החברים של ג'ורג'

הרפובליקה היהודית של ישראל

נחום ברנע חשף היום (ו'), ב"מוסף לשבת" של ידיעות, שממשלת ישראל משקיעה מדי שנה כ-40 מיליוני שקלים בנסיון לגייר את אזרחיה שיהדותם מוטלת בספק. המדובר בעיקר במהגרים ממדינות חבר העמים. הנסיונות הללו נחשבים לכשלון: מספר המתגיירים אפסי. רוב הכסף (כ-60%) הולך למכון ללימודי יהדות (מל"י) של הסוכנות היהודית, שעם זאת מצליח להביא לגיור של כשליש בלבד מכלל התלמידים שלו.

נסתכל שוב על העובדות הללו: מדינת ישראל משקיעה סכום לא מבוטל בהמרת דתם של אזרחיה, ולדת אחת בלבד – היהדות האורתודוקסית. גיורים אחרים הם לא חלק מהמשחק; הרבנות הראשית לא היתה נותנת את ידה לכך. למדינת ישראל לא טוב, כשאזרחיה לא יהודים כדת: היא רוצה להפוך אותם ליהודים טובים. גם אם הם לא רוצים.

הסוכנות היהודית היא לא הגוף הממשלתי היחיד שעוסק בגיור. עוסק בו, בהצלחה ניכרת הרבה יותר, גם צה"ל. היוזמה היתה של האתון הרשמית שלו, אלעזר שטרן. הלז, כששימש בעוונותינו כקצין חינוך ראשי, נדהם לגלות שכ-600 חיילים מבקשים מדי שנה להשבע אמונים לצה"ל על הברית החדשה. אחרי שצרח על כמה מהם במסדר, והם פרצו בבכי, הוא החליט לפתוח בפרויקט גיור בצה"ל, ובשעתו דווח שמאות מהם מתגיירים מדי שנה. ב-2010, פתח צה"ל במסלול גיור גם לחיילי מילואים.

שטרן טען בשעתו, וכמעט ננזף, שחיילים לא יהודים הם חיילים פחות טובים. זה כנראה היה גורם לצבאותיהם של יוליוס קיסר, ג'ינג'יס חאן ונפוליאון לפרוץ בצחוק רועם. מותר לטעון שמאז שצה"ל הפך לצבא יהודי יותר, שעסוק בלי הרף בזהותם של חייליו ובדמוניזציה של האויב, הוא צבא גרוע יותר. אולי זה נובע גם מכך שהצבא מעסיק יותר מדי אוכלי חינם שעסוקים בפנטזיות על אונס.

חיילים טובים הם חיילים שמגינים על ביתם. לצבאות עממיים יש בכך יתרון על צבאות מקצועיים. אפשר היה לבנות אתוס אזרחי בישראל, אתוס שוויוני, שבו התפקיד של החייל הוא להגן על ביתו, ולא משנה מה דתו של החייל. מצד שני, זה היה דורש שינוי מהותי בתפקידו של הצבא: מצבא כיבוש שמשמש כחוד החנית של התנועה הלאומנית היהודית, שעוסק עבורה בטיהור אתני, לצבא של אזרחי המדינה שלו. כלומר, צבא שהוא זרוע של חברה אזרחית.

וישראל, כידוע, איננה מדינת אזרחיה. היא מדינת יהודיה. על כן היא רוצה שיהיו כמה שיותר מהם, כדי שיהיה לה יותר בשר תותחים שיוכל להחזיק בעקשנות בכיבושים שלה – הכיבוש, אחרי הכל, הוא הפרויקט הישראלי הגדול ביותר והמושקע ביותר. היא יכולה לחיות, במאמץ ובחירוק שיניים, עם אזרחים לא יהודים – אבל עם אזרחים ספק יהודים, כאלה שאומרים שיהדות היא לא דבר חשוב להם, היא מתקשה הרבה יותר להסתדר. היא צריכה לגייר אותם. מהבחינה הזו, המדינה הציונית היא סוג של כנסיה: היא חיה הרבה יותר בשלום עם כופרים – קרי, מאמיני דת אחרת – מאשר עם מינים, קרי אנשים שמעזים לחלוק על עיקרי הדת שלה, או לומר שהם לא חשובים, מתוך הדת עצמה.

מדינה נורמלית, כלומר כזו שאיננה מדינת דת, היתה מניחה לתושבים שלה להאמין במה שהם רוצים, כל זמן שהאמונה הזו לא כוללת אלימות כלפי אנשים אחרים. היא היתה מצפה מהם לשלם לה מסים כדי שתוכל ליישם שורה של תכניות ממשלתיות לרווחת האזרח, והיתה מצפה מהם שיטלו נשק בידם כדי להגן עליה במקרה שתמצא את עצמה במלחמה.

ישראל, כידוע, איננה מדינה נורמלית. היא מדינת דת. שטרן עצמו, שילוב דוחה במיוחד של הדת היהודית עם דת החאקי, לא צריך להפתיע אותנו. מי שצריכים לשאול את עצמם למה זה נשמע להם הגיוני שהמדינה שלהם עוסקת בהמרת דת – בצבא, בהיותו מסגרת שכופה קונפורמיות יש לשער שמופעל לא מעט לחץ על מגויסי הכפיה שהדת הרשומה שלהם לא מספקת לשנות את המצב הזה – הם הישראלים החילונים. הם הרי כלל לא דתיים, לדבריהם. אז למה חשוב להם, חשוב להם מספיק עד כדי העסקת כלי קודש בתשלום על ידי צה"ל ועל ידי הסוכנות היהודית, להמיר את דתם של אחרים?

התשובה היא שכמו בהרבה תחומים אחרים, חלק ניכר – אם לא רוב – מהחילונים היהודים אינם באמת חילונים. הם פשוט אורתודוקסים שלא אוהבים לקיים מצוות, אם כי הם מקפידים באדיקות ראויה לציון על הציווי "שנא את הרבנות." הרעיון של חתונה עם מישהו שמחוץ לקבוצת הדם שלהם ממלא אותם אי נוחות במקרה הטוב, סלידה עמוקה במקרה הרע. הם הפנימו את מה שמערכת החינוך הציונית לימדה אותם: שישראל היא ארצם של היהודים מכוח זכות היסטורית. אם הם לא יהודים, והם לא יודעים ולא באמת רוצים להיות יהודים, אז כל נוכחותם במה שהיה פעם פלסטינה היא גזל. זהות עצמאית משלהם הם לא מפתחים, כי זה מצריך מחשבה, ומדינת כל אזרחיה תאלץ אותם – הם יודעים היטב – לוותר על הפריבילגיות שלהם כבני עם האדונים.

אז הם משלמים מס שפתיים לדת שהם מסרבים להכיר בעצמם, ודורשים שאחרים – כאלה שייכים לקבוצת הילידים ושנמצאים בקבוצה שולית ביחס, כמה נוח – יעברו המרת דת שהם עצמם כלל לא היו מעלים על דעתם לעבור.

ובדרך הם מוכרים את מה שיכלה להיות מדינה חופשית לאלעזר שטרנים ולסוכנות היהודית, שיקפידו לוודא שזו תהיה מדינת מסדר צבאי דתי. בלעדיהם זה לא יכול היה לקרות.

(יוסי גורביץ)

על זרזירים ועורבים: המקרה של יאיר לפיד ואלעזר שטרן

(עדכון: עקב תלונות של קוראים, שמצאתי בהן צדק, שיניתי את הכותרת. – יצ”ג)

במסגרת החידושים וההמצאות של מפלגת "יש דיווידנד" של יאיר לפיד, דיווחנו כבר על כך שלפיד מבטיח תשואה של 4% שנתיים למשקיעים במפלגה שלו, והיום נתקלתי אישית בכך שהמפלגה מצפה שאנשים ישלמו כדי להשתתף בכנסי הבחירות שלה: הוזמנתי לאירוע של המפלגה בשבת בתל אביב, הסכמתי – אני מודה ומתוודה שהמטרה היתה לשאול את לפיד שאלות קשות, כיוון שהעיתונאים הממוסדים לא עושים את זה – והיום קיבלתי מייל שמבקש ממני לתאם את הגעתי עם קופת אתר האירוע. בבדיקה טלפונית, התברר שאני אמור להשליש להם 60 ₪ כדי לזכות בעונג לשמוע את יאיר לפיד מסביר לי למה אני צריך להצביע עבורו ולפעול למענו, כדי שיוכל להחזיר למשקיעים את כספם. ויתרתי על התענוג.

אבל זה בוטנים לעומת הידיעה הקצרה של "ידיעות" הבוקר. לידיעה אין אישור, אבל היא מריחה כמו הדלפה: היא מתארת את רשימת המועמדים של לפיד, זו שטרם נחשפה אבל צפויה להיחשף בקרוב (ניחוש: לפיד ינצל לשם כך את הטור האחרון שלו ב"7 ימים," ביום שישי הבא.)

ברשימה בלט מיד שמה של האתון הרשמית של צה"ל, האלוף במיל' אלעזר שטרן. על פניו, זה לא צריך להפתיע: תכנית גיוס החרדים של לפיד מבוססת במישרין על זו של שטרן, והקשקשת של שטרן על "ערכים" ועל כך ש"כל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו כאילו יצא מאושוויץ" מתאימות ללפיד כמו גנב אמל"ח להנהגת "אם תרצו."

יש רק בעיה אחת: כבר הוכח משפטית שלפיד היה שותפו של שטרן לדבר עבירה בהוצאת מסמכים מצה"ל כדי להכפיש חייל. כזכור, לאחר שהחייל חננאל דיין סירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ בעקבות ההתנתקות, הדליף שטרן – אז ראש אכ"א – ללפיד פרטים מתיקו האישי של דיין. לפיד כתב טור רווי השמצות אישיות ולגלוגים על שמו של דיין, שתבע אותו תביעת דיבה. לפיד התגלה כעיתונאי קטן מאד ומיהר לחשוף את המקור שלו. בתגובה, דיין תבע גם את שטרן. זה נגמר בכך שהמדינה שילמה עבור שטרן פיצויים לדיין.

אף אחד לא יצא טוב מהסיפור ההוא: לפיד נחשף כזרזיר עט שכותב טורים עבור בכירים בצה"ל עם עתיד פוליטי, כמי שמשתף פעולה בקשר של אלוף נגד חוגר, וכמי שאין לו את האומץ לעמוד בתביעת דיבה שהרוויח ביושר ולהגן על מקורותיו. שטרן, שרוממות ה"ערכים" תמיד בפיו, בגד בכל ערך צה"לי, עבר לכאורה על החוק והפר את חובת האמונים שלו כלפי חננאל דין – הכל למען רווח יח"צ פעוט וקצר ימים. למותר לציין שכל זה לא הוזכר ולו בשמץ בעיתון של לפיד.

אז עכשיו שטרן, שהדליף ללפיד מסמכים פנימיים שעל חשאיותם הופקד, ושציפה – בצדק, כפי שהסתבר – שהציבור הוא זה שישלם את הקנס על הפשע שהוא ביצע, הופך לחבר ברשימה של לפיד. מותר להעריך ששטרן, שיודע שהוא שרף את עצמו בציבור חובשי הכיפות בשל תמיכתו בהתנתקות, משתמש בלפיד כדי להכנס לכנסת מטעם תנועה חילונית לכאורה; מותר להעריך שלפיד, שמדבר הרבה מאד על השירות הצבאי בתור ג'ובניק, משתמש בשטרן כדי שזה יאציל הילה צבאית על הרשימה של "יש דיווידנד." כלומר, הם מתנהלים בדיוק כמו בימים הטובים ההם.

יש שם להתנהלות כזו. ולא, הוא לא "פוליטיקה חדשה."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

סופית ורשמית: צה"ל עובד עליך, מותק

זוכרים את הקמפיין ארוך השנים נגד ה"השתמטות" שארגן צה"ל, בעיקר באמצעות האתון הרשמית שלו, האלוף אלעזר שטרן? אז מסתבר, כפי שנכתב בבלוג הזה לא פעם ובמיוחד לפני שנה וחצי, שמדובר בקמפיין שקרי.

על פי המיתולוגיה של שטרן, שפומפמה בהתלהבות גם על ידי יורשיו ובמיוחד על ידי התקשורת, יש אוכלוסיה גדולה של חילונים שמשתמטת משירות צבאי. עכשיו, זה היה בולשיט מהתחלה ועד הסוף, כי אין דבר כזה, "משתמטים." בהגדרה, אדם איננו יכול להשתחרר מצה"ל אלא אם צה"ל שחרר אותו. ישנם, כמובן, עריקים, כלומר מי שחייבים בשירות אך נמלטים ממנו, וצה"ל והכתבים הצבאיים עשו כמיטב יכולתם כדי לבלבל בין המושגים – פעם אחר פעם, כתבים צבאיים התייחסו לעריקים כאל "משתמטים" – אבל אין משתמטים. כל מי ששוחרר מצה"ל, או לא גוייס לצה"ל, שוחרר כחוק. הוא לא השתמט, הוא לכל היותר הושמט.

השבוע פורסמו נתוני האמת על הגיוס. כ-75% מהצעירים היהודים מתגייסים. מבין 12% שאינם חרדים ואינם מגויסים, שלושה אחוזים כלל אינם גרים בישראל; שלושה אחוזים לא עומדים בנתוני הסף של צה"ל; ושישה אחוזים מקבלים פטור מסיבות רפואיות – בין אם סיבות פיזיות בין אם סיבות נפשיות. למי שעוד לא קלט את זה, אולי הפוסט של ואן דר גראף אחותך – עזבו את שלי ולכו לקרוא אותו – יבהיר סוף סוף שמחלה נפשית היא מחלה לכל דבר. היא לא התחמקות, היא לא השתמטות, היא מחלה.

כלומר, אין תופעה של השתמטות ומעולם לא היתה תופעה כזו. יש אנשים שלא מתאימים לשירות בצה"ל. ככה זה. לא כולם מסוגלים לעמוד בדרישות שלו. יש שיעור ניכר של אנשים שאנחנו יודעים שהם לא מתאימים לשירות בצה"ל רק אחרי שהם משתמשים בנשק שהוא נותן להם כדי להפסיק את הסבל וליטול את נפשם בכפם. לאורך השנים, צה"ל הקפיד לשקר על מספר המתאבדים ומסר נתונים חסרים עליהם, כשהוא מעדיף לסווג התאבדויות כ"תאונות נשק." אף על פי כן, אנחנו יודעים היום שהתאבדות היא סיבת המוות המובילה בצה"ל בשנות שלום.

כאן גם המקום לומר, שוב, שהחרדים אינם משתמטים. הם קיבלו פטור חוקי לגמרי משירות צבאי – אותו פטור בדיוק שניתן לנשים דתיות. אם יש עליה במספר הצעירים שאינם משרתים, היא נובעת מעליה במספרם של החרדים. לא מאיזה גל השתמטות בדיוני בקרב צעירים חילונים.

אז למה ניהלו שטרן ואחרים את קמפיין ההונאה הפומבי הזה? מדוע התחיל הגוף המתוקצב ביותר בישראל, בעל היוקרה הגדולה ביותר, במחול השדים הזה? מדוע סחררו את המדינה במשך שנים בדיון על תופעה שהם ידעו היטב שאיננה קיימת?

בגלל התפיסה הממארת של "ערכים." ספק אם יש אדם ערכי פחות מאלעזר שטרן, מי שעבור המפקד שלו היה מוכן לחפות על הפקרת מדחת יוסף ולומר ש"לא תמיד אפשר להציל פצועים"; מי שתוך עבירה חמורה על ערך הרעות של צה"ל, הדליף ליאיר לפיד פרטים מהתיק האישי של החייל חננאל דיין, שהביך את צה"ל – ואז השאיר את צה"ל לשלם את מחיר העבירה הזו על הקוד האתי שלו.

שטרן, נזכיר, מיקד את הביקורת שלו בתל אביבים – אותם הוא תיאר כתלושים, נהנתנים, "לא מחוברים לעם." אם זה מזכיר לכם את הטענה של בוגי יעלון שהציבור הישראלי הוא "החוליה החלשה בשרשרת," זה לא מקרה. אם זה מזכיר לכם את התפיסה של ממשלת נתניהו וקהל הבית שלה, האוליגרכיה הכלכלית שלנו, שהמוחים נגד המדיניות הציונו-קפיטליסטית הם "מעשני נרגילות ואוכלי סושי," גם זה לא במקרה.

מה מפחיד את הגנרלים והאוליגרכים גם יחד?

פלג מרכזי בציונות תמיד ראה בנורמליות אויב. תל אביב הנורמלית כל כך – העיר הראשונה שבנו יהודים אי פעם, והם בנו אותה כדי שתדמה לווינה וברלין, שנואות נפשן של הציונות הרומנטית – תוארה על ידי כמעט כל סופר ציוני חשוב כמאורת חטאים. האתוס הציוני, שנשען ברובו על דם ואדמה, היה אתוס פוריטני: עמוס עוז אמר פעם שבקיבוץ מותר היה לאשה לקחת כמה מאהבים, אבל אסור היה לה להיראות כאילו היא נהנית ממין. באותה המידה, התנגד הפלג הפוריטני – ולא במקרה השורשים שלו הם בתנועת העבודה, שממנה מגיע יעלון – לכל התפתחות תקשורתית: הקיבוצים התנגדו למכשירי רדיו פרטיים, כי הם אפשרו האזנה פרטית, ולא קולקטיבית; אחר כך הגיעה ההתנגדות למכשירי הטלוויזיה, והמלחמה המשונה שניהלה הממשלה נגד מכשירי טלוויזיה צבעוניים. מי שגדל בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, עוד יזכור את הטלוויזיות הצבעוניות שעוקרו, באמצעות "מחיקון", לכדי טלוויזיות בשחור לבן, ואת מכשירי ה"אנטי מחיקון" הפיראטיים, ואת תגובת הממשלה קצרת הימים ב"אנטי-אנטי-מחיקון," שהעלים שוב את הצבע מהשידורים.

זה נראה מגוחך להפליא היום – זה אכן היה מגוחך להפליא – אבל המטרה היתה פשוטה: למנוע מהאזרח להתענג על השידורים בצבע שסיפקו המדינות השכנות, להשיב אותו לחיק הקונסנסוס של קול ישראל ורשות השידור, שם הקפידו לא לשדר ביקורת על יסודות הציונות ועל יסודות המשטר.

התביעה להכפיף כל אזרח ישראלי לעולו של הצבא, גם כאשר בעליל הוא לא מתאים לכולם – ואפשר לטעון: גם לא לרובם – של האזרחים, היא נסיון נואש להשיב לאחור את הדומיננטיות של מסר אחד, יהודי-ציוני-פוריטני, מסר שמאוים על ידי כל מסר חופשי. וכאן המקום לומר שוב: השירות הצבאי הוא עבדות. אנחנו לא צריכים לדרוש את הרחבת מסגרת העבדות, אנחנו צריכים לדרוש את הרחבת החופש: את הפיכתו של השירות הצבאי למשהו שאדם לוקח על עצמו מרצונו.

ולא במקרה, האנשים שיצעדו הערב בשם "שוויון בנטל" הם בדיוק האנשים שעומדים נגד כל רעיון של שוויון בישראל, נגד עצם הרעיון של שוויון כלכלי או שוויון בזכויות. לא במקרה, שטרן ויעלון ו"אם תרצו" מדברים באותו בוז על תל אביב שנשמע מפי הציונים הישנים: הם מאמינים באדם שכפוף לקולקטיב, ובהפרשי זכויות בין הקולקטיבים. ובין השורות, מבצבצת גם האמונה בכך שכפי שיש סדר ציוני נכון, יש גם סדר כלכלי נכון; ושכפי שאנשים נולדים אל הסדר הציוני הנכון (ואם הם מוציאים את עצמם מתוכו, הם מכונים "תלושים" או "שונאי עצמם", או כפי שכינו אותם האנטישמים ונתניהו, "קוסמופוליטים"), כך הם גם נולדים אל הסדר הכלכלי הנכון, ושמי שמנסה להפר את הסדר הזה – שגם הוא מוכתב על פי לידה – שבו יש אוליגרכים (הם מעדיפים לקרוא לעצמם "מפרנסים") ופלבאים, הרי שהוא אנרכיסט. כי עצם הרעיון שאפשר לשנות את השיטה הכלכלית, שיתכן סדר שבו העולם לא נחלק למי שיש להם ומי שאין להם, פוגע ברעיון הפוריטני. לא נולדת כדי לחיות; נולדת כדי לשרת. אצל הפוריטנים המקוריים, השירות היה לאלוהים. אצל הפוריטנים הציונים, השירות הוא לאומה. ופוריטנים מכל הסוגים תמיד האמינו שאם אתה עני, זה מגיע לך, כי אתה לא מתאמץ. הרי, כידוע, כל ילד משכונת התקווה, אם רק יתאמץ, יוכל להגיע לאותם הישגים בדיוק כמו כל בן של אוליגרך. מה, לא ראיתם את יוצאי שכונת הארגזים כובשים בהמוניהם את המחלקות הכלכליות באוניברסיטאות, ומשתלטים על הדירקטוריונים של החברות הגדולות במשק?

הרעיון שכל בני האדם שווים בזכויותיהם, ושיש להם גם זכות לשוויון בהזדמנויות, עודנו רעיון רדיקלי. הוא מסכן את הרעיון הציוני, שכולו נשען על התפיסה של עם נבחר, והוא מסכן את האוליגרכיה הכלכלית שהעבירה אליה את רכוש הציבור תמורת כמה חרוזי זכוכית מאז החל תהליך ההפרטה. הא בהא תליא: מי שצועד למען הרעיון הספרטני של "שוויון בנטל", במקום הרעיון של הסרת הנטל, צועד גם עבור הקפאת המצב החברתי. ובכירי צה"ל שהחלו בקמפיין השקרים של ה"השתמטות," הם בשר מבשרו של הממסד הזה. גם הם, אחרי הכל, יפנו לסקטור העסקי אם לא יפנו לפוליטיקה – או שיפנו אליו אחרי שייכשלו בפוליטיקה.

אז הגיע הזמן לומר די לכל זה, ולהתחיל ליצור סדר חדש, כזה שישרת את כל תושבי ישראל – ולא את הממסד שלה. אם אתם תומכים בכך, בואו הערב ב-19:30 לרחבת הבימה.

(יוסי גורביץ)

צבא ההגנה ליהוה, או: מי נתן את ההוראה?

לפני כעשרים שנים בערך, צעיר ויחסית טיפש, שרצתי בבסיס המנהל האזרחי בדיר אל בלאח. ערב שבת, ארוחת שבת, ומישהו צריך לעשות קידוש. זה חלק מפקודות מטכ"ל. אני סירבתי, שאר החיילים החילונים לא היו סגורים על איך בדיוק, ואחרי כמה דקות של נסיון להשליך את המטלה הזו על מישהו אחר – ההוויה הצבאית הבסיסית – לקח סמיר על עצמו את המטלה. סמיר היה הקצין לתפקידים מיוחדים. הוא היה דרוזי. הוא קרא את הקידוש מהסידור מוצלח מאד, בהתחשב בכך שזו היתה הפעם הראשונה שלו.

צה"ל תמיד היה צבא דתי. הוא אילץ חיילים חילונים להשתתף, בפקודה, בטקסים דתיים – מקידוש בליל שבת עד סדר פסח. הצבא היה מעורב, במיוחד בימיו של אלעזר שטרן, בהמרת דתם של החיילים שלו. ליהדות אורתודוקסית, כמובן. אתמול חיסל צה"ל, באמצעות לשכת הרמטכ"ל בנימין גנץ, את שאריות הספקות: נרשמה הכרעה בוויכוח ארוך שנים האם יש בטקס לזכר חיילי צה"ל יש לומר "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו…" או שמא יש לומר "יזכור אלוהים". צה"ל בחר באפשרות השניה. או, אם לדייק, אליבא דגנץ צריך לומר "יזכור אלוקים."

מעבר למבט הציני על גנץ עצמו, שמאפשר לנו לקבוע – בהתחשב בעמדות קודמות שהביע – שהוא מתחיל את הקריירה הפוליטית שלו בשלב מוקדם יחסית, יש כאן אמירה מעניינת. צה"ל אומר, בעצם, שהוא לא גוף לאומי: הוא לא פונה אל "עם ישראל", אלא אל יהוה. "עם ישראל" הוא ישות מעורפלת, שיכולה להכיל – עם קצת רצון טוב – את כל תושביה של ישראל, גם אלה שאינם יהודים אורתודוקסים, והיא יכולה לדבר גם אל חיילים שאינם מבני הדת הזו שנלחמים בשורות צה"ל. "יזכור אלוקים" – לא בדיוק.

נקודה מעניינת: התגובה של לשכת הרמטכ"ל אומרת שמה אתם רוצים מהחיים שלנו, זה חלק מפקודות מטכ"ל, ספציפית פקודה 330901 (זהירות, מסמך). מעבר לעובדה שהפקודה אומרת "אלוהים" ולא "אלוקים", הפקודה נכנסה לתוקפה – על פי המסמך – ב-10.3.2008. כלומר, לא כל כך מזמן. כלומר, בתקופה שאחד אלעזר שטרן היה ראש אכ"א. כלומר, יש יסוד סביר לחשד שהפקודה הזו שונתה, כמובן בלי שום התרעה ציבורית, בדיוק כאשר מתנהל דיון סוער בנושא. אחרי הכל, ההנחה האחרת היא שבמשך 60 שנה כמעט פעל צה"ל, בטקס המרכזי ביותר שלו, בניגוד לפקודותיו-שלו.

ביקשתי את תגובת דובר צה"ל בנושא, וקיבלתי תשובה ראשונה מהירה יחסית. הפקודה, נמסר, נכתבה במקור בשנת 1981, ועברה שני שינויים: ב-2004 וב-2008. מה היה הנוסח שלה קודם ששונה, לא ידעו לומר לי, משום שהדבר מצריך נבירה בארכיונים. אני חושד שמעט מאד ממה שכתב צה"ל ב-1981 עבר מחשוב. כשתגיע תגובה, אציין אותה. כפי שהדברים נראים – וזו, כאמור, תגובה ראשונית – הפקודה אושרה על ידי פורום מטכ"ל, ולא ברור אם גורמים אזרחיים כלשהם היו מעורבים בניסוחה.

במדינות שבהן לוקחים ברצינות את רעיון הפיקוח האזרחי על הצבא, פקודות הקבע של הצבא לא נסגרות בדיון פנימי של המערכת הצבאית עצמה; הן נושא לדיון אזרחי נוקב. ראינו את זה בשנים האחרונות בארה"ב, כשהדיון סביב פקודות הקבע החדשות של חיל היבשה התעמת ישירות עם תפיסת ממשל בוש, התומכת בעינויים (בישראל, כמובן, עינויים הם בקונסנסוס ולא מעוררים שום דיון ציבורי). בישראל, בעל עניין בצה"ל יכול לבצע שינוי בפקודות מטכ"ל, שיש לו השלכות על היחסים בין דת ומדינה, בלי להעלות על הדעת שלמערכת האזרחית יש מה לומר בנידון.

כמו בשורה של מקרים אחרים – למשל, שילובן של נשים ביחידות לוחמות – ברור שהצבא נכנע כאן ללחץ דתי, אולי של שטרן עצמו. זה האחרון התפרסם כאשר צעק על חיילים שנשבעו אמונים לצה"ל על ברית חדשה ולא על תנ"ך וגרם להם לפרוץ בבכי – תקרית שהביאה את שטרן לדחוף בכל הכוח את תוכנית הגיור של צה"ל, ושאומרת כל מה שצריך לומר על צה"ל בתקופתו.

צה"ל ממשיך לטעון, לאורך השנים, שהוא א-פוליטי. זה אף פעם לא היה נכון, והפעולה הזו של צה"ל בכל מה שקשור לפרהסיה הציבורית, הצהרתו שזו צריכה להיות דתית ולקבל את אלוהים – סליחה, "אלוקים" – מעידה על כך היטב. הנוסח החדש של ה"יזכור" של צה"ל הוא סטירה בפניהם של חייליו הלא-יהודים והלא-אורתודוקסים.

אבל זה בסדר, הם כבר התרגלו.

עדכון (22.6.11): דובר צה"ל חזר אלי באשר לפקודה על נוסח היזכור. להלן תגובתו: "הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הורה על הקמת צוות שיבחן את נוסח ה'יזכור' הנאמר בטקסים צבאיים.

מאל לארבעה עשורים מעוגן נוסח ה'יזכור' בפקודת מטכ"ל שבעניינה לא נערך כל דיון ולא התקבלה החלטה עד כה. דובר צה"ל מבקש להבהיר כי בניגוד לפרסומים שהופיעו בימים האחרונים, לא בוצעו שינויים בפקודת מטכ"ל זו מאז שנת 1967." העתק של העדכון יתווסף גם לפוסט המקורי. יצוין שהעדכון סותר את המידע המופיע בפקודה עצמה, בו נאמר כי היא שונתה לאחרונה ב-2008.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): א. הבלוגר ערן ורד, שלא מפחד מבריוני ימין, ספג לאחרונה איום טלפוני. המאיימים אמרו לו שהם יודעים איפה הוא גר, ושהם ישברו לו את המפרקת. הוא הגיש תלונה למשטרה, אבל בואו נאמר שאני לא עוצר את נשימתי.

ב. מוקד הסיוע לעובדים זרים יוצא למאבק נגד עצם הרעיון של מעצר הילדים שלהם. הם הוציאו סרטון אנימציה בנושא, שמופיע למטה, והם מבקשים לשלוח מכתב לשר הפנים, אלי ישי, במחאה על מעצרם וגירושם.

(יוסי גורביץ)

הנה מוטלים קורבנותיו, שורה ארוכה ארוכה

שני רופאים, אורי ניצן ויונתן טורנר, זומנו לאחרונה למילואים, ועמדו נדהמים מול שלל התירוצים שבהם הגיעו אליהם חיילים, בחיפוש נואש אחרי איזה גימל, או לפחות בית. חלק מהתלונות, כמובן, היו אמיתיות, אבל הן טבעו בים הגדול של מבקשי הפטורים. ניצן וטורנר הוטרדו כל כך מהתופעה, שיש לה כמובן גם השלכות תקציביות – יום עבודה של רופא עולה למדינה הרבה מאד כסף – שהם כתבו על כך מאמר, ו"הארץ" מצא בו די טעם כדי לפרסם אותו.

קל, עם זאת, לאבחן שגם ניצן וטורנר סובלים ממיחוש מסוים – אפשר להגדיר אותו כקציניס, או כסג"מת מאוחרת. אני מנחש שכמו חלק ניכר מהרופאים במילואים, המסלול שלהם היה מסלול עתודה והם הגיעו לשירות שלהם כשהם כבר קצינים אקדמאים. המגע שלהם עם החיילים מן השורה היה מצומצם, וכשהם הגיעו למגע שוטף איתם הם כבר היו מבוגרים משמעותית מהחייל הממוצע.

אילו חוו את השירות הצבאי כמו רוב החיילים, הם היו יודעים שהחייל הממוצע הוא עובד כפיה. זה נכון במיוחד לגבי הג'ובניקים, שממלאים לעיתים קרובות תפקידים מיותרים לחלוטין ויודעים את זה, יודעים שהם נידונו להתנוונות של שלוש שנים. לא במקרה הדבר היחיד שמעניין חייל רגיל הוא חופשה; אין לו עניין בעליה בדרגות או בכך שיגדילו את המשכורת המגוחכת שלו בשקל תשעים. הוא פשוט לא רוצה להיות שם. אצל קרביים יש מוטיבציה גבוהה מעט יותר, אבל זה בגלל שהם עושים דברים שגברים צעירים רוצים לעשות, כמו לירות בדברים. וגם הם, הדבר שעומד בראש מעייניהם הוא מתי הם יצאו הביתה. כן, יש גם אנשים אחרים. קוראים להם "מורעלים", והביטוי אומר כל מה שצריך לומר.

ניצן וטורנר יתקשו להבין זאת. אחרי הכל, הם בצד השני של המתרס, בצד של נוגשי העבדים. באזרחות, הם עושים עבודת קודש של הצלת חיים; בצבא, הם עושים את אותה העבודה – אבל נלווה לה גם תפקיד של שמירת משמעת. הם אמורים למנוע מעובדי הכפיה להתחמק מתפקידיהם בתואנות שווא; אם לא יעשו זאת, הם עשויים להסתבך. לא בדיוק רס"ר משמעת, אבל בסביבה. אני מכיר קצין רפואה שכאשר נקרא למילואים, העניק פטורים וגימלים לכל החיילים שביקשו אותם, תוך בדיקות מינוריות בלבד. אבל הוא היה מודע לעובדה שכמילואימניק, גם הוא עובד כפיה, והוא סיים שירות חובה רגיל ולמד אחריו. הוא זכה לשיחה קשה מצד קצין כלשהו.

טיבם של עבדים הוא שהם מנסים להשתחרר. לפעמים הם מנסים להמלט לשעות או ימים, כמו החיילים שפגשו ניצן וטורנר; במקרים קיצוניים, הם חושבים שאין להם מנוס אלא ללכת למקום שממנו שום רס"ר או מוכה קצנת לא יוכל להשיב אותם. עשרות חיילים מדי שנה מוצאים את השירות הצבאי כמשהו שהתמודדות איתו היא מעבר לכוחותיהם. ילדים בני 19, בשיא עלומיהם וכל עתידם לפניהם, מוצאים עצמם כלואים במערכת שמתהדרת בכך שהיא נוקשה ושהיא שוברת אותך לצורתה, שהיא צריכה "לשבור את האזרח כדי ליצור את החייל". אבל למערכת הנגישה הזו יש יתרון אחד על מערכות אחרות: היא מחמשת את נתיניה, ומספקת לנואשים שבהם אמצעי מילוט מהיר.

היום, כמה שעות לפני שפרסמו ניצן וטורנר את המאמר שלהם, הודה צה"ל לראשונה שחלה עליה במספר ההתאבדויות. לטענת צה"ל, 19 חיילים התאבדו עד כה במהלך 2010, לעומת 21 במהלך 2009. בצה"ל טענו שמדובר בעליה שבאה אחרי ירידה של עשרות אחוזים, אבל אנחנו כבר יודעים שדובר צה"ל משקר כהרגלו; שלא לציטוט, אמרו שם לפני חודשיים שהמספר האמיתי של המתאבדים ב-2009 היה 68. אז אם צה"ל מתלונן היום על עליה חדה במספר ההתאבדויות, יש מקום להניח שהמספר גבוה הרבה יותר. גם 19 הרוגים, אגב, הם משמעותית יותר ממספר אבידות צה"ל מכל סיבה אחרת; סיבת המוות המובילה בצה"ל היא התאבדות.

וקשה להאמין שהעליה הזו – שנתיים ברציפות – היא מקרית. תחת ראש אכ"א הקודם, אלעזר שטרן, ניהל צה"ל מסע שיסוי נרחב בתקשורת כנגד "משתמטים". אין דבר כזה, משתמטים: כל מי ששוחרר מצה"ל, שוחרר על ידי צה"ל. אף אחד לא שחרר את עצמו. אבל שטרן הקשיח את תנאי השחרור מצה"ל, ואנשים שקודם לכן היו משוחררים בשל סעיפים נפשיים, נאלצו מעתה להתמודד עם תנאי החיים ביחידה קרבית. הוא רצה לגייס גם אוטיסטים.

כתבתי בשעתו שתוצאות המדיניות של שטרן צפויות למדי: עליה במספר המתאבדים. ציינתי גם שגל ההתאבדויות יהיה כבר בעיה של יורשו. שטרן מתכונן כעת לקריירה פוליטית. רצוי שבכל פעם שהאיש הזה יפתח את הפה, ישאלו אותו כמה ילדים הוא הרג על מזבח "צבא העם".

לא שזה יקרה. זו, אחרי הכל, תהיה מתיחת ביקורת על צה"ל.

(יוסי גורביץ)

קורבנות למולך

What candles may be held to speed them all?
  Not in the hands of boys but in their eyes
Shall shine the holy glimmers of good-byes.
  The pallor of girls' brows shall be their pall;
Their flowers the tenderness of patient minds,
And each slow dusk a drawing-down of blinds.
 
(Wilfred Owen, “Anthem for Doomed Youth”)
 

שני חיילי צה"ל, אשרף מריח ולואיי נאסר א דין, שניהם מדליית אל כרמל, התאבדו בבוקר שישי האחרון ביריה. מריח ירה בעצמו ראשון, בכפר; א דין, ידיד קרוב, שמע על כך כשהיה בבסיס, וירה בעצמו זמן קצר לאחר מכן. בכך הצטרפו שני צעירים שבקושי הספיקו לטעום טעם חיים לרשימה הסודית ביותר של צה"ל: מספר המתאבדים בשורותיו.

קראתי את הידיעה, ובו זמנית נתקלתי בהודעה הרשמית של משרד הבטחון, על מספר הרוגי צה"ל מיום הזכרון של 2009 לזה של היום: 111, והוא לא כלל את מריח ונאסר א דין. המספר נראה מוזר מאד, במיוחד בהתחשב בכך שצה"ל טען בפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שמספר ההתאבדויות בשנת 2009 עמד על 21, ומספר הרוגי תאונות הדרכים – על 12. אני לא יודע מה מספר הרוגי צה"ל בפעילות מבצעית בשנה האחרונה, אבל הייתי די בטוח שלא היה מדובר בשמונים: קרוב יותר לעשרה. הפער היה משונה.

לא היה לי זמן לברר את הנושא ולא כוח להתפתלויות המייאשות של דוברי צה"ל. לרחביה ברמן היה. הוא נצמד כמו עלוקה לווריד של הבהמה הירוקה, עד שמקור בכיר כלשהו הואיל לפלוט את האמת: מספר המתאבדים בשורות צה"ל היה 68. פי שלושה מהדיווח השקרי של צה"ל לוועדת החוץ והבטחון, כשהתהדר בחוצפתו שהצליח להוריד את מספר המתאבדים ב-40%.

בכך הפכו ההתאבדויות לגורם המוות הראשון בצה"ל. יותר ויותר עובדי כפיה אינם יכולים יותר, ובוחרים לנצל את הנשק שמעמיד הצבא לרשותם כדי לשחרר את עצמם חד צדדית מעריצותו. דרך המילוט הוותיקה של העבדים.

לכאורה, שיעור ההתאבדויות בצה"ל צריך להיות נמוך מהשיעור בציבור הכללי: צה"ל מקפיד לסנן משורותיו אנשים בעלי בעיות נפשיות. בפועל, השיעור גבוה יותר. בדיון נדיר שנערך בכנסת בנושא ב-2004, הודה צה"ל של-80% מהמתאבדים לא היו בטיפול נפשי קודם לשירותם בצה"ל, שרוב ההתאבדויות מתבצעות בששת החודשים הראשונים לשירות בצבא, שרוב ההתאבדויות מתבצעות באמצעות הנשק האישי של החייל – ושהצבא לא מכיר מקרה שבו הועמד קצין לדין בשל התעללות שהובילה להתאבדות.

לכך שצה"ל משקר, כהרגלו, התרגלנו לאורך השנים. הפעם הוא משקר לנו בפרצוף על עלותו של השירות הצבאי לחברה הישראלית. כשהחל אלעזר שטרן את המרדף שלו אחרי "משתמטים", כתבתי שהתוצאה המתבקשת תהיה עליה במספר המתאבדים. צה"ל טען בשנת 2005 שמספר המתאבדים השנתי נע סביב 30 עד 37 בשנה. בהנחה – הבעייתית, אמנם – שצה"ל לא שיקר כבר אז, אפשר לומר שהרפורמות של שטרן הכפילו את מספר המתאבדים.

זה המחיר שאנחנו משלמים עבור שימור המיתוס של "צבא העם": 68 הרוגים בשנה, רוב גדול של הרוגי צה"ל. כה גדול המחיר, עד שצה"ל נאלץ לשקר לנו עליו. יש שם מי שחושש שאם נדע את המחיר, אולי תקום זעקה. למרבה הצער, בהתחשב באספסוף המיליטריסטי שהוא הציבוריות הישראלית, נראה שזה חשש-שווא.

(יוסי גורביץ)

האתון נוערת שוב

חשבתי שנפטרנו מהאלוף אלעזר שטרן, לאחר שהלז תלה את המדים. למרבה הצער, זה לא קרה. שטרן קלט שיש לו אמצעי בטוח שישאיר אותו בטווח הזרקורים, ועל כן שלשום (ראשון) הוא השתלח בשנואי נפשו הקבועים: המושמטים.

שטרן לא מסוגל לומר כמה אמיתות פשוטות: שאף אחד לא משחרר את עצמו מצה"ל, אלא שצה"ל משחרר את כל ה"משתמטים"; שהשנה כבר חלה עליה במספר המתאבדים; שהעליה במספר המשוחררים לא נובעת מדקדנטיות ב"תל אביב" המיתולוגית אלא מקיום של מצוות פרו ורבו בבני ברק של מטה; שצבא לא מקצועי הוא, ובכן, צבא לא מקצועי.

לא, במקום כל זה מרשה לעצמו שטרן להטיף לנו על "ערכים". צריך להזהר במילה הזו: הימין השמרני (ובישראל, הימין היהודיסטי) השתלטו עליה מזמן. סובלנות, פתיחות והומניזם אינם "ערכים"; קנאות, סתגרנות ושנאת אדם (תחת שם הקוד "אהבת ישראל") דווקא כן. כל מי שפועל בשם קולקטיביזם מגויס הוא "ערכי", וכל מי שחושב אחרת הוא "תלוש", פרוץ-מינית או הומו, קפיטליסט נטול ערכים ובו זמנית קומוניסט שואף חורבן, "לא מחובר לעם" – בקיצור, מה שפעם נהג הימין לכנות "יהודי".

לא מסובך לברר מהם ערכיו של שטרן: פטישיזציה של מדי צה"ל. מבחינתו, בר רפאלי מכוערת משום שהיא לא העלתה אותם על גופה. צה"ל הוא הטוב והנאה, ותמיד צריך יהודי לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ. אלו ערכיו. הם מוכרים.

השאלה היא אם הגנרל בדימוס שטרן הוא האדם המתאים להטיף לנו על ערכים. אחרי הכל, כשהופקר מדחת יוסף למותו בקבר יוסף, שטרן אמר לנו ש"לא תמיד אפשר להציל פצועים" – שזו כנראה אמת מצערת, אבל מראש חיל חינוך ציפינו לקצת יותר מאשר כסת"ח על המפקד הישיר שלו, שאול מופז.

חמורה מכך העובדה ששטרן, קצין בכיר, כל כך שכח את ערך הרעות הצה"לי, שהוא ניהל מסע צלב כנגד חייל שהגחיך אותו ואת הרמטכ"ל, חננאל דיין. במסגרת אובדן השליטה הזה, לקח האלוף הערכי כל כך את תיקו האישי של דיין והדליף אותו לעיתונאי, יאיר לפיד. אחר כך, משנחשף המקור של לפיד, נתבע שטרן עצמו על מה שעל פניו נראה כפשע, ובמקום להגיע לבית משפט ולהגן על שמו הטוב, הוא השליש לדיין 31,500 ₪ דמי לא יחרץ.

"הוא"? לא בדיוק, את ואתה ואני. המדינה היא שלקחה את כספי המיסים שלנו והעבירה אותם לדיין. שטרן לא שילם שקל על הפשע שלו. על העמדה לדין ותלישת הדרגות, כמובן, אין מה לדבר. זאת, כמובן, בתנאי שהקורבן של הפושע הוא חייל מן המניין: אם הדלפת שיחה שפגעה בעתידם של קצינים בכירים, צה"ל לא יהסס להשליך אותך לכלא, גם אתה תת אלוף.

אז זו דמותו של הקצין הערכי שטרן: חנפן של הבכירים ממנו, שלמענם הוא לא מהסס להתלכלך ולעבור על החוק. מישהו שמסוגר למכור את פקודו לעיתונאי כדי לנצח במריבה תקשורתית. בניגוד לשטרן, בר רפאלי לא עברה על שום חוק, ולא הלבינה את פניו של איש ברבים. בניגוד לאלעזר שטרן, ה"תלושים" שהוא רודף כל כך הם אנשים שמשלמים על טעויותיהם-שלהם, הם לא מפילים את עלותן על הציבור. על פי כל קנה מידה הגון, כל אחד ואחד מהם ערכי, בדרכו שלו, הרבה יותר מהאלוף בדימוס שטרן. אפילו חננאל דיין, שהקריב הרבה כדי למחות על ההתנתקות, ערכי הרבה יותר.

רצוי לגזור ולשמור. הקריירה השניה – במהלכה ייהנה מפנסיה משובחת מאד, על חשבוננו, בעודו עובד למחייתו – של שטרן רק מתחילה. הצבוע הידוע עוד יחזור.

הערה: בשבועות האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות לקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לכל מי שהרים את תרומתו. אתם יודעים מי אתם.

(יוסי גורביץ)

מוריטורי טה סאלוטנט, שטרנה!

מלחמת התקציב הגדולה עומדת להסתיים – בהנחה שש"ס לא תעשה לנתניהו את אחד התרגילים הקבועים שלה, אלה שמתרחשים אוטומטית כשהיא מריחה חולשה – ועוד לא ברור מי הפסיד. ברור שצה"ל, שהעלה משמעותית את רמת האיומים על ישראל בשבועיים האחרונים (בקרוב, על פי נסיון העבר, היא תרד שוב) הצליח לצאת ממנה בנזק מינימלי. פוסט מרשים מאד בנושא אפשר לקרוא כאן.

בין כל תמרות העשן והתקציב, עם התפטרותו הסופר-מוצדקת של רם בלינקוב – אתה לא יכול, כפקיד, לומר על ראש הממשלה או על שר שהוא "לחיץ" ולהשאר בתפקידך – נעלם נתון קטן. זה לא מפתיע: אנחנו לא אוהבים לשמוע עליו גם כך.

נערי האוצר טוענים, בהצעת חוק ההסדרים, שהמחיר שמשלם המשק על השירות הסדיר הוא 11 מיליארדי ₪. אמינות היא לא בדיוק הצד החזק של משרד האוצר – לאחרונה הוא נתפס משקר באשר לעלות הפטור ממס של מטפלות – ולכן נהיה שמרנים ונאמר שמדובר רק במחצית מהסכום.

זה המחיר בדמים. יש גם מחיר בדם. עד 2005, אומרים לנו עכשיו, התאבדו בצה"ל מדי שנה, בממוצע, 30 עד 37 איש. אלה אנשים שלא יכלו עוד לשאת את השירות הצבאי. כן, סביר להניח שהם גם הביאו איתם מצוקות מהבית, אבל הצבא – סביבה עוינת לחלשים, שמעניקה כוח התעללות כמעט בלתי מוגבל לילדים בני 19 – מחריף אותן. הוא גם מקל על ההתאבדות: הוא מנתק את האדם מסביבתו התומכת, מעניק לו נשק ותחמושת, ומציב אותו לשעות ארוכות לבדו, בלילה, בלי יכולת לדבר עם איש, לבד עם הנשק.

אלו היו הנתונים ב-2005. החודש, מדווחים לנו, זינק מספר המתאבדים לחמישה. בממוצע שנתי, מדובר בשישים איש. מאחר וחמישה הם מספר חריג, ו-2.5 עד שלושה הם המספר "הרגיל" במונחי 2005, אפשר להניח שהממוצע הנוכחי הוא ארבעה. כלומר, השנה צפויה החברה הישראלית להקריב 48 בני אדם על מולך שירות החובה. נזכיר שמדובר בכמעט פי חמישה ממספר ההרוגים ב"עופרת יצוקה", ושמדובר בכמחצית מספר ההרוגים במלחמת לבנון השניה.

נזכיר שמדובר בעליה של כ-40% עד 50% במספר המתאבדים ביחס לנתוני 2005. נתוני 2005 נאספו ב-2006. השנים 2007-2008 היו השנים של המלחמה הגדולה ב"משתמטים". בימי רפול ייסרו את ה"משתמטים" בשוטים, ואלעזר שטרן, שקוטנו עבה ממותני קודמיו, ייסר אותם בעקרבים. הוא החליט לשלוח בעלי פרופיל נפשי לעמדות קרביות, ושקל לגייס גם אוטיסטים.

על פניו, מדיניותו של שטרן העלתה את מספר המתאבדים בצה"ל בכ-40% עד 50%. אפשר היה לחזות את זה כבר אז, וזה אכן נחזה. האם זה היה שווה? רק אם היעילות של צה"ל עלתה גם היא ב-40% עד 50%, וגם אז בספק. את התשובה לשאלה הזו לא קשה לשער. ההיסטריה שניפח שטרן היה שקרית. לא היה כל משבר מוטיבציה. המחזורים הקטנים של הגיוס נבעו מעליה בשיעורם באוכלוסיה של החרדים. באלה שטרן לא העז לגעת. הוא נטפל לחלשי החברה, לאלה שגם כך חייהם קשים וידידיהם מעטים.

ההולכים למות יברכוך, אלעזר שטרן. אותך ואת האספסוף המתלהם שתמך בך לאורך כל הדרך. תריסר עד 18 איש לא יסיימו, בזכותך ובזכות האספסוף, את השנה. צה"ל יהיה החוויה האחרונה שלהם. אני מקווה שאתה והאספסוף מרוצים מקורבן הדם. תועלת אחרת הרי לא היתה ממנו.

(יוסי גורביץ)

מי יתלוש את דרגותיו של שטרן, ילקוט הכזבים של צה"ל, למה בכל זאת להצביע למרצ (ולא למתנדנדות), וקריקטורה קדם זמנה: ארבע הערות על המצב


מי יאלץ את הבהמה לבעוט באתון? בשקט-בשקט, הרחק מאור הזרקורים, הסתיים לאחרונה משפט בעל חשיבות. כתבתי במאי על החשיפה במשפט הדיבה של המתנחל חננאל דיין, ההוא שזכה ל-15 דקות פרסום כשסירב ללחוץ את ידו של חלוץ כשהלז עוד היה רמטכ"ל, על פיה האלוף – מאז במיל' – אלעזר שטרן הדליף ליאיר לפיד מסמכים מתיקו האישי של דיין.

בתגובה הגיש דיין תביעה אזרחית כנגד שטרן, והלז הסכים השבוע להשליש לידיו 31.5 אלפי שקלים כדי לסגור את התביעה. כלומר, שטרן מודה במשתמע שהוא הוציא מסמכים מסווגים מרשות הצבא והדליף אותם לעיתונאי, כדי לנהל מלחמה תקשורתית כנגד אחד מפקודיו. מדברי אביו של דיין מתקבל הרושם ששטרן מצפה שצה"ל ישלם את הסכום הזה.

יש חשש אמיתי שזה מה שיקרה, שאני ואת נשלם את מחיר פשעיו של שטרן. יתר על כן, לא נראה שצה"ל יעמיד את שטרן לדין. אם אני הייתי מדליף מסמכים סודיים של הבהמה לקידום מטרותי האישיות לאיזה כתבלב, הייתי מוצא את עצמי בכלא צבאי לאחר הליך מסחרר במהירותו. מסתבר שהבהמה איננה סבורה שדין האלוף כדין הטר"ש. האם – זו שאלה המופנית לקוראי בעלי ההשכלה המשפטית – יש אפשרות לאלץ את צה"ל להעמיד את שטרן לדין, אולי באמצעות פניה לבג"צ? יהיה צדק פואטי אם היבבן המוסרני הזה יסיים את הקריירה שלו בהורדת דרגה.

צ'יזבטי 120 מילימטר: הבהמה מסרה השבוע את גרסתה הסופית, בינתיים, לתקרית שבה הרגו חיילי צה"ל את בנותיו של דר' עז א-דין אבו אל עיש. היא מעלה תמיהות קשות.

אליבא דבהמה, על בניין סמוך לביתו של אל עייש שכן לו צלף פלסטיני והטריד את כוחותינו. כוחותינו האמיצים, שאינם מצטיינים בזיהוי מקורות ירי, גילו בקומות העליונות של ביתו של אל עייש – שוב: לא הבית שממנו נורתה האש – "דמויות". הם הגיעו למסקנה שיתכן שמדובר באנשים שמכווינים את אש הצלפים. אי לכך ובהתאם לזאת, ולאחר דיון מיוסר שנמשך כ-20 דקות, הוחלט לירות פגז לעבר ביתו של אבו אל עייש דווקא. הפגז היה אמור לפגוע בגג. הוא פגע כמה קומות נמוך מדי, בחדר מגורים, וההמשך ידוע.

כלומר, הבהמה מצפה שנאמין לה שלמרות שאנשיה ירו ביודעין על הבית הלא-נכון, ולמרות שהם ידעו שהבית הזה מאוכלס, ולמרות שלא היתה שום סיבה הגיונית להאמין שפעילות עוינת מתבצעת מתוכו, הכל בעצם בסדר. שני דברים ראויים לציון: ראשית, שצה"ל לא מציין שבסופו של דבר הוא חיסל את הצלף ההוא, כלומר שהפעולה הסתיימה בהרג אזרחים אבל לא בהרג החמוש; ושנית, שצה"ל מצפה מאיתנו שנאמין שבמשך 20 דקות, תחת אש צלף, התלבטו אנשיו אם לירות. אם זה מה שהיה, ואני חד וחלק סבור שצה"ל משקר כאן בפה מלא, צריך יהיה להודות שהצלף – אם היה צלף – לא היווה סיכון ממשי לחיילים. הבהמה הגדירה את האירועים "לחימה קשה" – אבל, ראה זה פלא, לא ספגה נפגעים בה.

בוויכוח עם הצבא המוסרי יותר מהחמאס, ניצח אל עייש, שאמר לאזרח ישראלי כבר לפני שבועיים: "היו צלפים? למה לא ירו בהם? איפה הגופות שלהם? זה שקר! מרמים אתכם, באמת!".

בינתיים, מטשטשים קציני הצבא המוסרי שלנו את שמותיהם, מחשש שמא מעשיהם יתבררו כבעצם לא כל כך מוסריים. רצוי שכל זה יגיע לבית הדין בהאג: אם הבהמה אומרת אמת כשהיא טוענת שהכל היה בסדר גמור, הנה הזדמנות מצוינת להפגין לעולם כולו, כמו אחרי שקרי "טבח ג'נין" של הפלסטינים, שהצדק עימנו.

אבל הבהמה יודעת, ככל הנראה, שטענותיה נשענות על כרעי תרנגולת. אם יזומנו קצינים להאג, מן הראוי יהיה לזמן לשם לא איזו קצינה שאישרה הפצצתם של אנשים חמושים – החמאס לא בדיוק מקפיד על ההבדלים בין שוטרים לחיילים – אלא את פרופ' אסא כשר. בכתבה מדהימה היום ב"הארץ", אומר כשר שהוא אישר לצה"ל להתעלם מחוקי המלחמה הצודקת, בטענה שהם ארכאיים, ושהוא אישר גם לצמצם דרסטית את ההבחנה בין אנשים המותרים בפגיעה ואנשים האסורים בפגיעה. דמם של שכני הטרוריסטים, אליבא דכשר, מותר. מעניין. אני משוכנע שחמאס יאמץ בשמחה את דוקטרינת הלחימה המוסרית החדשה, על פיה השגת המטרה תוך פגיעה מינימלית באנשיך מתירה לפתע פגיעה באזרחים. כשר התקרב ב-20 השנים האחרונות, מאז מות בנו, לצה"ל; הבהמה הצליחה להשחית גם אותו.

למה מרצ, למה לא תי"מ: בחקותו את הפרסומות המסלידות בהתנשאותן של אפל, יצא הפלג התל אביבי של חד"ש (אתם יודעים, "תומכי חד"ש ודב חנין") בסדרת פרסומות המנגידות "שמאל" ו"שמאל חדש". נעזוב עכשיו את העובדה שהשמאל של חד"ש הוא הכל חוץ מחדש, שהוא המשך השמאל הפציפיסטי ה-fellow traveller של שנות השישים והשבעים, נתמקד בלעג לתפיסה שמלחמה זה "דבר מורכב".

אבל, מה לעשות, מלחמה היא אכן דבר מורכב. מה לעשות, יש מלחמה שתחילתה צודקת ואחריתה פשע מלחמה. חד"ש ותומכיה לא הצליחו מה, בעצם, הם מציעים לעשות כדי להפסיק את ירי הרקטות על ישראל. הם גם לא הצליחו להביא את עצמם לומר שירי הרקטות על ישראל הוא פשע מלחמה. התנגדות, אתם יודעים. חד"ש מצליחה גם להצניע את תמיכתה בזכות השיבה, אף שהיא מופיעה במצע שלה.

ההבדלים בין מרצ ובין חד"ש בתחום החברתי ובתחום הירוק אינם רבים. חברי הכנסת של מרצ אינם מוצלחים פחות מאלה של חד"ש. כפי שהדברים מסתמנים, אף אחת משתי המפלגות לא תשב בקואליציה בכנסת הקרובה. אני לא אנסה לטעון שאני מגיע לקלפי באיזושהי התלהבות, אבל אם יש עתיד לשמאל בישראל, הוא צריך להיות מחובר למרכז הציבור הישראלי. מרצ עומדת במבחן הזה. חד"ש, עם כל ההייפ – לא ממש. אם השמאל הישראלי רוצה להיות אי פעם בעמדת השפעה, ולא רק לעמוד בצד, עטוי באצטלת הצודק-תמיד, בעוד כל המקום הולך לעזאזל, אז מרצ היא הבחירה הנכונה. למרות כל מגרעותיה.

למה לא תי"מ, או דע"מ? שתיהן מפלגות שנראות ראויות מאד, דע"מ יותר מתי"מ. למה לא? בגלל ששתיהן לא צפויות לעבור את אחוז החסימה. נמרוד אבישר כתב באריכות וברהיטות מדוע הצבעת "אנטי" היא לא מה שאנחנו אמורים לעשות; אנחנו אמורים לבחור ברשימה מסוימת, לא להצביע נגד אחרת.

הכל נכון. יש רק בעיה אחת קטנה: חוק באדר-עופר. למי ששכח את שיעורי האזרחות, החוק הזה קובע שיתרת-מנדט – מספר הקולות שלא הספיק למפלגה כדי לקבל מנדט – תועבר למפלגה הקרובה ביותר לקבלת מנדט. כלומר, אם תי"מ לא תעבור את אחוז החסימה – ועל כך מיד – הקול שלי לא יהיה הצבעה נגד ליברמן; הוא בהחלט עשוי להיות הצבעה בעד ליברמן. וזה בעייתי טיפה יותר מדי.

למה אני מעריך שתי"מ לא תעבור את אחוז החסימה? משום שכך אומרים הסקרים. ודוק: הסקרים. לא סקר אחד. מצבור של סקרים. כן, סקרים יכולים לטעות. כן, אחוז החסימה נמוך יותר מאחוז סטיית התקן הממוצע. ועדיין, אלא אם יקרה כאן "יום הכיפור של הסוקרים", לא תי"מ ולא דע"מ ייכנסו לכנסת. יש לי רק קול אחד, והוא לא יגיע, גם אם בעקיפין, לאביגדור ליברמן.

ואם כבר אנחנו ב"די ליברמן"... קבלו את פרה-הקריקטורה של עדיגי. הפיצו אותה בין מכריכם.

(יוסי גורביץ)

התענוג הנדיר שבשמחה לאיד, שלי שלי שלך שלי, שגרת ההתבהמות, והמחווה היקרה של בוש: ארבע הערות על המצב

אחח, התענוג: המתנחל חננאל דיין, שעשה הצגה לפני שנתיים על פיה הוא נתקף הלם-התנתקות כשראה את דני חלוץ בבית הנשיא ולכן סירב ללחוץ את ידו, לא יורד מהכותרות, אבל הפעם נסלח לו. לפני כמה חודשים תבע דיין את יאיר לפיד, לאחר שהלז כתב עליו רשימה מלגלגת, תוך הטיות בלתי מחמיאות של שמו. אני לא יודע אם יש בסיס לתביעה הזו, למעשה אני מאד מקווה שלא (דיין, כמי שביצע מעשה מחאה ציבורי, הוא מטרה לגיטימית לסאטירה, פרודיה ולעג), אבל עד עכשיו היא מרתקת.

מסתבר שקודם שכתב לפיד, האיש שתמיד טוב לו, את הטור, הוא קיבל מידיו של אחד, אלעזר שטרן, מסמכים אישיים של דיין: מכתב מהמ"פ של דיין ובו פרטים אישיים ושורה של מסמכים אחרים, ביניהם מכתב ההדחה מהיחידה של דיין. שטרן היה זה שערך את מסע הצלב כנגד דיין.

אז יאירק'ה, האיש והשאלות הקשות, שימש בעצם ככתבלב בידיו של בעל שררה – והוא שימש ככזה מרצון. הוא ודאי רגיל לכך, אבל רק לעיתים נדירות נחשפים המהלכים של הכאילו-עיתונאי הזה.

וזה עוד כלום לעומת שטרן. הצדקן הזה, שהטיף לנו שנים על קריסת הערכים, נתפס כשהוא מוציא מסמכים מרשות הצבא ומעביר אותם לעיתונאי, וכל זאת כדי לקדם אג'נדה אישית של רדיפת חייל. שטרן, יש להזכיר, היה ראש אכ"א כשביצע את הפשע-לכאורה הזה. אם באטדים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אם ראש אכ"א מדליף פרטים חסויים כחלק ממאבק פוליטי, איך יוכל לבוא בתלונות לחוגרים שמדליפים פרטים לחברים, או לחוקרים פרטיים?

אם יש צדק בצה"ל, יועמד שטרן לדין וייתלשו דרגותיו. זה לא יקרה, כמובן. למה מה קרה, כולה חפ"ש. הנה עוד סיבה לסירוב לשרת בארגון המסואב הזה.

אגב הבהמה הירוקה… הסרטון הזה שווה צפיה. רואים בו קבוצה של חיילי צה"ל צועדים באזור בלעין. בקרבת מקום, משמאל, עומד מפגין וצועק. אחד החיילים מסתובב אליו, וללא כל התגרות יורה בו כדור גומי. החיילים ממשיכים לצעוד הלאה, כאילו כלום. נו, זה רק שמאלני. רצוי לזכור גם ששמאלנים הם מדרגה אחת למעלה מפלסטינים, ושפלסטינים מסתובבים הרבה פחות עם מצלמות וידאו.

שווה גם לקרוא את התגובות, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שהאוכלוסיה הישראלית היא נאורה. האמת היא שישראל נאורה מכוח חוקיה ומכוח האליטה שלה, בניגוד לרצון רוב האספסוף שחי בה. וזה לא יחזיק.

במדרגת רשעים: מדי פעם יולי תמיר מועילה במשהו: אתמול פורסם שהיא החליטה להפסיק את שירותן של כ-3,000 "בנות שירות" במערכת החינוך. כרגיל, נעמדו מגלגלי העיניים עם השביס והכיפה הסרוגה על הטלפיים האחוריות והתחילו לצרוח.

אבל תמיר צודקת לחלוטין. 90% מ"בנות השירות" מועסקות במערכת החינוך החילונית דווקא. הן חסרות כל ידע חינוכי, אין להן שום הכשרה, וכל מה שהן עושות הוא שימוש כסוכנות החזרה בתשובה במגזר החילוני. הן מלמדות "מורשת", והחינוך החילוני צריך הרבה פחות מורשת והרבה יותר ספקנות ונאורות – ודאי לא "מורשת" בנוסח שבת 18 דתיה מסוגלת ללמד.

מערכת החינוך הדתית מעולם לא היתה מקבלת מצב שבו מערכת חינוך אחרת – נניח, בנות יוצאות קיבוצים – היתה משתילה 90% מחניכותיה אצלה כדי ללמד את התלמידים אזרחות, נניח. לא; הם רוצים את מערכת החינוך שלהם לעצמם, שולחים זרועות תמנון אל מערכות החינוך האחרות – ואז צורחים כשהזרועות האלה נגדעות. למה שלא יופנו בנות השירות אל מערכת החינוך הדתית עצמה? כי זו ממילא היא מקור פרסנה עיקרי למגזר, ואין בה מקום לעוד מורות. שיקראו קצת בפרקי אבות, ויבדקו מי הוא זה שאומר "שלי שלי, שלך שלי".

שמיים, בקשו עליו רחמים: ג'ורג' וו. בוש שלח אלפי חיילים אמריקנים אל מותם, במלחמה שהיתה הכל חוץ מהכרחית, בעיראק. במלחמה נספו גם מספר לא ידוע, אך סביר להניח גבוה מאד, של עיראקים. עיראק חדלה, בפועל, מלהתקיים כגוף אחד, ואת הכלי שנשבר האמריקנים אינם מצליחים לבנות מחדש. מליוני עיראקים הפכו לפליטים.

ומה אומר על זה האיש, שבשעתו התלוצץ על העדר הסיבה למלחמה, בחפשו נשק להשמדה המונית בחדר הסגלגל? איזה קורבן הוא מקריב? ובכן, הוא הפסיק לשחק גולף. זה לא נראה טוב, הוא אומר.

המוח החשדן שלי חושב שזה לא קורבן, אלא עוד דרך של וו. להפליק סטירונת לאביו: על האב נמתחה ביקורת, משום ששיחק גולף לאורך כל מלחמת 1991. האב טען שזו דרכו להראות שהוא לא לחוץ; הוא לא שם לב ש-1991 איננה 1941, שהתפיסה השתנתה מאד. בוש ג'וניור תמיד חיפש דרכים להראות שהוא שונה מאביו; זו כנראה עוד אחת מהן.

אלוהים, כמה טוב שזה יגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)