פרויקט 300: רפורמת חפץ
מה שחשף ניר חפץ על חקירתו צריך להוביל לרפורמה מסיבית בתנאי החקירה והמעצר
ניר חפץ, אליבא דכמעט כל מי שפגש אותו, הוא חרא של בנאדם. מעבר לכך שהוא חרא של בנאדם, הוא שיתף פעולה – לעדותו-שלו – עם מניפולציות-ענק כנגד הציבור הישראלי; בין השאר, עם תרגיל ה”ערבים נוהרים” של נתניהו שנדחף בפוש לכ-700,000 איש ביום הבחירות של 2015, והוצמד בראשית של וואלה כמחצית היום ההוא כחלק מקניית השלטון בכסף של נתניהו – בזק תמורת שלטון. הוא לא חשף את כל הידוע – אם אכן חשף את כל הידוע לו – אלא כשהובא במצוקה קיצונית. חפץ היה שותף לקנוניה נגד המשטר הדמוקרטי, לא פחות מכך
אבל משזה נאמר, צריך לזכור: חפץ הוא חרא של בנאדם, אבל הוא קודם כל בנאדם. אנחנו לא יכולים להפנות את עינינו מהפרת זכויות האדם שלו בגלל ההתנהלות שלו והעבירות שביצע. לרוצחים יש זכויות אדם, על אחת כמה וכמה לעבריינים פחותים יותר. האופן שבו הרשו חוקרי המשטרה לעצמם להתעלל בו – מניעת שינה, עינוי של ממש; מניעת תרופות וטיפול רפואי; כליאת שווא; מניפולציות ואיומים לפרק את משפחתו, עינויים מנטליים לכל דבר – צריכים לזעזע כל אדם.
אני מבין את טענת-הנגד: לא עשו לחפץ שום דבר יוצא דופן. הוא לא נקשר בתנוחת לחץ (מה שבזמנים שבהם השפה היתה סטרילית פחות כונו פשוט “צליבה” או “סד עינויים”). הוא לא הוכה. לא טולטל. לא נמנעה ממנו גישה לעורך דינו. לא איימו עליו באונס אשתו. כל אלה טקטיקות חקירה מקובלות בשטחים הכבושים וכלפי “חשודים בעבירות בטחון.” הוא קיבל אוכל גרוע, נכלא שלא לצורך כטקטיקת חקירה (כולל השיטה המקובלת של החזקת אדם במעצר במשך ימים מבלי לחקור אותו), סבל מתת-תנאים, מחוסר שינה מכוון וממניפולציות רגשיות. כל אלה כלים שגרתיים בארסנל הכלים של חוקרי משטרת ישראל. וזו בדיוק הבעיה: זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, אם ניפול על הצד הלא נכון של משטרת ישראל.
חוקרי משטרת ישראל מאולפים להוציא הודאות. והם אכן הצליחו להוציא מחפץ הודאה. אבל מה שווה ההודאה הזו? כן, כן, אני יודע – פושעים מתוחכמים לא מדברים בחקירות. הם יודעים לשתוק. ואנחנו בכל זאת צריכים להוציא מידע מנחקרים, אחרת התוצאה תהיה שפושעים חכמים הולכים הביתה ופושעים טיפשים ישבו במאסר.
לשיטתי, אף אדם לא צריך להיות מזומן לחקירה, ודאי לא כחשוד, לפני שלמשטרה יש ראיות מוצקות נגדו – ראיות של ממש, לא “תחושות בטן”. חקירה לא אמורה להיות נעימה, אבל היא גם לא אמורה להיות עינויים. החוקר יציג לנחקר את הראיות מולו, יבהיר לו את משמעותן החוקית, יפעיל עליו כמה תרגילי חקירה (כמו טענה שחשודים אחרים הפלילו אותו), וישכנע אותו לשתף פעולה. לא ישבור אותו. המטרה של החוקר היא להגיע אל האמת, לא לחלץ הודאות שווא.
על כן, ותאמינו לי שקשה לי לכתוב את המילים האלה, אני תומך ביוזמה של גדעון “פלוגות” סער להחלת דוקטרינת הפרי הרעיל גם על חקירות בישראל. הבאת ראיות בדרכים פסולות? עינית מישהו? הראיות ייפסלו והאיש ישוחרר. אבל אין די בכך. כל מערך המעצר צריך להשתנות לחלוטין. מעצר הוא שלילת חירות, הסנקציה החזקה ביותר שיש ברשות המדינה. הוא צריך להיות כלי נדיר, לא הכלי הראשון.
עילות המעצר הרשמיות הן:
א. מסוכנות.
ב. חשש בריחה.
ג. חשש לשיבוש חקירה.
זהו. בשום מקום לא ניתנה המשטרה הסמכות להשתמש במעצר כדי לשבור עצורים. חפץ לא היווה כל סכנה; את החשש מבריחה ניתן היה לנטרל בצורה הרבה פחות פולשנית (לקיחת הדרכון, מעצר בית, איזוק אלקטרוני); את החשש משיבוש חקירה, בהבהרה שהוא נמצא תחת מעקב – ושאם יהיו ראיות לשיבוש, הוא אכן ייעצר. מה גם שהעבירות שבהן חפץ נחשד היו לא אלימות במובהק: שוחד ועבירות הונאה דומות.
אבל, כמו כל דבר כשזה מגיע למשטרת ישראל, ברגע שיש חריג החריג הופך לכלל. המשטרה לא אמורה להציג את החשודים אזוקים בבית המשפט, אלא אם הם מסוכנים; אבל ה”אלא אם” הזה הפך מחריג לכלל, וכך, אלא אם השופט קפדן או עורך הדין של החשוד עירני, חשודים מגיעים לבית המשפט אזוקים. המטרה – כמו בקשירת עיניהם של פלסטינים בפלנלית – היא בראש ובראשונה השפלה.
אבל גם השפלה איננה כלי חקירה מותר. העציר הוא רק חשוד. הוא לא הורשע בדבר, והחוק מצווה לשמור גם על כבודם של אסירים מורשעים. אדם איננו מאבד את זכותו לכבוד רק כי המשטרה חושדת בו. אבל, שוב, הכלל הזה נשחק משום שהמשטרה שוחקת אותו בעקביות, ובתי הדין למעצרים עובדים בשיטת הסרט הנע. כל עציר מקבל כמה דקות.
והגיע הזמן לרפורמה. נקרא לה רפורמת חפץ. אדם לא ייעצר ליותר מ-24 שעות אלא אם המשטרה תוכיח, ובפני שלושה שופטים ולא אחד, שיש בו מסוכנות, חשש לבריחה, או חשש לשיבוש מעצר. אנשים שייעצרו לשווא וישוחררו מבלי שיוגש נגדם כתב אישום, ובמיוחד אם אכן לא נחקרו בימי המעצר, יוכלו לתבוע אישית את החוקרים, ובסכומים שיגרמו למשכורת שלהם להיראות יותר בדיחה ממה שהיא. חוקר שיימצא אחראי לכליאת שווא של שלושה עצורים, יודח אוטומטית. הוא בעליל לא יודע איך להשתמש בכוח שמסרנו בידיו.
ניר חפץ גרם נזק עצום לחיים הציבוריים שלנו. אם הדוגמא שלו תוביל לרפורמה – גם אם המשמעות היא פסילת העדות שלו, גם אם המשמעות היא פסילת התיק נגד נתניהו כולו – אז אפשר יהיה לומר שהוא הועיל לנו במשהו. הגיע הזמן שהוא יעבוד עבורנו.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
נזק ולא נשק
כל מי שנחרד מאלימות המשטרה צריך לתמוך בהחלת דוקטרינת הפרי המורעל. נדמה שיש הרבה כאלה היום, משני הצדדים של המפה הפוליטית. במחיר כמה עבריינים שיצאו לחופשי וכמה עשרות מיליונים פיצויים, המשטרה תוכרח לרסן את אלימותה.