הרצח שביצעו אתמול חמושי מג”ב, והתגובה בעקבותיו, מעידים עד כמה ישראל מתרחקת משלטון חוק
התחלתי את פרויקט 300 הזה, לפני כמעט שבועיים, בעמידה על כך שרוב הציבור הישראלי חושב שצה”ל לא מבצע מספיק פשעי מלחמה. אתמול (ז’) בוצע, לעיני המצלמות, עוד אחד. חמושי מג”ב פצעו את מוחמד שווכת סלאמה, שדקר אזרח ישראלי וניסה להרוג אותו; עד כאן הם ביצעו את תפקידם. מה שקרה אחר כך היה רצח: הם ירו בסלאמה כשהוא שוכב על הרצפה ולא מסכן אותם. האירוע תועד במצלמה.
פעם הייתי כותב “לרוע מזלם, האירוע תועד במצלמה,” אבל זה כבר מזמן לא נכון. שני ההורגים במדים הפכו לגיבורי העם. התגובה נחלקה לשתיים. האחת, היתה טענה שהם היו בסכנת חיים, שזה קשקוש מוחלט. הועלתה הטענה שסלאמה יכול היה לשאת עליו חגורת נפץ. באותה המידה אפשר היה לטעון שהוא חיזר שעוד שניה יתפצל לקרניים קטלניות. אם היה עליו מטען נפץ, שני החמושים שירו בו היו בטווח הפגיעה שלו. כמו אלאור אזריה, שהעלה את השטות הזו כטענת הגנה, גם הם לא חששו ממטען. אם היו חוששים מכזה, הם היו תופסים מחסה. כמובן, אדם חושב לא היה מעלה את ההבל הזה, משום שאדם חושב היה תוהה למה אדם שיש עליו חגורת נפץ מפעיל סכין כנגד אדם אחד ולא, נניח, פוסע מעדנות אל תוך המון ומפעיל אותה. על פי ההגיון הזה, אסור אף פעם לעצור רוצחים – בתנאי, כמובן, שהם פלסטינים.
וזו בדיוק היתה התגובה של ראש הממשלה, נפתלי “הרגתי הרבה ערבים ואין עם זה שום בעיה” בנט: לדבריו, החמשים פעלו כמצופה מהם. זו היתה גם התגובה של מפקד מג”ב, והתגובה של השר לבטחון פנים. לפני שלושים שנים בערך, ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, אמר ש”מחבל לא צריך לצאת חי מהאירוע.” אז הדרישה הזו נדחתה על הסף. עכשיו היא הדוקטרינה הרשמית של ממשלת ישראל. יש אנשים, אפשר לזהות אותם על פי המוצא שלהם, שאם הם נוקטים באלימות – אחת היא אם הרגו או היוו סיכון של ממש – שיש להרוג במקום.
יש שתי דוקטרינות פעולה חוקיות. האחת היא של מצב מלחמה. במצב מלחמה, אויב שאיננו מהווה עוד סכנה הוא שבוי ויש לשמור על חייו מכל משמר. השניה היא של אכיפת חוק. עבריין שמסכן חיי אחרים מצדיק הפעלת כוח כלפיו, עד לרגע שבו שוב איננו מהווה סכנה. אז יש להעמיד אותו לדין, וגם אז יש לשמור על כל זכויותיו. אין דוקטרינה אחרת.
ישראל הכריזה אמש על סוף שלטון החוק בכל מה שקשור למפגעים פלסטינים – או, כפי שקורה פעם אחר פעם, מי שחמושים ישראלים טועים לראות בהם מפגעים. דינם מוות, והחמוש בזירה הוא השופט, חבר המושבעים והתליין גם יחד. אחרי אתמול, חמושים ישראלים יודעים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים במי שנתפס כמפגע – אדם, נזכיר, שלא מהווה יותר סכנה ושלא הובא בפני בית דין; חשוד לכל דבר – ושהם יקבלו את הגיבוי של המפקד שלהם, השר שלהם, וראש הממשלה.
כאן נוצר דיסוננס בין הפקודות הכתובות ובין רוח הציבור. מעתה, קצינים יתקשו לאסור על חיילים ושוטרים לרצוח חשודים – כי ראש הממשלה, השר ומפקד החיל אמרו את דברם. וכל זה צפוי לעייפה: מדינת אפרטהייד איננה יכולה, בסופו של דבר, אלא להכריז על האוכלוסיה שהיא דורסת ככזו שדמה בראשה מעצם קיומה.
כל זה, כמובן, יחלחל לתוך ישראל. שוטרים יהרגו חשודים, גם אם הם יהודים, וייתלו בדברי מפקדיהם אחרי הרג סלאמה. הדבר המסוכן לכל מדינה הוא הצבא והמשטרה שלה, והרגע שבו הם מבינים שאין עליהם בעצם כל רסן. מדינה שמתירה לכוחות המזוינים שלה לפעול ככנופיה, תקבל כנופיה. וכנופיות לא מכירות בגבולות. זכרו את ההרג של סלאמה: כמו אזריה, הוא מציין התדרדרות, כזו שהציבור מריע לה.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
הערה מנהלתית ב’: כשהתחלתי את הפרויקט, נשמטה מזכרוני העובדה שבשבוע הבא לא אהיה ארבעה ימים ליד מחשב. בהתאם, אני מאריך את משך הפרויקט עד ה-27 בדצמבר.
ישראל משווקת בחוסר אחריות מופגן מערכות למעקב אחרי אזרחים ומגיני זכויות אדם. נקווה שעכשיו תאכל את הדייסה שבישלה
אתמול (ו’) פורסמה במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ידיעה של רונן ברגמן, שעסקה בהלם שאחז בצמרת הבטחונית של ישראל לאחר שארה”ב הגדירה את תוכנות הריגול של חברת השושו NSO כסכנה לבטחון הלאומי שלה. ההלם בישראל – נקודה שמקפידים לא להתייחס אליה – נובע מכך ש-NSO היא פרקטית סוכנת ריגול של ממשלת ישראל. היא חלק מארסנל הכלים שלה. בכיר במערכת הבטחון, מדווח ברגמן, כל כך נפגע מהסירוב האמריקאי לענות על שאלות מערכת הבטחון בנושא שהוא הציע להפסיק לספק לאמריקאים מודיעין.
מעבר לעמדת העבד כי ימלוך הזו, שצריכה להזכיר לנו עד כמה מנותקת צמרת השושו שלנו מן המציאות (ובהתאם, להתייחס כך לכל מה שהיא אומרת, מחמאס ועד איראן), אנחנו נשארים עם בעיית NSO. אתמול פרסמה סוכנות הידיעות רויטרס שהתוכנה הידועה לשמצה של NSO, פגאסוס, שימשה לריגול אחרי דיפלומטים אמריקאים באוגנדה. NSO מכרה את התוכנה לדיקטטורה האוגנדית, כמובן. מי שזוכר את המסע המפורסם של נתניהו באפריקה, יזכור גם שהוא שיווק שם באגרסיביות את הסייבר-סייבר הישראלי. בפועל, נתניהו היה סוכן מכירות של NSO. זו המשמעות של "סייבר" כשמדברים עליו בישראל: היכולת לרגל אחרי אנשים ולהסגיר אותם לדיקטטורות. כמובן, הדיקטטורה המרכזית שנהנית מהשימוש בכלי הזה היא ישראל.
במשך שנים, משרד הבטחון ומוסד השושו נהנו מאד מהשימוש ב-NSO. היא היתה יופי של סיפור כיסוי. לכאורה, חברה עצמאית שמשווקת מוצר. בפועל, NSO מורכבת מיוצאי מערכת השושו, מיחידת 8200 ויחידות אחרות. ההתמחות שלה והחשיבה שלה היא חשיבת שירותי השושו שלנו. סוחרי הנשק האלה מכירים היטב את בכירי המערכת, ובכירי המערכת מכירים אותם היטב. אין לאף אדם חושב ספק שאם מערכות הריגול של NSO ידוגו פריטי מידע שעשויים לעניין את אמ”ן, שב”כ או מוסד, החוזה שבין NSO ובין לקוחותיה לא ימנע בשום צורה את העברת המידע הזה לישראל.
לאחרונה נחשפה העובדה ש-NSO עקבה אחרי בכירים בששת ארגוני זכויות האדם שגנץ טוען שהם ארגוני טרור; מותר לתהות האם ההכרזה עליהם כארגוני הטרור לא נבעה מהידיעה של מערכת השושו שהתוכנה של NSO בטלפונים של אנשי הארגונים נחשפה. עוד למדנו שפגאסוס הופעלה גם נגד אנשי הרשות הפלסטינית שהיו אחראים על גיבוש המידע הפלסטיני לתביעה בהאג.
כאן המקום להזכיר שהנסיון לשבש חקירת פשעי מלחמה הוא בפני עצמו פשע מלחמה. נזכיר גם שהחוזה של NSO אוסר עליה לעקוב אחרי מספרים שהתחילית שלהם היא 972 – כולל מספרים פלסטיניים. מה קרה פה? לא מסובך לנחש: שב”כ או מי שלא רצה לאסוף מידע על התלונה הפלסטינית להאג השתמש ב-NSO כאמצעי להרחיק את עצמו מהריגול.
ההערכה שלי היא ש-NSO לא תשרוד. הבעיה היא שהעובדים שלה, שכירי חרב עם דם על הידיים, כנראה ישרדו, והם יתאגדו מחדש. השמות שלהם צריכים להיחשף, כדי שאף חברה הגונה לא תעז להעסיק אותם וכדי שבכל מקום בעולם יחכה להם צו מעצר. ואחרי שהאבק ישקע, וכמה אנשים יהיו מאחורי סורגים, צריך יהיה לחשוב מחדש על כל הרעיון של הפרטת שירותי המודיעין. האמריקאים, תחת בוש, התחילו את המגפה הזו, והתוצאה היא שסמכויות שאמורות היו שמורות למדינה עצמה הגיעו לידיים של שחקנים פרטיים. הגיע הזמן שהמדינה תחזיר לעצמה את השליטה את השימוש באלימות, ואיסוף מודיעין הוא אלימות מדינה.
וככל שייגרם למדינת השושו הישראלית נזק מהפרשה – ייטב לנו. הגיע הזמן שאנשיה יבינו שלמעשים שלהם יש מחיר. רצוי שהוא יכאב. אולי זה יגרום להם לחשוב שוב. למרבה הצער, אם להשתמש בביטוי ידוע לשמצה, הסבירות נמוכה.
סקר חדש מראה שחילונים רוצים בין אפס לשעת לימוד תנ”ך שבועית אחת, אבל, תופתעו לשמוע, לי יש הצעה רדיקלית יותר
סקר חדש, שפורסם בפודקאסט “משחקי הכיס” השבוע, מעלה ש-37% מהחילונים רוצים שמספר שעות הלימוד השבועיות בתנ”ך יהיה אפס (0) ושיעור זהה רוצה שעת לימוד אחת בלבד. רק 18% מהחילונים רוצים שתי שעות בשבוע. זו התקדמות מרשימה – התנ”ך הוא בסבירות גבוהה הטקסט המזיק ביותר למין האנושי, והוא עדיין מרעיל אותנו – אבל זה לא מספיק.
הנה הצעה צנועה: בתי ספר ממלכתיים לא צריכים ללמד תנ”ך כמקצוע נפרד. מה שצריך לעשות הוא להרחיב את יחידות הספרות ולהוסיף שם יחידה של תנ”ך. הטקסט הזה, על כל מגרעותיו הרבות, הוא בכל זאת צאן נכסי ברזל של השפה העברית (ראיתם מה עשיתי כאן?), ומאחר והשפה של מדינתנו המחורבנת היא עברית, ומאחר ויש לנו צורך מובהק בכך שאנשים פה ידעו לדבר ולחבר משפטים של יותר משלוש מילים, ושלמשפטים האלה תהיה משמעות; ומאחר ואנחנו זקוקים בחיינו ליופי ולהומור, אז בהחלט חשוב שכל אזרחי המדינה ששפת אמם עברית יכירו את התנ”ך.
ולהעברתו למחלקת הספרות יש משמעות חיונית: דה-מיסטיפיקציה שלו. לא דברי אלוהים, לא דברי נביאים, לא קושאן. רק טקסט חשוב ומשפיע, שבלי הבנה שלו היכולת שלנו להבין את העבר, ובעיקר את האמנות של העבר, מוגבלת מאד. כמובן, כדי לעשות שינוי אמיתי בתחום נצטרך ללמד חלקים מהברית החדשה, אבל זה באמת לאוטופיסטים. נסתפק בכך שכל תלמיד ישראלי יקבל היכרות עם התנ”ך – הסיפורים שלו, השפה שלו – כשמלכתחילה הטקסטים האלה מסווגים תחת ספרות. קרי, בדיון. שווה ערך ל”אחים קרמאזוב”, והמורה תצטרך לדעת להסביר את הקשר ההדוק בין התנ”ך והברית החדשה ובין הסיפור מזעזע-העולמות על המפגש בין ישוע והאינקוויזיטור הגדול. ולהסביר למה הוא מזעזע עולמות.
לקטלוג מחדש של התנ”ך כספרות יש חשיבות פרדיגמטית. והיא לא היחידה: באותה המידה אנחנו צריכים לבטל, ובהקדם, את ההבדלה בין היסטוריה כללית ובין היסטוריה יהודית. הן מעולם לא היו נפרדות. אי אפשר לדבר על סוף תקופת בית חשמונאי מבלי להכניס את הנושא להיסטוריה ההלניסטית והרומאית. אי אפשר לדבר על התפתחות התפיסה היהודית של נשמה, של גן עדן וגיהנום, מבלי לדבר על התרבות הפרסית והדואליזם שלה; להזכיר שכאשר אנחנו מדברים על רבנים ש”נכנסו לפרדס” (אני כותב סיפור על אחד מהם, נחשו מי), אנחנו מדברים על מילה פרסית; להסביר שהיא התגלגלה ל-paradiso. להסביר שאי אפשר לדבר על חסידות בלי לדבר על pietism ואי אפשר לדבר על שבתי צבי בלי להזכיר את האפוקליפסה האדירה של אמצע המאה ה-17, שגרמה לאנשים מסקוטלנד ועד האימפריה העות’מנית להאמין שקץ העולם מגיע; את התפיסות הדומות מאד לשבתאות – העדר החטא, קץ התורה/החוק, ההגעה האימננטית של יום הדין – שזעזעו אז את כל העולם הנוצרי. אפשר יהיה, למשל, לציין את העניין החריג שהביע הפרלמנט האנגלי בשבתי צבי, ולהסביר את התפיסה הפרוטסטנטית שהיהודים יצטרכו לחזור לארץ הקודש לפני שישוע יוכל לשוב.
אבל, כמובן, אלה פנטזיות. אנחנו חיים במדינה ציונית. כל מטרתה היא להבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. אין לה קיום אם ההבחנה הזו נופלת. היא תצטרך לראות את עצמה כמדינת כל תושביה. ועל התנ”ך כלל איננו יכולה לוותר: קרעי יריעותיו הם הקושאן הסופי שלה, הטענה שמצדיקה את מעשי הטבח והגירוש באוכלוסיה ילידית על ידי אוכלוסיה פולשת. ולכן יש כאן אוכלוסיה חילונית שלא רוצה שהילדים שלה ילמדו את התנ”ך, כי היא חוששת מהטקסט הזה, אבל תיעמד על רגליה האחוריות כדי למנוע את הגדרתו הרשמית כבדיון.
ועל קידוש המטרה הזו נמשיך לגדל ילדים בורים, נמנע מהם את הידע שיאפשר להם לפרוח באמת, שיאפשר לתרבות שלנו להגיע לשיאים חדשים; הם ימשיכו לגדול ומאכלת בליבם. זה תפקידם ההיסטורי.
בצלם והמרכז הפלסטיני לזכויות האדם פרסמו הבוקר (ה’) תחקיר ביחס לטיוח הצבאי של חקירות הטבח ההמוני שביצעו חמושי צה”ל מול הגדר בעזה בשנים 2018-2019. חמושי צה”ל, בעיקר צלפים, רצחו 223 פלסטינים – כן, רצחו; רצח הוא הרג מכוון, כולל פעולה בקלות דעת שאדם סביר יודע שהיא עשויה להוביל להרג – שמתוכם 46 היו קטינים, ופצעו כ-8,000 פלסטינים.
עד כאן תמצות החלק הצבאי של הטבח. אבל הצבא איננו יכול לטבוח אם אין לו מעטפת משפטית: הוא חייב חיפוי של הפרקליטות ובתי המשפט, כדי שאלה – במילותיו של קיקרו – “יטילו אפלה על בית המשפט” בדבריהם ויסתירו את המציאות במלל גבוה. צה”ל היה לחוץ במיוחד, לאור העובדה שהתובעת של בית הדין הבינלאומי בהאג אמרה שהיא רואה את הפעולות של צה”ל “בדאגה.”
אז המשפטנים – ובהם עוסק רוב הדו”ח – עשו את שלהם. קודם כל, הם אמרו לבג”צ שאין פה שום עילה להתערבות, טענו שפקודות הפתיחה באש (שאותן סירבו לחשוף בפני בית המשפט) תקינות וסבירות, ושאין שום סיבה להתייחס למספרים האיומים של נפגעים שכבר נפגעו בזמן הדיונים בעתירה. בג”צ, כלב השמירה של הכיבוש, דחה את העתירות על הסף וטען שהפקודות של צה”ל סבירות. מאוחר יותר, אחרי עוד מספר עצום של נפגעים, צה”ל שינה בשקט את הפקודות בעצמו; הנזק התדמיתי הפך לגבוה מדי. או, במילים אחרות, צה”ל מכר לבית המשפט לוקש, ובית המשפט בלע אותו בהנאה. כל מי שעיניו בראשו ידע שצה”ל משקר: אבל שופטי בג”ץ אינם עיוורים, הם רשעים. הם יודעים שמשקרים להם והם משחקים את תפקידם במחזה.
אחר כך הגיע החלק השני של הטיוח: הפרקליט הצבאי הראשי. הלז מיהר להודיע שהוא “יחקור מקרים חריגים.” להלן החקירות שביצע עד כה: 234 תלונות על “חריגות” הגיעו למנגנון החקירה. 143 מהתלונות נחקרו והועברו לידי הפצ”ר. ב-37 מקרים, הוא הורה על חקירת מצ”ח. ב-95 מקרים טיפל בהם, הפצ”ר סגר את התיק. כל שאר התיקים שהועברו לטיפול הפצ”ר עדיין פתוחים.
כמה הערות הכרחיות. שימו לב לסרבול הזה: קודם כל יש “מנגנון”, שבודק את התלונות; אחר כך הן מועברות לפצ”ר; ואחר כך יש חקירת מצ”ח. ההגיון הזה הוא ההגיון ההפוך מהגיון החקירה הרגיל: קודם כל חקירה, אחר כך בדיקת פרקליטים של תוצאות החקירה והחלטה האם להעמיד לדין או לא. למה ההגיון פה הפוך? כי התפקיד של מצ”ח והפצ”ר הוא לכסת”ח. ככל שהם מושכים יותר זמן, כך הסיכוי שאפשר יהיה להעמיד רוצחים במדים לדין מתעמעם. חייל צה”ל אינם יכולים לעמוד לדין צבאי שנה אחרי השחרור. אפשר, תיאורטית, להעמיד אותם לדין באמצעות הפרקליטות הרגילה, אבל המשמעות היא סחבת נוספת ובפועל זה כמעט ולא קורה. חקירת מצ”ח מתחילה כאשר אין לחוקרים אפשרות סבירה להגיע לראיות: חלף יותר מדי זמן.
עד כה, בנוהל. ככה הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מתנהלים בשגרה. עד כה הוגש כתב אישום אחד נגד חמוש צה”ל – בשל הריגתו של עות’מאן חילס בן ה-14; כתב האישום על רצח ילד (שוב – הרג בכוונה תחילה, ואם אתה מכוון רובה צלפים ולוחץ על ההדק, אתה לא יכול לטעון לטעות) צומצם ל”חריגה מסמכות עד כדי סכנת חיים או בריאות”, והרוצח נידון לחודש של עבודות שירות. זה המחיר על הרג ילד בן 14 במערכת הצבאית.
אבל, כמובן, אלה רק הפרטים שמסתירים את התמונה המלאה. ראשית, הפצ”ר הורה לחקור רק את מקרי ההרג, לא את מקרי הפציעה. שנית, וחשוב יותר, אף אחד לא חקר את נותני פקודות הירי. כאן מן הראוי להזכיר שוב שלצה”ל אין חוקים ביחס לפשעי מלחמה, ובהתאם הוא לא מקבל את העקרון של המשפט הצבאי הבינלאומי – אחריותם של המפקדים. בואו נהיה ריאליסטיים: הפצ”ר, אף שהוא אלוף, לא באמת יכול להורות על חקירה של אלוף אחר, על אחת כמה וכמה שלא על חקירתו של הרמטכ”ל. את הדרג שמעל לרמטכ”ל, שר הבטחון וראש הממשלה, הוא ודאי שלא מוסמך לחקור. הם דרג מדיני.
החקירה של הפצ”ר היא ישראבלוף. המטרה שלה היא לטעון שישראל כבר חקרה את הפשעים הרלוונטיים ועל כן, על פי עקרון המשלימות, לבית הדין הבינלאומי אין סמכות לחקור אותה בנושא הטבח של 2018-2019 (השם הרשמי של המבצע היה “שומרי הסף”). אלא, כמובן, שכדי שחקירה תפטור את ישראל מחקירה בינלאומיות היא צריכה להיות חקירה אמיתית, לא פנטומימה של חקירה. מכאן שם הדו”ח: “אינה יכולה ואינה רוצה.” יש לקוות שהשופטים בהאג יבינו שמשטים בהם, וינהגו בהתאם.
מה שחשף ניר חפץ על חקירתו צריך להוביל לרפורמה מסיבית בתנאי החקירה והמעצר
ניר חפץ, אליבא דכמעט כל מי שפגש אותו, הוא חרא של בנאדם. מעבר לכך שהוא חרא של בנאדם, הוא שיתף פעולה – לעדותו-שלו – עם מניפולציות-ענק כנגד הציבור הישראלי; בין השאר, עם תרגיל ה”ערבים נוהרים” של נתניהו שנדחף בפוש לכ-700,000 איש ביום הבחירות של 2015, והוצמד בראשית של וואלה כמחצית היום ההוא כחלק מקניית השלטון בכסף של נתניהו – בזק תמורת שלטון. הוא לא חשף את כל הידוע – אם אכן חשף את כל הידוע לו – אלא כשהובא במצוקה קיצונית. חפץ היה שותף לקנוניה נגד המשטר הדמוקרטי, לא פחות מכך
אבל משזה נאמר, צריך לזכור: חפץ הוא חרא של בנאדם, אבל הוא קודם כל בנאדם. אנחנו לא יכולים להפנות את עינינו מהפרת זכויות האדם שלו בגלל ההתנהלות שלו והעבירות שביצע. לרוצחים יש זכויות אדם, על אחת כמה וכמה לעבריינים פחותים יותר. האופן שבו הרשו חוקרי המשטרה לעצמם להתעלל בו – מניעת שינה, עינוי של ממש; מניעת תרופות וטיפול רפואי; כליאת שווא; מניפולציות ואיומים לפרק את משפחתו, עינויים מנטליים לכל דבר – צריכים לזעזע כל אדם.
אני מבין את טענת-הנגד: לא עשו לחפץ שום דבר יוצא דופן. הוא לא נקשר בתנוחת לחץ (מה שבזמנים שבהם השפה היתה סטרילית פחות כונו פשוט “צליבה” או “סד עינויים”). הוא לא הוכה. לא טולטל. לא נמנעה ממנו גישה לעורך דינו. לא איימו עליו באונס אשתו. כל אלה טקטיקות חקירה מקובלות בשטחים הכבושים וכלפי “חשודים בעבירות בטחון.” הוא קיבל אוכל גרוע, נכלא שלא לצורך כטקטיקת חקירה (כולל השיטה המקובלת של החזקת אדם במעצר במשך ימים מבלי לחקור אותו), סבל מתת-תנאים, מחוסר שינה מכוון וממניפולציות רגשיות. כל אלה כלים שגרתיים בארסנל הכלים של חוקרי משטרת ישראל. וזו בדיוק הבעיה: זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, אם ניפול על הצד הלא נכון של משטרת ישראל.
חוקרי משטרת ישראל מאולפים להוציא הודאות. והם אכן הצליחו להוציא מחפץ הודאה. אבל מה שווה ההודאה הזו? כן, כן, אני יודע – פושעים מתוחכמים לא מדברים בחקירות. הם יודעים לשתוק. ואנחנו בכל זאת צריכים להוציא מידע מנחקרים, אחרת התוצאה תהיה שפושעים חכמים הולכים הביתה ופושעים טיפשים ישבו במאסר.
לשיטתי, אף אדם לא צריך להיות מזומן לחקירה, ודאי לא כחשוד, לפני שלמשטרה יש ראיות מוצקות נגדו – ראיות של ממש, לא “תחושות בטן”. חקירה לא אמורה להיות נעימה, אבל היא גם לא אמורה להיות עינויים. החוקר יציג לנחקר את הראיות מולו, יבהיר לו את משמעותן החוקית, יפעיל עליו כמה תרגילי חקירה (כמו טענה שחשודים אחרים הפלילו אותו), וישכנע אותו לשתף פעולה. לא ישבור אותו. המטרה של החוקר היא להגיע אל האמת, לא לחלץ הודאות שווא.
על כן, ותאמינו לי שקשה לי לכתוב את המילים האלה, אני תומך ביוזמה של גדעון “פלוגות” סער להחלת דוקטרינת הפרי הרעיל גם על חקירות בישראל. הבאת ראיות בדרכים פסולות? עינית מישהו? הראיות ייפסלו והאיש ישוחרר. אבל אין די בכך. כל מערך המעצר צריך להשתנות לחלוטין. מעצר הוא שלילת חירות, הסנקציה החזקה ביותר שיש ברשות המדינה. הוא צריך להיות כלי נדיר, לא הכלי הראשון.
עילות המעצר הרשמיות הן:
א. מסוכנות.
ב. חשש בריחה.
ג. חשש לשיבוש חקירה.
זהו. בשום מקום לא ניתנה המשטרה הסמכות להשתמש במעצר כדי לשבור עצורים. חפץ לא היווה כל סכנה; את החשש מבריחה ניתן היה לנטרל בצורה הרבה פחות פולשנית (לקיחת הדרכון, מעצר בית, איזוק אלקטרוני); את החשש משיבוש חקירה, בהבהרה שהוא נמצא תחת מעקב – ושאם יהיו ראיות לשיבוש, הוא אכן ייעצר. מה גם שהעבירות שבהן חפץ נחשד היו לא אלימות במובהק: שוחד ועבירות הונאה דומות.
אבל, כמו כל דבר כשזה מגיע למשטרת ישראל, ברגע שיש חריג החריג הופך לכלל. המשטרה לא אמורה להציג את החשודים אזוקים בבית המשפט, אלא אם הם מסוכנים; אבל ה”אלא אם” הזה הפך מחריג לכלל, וכך, אלא אם השופט קפדן או עורך הדין של החשוד עירני, חשודים מגיעים לבית המשפט אזוקים. המטרה – כמו בקשירת עיניהם של פלסטינים בפלנלית – היא בראש ובראשונה השפלה.
אבל גם השפלה איננה כלי חקירה מותר. העציר הוא רק חשוד. הוא לא הורשע בדבר, והחוק מצווה לשמור גם על כבודם של אסירים מורשעים. אדם איננו מאבד את זכותו לכבוד רק כי המשטרה חושדת בו. אבל, שוב, הכלל הזה נשחק משום שהמשטרה שוחקת אותו בעקביות, ובתי הדין למעצרים עובדים בשיטת הסרט הנע. כל עציר מקבל כמה דקות.
והגיע הזמן לרפורמה. נקרא לה רפורמת חפץ. אדם לא ייעצר ליותר מ-24 שעות אלא אם המשטרה תוכיח, ובפני שלושה שופטים ולא אחד, שיש בו מסוכנות, חשש לבריחה, או חשש לשיבוש מעצר. אנשים שייעצרו לשווא וישוחררו מבלי שיוגש נגדם כתב אישום, ובמיוחד אם אכן לא נחקרו בימי המעצר, יוכלו לתבוע אישית את החוקרים, ובסכומים שיגרמו למשכורת שלהם להיראות יותר בדיחה ממה שהיא. חוקר שיימצא אחראי לכליאת שווא של שלושה עצורים, יודח אוטומטית. הוא בעליל לא יודע איך להשתמש בכוח שמסרנו בידיו.
ניר חפץ גרם נזק עצום לחיים הציבוריים שלנו. אם הדוגמא שלו תוביל לרפורמה – גם אם המשמעות היא פסילת העדות שלו, גם אם המשמעות היא פסילת התיק נגד נתניהו כולו – אז אפשר יהיה לומר שהוא הועיל לנו במשהו. הגיע הזמן שהוא יעבוד עבורנו.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
ההחלטה של המפקד הצבאי לאסור על כניסת פעילי זכויות אדם ושמאל לחברון, כדי להפגין מול הנשיא המאוס, מבהירה מה מעמדה של חברון – ומה מעמדו של צה"ל
המפקד הצבאי של חברון, ככל הנראה מח”ט חטיבת יהודה, הורה שלשום (א’) למנוע את כניסתם לחברון של פעילי שוברים שתיקה, שלום עכשיו וארגונים אחרים. הצו שבו השתמש המפקד הצבאי היה צו רידוד, התחכמות חדשה יחסית של המשפטנים הצבאיים שמטרתה לאפשר למתנחלים לנוע כאוות נפשם אבל למנוע כניסה של אזרחים ישראלים שמתנגדים להתנחלויות. צו הרידוד נאכף באופן רשלני: העיתונאי ישראל פריי דיווח בטוויטר שהוא הורשה להכנס לחברון, אף שאיננו מתגורר שם, בשל החזות החרדית שלו. צו נגד שמאלנים, בקיצור.
אף שאני מאחל למפקד הצבאי שיזדקק להרבה מאד סיוע משפטי בעתיד, כשיועמד לדין על הפשעים שהוא מבצע בהכרח מעצם מילוי תפקידו – חטיפה, עינויים והטלת טרור על אוכלוסיה, בתור התחלה – אין מנוס מלהכיר בחשיבות השירות האזרחי שהוא ביצע מבלי דעת. מה אמר לנו המפקד הצבאי? שחברון כלל איננה חלק מישראל. אילו היתה חברון חלק מישראל, אי אפשר היה למנוע את זכות ההפגנה בה. חדל האישים המשמש כנשיא היה מתקבל כראוי לו, בקריאות מחאה ובוז. רק משום שחברון נמצאת בשליטת הדיקטטורה הצבאית הישראלית, אפשר היה למנוע מהרצוג את המבוכה.
החיילים, והמפקד הצבאי, רגילים לשלול את הזכויות הבסיסיות של פלסטינים. הפגנה בגדה אסורה מאז 1967, בצו 101 של המפקד הצבאי: כל התקהלות של עשרה אנשים ומעלה, שיש חשש שהגיעו למקום בו “מושמע נאום על נושא מדיני, או היכול להתפרש כמדיני, או כדי לדון על נושא כזה”; או שהתקהלו “למטרה מדינית, או לעניין היכול להתפרש כמדיני”, או שהם תהלוכה (”עשרה אנשים המתהלכים יחד או המתקהלים כדי ללכת יחד ממקום למקום, למטרה מדינית או לעניין היכול להתפרש כמדיני, בין שהם זזים ממש ובין שאנשים אלה הסתדרו בסך ובין שלא הסתדרו בסך”) – כל אלה היא בלתי חוקיים אפריורי, והמפקד הצבאי רשאי לפזר אותה כראות עיניו. האמצעים המועדפים עליו הם גז מדמיע, רימוני הלם, קליעי גומי ורובי רוגר.
כמובן, אף שצו 101 חל על “האזור” – הגדה המערבית, בלשון הצו; אז עוד היה מותר לנקוט בשם הזה במסמכים רשמיים – הוא מעולם לא הוחל על פולשים ישראלים (”מתנחלים”) לאזור. להם מותר להתקהל כאוות נפשם, להתאסף לחבורת פורעים, לבצע פוגרום, והמפקד הצבאי לא יעצור בעדם. להיפך: הוא יאבטח אותם.
ואם עד שלשום יכול היה המפקד הצבאי לטעון שצו 101 מתיר לאזרחים ישראלים חופש הפגנה בגדה המערבית, ביום ראשון הטענה הזו פגה: יש בגדה המערבית אזרחים ישראלים סוג א’, כאלה שיכולים להתאגד כאוות נפשם הנפשעת, ויש כאלה שהמפקד הצבאי חוסם.
הפעילים שהגיעו לחברון חוו מעט משגרת חייהם של פלסטינים תחת הדיקטטורה הצבאית שלנו. אין בכך רע. אנחנו צריכים תזכורות לחייהם של אחרים. אבל עלינו לזכור את הלקח: בוויכוח הפוליטי הישראלי, צה”ל איננו – ומעולם לא היה – שחקן נייטרלי. הוא תמיד היה בצד של המתנחלים, ותמיד יהיה. בלי צה”ל, אין אפרטהייד. ותודה למפקד הצבאי על התזכורת.
ובאשר לבוז’י הרצוג – לא, אין טעם להשחית עליו מילים. אילו רק שתק בחברון כפי ששתק בחקירה.
ליברלים רוגשים בשל הסרתו של פסל של תומאס ג’פרסון. יירגעו נא. כל דור שופט את קודמיו, וזה נמצא אשם במשפט דורנו
“אף חברה איננה יכולה ליצור חוקה נצחית, או אף חוק נצחי. הארץ שייכת תמיד לדור החי.” תומאס ג’פרסון, מכתב לג’יימס מדיסון, 6.9.1789
מועצת עיריית ניו יורק החליטה, פה אחד, להסיר את פסלו של תומאס ג’פרסון, ממנסחי מגילת העצמאות של ארה”ב והנשיא השלישי שלה (*), מבניין העיריה; הפסל יושאל לאגודה ההיסטורית של ניו יורק. ההחלטה הזו גררה קריעת בגדים ותלישת שערות מצד לא מעט ליברלים טובים, שחוששים שבכך שפסלו הוסר, גואה גל של פרוגרסיביות שבסופו של דבר יפיל גם את פסליהם של דמויות אחרות – הדוגמאות המקובלות הן ווינסטון צ’רצ’יל וג’ורג’ וושינגטון – ובכך יוריד אותנו לעידן של בורות ותעמולה וימחק את ההיסטוריה של המערב.
אז זהו, שלא.
הנושא מורכב ועל כן אגש עליו בנקודות.
הנצחה איננה היסטוריה. פסלו של ג’פרסון הועבר לאגודה ההיסטורית של ניו יורק, כאמור, כך שהטענות שמדובר במחיקת היסטוריה מופרכות על פניהן. אם לקחת דוגמא אחרת, אחרי נפילת המשטרים הקומוניסטיים הופלו גם אלפי פסלים של לנין, סטאלין והדיקטטורים המקומיים של מדינות החסות של ברה”מ. אף על פי כן, הידע ההיסטורי שלנו על המשטרים האלה גדול לאין שיעור ממה שהיה לפני הפלת הפסלים. היסטוריה איננה נשענת על אנדרטאות; היא נשענת על עדויות וטקסטים. ג’פרסון לא הולך להמחק מספרי ההיסטוריה בעתיד הנראה לעין; עם זאת, סביר שהתיאור ההיסטורי שלו יהיה הרבה מאוזן ממה שהורגלנו בו.
כל דור שופט את קודמיו. וכך ראוי שיהיה; אחרת נחיה כולנו בכת של הערצת אבות שמזכירה את צפון קוריאה. כל היסטוריה היא מבט של דור מסוים על קודמיו, המבט הזה משתנה ככל שהדעת והאמפתיה שלנו מתרחבות. לגמרי יתכן שבעוד שני דורות – אם יהיה מין אנושי שמסוגל לכתיבת היסטוריה בעוד שני דורות, דבר שאיננו מובן מאליו לאור השואה האקלימית המתרגשת עלינו – הדור שלנו יוקע כדור של רוצחי המונים, שחיו על טבח של בעלי חיים לקיומם. אנחנו אולי לא נאהב את גזר הדין הזה, אבל שוב – כל דור כותב את ההיסטוריה מחדש. עצם ההחלטה לבחור על מה אנחנו כותבים כבר יש בה הטיה: החלטנו שא’ חשוב מב’. זה לא בהכרח נכון; זו ההטיה שלנו; ואף על פי כן, אי אפשר לדרוש מאדם לכתוב על מה שלא מעניין אותו או דוחה אותו. היסטוריונים צריכים להט, לאהוב את מה שהם כותבים עליו – או, לפחות, להתרגש ממנו.
אין כאן ונדליזם או “ונדליזם תרבותי.” מדובר בהחלטה חוקית, של גוף בעל סמכות כדין, על כך שהוא לא מעוניין יותר להנציח את ג’פרסון. הפסל לא נמצא שם משום שהוא היה יצירת אמנות בעלת חשיבות; הוא היה שם כי דורות קודמים החליטו שג’פרסון ראוי להנצחה. המשקל היחיד לקיומו היה הנצחה. זו אפילו לא החלטה תקדימית: ביולי 2020 החליטה עיריית ג’קסון, מיסיסיפי, להסיר את פסלו של הנשיא אנדרו ג’קסון מבית העיריה. ג’קסון היה בעל עבדים ופושע מלחמה ידוע לשמצה (אלה דבריהם של בני דורו, לא רק שלי), שסירב להגן על זכויותיהם של ילידים אמריקאים והיה אחראי לטיהור האתני הידוע כ-Trail of Tears. ראש עיריית ג’קסון – כן, היא נקראת על שמו של אנדרו ג’קסון – אמר ש”אף שהסרת פסל עושה, בפני עצמה, מעט לשנות את מעמדנו כאוכלוסיה מדוכאת, לא ראוי שנצטרך להתקל שוב ושוב בדמותם של אלו שגרפו רווחים מהדם, הזיעה והיאוש של אבותינו; או שנראה אותם מונצחים כאנשים בעלי כבוד.” (לעניין ג’קסון, אני ממליץ מאד על הספר Jacksonland).
הנכחת המושתקים. הסרת הנצחתם של בעלי עבדים היא חלק מתהליך של תיקון, שבמסגרתו הקורבנות של ארה”ב – ילידים אמריקאים ומשועבדים שחורים – מוחזרים אל חיק ההיסטוריה. יותר מדי זמן הם נתפסו כ”אחרים”, ככאלה ש”נדרסו על ידי מכבש הקדמה”; הסרת הפסלים של המדכאים מחזירה להם כבוד והערכה. הם לא היו “מכשול בפני הקדמה” או “רכוש”; הם היו בני אדם לכל דבר, בני אדם שחזקים מהם חטפו, עינו, רצחו. יותר מדי זמן היתה תפיסה שהעבדות והשמדת הילידים הם משהו מביך מאד, אבל לא כזה שצריך לייחס לו יותר מדי חשיבות. התפיסה הזו, לבנה במהותה, מבוססת בבסיסה על התפיסה שלא-לבנים פשוט לא חשובים מספיק.
אבל לא-לבנים הינם, ותמיד היו, חלק מההיסטוריה של ארה”ב. פשוט הורגלנו בהיסטוריה לבנה, היסטוריה אפולוגטית, שניסתה לטאטא את חטאי האבות. אנחנו נוהגים לדבר, כשאנחנו באים לדון במלחמת האזרחים למשל, על “הדרום”; וכשאנחנו משתמשים במושג הזה, אנחנו שוכחים שחלק ניכר מתושבי הדרום לא היו לבנים, ושהיה להם מושג אחר לגמרי על מהו “הדרום.”
יתר על כן, אנחנו יודעים היום שהעבדות לא נגמרה ב-1865, עם תום מלחמת האזרחים. סוגים שלה המשיכו מאה שנים אחר כך; הקונגרס – שנשלט על ידי הדרום, שבתורו זכה לשליטה הזו על ידי דיכוי המצביעים השחורים – הפיל שוב ושוב הצעות חוק נגד לינצ’ים; הממשלה הפדרלית הפלתה נגד שחורים באמצעות red-zoning, קרי הכרזה על אזורים שבהם יש רוב שחור כלא ראויים להלוואות, וה-GI Bill של ממשל רוזוולט, שנחשב לאחד מקטרי הצמיחה הגדולים שלאחר מלחמת העולם השניה, העניק הטבות לחיילים לבנים – אבל לא לשחורים. הנטיה של שוטרים להרוג שחורים ידועה ומתועדת. או, במילותיו של הסופר הדרומי מאד וויליאם פוקנר, “העבר לא מת; הוא אפילו לא עבר.”
עד כאן ביחס לטענה הכללית באשר להסרת הנצחה של משעבדים; מכאן והלאה, המקרה של תומאס ג’פרסון.
כל בני האדם נולדו שווים. חוץ מ. אם יש סיבה ששמו של ג’פרסון לא יישכח, היא השורה בת האלמוות בפסקה השניה של הכרזת העצמאות של ארה”ב, “אנו רואים באמיתות אלה מוכחות מאליהן: שכל בני האדם נוצרו שווים, ושבוראם העניק להם כמה זכויות בלתי ניתנות לשלילה, ביניהן הזכות לחיים, חירות ולחיפוש אחרי האושר; שכדי להבטיח זכויות אלה, מקימים בני אדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמת הנשלטים.” הדברים נכתבו ב-1776, הם היו מהפכניים אז והם מהפכניים עד היום. בקרב ציונים אלה דברי כפירה, גם היום.
אבל כשג’פרסון כתב את הדברים הללו, הוא היה בעל עבדים. הוא היה בעל עבדים לפני שכתב אותם, והוא יישאר בעל עבדים עד יום מותו, 50 שנים לאחר מכן (בדיוק 50 שנים – הרביעי ביולי 1826). במהלך חייו, ג’פרסון החזיק מספר עצום של עבדים – 600 מהם. כלומר, יום-יום, שעה-שעה, לצרכי מחייתו, ג’פרסון שלל את הזכות לחיים, חירות וחיפוש אחר האושר מ-600 בני אדם. העבדים שבבעלותו היו צפויים, על פי שיקול דעתו ומצב רוחו, לכליאה בצינוק; הלקאה; עינויים אחרים; מכירה; הפרדה בין בני זוג; בין הורים וילדיהם.
600 איש. יום-יום. שעה-שעה.
במונחי ימינו, ג’פרסון הוא פושע נגד האנושות. האם אנחנו רוצים הנצחה של פושעים נגד האנושות במקום פומבי, במקום שבו צאצאי קורבנותיהם יצטרכו להזכר שוב ושוב שהם אזרחיה של מולדת שניהלה נגדם מלחמה במשך רוב שנות קיומה?
אבל כך עשו כולם. טענת-נגד מקובלת היא שעבדות היתה מקובלת אז כמעט בכל מקום, ועל כן ג’פרסון פשוט נהג כמנהג דורו, ואיננו יכול להיות אשם יותר מדורו. הטענה הזו שגויה. ב-1772, בית הדין המלכותי של אנגליה – ארבע שנים לפני הכרזת העצמאות, זו מולדתו של ג’פרסון – קבע שעבדות היא דבר כה חריג, עד שאין לקיים אותה אלא בחוק חקוק; העבדות “כה שנואה, עד שדבר לא יוכל לתמוך בה פרט לחוק חקוק”; ומשאין חוק בבריטניה המתיר עבדות, הרי שהיא אסורה. הפסיקה האנגלית קבעה כבר ב-1569 (!) ש”אווירה של אנגליה טהור מכדי שיישאף על ידי עבד.”
עבדות היתה איתנו מהרגע שכמה בני אדם הצליחו לאגור לעצמם נשק טוב משל שכניהם. היא איתנו גם כיום: אנחנו קוראים לה סחר בבני אדם. אבל התנגדות לעבדות התחילה כבר במאה ה-16, ובמאה ה-18 – המאה שראתה בעצמה המאה של הנאורות – ההתנגדות פשתה. רוב תושבי (מה שיהיה) ארה”ב ב-1776 לא היו בעלי עבדים, ורבים מהם החזיקו בדעות נחרצות נגדה. במהלך ועידת החוקה, כמה וכמה צירים – בנג’מין פרנקלין וגוברנור מוריס הם הידועים שבהם – הביעו התנגדות לעבדות. אבל בלי הכרה עקיפה בעבדות, המדינות הדרומיות היו פורשות; אז גברים לבנים מהצפון ביצעו את הפשרה הראשונה מני רבות על גוום של ילדים, נשים וגברים שחורים.
אבל למה לנו ללכת ל-1569 ולוועידת החוקה? ג’פרסון עצמו הכיר בעוול שבעבדות. הוא מכיר בו בכמה ממכתביו, ובספר היחיד שכתב (”הערות על מדינת ווירג’יניה”) הוא מתייחס לעבדות באומרו ש”אכן, אני רועד למען ארצי, בזכרי שהאל אל צדק; שצדקתו לא תנום לעד.” מצפונו הוביל אותו להתנגדות לסחר בעבדים, שבו הוא ראה חטיפה לכל דבר – אבל, בסופו של דבר, הוא התקיים על העבדות. הוא לא יכול היה לשחרר את עבדיו, כי בלעדיהם לא היה לו קיום (מתוך כ-600, הוא שחרר שניים מהם בחייו ושבעה בצוואתו; נגיע אליהם מיד.)
אבל ג’פרסון, כמובן, היה אשם יותר מרוב בני דורו.
סאלי המינגס. במשך שנים ארוכות, ג’פרסון קיים יחסי מין עם אחת משפחותיו, סאלי המינגס. נולדו לו ממנה שבעה ילדים, ששישה מהם שרדו (ושוחררו אם ב”בריחה” בקריצה, אם בצוואתו). היחסים בינו ובינה, שהחלו ככל הנראה כשהיתה בת 14 והוא בן 44, היו לכל דבר ועניין אונס. לסאלי לא היתה יכולת לסרב לו. היא היתה רכושו. הוא יכול היה לענות אותה. הוא יכול היה להוציא אותה להורג או למכור אותה. ומשנולדו ילדי האונס שלה, הוא יכול היה, אם רצה, לפגוע בהם.
נסו רגע לדמיין את חייה של סאלי. נסו רגע לדמיין את חיי ילדיה. נסו לחשוב על הג’נטלמן המלומד להפליא, שאין מדע זר לו, יושב בחדר הכתיבה שלו ומנפיק עוד פנינה יוצאת דופן (ג’פרסון הוא כותב מחונן, חריג בכל קנה מידה), ואז הולך וכופה את עצמו על אשה שצריכה להעמיד פנים שהיא נהנית מהאונס; שיודעת שאיש לא יקשיב לה; שאין לה כל אפשרות לזכות לצדק; שאם תברח, תתפס, תוחזר, תעונה; שאיננה יכולה אפילו לבכות.
פעם אחר פעם. יום אחרי יום. בווירג'יניה, וושינגטון ופאריס.
אנחנו יודעים על סאלי; השמועות התרוצצו כבר אז. בדיקות DNA הוכיחו מעל לכל ספק שילדיה הם ילדיו. אנסים נוטים להיות סדרתיים. כמה עוד שפחות נאלצו להכנע לו? כמה נשים חיו באימה מפני ביקוריו בבית השפחות? כנראה שלא נדע.
כי לעבדים אין קול. נאסר עליהם לקרוא ולכתוב. כל זמן שלא הצליחו לברוח – ורק מעטים הצליחו – הם לא יכלו לספר מה עבר עליהם על ידי אדוניהם. הקול שלהם בהיסטוריה הושתק בברוטליות יוצאת דופן. ועכשיו אנחנו צריכים לשמוע את הטענה שדווקא את האנס והמשעבד ג’פרסון אנחנו צריכים להנציח.
הקימו פסלים לסאלי. לכאורה, הדרישה הזו נשמעת מוזרה: מה כבר עשו סאלי וילדיה, שהם ראויים להנצחה? אבל אנחנו מנציחים לא רק אנשי מעשה, אלא גם קורבנות. אנה פראנק “רק” כתבה יומן ונרצחה, ואף על פי כן אנחנו מנציחים אותה. בערים גרמניות, ניתן להתקל מדי פעם בריבוע מוזהב בכניסה לבית, שבו מצויין שפה חיו פעם יהודים, שמותיהם ותאריך הגירוש שלהם.
הגיע הזמן להנצחתם של הקורבנות. שבכל מטעה יונצחו המשועבדים, הנאנסות, המעונים הרבה יותר מאשר האדונים שחיו על זיעתם, דמם, אימתם של הקורבנות. ג’פרסון יחיה באמצעות הטקסטים שלו – אבל חייו ומעשיו חשובים לא פחות מהם, ואנחנו צריכים תמיד לזכור את הסתירה בין המילים הנשגבות ובין השעבוד והאונס. אין סיבה טובה להנציח אדם כזה, ששילב את שני הפשעים של שעבוד ואונס. המילים שלו יצילו אותו; אין כל סיבה להעמיד לו פסלים. העידן שבו שעבוד ואונס – של לא-לבנים, למותר לציין – היה משהו שעוברים עליו לסדר היום, או במלמול נבוך, חלפו; טוב שכך, ואוי לנו אם יחזור.
(*) בניגוד למה שרבים חושבים, ג’פרסון לא היה מעורב בכתיבת החוקה.
הערה: הפסקה הנוגעת לסאלי המינגס עודכנה כדי לציין את גילה המשוער, 14, בעת תחילת “מערכת היחסים” שלה עם ג’פרסון.
לרגל חנוכה, כמה עובדות היסטוריות לא מוכרות במיוחד – והצעה קטנה
ברחבי ישראל, יאכלו הערב סופגניות ולביבות, ובחלק קטן יחסית מהבתים גם ידליקו חנוכיה. בחלק ניכר מהבתים שבהם תודלק חנוכיה, ישירו את שיר הנקמה הישן, מעוז צור:
“חשוף זרוע קודשך,
וקרב קץ הישועה:
נקום נקמת דם עבדיך
מאומה הרשעה.
כי ארכה לנו הישועה,
ואין קץ לימי הרעה;
דחה אדמון בצל צלמון,
הקם לנו רועה שבעה.”
זמן טוב, אם כן, להזכיר כמה דברים שהמיתוס היהודי העלים או עמעם.
כיבוש/שחרור ירושליםלווה בטבח המוני: המתיוונים, שעליהם איננו יודעים כמעט כלום, היו (עד כמה שאפשר לדעת) בכל זאת פלג בעל משמעות. הם הצליחו, בסיוע סלווקי חלקי, להחזיק את ירושלים יותר מ-20 שנה. הטקס שאנחנו חוגגים היום, טיהור המקדש על ידי החשמונאים, ודאי הצריך לא מעט עבודה – המתיוונים נעלמים מעל במת ההיסטוריה, ויש להניח שהם פשוט נרצחו בהמוניהם. מאחר והמקדש היה המבצר האחרון שלהם, חלק ניכר מהרצח ודאי בוצע שם. היה הרבה מה לטהר: טומאת מת היתה דבר מאד רציני אז.
המלחמה החשמונאית היתה מריבה בתוך האליטה: החשמונאים היו פלג אחד מתוך שורה של פלגים בקרב משפחות הכהונה. חלק ממשפחות הכהונה הפכו למתיוונות – תהליך שקורה בכל מקום שבו קמו ממלכות הלניסטיות; הן מאמצות את האוליגרכיה המקומית והופכות אותן לחלק ממנה – וזה סיפק לחשמונאים, משפחה שלא היתה מהחשובות, את ההזדמנות לקושש מרד עממי ולהדיח את יריביהם. ושוב: האויב העיקרי היו משפחות כהונה אחרות.
החשמונאים לא נלחמו על חופש דת: הם נלחמו על עליונות יהודית. במהלך הכיבושים שלהם (הממלכה הסלווקית היתה בתהליך מואץ של התפוררות ולא הצליחה להעמיד התנגדות ראויה), הם מחריבים מקדשים זרים בכל מקום שהם מגיעים אליו, ואת האדומים והיטורים הם מגיירים בכוח החרב. זה לימים יתברר כמהלך לא מוצלח במיוחד, כשמי שיסלק את החשמונאים מהזירה ההיסטורית יהיה הורדוס, צאצא אדומים. על כל פנים, הקנאות הדתית של החשמונאים מולידה איבה היסטורית כנגד יהודים בכל מקום שהם כובשים, איבה שתתפוצץ בפוגרומים איומים בתחילת המרד הגדול.
תוך שני דורות, החשמונאים מתייוונים: מכירים את השמות אלכסנדר ינאי, הורקנוס, אריסטובלוס? ידעתם ששלומציון נהגה לקרוא לעצמה במסמכים רשמיים אלכסנדרה? שני דורות לאחר ה”שחרור הדתי”, החשמונאים מצטרפים לכל המנהיגים שסביבם. קוואפיס, בדרכו האירונית, כתב זאת היטב:
“בעליל, המלך אלכסנדר ינאי
ואשתו המלכה אלכסנדרה
שווים לסלווקים בכל.
הם יהודים טובים, יהודים טהורים, מעל לכל יהודים אדוקים.
אבל, מתוקף הנסיבות,
גם מצטיינים בדיבור יוונית,
ואף הינם ביחסי ידידות עם יוונים ומלכים מתיוונים –
כשווים בן שווים, יובהר נא.
המלאכה שהחלו יהודה המכבי הגדול
וארבעת אחיו המפורסמים
אכן הושלמה היטב,
הושלמה בדרך הברורה ביותר.”
ורוב ימיהם הם נוהגים כדיקטטורה צבאית: זמן קצר לאחר שהחשמונאים לוקחים לעצמם כתר מלוכה, ולא רק את כתר הכהונה, הם מוצאים את עצמם במלחמת אזרחים מול רוב האוכלוסיה היהודית. זו האחרונה האמינה שמלוכה שייכת לבית דוד, לא לבית צדוק, ושהיא שמורה למשיח. החשמונאים, משפחת כהונה, עוברים תוך זמן קצר לצד הצדוקי במלחמת האזרחים שתמיד בערה מתחת לפני השטח, והיא מתפרצת למלחמה חמה תוך זמן קצר. החשמונאים נאלצים, רוב ימיהם, להשען על שכירי חרב כיוון שאינם יכולים למצוא חיילים נאמנים. אלכסנדר ינאי צולב, על פי הדיווחים (האם הם תעמולה עוינת? אין לדעת) 70 חכמים פרושים (שימו לב למספר העגול המחשיד), וסעד את ליבו מתחת לצלבים.
האם ושבעת בניה: הסיפור המקורי לא קורא לה חנה (זו תוספת מאוחרת יותר, כנראה בהשפעת חנה אם שמואל, והמשמעות של ‘חנה’, החומלת), אבל הוא המורשת העיקרית והארסית ביותר של מלחמת החשמונאים. על פי האגדה, שראשיתה בספר חשמונאים ב’, אם ושבעה מבניה הובאו בפני אנטיוכוס הרביעי אפימנס, ואחד אחרי השני הם נדרשו לאכול בשר חזיר; אחד אחרי השני, הם סירבו; ואחד אחרי השני, הם הוצאו להורג לעיני האם. זה כנראה לא קרה – שימו לב, שוב, למספר הטיפולוגי 7 – אבל הסיפור חוזר על עצמו במספר גרסאות. בגרסה התלמודית המאוחרת מאד, הרודף איננו אנטיוכוס אלא “קיסר”, והעבירה שהילדים נדרשים לבצע היא עבודה זרה: להשתחוות לקיסר. בכל הגרסאות האם מעודדת את בניה, ואחר כך היא מתה – בתלמוד היא שמה קץ לחייה בקפיצה מגג.
האגדה הזו מאומצת על ידי הכנסיה בשלב מוקדם מאד, שרואה באם ובניה מרטירים (אם אתם בקטע של שרידי מרטירים, יש להם אתר עליה לרגל בקלן, מכל המקומות; אני ממליץ על ביקור בקלן בכל מקרה), והיא מזריקה פנאטיות וסבל לאלפי שנים קדימה. אנשים אמיתיים לגמרי, ילדים אמיתיים לגמרי, מוסרים את עצמם להמתה בשם הבל וריק, מתפללים אל אל לא יושיע. מכל אירועי התקופה, לזה – שהוא מיתוס ולא אירוע של ממש – יש את ההשפעה הארוכה והמזיקה ביותר.
התייוונו: אנחנו לא יודעים על המתיוונים כמעט דבר: אין משפט שניתן לכתוב עליהם שאין לסייג. כתביהם, ככל שהיו כאלה, לא שרדו. אמונותיהם לא ידועות לנו, כל שנתון לנו הוא התעמולה של אויביהם, שבסופו של דבר הכחידו אותם. ואף על פי כן, התיוונות היא האופציה השפויה היחידה שניצבת בפנינו: לדחות אלפי שנים של שנאת זרים, עליונות יהודית, קנאות דתית; להכיר את הזר כאחר, ולהתחתן בו; להחזיר לעצמנו את אהבת החיים והיופי שהיהדות תמיד דחקה לאחור, למחוק את הדם והשנאה.
מתנגדי המדינה האחת טענו במשך עשורים שאין פרטנר פלסטיני לפתרון הזה. זה כבר לא נכון
סקר שפרסם השבוע מכון JMCC מעלה ששיעור התומכים בגדה המערבית בפתרון המדינה האחת עולה על מספר התומכים בפתרון שתי המדינות. בקרב כל הפלסטינים – בגדה וברצועה – שיעור התמיכה בפתרון שתי המדינות צלל מ-39.3% באפריל ל-29.4% כעת. בגדה, שיעור התומכים בפתרון המדינה האחת הוא 30.2%, בעוד ששיעור התומכים בפתרון שתי המדינות הוא 23.6%. בעזה עדיין יש תמיכה ניכרת בפתרון שתי המדינות: 37.9% מהנשאלים תמכו בה.
מה מקור ההבדל? לדעתי, לתושבי הגדה יש תפיסה טובה יותר של המציאות. בעזה אין מתנחלים ואין חמושי צה”ל; בגדה הם נכוחות קבועה, שמבצעת מעשי טרור על בסיס יומיומי. אי אפשר למכור לתושבי הגדה את פתרון שתי המדינות, כשהם רואים יום-יום שלישראל אין כל כוונה לפנות את ההתנחלויות; תושבי הגדה מבינים שפתרון המדינה האחת כבר קיים בשטח: ישראל שולטת בכל השטח בין הים לירדן. אלא שהמדינה הזו היא מדינת אפרטהייד, ו-30 שנים של דיבורים על “שתי מדינות” לא הובילו לשום דבר פרט ליותר סבל והרוגים.
ממשלת ה”שינוי” כבר הבהירה שהיא לא מתכוונת לנקוט בשום צעד מדיני, שהשאיפות הפלסטיניות מבחינתה צריכות להכנס להקפאה – או, בלשונו של דב וייסגלס (יועצו הבכיר של שרון) ערב ההתנתקות, “בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלסטינית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. התכנית [ההתנתקות – יצ”ג] מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים.” זה היה לפני 17 שנים, והממשלה הנוכחית אפילו לא טורחת להעמיד פנים שהיא מעוניינת בחידוש המשא ומתן. על הסכם אוסלו חתמה ישראל בספטמבר 1993, ומאז עשתה הכל כדי שהוא ישמש ככלי להרחבת הכיבוש ועיגון שלו, לא לעצמאות פלסטינית. רוב תקופת הכיבוש הישראלי היתה תחת פרדיגמת הולכת השולל של אוסלו.
ומכיוון שבשטח כבר קיימת מדינה אחת, מה שנותר הוא לשנות את המהות שלה: ממדינת אפרטהייד, מדינה ציונית, למדינה של כל תושביה. אדם אחד, קול אחד. במשך עשורים, טענו מתנגדי המדינה האחת שאין טעם לדון בפתרון הזה, משום שהפלסטינים לא רוצים בו. ובכן, לפחות הפלסטינים בגדה רוצים בו. הגיע הזמן לחפש תירוץ אחר כדי להתחמק מהאמת: שמשטר של עליונות יהודית לא יוכל להחזיק אלא כדיקטטורה רצחנית, שהציונות תמיד נשענה על דחיית הרעיון הבסיסי של הסכמת הנשלטים.
קהלת הוא ארגון דוחה. השמאל צריך ללמוד מהפרקטיקות שלו
זעזוע נרשם אתמול (ה’) לאחר שהסתבר שארגון קהלת מתדרך את חברי הוועדה לבחירת שופטים ומוסר לנציגי הימין בוועדה פרטים על שופטים בלתי ראויים, לדעת הארגון. למשל, אם אתה מתנגד להתנחלויות באיזשהו אופן, אתה מופיע ברשימה השחורה של קהלת. יותר מדי אנשים תלשו שערות במקום לעשות את הדבר הנכון ולשאול “איך אנחנו עושים משהו דומה.”
קהלת הוא ארגון זר, ממומן על ידי זרים, חלקם דוחים מאד, שמטרתו להנכיח בציבוריות הישראלית מנטרות ותפיסות של הימין האמריקאי הקשה. הוא מתחפש לארגון ליברטריאני, כשבפועל מטרתו היא קידום מדינה יהודית והסגה לאחור של הישגים פרוגרסיביים. למשל, לפני כשבוע נציג של קהלת התראיין אצל קלמן ליבסקינד והתבכיין על “התבוללות.” אם חשבתם שליברטריאניות משמעה שכל אחד יכול לעשות כרצונו, לא טרחתם לקלף את הקליפה הדקה של הליברטריאניות הישראלית: ברוב גדול של המקרים, תגלו מתחתיה דתי לאומי.
וזה סבבה. זכותם של אנשים להפיץ את המסרים שלהם ולפעול לשינוי החברה. קוראים לזה פעולה פוליטית. ראוי היה שהיא תעשה בגלוי, אבל הימין הקשה יודע שהמסרים שלו – במיוחד המסרים הכלכליים – לא יתקבלו בברכה בציבור, והוא מעדיף לפעול מאחורי הקלעים.
יותר מדי אנשים הזדעזעו מהפגיעה בקדושתה לכאורה של הוועדה לבחירת שופטים. חברים, איך להגיד לכם את זה? שום דבר לא קדוש, והכל פוליטי. כן, זה נדוש. זה עדיין נכון. קהלת פועלת בעקבות המקבילים האמריקאים שלה, שבמשך 40 שנה הקפידו לנעוץ שופטים פוליטיים להפליא במערכת, כבלם נגד המגמה הדמוקרטית והפרוגרסיבית בארה”ב. מה שהשמאל צריך הוא להפסיק ליילל ולהתחיל להתארגן. אנחנו צריכים קבוצות שמאליות, ממומנות מארה”ב במידת הצורך, שיעשו בדיוק את אותו הדבר. אם היתה לנו קבוצה מאורגנת כזאת, סביר להניח שהמינויים המסריחים של איילת שקד ואפי נווה היו נתקלים בהרבה יותר התנגדות. אדם כמו אלכס שטיין, שהעביר את רוב חייו הפעילים בארה”ב ושהסיבה היחידה שמונה היא השמרנות שלו, היה מגלה שהמינוי הרבה יותר קשה. אולי אפילו היינו מצליחים לטרפד את מינויו של יוסף אלרון.
ממומנות מחו”ל? כן. הימין שופך מחו”ל לישראל כמויות דמיוניות של כסף, וכסף משנה את הפוליטיקה. הגיע הזמן שהשמאל הישראלי יתחיל להתמקצע, ויתחיל להלחם על כל תפקיד. ואם צריך, להלחם מלוכלך. אם יש לכלוך להוציא, להוציא אותו. למי שבוחל באמצעים בזמן שהצד השני מפברק את המציאות על בסיס יומי יש שם: לוזר.
זו זירת אגרוף. הכנסו אליה כמו שצריך. השאירו את בגדי הבלט בבית. אז אל תייללו על הפעולות של קהלת, ותתחילו לחקות אותן. אחרת יש רק שחקן אחד בזירה, והוא ינצח אוטומטית.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
תגובות אחרונות