אדם ספציפי אחר. יתר על כן, כדי להעמיד אדם לדין בשל פשעי מלחמה, צריך לעבור משוכה משפטית נוספת: על התובע להוכיח כי הרשויות בארצו של החשוד לא ערכו חקירה ראויה והליך סביר להעמדתו לדין בשל הפשע, אף שהיתה להן האפשרות לכך.

מי שרוצה להגיע לבית דין בינלאומי, צריך לעבור משוכה שלישית: הוא צריך לשכנע שהפשע חמור מספיק כדי לעניין את בית הדין (gravity). עינויים של עציר במחסום הם פשע מלחמה; ספק אם בית המשפט הבינלאומי יתעניין בהם.

בנוסף, הנטיה של תובעים היא לא לחפש את החפ”שים אלא את הגנרלים, ויותר מכך – את האזרחים שנתנו להם פקודות. לכן, כשהימין מדבר על החשש מהעמדה לדין של חיילים, הוא בעצם מציב שכפ”ץ על אנשים אחרים לגמרי: ראש הממשלה נתניהו, שר הבטחון בוגי ליברמן, חבר הקבינט יאיר לפיד, הרמטכ”ל, אלופי הפיקוד. לא המש”ק במחסום.

אילו רצתה ממשלת ישראל למנוע כל אפשרות להעמדה לדין של חמושיה בחו”ל, היא היתה צריכה לעשות כמה צעדים ממש לא מסובכים. היא היתה צריכה להכניס חקיקה נגד פשעי מלחמה לחוק שלה (לא, היא לא עשתה את זה, למרות שדו”ח טירקל המליץ על כך לפני ארבע שנים), והיא היתה צריכה להורות למצ”ח לבצע חקירה מקיפה של כל חשד לביצוע פשע מלחמה. הבעיה, כמובן, היא שהן הממשלה והן הציבור תומכים בפשעי מלחמה. יעיד המקרה של אלאור אזריה, שלרוע מזלו נתפס מבצע פשע מלחמה מובהק לעיני מצלמות. הצבא העמיד אותו לדין על עבירה נמוכה מהעבירה שביצע – רצח של פצוע חסר ישע – ואחר כך דן אותו לשנה וחצי, שקוצרה בינתיים. אבל גם זה היה יותר מדי לממשלה ולציבור.

ומילא אזריה, הוא רצח רק אדם אחד. עד כה, נמנעה מצ”ח מפתיחה בחקירה (!) של הטבח ברפיח באוגוסט 2014 (”יום שישי השחור”), שבו ביצע צה”ל על פי הודאתו “נוהל חניבעל”, כלומר הפצצה כבדה של שטח אזרחי כדי למנוע אפשרות של שביית אחד מאנשיו. שלוש שנים לאחר מעשה, ואפילו לא נפתחה חקירה. למה? כי הממשלה והגנרלים התנגדו. האש מתקרבת אליהם יותר מדי.

כלומר, כדי להגן על עורם-שלהם, הממשלה והפיקוד מקריבים את החפ”שים לסכנת העמדה לדין בחו”ל, כי אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שבישראל פועלת מערכת חקירות ראויה של פשעי מלחמה. החפ”ש, כרגיל לאורך ההיסטוריה, מוקרב על ידי הבכירים ממנו. להגנתם של האחרונים ניתן לומר שהם בסך הכל מבצעים את מה שהציבור רוצה ואת העסקה השקטה בין הפיקוד ובין החפ”שים: אתם תבצעו את הפשעים ההכרחיים לניהול משטר כיבוש, ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין – כל זמן שאתם לא נתפסים באופן מביך מדי.

נהוג במקומותינו להטפל לארגון שוברים שתיקה ולטעון שהוא “מסכן חיילים.” המידע ששוברים שתיקה אוסף עובר את הצנזורה הישראלית, ועל כל פנים הארגון לא פועל להעמדת חיילים לדין בחו”ל. מי שמסכן את החיילים הוא מי שמונע את העמדתם לדין בישראל – כלומר, יאיר לפיד, בנימין נתניהו ודומיהם.

אבל ההטפלות לשוברים שתיקה מסבירה לנו על מה כל הרעש. אחרי הכל, לכולם ברור שהקשקוש האחרון של יריב לוין הוא נסיון להסיח את הדעת מהדיווחים על חקירות נתניהו. השאלה המתבקשת היא, אם כן: למה הסחת הדעת הזו עובדת? למה היא עובדת לימין, שוב ושוב, במשך עשור, למרות שמספר החמושים שהועמדו לדין בחו”ל הוא אפס?

כי לישראלים יש עדיין שאריות של תפיסת צדק, והם יודעים שבאין צדק, ייקוב הדם את התהום; ייקוב הדם עד תהומות מחשכים, ואכל בחושך וחתר שם כל מוסדות הארץ הנמקים. הם יודעים שידיהם מלאות דמים. הם יודעים מה טיבה של העסקה שחתמו בחשאי עם האנשים ששלחו להיות חיילים ואחר כך מוכי פוסט טראומה. הם יודעים שהפושעים האמיתיים הם לא שלוחיהם, שלרוב אינם סאדיסטים אלא מושחתים על ידי המשימה שאליה נשלחו, אלא הם-עצמם. הישראלים יודעים שהם משתיקים את הפשעים, הם יודעים מה שווה מצ”ח, הם יודעים מה שומע החפ”ש ב”אללה ירחמו” של המח”ט, הם יודעים שלצה”ל יש סט פקודות כפול – זה שבמפקדה וזה שבשטח. והם יודעים שיום אחד זה ייצא החוצה.

וכאן הפחד: לא הפשע, אלא החשיפה של הפשע. ומאחר והישראלים מכירים את חברת העוול שנוצרה פה, קל ליוצריה לשכנע אותם שמי שישלם את המחיר יהיה האדם הקטן ולא אדריכלי העוול. אחרי הכל, זה המצב הקבוע כאן. מכאן הכוח של ההפחדה בטריבונל בינלאומי: הידיעה שהחשיפה תמוטט הכל.

זה לא קרה? זה לא קרוב לקרות? לא משנה: הפחד הגדול ביותר של פושעים הוא שהפשע שלהם ייחשף. והפחד הזה הוא שמגן על ראשי הכנופיה. בשל כך החמושים שמעיזים לדבר על מה שעשו הם הבוגדים המוחלטים: כי הם העזו, בחברה שאימצה את ערכי האומרטה של המאפיה וקוראת להם “רעות”, לדבר על מה שהחברה שלחה אותם לעשות.

ואף על פי כן, פגומים כשיהיו מעצם שותפותם לפשע, הם לא הנבלים בסיפור הזה: הם הגיבורים. הנבלים הם אלו שמנענעים את החוטים של היריב לוינים – ועמוק מכך, הפחדנים שנותנים להם גיבוי ציבורי.

וזה יעבור. יום אחד נכיר בגיבורים האמיתיים שלנו. ויריב לוין? ספק אם יהיה הערת שוליים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה ישראלי בעיניך? ענישה קולקטיבית

מה ההבדל בין יאיר לפיד ובנצי גופשטיין? החליפה והקול הסמכותי

האפס שהתגלם בבשר (*), יאיר לפיד, מיהר לקפוץ על הפיגוע אמש – למה לבזבז טבח טוב – כדי להזכיר לציבור שהוא תומך בגירוש משפחות קרובי משפחה של חשודים בטרור. כבר כתבתי על הנושא לפני מספר חודשים, אבל הוא ראוי לעיון מחודש.

חשוב לציין שלפיד לגמרי לא לבד פה. ראש הממשלה היקר – לנו ולמאפיונרים זרים – שלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה לפני שלושה חודשים באותה הדרישה בדיוק, רק בלי הדרישה לעגן את הנושא בחוק. הוא ידע בדיוק מה הוא יקבל: את התשובה שהמהלך הזה מנוגד למשפט הבינלאומי. נתניהו רצה לעשות את ההצגה הימנית הידועה: או הו מה שהייתי עושה להם, אבל המשפטנים הארורים כבלו את ידי.

בישיבת הממשלה היום, התמה המרכזית היתה פגיעה בחפים מפשע. אלי בן דהן אמר ש”החיים בכפר יטא לא יימשכו כרגיל. כפר שממנו יוצאים מחבלים, ישלם את המחיר. כניסה ויציאה מהכפר תאושר במקרים הומניטריים.” ישראל כ”ץ, לאסוננו שר התחבורה, קרא לזרז את חקיקת החוק שבו תומך לפיד והוסיף שביטא יש לבצע “טיפול שורש מונע שייזכר בהיסטוריה.” כ”ץ לא אמר אם הוא מתכוון לטיפול נוסח לידיצה או סרברניקה. אופיר אקוניס דרש לא רק לגרש את משפחות החשודים בטרור אלא גם להרוס את בתי המשפחות. עד כה, ככל הידוע, הוא לא דרש לחזור על תקדים הפולשים המונגולים ולערום את גולגלות תושבי יטא בפירמידה בכניסה לישוב. אקוניס, למקרה ששכחתם – ומי יאשים אתכם? – הוא שר המדע. על החכמה היתרה של השר, שרוצה לבצע סיכול ממוקד באנשים שאף אחד לא ידע שהם מפגעים עד שפיגעו, מיותר להרחיב את הדיבור.

בצה”ל לא חיכו לממשלה: מתאם הפעולות בשטחים, יואב “אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח”ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד מולו” מרדכי, הורה על ביטול האישורים שבידי 204 (!) קרובי משפחה של החשודים בטרור, ואמש כבר הורה צה”ל על ביטול כל ההיתרים שהוענקו לרגל הרמדאן, כ-83,000 מהם. איך זה מסתדר עם האמירה של איזנקוט, לפני כחצי שנה, שכתרים וסגרים הם “טעות מרה” שרק תגרום נזק? זה לא, אבל הרמטכ”ל לומד, לא בפעם הראשונה, שבין מה שהצבא תופס כצורך בטחוני ובין מה שהממשלה רואה כצורך פוליטי יש מרחב ניכר.

כתר, סגר וביטול “הקלות” הם התגובה הראשונה, האינסטינקטיבית, של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. היא היתה מבוססת תמיד על ענישה קולקטיבית וזה האקדח אליו היא שולחת את ידה ברגע שמישהו מעז להתקומם.

לפיד יודע שהאספסוף רוצה ענישה קולקטיבית. כמו ראש הממשלה, הוא יודע שגירוש משפחות הוא עבירה על המשפט הבינלאומי ושזה כנראה לא יקרה, אבל כמו ראש הממשלה הוא רוכב על רכבת הדם. הוא לא יורד לרמות של נתניהו, שלפני שבוע סיפק לנו את המקבילה שלו ל”צעיר שחור השיער שאורב לנערה זהובת השיער,” אבל הוא יורד די קרוב.

אני יודע שלפיד הוא לא זנון או קופרניקוס, ובכל זאת ננסה לנתח לרגע את המשמעות הפילוסופית של תפיסת הענישה הקולקטיבית. התפיסה ההומניסטית-מערבית, זו שלפיד נוהג לשייך את עצמו אליה בטעות, אומרת שכל אדם הוא תכלית לעצמו. הוא לא מכשיר, ואין לנהוג בו כמכשיר. אי אפשר להעניש אדם על מעשיו של אדם אחר. לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו ימות. אי אפשר, על כל פנים, לא בתפיסה המערבית, להטיל במשפחה אשמת דם; לקחת את הרופא ולגרש אותו למדינה אחרת (איזו?) כי אחיו הרג חמוש ישראלי, לקחת את הילדה מהגן והעלות אותה על מטוס (לאן?) כאילו היתה חתול בחלומותיו הרטובים של אורי אריאל.

האם לפיד היה עונה בחיוב על השאלה האם היה נוהג כך במחבל יהודי? אני רוצה לקוות שלא, כי זה היה מציב אותו במקום רע מאד מבחינה היסטורית; אבל אם לא, אז המסקנה המתבקשת היא שהוא לא רואה בפלסטינים בני אדם. כלפיהם, התפיסה האנושית המקובלת של אחריות אישית לא רלוונטית. הם אשמים על משפחותיהם. הם סוג של hive-mind; כדי להרתיע חלק ממנו יש לכרות את האחר.

לפיד אומר לנו שהפגיעה מתבצעת לתכלית ראויה: הרתעה. אבל אנחנו לא יודעים שההרתעה הזו עובדת. הריסת בתים לא עובדת. גם אם היתה עובדת, היא היתה פסולה משום ששוב, אדם הוא לעולם תכלית ולא מכשיר; אבל מה אם היא לא עובדת? מה אם היאוש יגבור על הפחד, וקרוביהם של המגורשים יתקוממו שוב? וכן, הרצח של חפים מפשע בתל אביב אתמול היה סוג של התקוממות. הרוצחים, כמו לפיד, לא רואים באזרחים תכלית, אלא אמצעי. בהריגתם הם הבהירו לישראלים שאם יהיו הרוגים בחברון, יהיו הרוגים גם בתל אביב. כפי שנאמר לפני 50 שנה כמעט, כיבוש גורר אחריו שלטון זר; שלטון זר גורר אחריו התנגדות; התנגדות גוררת אחריה דיכוי; דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי; קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

אז מה יקרה אם הגירוש לא יעבוד – ומתגנב החשד, לאור העובדה שישראל עשתה שימוש רחב היקף בהגליה בשנות השמונים והתשעים, שהוא לא יעבוד? תמיד נוכל להקשיב לד”ר מוטי קידר ולאנוס את אחותיהם ואימותיהם של המחבלים. כפי שכתב מישהו יפה בטוויטר, לפיד צפוי להתנגד לקיצוניות הזו, כמו גם לקיצוניות של פמיניסטיות שיפסלו את הרעיון על הסף, ולהסתפק בדרך המרכז של הטרדה מינית.

(קווים לדמותו של המרכז היהודי: הוא יזדעזע מאד מהרעיון של אונס אשה פלסטינית, אבל אין לו שום בעיה להצדיק את שריפתה בחיים על ילדיה מהאוויר.)

ואם גם זה לא יעזור? ובכן, אפשר לחזור לתקדים של צ’ארלס אורד וינגייט, שנהג לרצוח רנדומלית כפריים פלסטינים בכפרים שבהם נרשמה התקוממות נגד הבריטים בשנות השלושים. ואם בכל זאת תמשך ההתקוממות?

כאן אנחנו כבר באמת בלידיצה ובנכבה שניה. כשלפיד שולל את האנושיות של הפלסטינים – וזה בדיוק מה שהוא עושה, כשהוא אומר שמותר להגלות את קרוביהם – זה המסלול שעליו הוא צועד. ומה שמפחיד בו הוא בדיוק הקול העמוק והחליפה, המעטה החיצוני של הבדרן: הוא עכשיו הפרזנטור של בנצי גופשטיין, הפופוליזטור הגדול שלו, מי שהופך אותו למיינסטרים.

ויום הדין יגיע גם אל החליפות הריקות.

(*) עם בוז’י הרצוג הסליחה, אבל אני עובד על המיתוג הזה שנים ואני לא הולך לוותר עליו בקלות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בבכות ילדינו בצל גרדומים

כמה ילדים הרגו חמושי צה”ל, כמה חמושים הועמדו לדין, ועל הדמגוגיה הנאלחת של יאיר לפיד

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף אתמול את עיתון הארץ במילים קשות. הוא השתמש במאמר של גדעון לוי כדי לתקוף את הארץ. יש פה כמה נקודות שצריך להעלות:

lapid

א. האפס שהתגלם בבשר הוא חשוד בפשעי מלחמה. ועדה של האו"ם מצאה שהוא אחראי, כחלק מהקבינט הבטחוני, למעשים חשודים כפשעי מלחמה שבוצעו במהלך צוק איתן. בכל פעם שהוא יוצא ליילל על המוסריות של חמושי צה"ל, צריך לזכור: זה לא רק הרצון להתחבב על האספסוף, זה גם הצורך להרחיק את עצמו מהאג. יש לו, אחרי הכל, דם של 500 ילדים על הידיים.

ב. חסר פה לא רק הגילוי הנאות הזה, אלא העובדה שלפיד הסתבך עם "הארץ" כמה פעמים בשנים האחרונות. כפי שציין הבוקר אלוף בן, הארץ חשף את תוכנית הדוקטורט הפיקטיבית שהיתה אמורה להעניק תואר שלישי לאדם שלא סיים בגרות ושלא מסוגל להציב נכון את קופרניקוס בזמן ובמרחב. כמו כן, לפני מספר שבועות חשף הארץ את העובדה ש"המלחמה בחרם" של לפיד בלונדון התבטאה בהודעת ווטסאפ שנשלחה לראש העיר, שלא התייחס אליה יותר מדי.

ג. הבעיה העיקרית של לפיד, יש לציין, היא לא עם הדיווח של הארץ על מה שחמושי צה"ל עושים, אלא על הדיווח על כך באנגלית. הבעיה היא שהגויים יודעים מה אנחנו עושים. כמובן, אלה בדיוק אותם הגויים שעשויים לגרור את לפיד להאג. כל זמן שהפרסום היה בעברית, אומר לפיד, היינו יכולים פשוט להתעלם ממנו. הוא לא מוסיף: היינו מתעלמים ממנו ואז מצביעים על ההתעלמות הזו לגויים כהוכחה לכך שאנחנו דמוקרטיה למופת. אבל לחקור את מה שהארץ כותב? לדעת מה האמת בגדה המערבית? מה פתאום.

ד. ולשאלה הקרדינלית: האם חיילי צה"ל משחרים לטרף של ילדי פלסטינים? נצא מנקודת הנחה שזה מה שאמר המאמר של לוי, ולא ביקורת על מערכת המשפט הצבאית שנותנת להם לחמוק מעונש כאשר הם רוצחים.

התשובה היא שכן, חיילי צה"ל הורגים ילדים והם לא נענשים על כך. יש לא מעט מקרים שהגיעו לתקשורת (עביר עראמין בת ה-10, שנורתה בדרך חזרה מחנות ממתקים; אימאן אל המס, הילדה בת ה-13 ועשרה חודשים שנרצחה על ידי סרן ר' ברפיח) והמון, המון מקרים אחרים שפשוט לא הגיעו לתקשורת היהודית.

על פי נתוני בצלם, בין השנים 2000-2016, הרגו חמושים ישראלים 1,110 קטינים פלסטיניים בגילאי 1-16. הנתונים האלה לא כוללים את נתוני מבצע צוק איתן, שבו הרגו חמושי צה"ל עוד כ-500 קטינים. כלומר, בערך 1,600 קטינים ב-16 שנה; צה"ל הורג 100 קטינים פלסטינים בשנה בממוצע, קטין פלסטיני כל שלושה ימים.

האם הם חומקים מעונש על כך? כן. חמושי מג"ב שירו בעביר עראמין לא הועמדו לדין למרות שבית המשפט מתח ביקורת חריפה בצורה יוצאת דופן על התנהלות המשטרה והפרקלטות. סרן ר' זוכה מסעיף האישום שלו, שימוש בלתי חוקי בנשק. עכשיו בוא נסתכל על נתוני ההעמדה לדין שיש לנו.

על פי נתוני יש דין, מאז ספטמבר 2000 הרגו חמושי צה”ל 9,200 פלסטינים. בכל התקופה הזו, פתח מצ”ח ב-262 חקירות בלבד של מקרי הרג. רק שבעה חיילים הורשעו. היחיד שהורשע בהריגה הוא חייל בדואי, תייסיר אל היב, שרצח את טום הרנדל ברפיח. כפי שאפשר להבין משמו של אל היב, הוא לא בדיוק יהודי, והרנדל היה אזרח בריטי. אל היב נידון לשמונה שנות מאסר ולאחר מכן עונשו קוצר. ששת החיילים האחרים הורשעו בהתרשלות או גרימת מוות ברשלנות. נתוני יש דין מראים בעקביות ש”חקירת” מצ”ח בשל פגיעה בפלסטינים – אם כזו בכלל נפתחת – נכשלת באחוזים גבוהים מאד: למעלה מ-90%.

כמה מילים על חקירת מצ”ח: עד שנת 2011, מצ”ח בכלל לא פתחה בחקירת הרג אלא אם תפסו חייל על חם. אחרי שורה של עתירות של בצלם, נאלץ הפצ”ר – קוראים לו אביחי מנדלבליט, אולי שמעתם עליו – להורות על פתיחה בחקירה בכל מקרה של הרג ש”איננו מבצעי.” כלומר, צה”ל שומר לעצמו את הזכות לא לפתוח בחקירה אם, נניח, הוא מוריד ילד פלסטיני בזמן שהוא רודף אחרי מבוקש. גם אם נפתחת חקירה, קודם כל יש שלב בדיקה של הפרקליטות שלוקח חודשים. חודשים של השתהות בחקירה הורגים את החקירה. אחר כך מגיעה החקירה עצמה, שנמשכת לעתים קרובות שנים. רוב הזמן היא מסתיימת בכלום ומצ”ח נדרשת לעתים לשנים של חקירה רק כדי לברר איזו יחידה בכלל פעלה באזור. ברקע, מתקתק שעון: על פי חוק השיפוט הצבאי, אם חייל משתחרר משירותו וחולפת שנה מיום השחרור, אי אפשר להעמיד אותו לדין צבאי. צריך להתחיל הליך העמדה לדין של היועץ המשפטי לממשלה. בפועל, אם הגעת לקו הזה, אתה חופשי.

נחזור שוב על הנתונים: בין 2000 ל-2016 הרג צה”ל, בחסות נוהל הלילה והערפל של הפרקליטות הצבאית ועצימת העיניים של בג”ץ, 1,600 ילדים. 100 בממוצע בשנה (כמובן, ממוצעים הם כלי לא מדויק – 500 הילדים שעל הריגתם אחראי לפיד אירעו תוך חודשיים והם מעוותים את הממוצע). שיעור החיילים שישבו בכלא על הריגה של ילד פלסטיני הוא אפס (יש לציין שבימים אלה החל משפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא, שחשוד בהריגה של נדים נווארה בן ה-15; הוא חשוד בהריגה. אם יורשע, הנתון ישתנה).

אז האם חיילי צה”ל הם צמאי דם ילדים פלסטינים? לא יודע. אני חושד שכמו תמיד, כמה סאדיסטים (כמו בן דרי) מתחבאים מאחורי המצב הכללי של אדישות להרג פלסטינים.

האם חמושי צה”ל (בכלל זה חמושי מג”ב, שבשטחים הם ת.פ. של צה”ל אבל לצרכי שיבוש חקירה נחשבים ליחידה עצמאית) הורגים ילדים פלסטינים במספרים עצומים? כן.

האם הם חומקים מעונש על הריגתם? כן.

האם יאיר לפיד הוא דמגוג נאלח וחשוד בפשעי מלחמה? שקרן שהנתונים זמינים לו אבל מעדיף לכזב? כן. אבל זה, למרבה הצער, לא באמת חדשות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה ישראלי בעיניך? פשעי מלחמה

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, מדגים עד כמה פשעי מלחמה הם מיינסטרים בציבוריות הישראלית

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, הדגים השבוע עד כמה התמכרו החיים הציבוריים בישראל לפשעי מלחמה, או לפחות לפנטזיה עליהם. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, כתב לפיד ש

“בזמן שדם יהודים נשפך, זה לא הזמן לתקוף את הממשלה. המחבלים צריכים לדעת שהם לא יפצלו בינינו ולא ישסעו אותנו.
כשגל טרור מתרחש ברחובות שלנו, אנחנו צריכים להתייצב, קואליציה ואופזיציה כדי לתת לכוחות הביטחון את כל הכלים הנדרשים על מנת להלחם בטרור.

לכן חתמנו היום, יעקב פרי – Yaakov Perry ואני על הצעת החוק לגירוש משפחות מחבלים.

המצב הביטחוני דורש מאיתנו לנקוט בצעדים נחושים נגד המפגעים השפלים ולהשתמש בכל אמצעי ההרתעה האפשריים נגד בני משפחותיהם ששוקלים לסייע להם. הטרוריסטים צריכים לדעת שמדינת ישראל תרדוף לא רק אותם אלא גם את משפחותיהם אם ינסו לפגוע באזרחים חפים מפשע.”

נתחיל מהערה פדנטית אך קריטית. תפקידה של אופוזיציה הוא לבקר את הממשלה ולתקוף אותה. תמיד. היא רשאית לתמוך בממשלה אם היא חושבת שהיא צודקת, כמובן, אבל הכרזה על מצב חירום היא לא פטור לממשלה מביקורת. בישראל, יש לציין, חל מצב חירום ללא הפסקה מרגע הקמתה.

דמוקרטיות ידעו לבקר את הממשלה שלהן גם בזמן משברים חריפים; למעשה זה הזמן המתבקש לבקר בו את הממשלה. באמצע מלחמת העולם השניה, בינואר וביולי 1942, נאלץ צ’רצ’יל להתמודד עם שתי הצבעות אי אמון עקב כשלונותיה הרבים של ממשלתו. צ’רצ’יל לקח את הצעות אי האמון ברצינות מוחלטת. הוא לא העלה לרגע על דעתו את האפשרות לומר שאסור להדיח אותו כי דם בריטי נשפך. אחרי הכל, הוא הגיע לתפקידו לאחר שראש הממשלה הקודם, נוויל צ’מברליין, שרד הצבעת אי אמון בקושי רב ואיבד את אמון מפלגתו. וזה היה במאי 1940, תשעה חודשים אחרי תחילת המלחמה. במלחמת העולם הראשונה, שרים בריטים התפטרו כאשר איבדו את אמונם בראש ממשלתם אסקוויית’, וזה נאלץ להתפטר. הרפובליקה השלישית של צרפת החליפה חמישה ראשי ממשלות במהלך מלחמת העולם הראשונה.

וכמובן, לפיד עצמו לא חדל לבקר את הממשלה מאז שהתחיל סיבוב הדמים הנוכחי. האפס שהתגלם בבשר פשוט סומך, כהרגלו, על כך שהזכרון הציבורי קצר מזה של יתוש על ספידים, ולמרבה האימה כמו אצל מקבילו האמריקאי, דונלד טראמפ, נראה שזה עובד. לפיד הוא אישוש חי לחלק אחד של האקסיומה של לינקולן, על פיה אפשר לעבוד על חלק מהציבור כל הזמן.

ולמהות הנושא עצמו: לפיד מקדם כאן פשעי חלחמה בחקיקה. העקרון הבסיסי הוא שאיש בחטאו יישא ושאדם לא ישמש כבן ערובה לפעולותיו של אדם אחר. ישראל, כמובן, מפרה את העקרון הזה כבר 50 שנה כמעט, כשהיא מחריבה בעקביות את בתיהם משפחות חשודים בטרור. עכשיו לפיד רוצה להרחיב את הפשע לא רק להריסת בתים, אלא להגליית קרובי משפחה.

המשפט הבינלאומי אוסר על הגלייתם של המפגעים עצמם, ועל אחת כמה וכמה שהגליית בני משפחותיהם היא פשע. כמובן, לפיד עצמו הוא חשוד ותיק בפשעי מלחמה, מימי צוק איתן, והוא בונה על כך שתמיכה בפשעי מלחמה תביא לו קולות בציבור היהודי. יש כאן עוד בעיה: רוב המפגעים מגיעים משטחי הגדה המערבית. לכנסת אין סמכות על הגדה המערבית משום שהיא מעולם לא סופחה. האם שר החוץ בעיני עצמו מודע למשמעות של הכרזה של הכנסת שיש לה סמכות על הגדה, ולו על מאבק ה-hasbara, או שהוא בונה על כך שהציבור לא מבין את ההבדל ולכן זה לא משנה?

במערכה על שליחת ההנהגה הישראלית להאג, אין לפיד עומד יחידי. ההצעה שלו היא בעצם ההצעה של ישראל כץ, שהיא בעצם הדרישה של נתניהו מהיועמ”ש מנדלבליט. למה נתניהו צריך לשלוח מכתב כזה ליועמ”ש? כי הוא יודע שהדרישה שלו כל כך לא חוקית עד שאפילו סמרטוט כנוע כמו מנדלבליט לא יוכל לעמוד, ואם ינסה בכל זאת לשרת את אדוניו, ירוסק בסבירות גבוהה על ידי בג”ץ. לנתניהו וכץ, כמובן, המצב שבו בג”ץ מסרב לאשר מעט מזעיר מפשעי המלחמה שלהם הוא אידיאלי: הם יוכלו לתרץ את אוזלת ידם בכך שהשמאלנים הרשעים מבית המשפט קשרו את ידיהם. האם לפיד החל גם הוא לשחק את המשחק הזה?

כנראה שלא. זה מצריך יותר מדי ראיה קדימה. לפיד פשוט רוצה להשאר רלוונטי, והוא יודע שכדי לעשות את זה הוא צריך להאכיל את החלק הקניבלי של הציבור. זו, הרי, עיקר הבעיה עם לפיד (אחרי שהוא האריך לעצמו בחשאי את הכהונה בראשות יש עתיד, אפשר לדעתי להפטר מהפיקציה שיש שם מפלגה): הוא המלבין הגדול של הימין. כל דבר תועבה שנאמר על ידי סמוטריץ’ עם קצף על השפתיים, נאמר על ידי לפיד בשארם של דוגמן טלוויזיה, והופך ללגיטימי – לפחות עד שמקדישים לו מחשבה.

ככה גוועות דמוקרטיות: המרכז שלהן מוכר את עצמו לימין הקיצוני במחשבה שזה יביא אותו לשלטון. בדרך, לפיד מדגים את הצורך הנואש של הימין הישראלי – כמו של כל משטר עוול – לשתף כמה שיותר אזרחים בעוולות, כדי שאף אחד לא יוכל לומר אחר כך שהוא לא היה שותף למעשי הפשע.

אחרי הכל, אם יש אנשים שסירבו להשתתף בפשע, הם עוד עלולים – בבוא יום – לחשוב שיש להם לגיטימציה לשפוט את הפושעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)