פרויקט 300: וכולנו אור איתן
לרגל חנוכה, כמה עובדות היסטוריות לא מוכרות במיוחד – והצעה קטנה
ברחבי ישראל, יאכלו הערב סופגניות ולביבות, ובחלק קטן יחסית מהבתים גם ידליקו חנוכיה. בחלק ניכר מהבתים שבהם תודלק חנוכיה, ישירו את שיר הנקמה הישן, מעוז צור:
“חשוף זרוע קודשך,
וקרב קץ הישועה:
נקום נקמת דם עבדיך
מאומה הרשעה.
כי ארכה לנו הישועה,
ואין קץ לימי הרעה;
דחה אדמון בצל צלמון,
הקם לנו רועה שבעה.”
זמן טוב, אם כן, להזכיר כמה דברים שהמיתוס היהודי העלים או עמעם.
כיבוש/שחרור ירושלים לווה בטבח המוני: המתיוונים, שעליהם איננו יודעים כמעט כלום, היו (עד כמה שאפשר לדעת) בכל זאת פלג בעל משמעות. הם הצליחו, בסיוע סלווקי חלקי, להחזיק את ירושלים יותר מ-20 שנה. הטקס שאנחנו חוגגים היום, טיהור המקדש על ידי החשמונאים, ודאי הצריך לא מעט עבודה – המתיוונים נעלמים מעל במת ההיסטוריה, ויש להניח שהם פשוט נרצחו בהמוניהם. מאחר והמקדש היה המבצר האחרון שלהם, חלק ניכר מהרצח ודאי בוצע שם. היה הרבה מה לטהר: טומאת מת היתה דבר מאד רציני אז.
המלחמה החשמונאית היתה מריבה בתוך האליטה: החשמונאים היו פלג אחד מתוך שורה של פלגים בקרב משפחות הכהונה. חלק ממשפחות הכהונה הפכו למתיוונות – תהליך שקורה בכל מקום שבו קמו ממלכות הלניסטיות; הן מאמצות את האוליגרכיה המקומית והופכות אותן לחלק ממנה – וזה סיפק לחשמונאים, משפחה שלא היתה מהחשובות, את ההזדמנות לקושש מרד עממי ולהדיח את יריביהם. ושוב: האויב העיקרי היו משפחות כהונה אחרות.
החשמונאים לא נלחמו על חופש דת: הם נלחמו על עליונות יהודית. במהלך הכיבושים שלהם (הממלכה הסלווקית היתה בתהליך מואץ של התפוררות ולא הצליחה להעמיד התנגדות ראויה), הם מחריבים מקדשים זרים בכל מקום שהם מגיעים אליו, ואת האדומים והיטורים הם מגיירים בכוח החרב. זה לימים יתברר כמהלך לא מוצלח במיוחד, כשמי שיסלק את החשמונאים מהזירה ההיסטורית יהיה הורדוס, צאצא אדומים. על כל פנים, הקנאות הדתית של החשמונאים מולידה איבה היסטורית כנגד יהודים בכל מקום שהם כובשים, איבה שתתפוצץ בפוגרומים איומים בתחילת המרד הגדול.
תוך שני דורות, החשמונאים מתייוונים: מכירים את השמות אלכסנדר ינאי, הורקנוס, אריסטובלוס? ידעתם ששלומציון נהגה לקרוא לעצמה במסמכים רשמיים אלכסנדרה? שני דורות לאחר ה”שחרור הדתי”, החשמונאים מצטרפים לכל המנהיגים שסביבם. קוואפיס, בדרכו האירונית, כתב זאת היטב:
“בעליל, המלך אלכסנדר ינאי
ואשתו המלכה אלכסנדרה
שווים לסלווקים בכל.
הם יהודים טובים, יהודים טהורים, מעל לכל יהודים אדוקים.
אבל, מתוקף הנסיבות,
גם מצטיינים בדיבור יוונית,
ואף הינם ביחסי ידידות עם יוונים ומלכים מתיוונים –
כשווים בן שווים, יובהר נא.
המלאכה שהחלו יהודה המכבי הגדול
וארבעת אחיו המפורסמים
אכן הושלמה היטב,
הושלמה בדרך הברורה ביותר.”
ורוב ימיהם הם נוהגים כדיקטטורה צבאית: זמן קצר לאחר שהחשמונאים לוקחים לעצמם כתר מלוכה, ולא רק את כתר הכהונה, הם מוצאים את עצמם במלחמת אזרחים מול רוב האוכלוסיה היהודית. זו האחרונה האמינה שמלוכה שייכת לבית דוד, לא לבית צדוק, ושהיא שמורה למשיח. החשמונאים, משפחת כהונה, עוברים תוך זמן קצר לצד הצדוקי במלחמת האזרחים שתמיד בערה מתחת לפני השטח, והיא מתפרצת למלחמה חמה תוך זמן קצר. החשמונאים נאלצים, רוב ימיהם, להשען על שכירי חרב כיוון שאינם יכולים למצוא חיילים נאמנים. אלכסנדר ינאי צולב, על פי הדיווחים (האם הם תעמולה עוינת? אין לדעת) 70 חכמים פרושים (שימו לב למספר העגול המחשיד), וסעד את ליבו מתחת לצלבים.
האם ושבעת בניה: הסיפור המקורי לא קורא לה חנה (זו תוספת מאוחרת יותר, כנראה בהשפעת חנה אם שמואל, והמשמעות של ‘חנה’, החומלת), אבל הוא המורשת העיקרית והארסית ביותר של מלחמת החשמונאים. על פי האגדה, שראשיתה בספר חשמונאים ב’, אם ושבעה מבניה הובאו בפני אנטיוכוס הרביעי אפימנס, ואחד אחרי השני הם נדרשו לאכול בשר חזיר; אחד אחרי השני, הם סירבו; ואחד אחרי השני, הם הוצאו להורג לעיני האם. זה כנראה לא קרה – שימו לב, שוב, למספר הטיפולוגי 7 – אבל הסיפור חוזר על עצמו במספר גרסאות. בגרסה התלמודית המאוחרת מאד, הרודף איננו אנטיוכוס אלא “קיסר”, והעבירה שהילדים נדרשים לבצע היא עבודה זרה: להשתחוות לקיסר. בכל הגרסאות האם מעודדת את בניה, ואחר כך היא מתה – בתלמוד היא שמה קץ לחייה בקפיצה מגג.
האגדה הזו מאומצת על ידי הכנסיה בשלב מוקדם מאד, שרואה באם ובניה מרטירים (אם אתם בקטע של שרידי מרטירים, יש להם אתר עליה לרגל בקלן, מכל המקומות; אני ממליץ על ביקור בקלן בכל מקרה), והיא מזריקה פנאטיות וסבל לאלפי שנים קדימה. אנשים אמיתיים לגמרי, ילדים אמיתיים לגמרי, מוסרים את עצמם להמתה בשם הבל וריק, מתפללים אל אל לא יושיע. מכל אירועי התקופה, לזה – שהוא מיתוס ולא אירוע של ממש – יש את ההשפעה הארוכה והמזיקה ביותר.
התייוונו: אנחנו לא יודעים על המתיוונים כמעט דבר: אין משפט שניתן לכתוב עליהם שאין לסייג. כתביהם, ככל שהיו כאלה, לא שרדו. אמונותיהם לא ידועות לנו, כל שנתון לנו הוא התעמולה של אויביהם, שבסופו של דבר הכחידו אותם. ואף על פי כן, התיוונות היא האופציה השפויה היחידה שניצבת בפנינו: לדחות אלפי שנים של שנאת זרים, עליונות יהודית, קנאות דתית; להכיר את הזר כאחר, ולהתחתן בו; להחזיר לעצמנו את אהבת החיים והיופי שהיהדות תמיד דחקה לאחור, למחוק את הדם והשנאה.
נסיים בטשרניחובסקי, שידע:
“הנני הראשון לשבים אליך,
רגע בו קצתי בגסיסה לדורות,
במועד בו אשבור אזיקי הנפש […]
ואבוא אליך:
באתי אליך, מול פסלך אקודה.
פסלך – סמל המאור בחיים;
אקוד, אכרעה לטוב ולנעלה,
לאשר הוא נישא במלוא כל העולם,
לאשר הוא נהדר במלוא כל הבריאה,
לאשר יש מרומם בסוד-סודות היצירה.
אכרע לחיים, לגבורה וליופי.”
ראו באור.
(יוסי גורביץ)
אצלי רק מדליקים את החנוכיה ובקושי סופגנייה אחת .בינינו מי זוכר את מילות השירים?
באיחור קל מספר הערות
הטבח של המתיוונים הוא היפותטי לחלוטין. לפי ספרי מקבים הדרך למקדש ולהשתלטות על ירושלים היתה די פנויה ואין שום עדות לטבח מתיוונים.
באופן כללי שני ספרי מכבים מדברים בעיקר כל קרבות נגד צבאות סדירים (או התנגשויות בין קבוצות אתניות שונות) ולא קרבות פנימיים.
רוב העם היהודי (הקבוצה היהודאית?) בתקופה היה על הציר של ההתייוונות- לא היתה בינאריות- עיקר המאבק היה על היקף או מידת המעורבות והאימוץ של מרכיבים מהתרבות ההלניסטית (אין כמעט התיוונות פר סה – סטייל דרויזן- בשום מקום במזרח).
המכבים היו בתחילה בחלק היחסית שמרני ואח"כ נעו תוך כמה דורות לחלק הפחות שמרני (דברים שרואים מכאן וכו').
לכן מן הסתם לרוב ה"עם"- על חלקיו היותר מיוונים – לא היה אכפת אם המיסים שלהם נשדדים על ידי המקדש שנשלט על ידי המכבים/ חשמונאים או אנטיוכוס אפיפנס (ובפועל הליודורוס).
גם ההרס והגיור של היטורים או האדומים מתרחש רק סביב שנת 110, עד אז יש כחמישים-שישים שנה של ייצוב הממלכה (כמעט) ללא מאבק רציני בלא יהודים. וגם המאבק הזה הוא בעיקר בין אליטות. אצל ה"עמך' יש לא מעט שיתוף תרבותי.
אגב כבר אבא של אנטיוכוס, סלבקוס השלישי התחיל לבזוז ול"חלל" מקדשים – כולל אלו של האדומים. כך שגם בזה היהודים אינם מיוחדים.
אי אפשר לטעון מצד אחד שהחשמונאים התיוונו- ואכ"ח לדבר כל הכחדת המתיוונים. זה לא עובד לוגית. שוב, כאמור מדובר ברצף ולא בבינאריות- לכן לא באמת היתה "סיעה" שהיה צריך להכחיד.
שים לב לספור במכ"ב פרק ד (23-20) על המשלחת למשחקים הכמו אולימפיים בצור. מצד אחד שותפות בארוע פגאני, מצד שני תשלום עבור ספינות ולא קורבנות.
את כל הקנאות; שנאת זרים וכו' יש לחפש אצל חז"ל, אבל ביתר שאת בהגות הרומנטית-לאומנית-פשיסטית של המאות האחרונות. את ההגות היהודאית-מתיוונת לעולם לא נכיר (למעט פילון, מק"ב ומק"ג- אבל הם חיו במצרים).
למה לבאס? עד שכבר יש חג שהוא חלק מהמורשת הן של היהודים והן של הפלסטינים, שהרי הם רואים בתושבי חבל הארץ הזה לדורותיו את אבותיהם, ואם לשיטתם ישו היה פלסטיני, קל וחומר שגם החשמונאים.