החברים של ג'ורג'

האם שרת המשפטים היא ניאו נאצית?

אני מניח שעל “חלאה” אין כל כך ויכוח. אבל האם איילת שקד היא ניאו-נאצית?

אתמול (ב’) רעשה הארץ: מרצה באוניברסיטה העברית, עופר כסיף, פרסם סטטוס שבו כינה את מי שבעוונותינו מכהנת כשרת המשפטים, איילת שקד, “חלאה ניאו-נאצית.” כסיף, ייאמר לשבחו, סירב לחזור בו מאמירותיו. ועל כן עלינו לבחון אותן: האם איילת שקד היא חלאה ניאו-נאצית?

החלק של ה”חלאה” פשוט למדי. התשובה היא בעליל כן. שקד מתקיימת מהפצת שנאה. בשנת 2014, בעודה סתם חברת כנסת, היא פרסמה סטטוס שבו טענה שמוסלמים הציתו בית קברות יהודי. זה היה שקר מוחלט, כמקובל אצל שקד, ותוך זמן קצר היא נאלצה למחוק את הפוסט ולפרסם הכחשה מגומגמת, שהעלימה את עלילת הדם שלה. שימו לב לזמן: תחילת יולי 2014, לפני צוק איתן אבל אחרי רצח שלושת הנערים ורצח אבו ח’דיר. הכל רותח, ולאיילת “ישראל שלי” שקד בוער לשפוך דלק על המדורה.

שקד לא למדה את הלקח, ובאוגוסט 2015 – בשלב הזה היא כבר שרת המשפטים, צריך להזכיר – היא פרסמה סרטון שבו, לטענתה, רואים “פליט סודני תוקף נערה בלב תל אביב.” גם כאן, הזמן חשוב: יום לפני שבג”צ – השפיץ של הפירמידה המשפטית ששקד לכאורה אמונה על הגנה עליה – פרסם את החלטתו בגרסה השלישית של חוק מחנות הריכוז לפליטים. וגם הפעם, שקד פרסמה עלילת דם: הסרטון שלכאורה נלקח מ”לב תל אביב” צולם בכלל בטורקיה. שקד העלימה אותו, אבל לא מסרה דין וחשבון על ההתנהלות הזו.

את הקריירה שלה, נזכיר, התחילה שקד בהפצת תמונות הסנאף של משפחת פוגל. מועצת יש”ע לא רצתה ללכלך את הידיים שלה בחומר הזה, אז הזרוע למבצעים מלוכלכים שלה – “ישראל שלי” של איילת שקד – לקחה על עצמה את המשימה.

בקיצור, איילת שקד היא מפיצת שנאה סדרתית, וככזו הכינוי “חלאה” בהחלט במקומו. אבל האם שרת המשפטים של ישראל היא ניאו נאצית?

זו שאלה לא פשוטה שהגיע הזמן לנהל בה דיון פומבי. אני סבור שכן, אבל יכול להיות שאנשים הגונים יחשבו אחרת. הבה נציג את מיצג התביעה מס’ 1.

בראשון ביולי 2014 פרסמה שקד סטטוס בחשבון הפייסבוק שלה. הזמן – יום לפני רצח אבו ח’דיר. שקד מחליטה לפרסם מאמר שאורי אליצור – התומך בטרור יהודי שנשכר על ידי בנימין נתניהו לכתיבת נאומים – גנז, לדבריה, תריסר שנים קודם לכן. אפשר היה לטעות ולחשוב ששקד רוצה לחלוק כבוד אחרון לאליצור, שאכן מת מוקדם יותר באותה השנה, אבל אליצור מת ב—22 במאי, כמעט חודש וחצי לפני ששקד העלתה באוב מאמר גנוז שלו והפכה אותו לשלה.

למה עורר הפוסט הזה של שקד סערה? כי הוא כלל את הטקסט הבא:

“ובמלחמה שלנו זה נכון שבעתיים, כי חיילי האוייב מסתתרים בתוך האוכלוסיה ורק בגלל תמיכתה הם יכולים להלחם. מאחורי כל מחבל עומדים עשרות אנשים ונשים, שבלעדיהם הוא לא היה יכול לחבל. […] עכשיו זה כבר כולל גם את האמהות של השאהידים, ששולחות אותם לגיהינום בפרחים ונשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין דבר צודק מזה. הן צריכות ללכת, וגם הבית הפיזי שבו הן גידלו את הנחש. אחרת יגדלו שם נחשים קטנים נוספים.”

יש כאן מה שנראה בעליל כמו קריאה לרצח עם. לאורי אליצור היה מספיק שכל לגנוז את המאמר הזה. לשקד בער משהו לפרסם אותו דווקא בתחילת יולי 2014.

כמובן שכרגיל, כאשר פרצה הסערה שקד מחקה את הפוסט. אבל הוא נשמר.

אז, שוב: בשיא המתח, כשכל אדם שפוי היה מנסה להוריד את הלהבות, איילת שקד מפרסמת קריאה שנשמעת מאד כמו קריאה לרצח עם. היא תולה את הקריאה הזו באורי אליצור, אבל נאלצת להודות שהוא עצמו גנז את המאמר ובכל מקרה, מדובר במשהו ש(לא) פורסם לפני 12 שנים.

אז האם איילת שקד היא ניאו נאצית? לא יודע, אבל אם המשמעות של “ניאו נאצי” היא “אדם שמחזיק בדעות כמו-נאציות לאחר הוצאתה אל מחוץ לחוק של המפלגה הנאצית”, אז איילת שקד דומה באופן חשוד להגדרה הזו. זה ודאי לא נעים, אפילו מביך, אבל אם זו המציאות, צריך להצביע עליה.

אגב, יש עוד נקודה שראוי לציון. לאחרונה, הביעה שקד תרעומת על כך שסרטון חתונת הדמים של נערי הגבעות שודר בכלל. זה לא עושה לנו טוב בעולם, אמרה שרת המשפטים.

את יודעת מה, איילת? יש עוד דברים שעושים לנו לא טוב בעולם. למשל, נאום בפרלמנט האירי שבו מצטטים את שרת המשפטים הישראלית קוראת למה שנשמע באופן חשוד כמו רצח עם. הנה, כאן, תראי. דקה 4:24 והלאה.



ספרי לי עוד, איילת, על גרימת נזק בחו”ל. אבל לפני זה, ברשותך, רק תשובה לשאלה אחת: האם את ניאו נאצית?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות?

למה בנימין נתניהו מקיף את עצמו באנשי תיאוריית הקשר סביב רצח רבין?

בין שאר התרגילים הקטנים והמזוהמים של ראש ממשלתנו, הוא מינה למנכ”ל משרד התקשורת – המשרד שאמור להפוך את נתניהו להכלאה של ברלוסקוני וארדואן – את שלמה פילבר. הלז, חושף הבוקר כלכליסט, כתב בדצמבר 1995 את אחד המאמרים הבולטים בתחום תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין. פילבר היה אז עובד זוטר של מועצת יש”ע. לימים הוא יתקדם ויהיה יו”ר מועצת יש”ע. המאמר פורסם בבטאון הדגל דאז של המתנחלים, נקודה; העורך היה אורי אליצור.

נזכיר את התאריכים, כי הם חשובים. ברביעי בנובמבר 1995 רצח שליח הציבור יגאל עמיר את יצחק רבין, בקליעים שהוכנו על ידי אחיו. קודם לרצח, ביקש עמיר וקיבל את ברכתם של רבנים למעשה. מי הם? המשטרה הצליחה שלא לחקור, אבל יואל בן נון נקב בשעתו בשמותיהם של שניים: דב ליאור ונחום רבינוביץ’. האחרון, אם שמו מזכיר לכם משהו, זכה לאחרונה לתואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בר אילן. נסיון לקבל הכשר לרצח משלמה אבינר נכשל קשות: אבינר הוציא פסק הלכה ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” בערב הרצח עצמו, יצאה מועצת יש”ע בהודעת גינוי המומה משהו, בה הפילה את האחריות לרצח על הנרצח כשהיא טוענת שהוא אחראי ל”ניכור בעם.”

אבל אז התחילו להתברר עובדות מביכות. למשל, אי אפשר היה לטעון – כמקובל במצבים כאלה – שמדובר ב”משוגע תורן.” עמיר לא פעל לבד. הוא היה חלק מחוליית טרור שהורכבה כולה מבני ישיבות הסדר. רוב החוליה היתה מודעת רק לתכנונים לפיגועים כנגד פלסטינים, אבל חיילי צה”ל הבריחו נשק ולבנות חבלה לצורך הפיגועים הללו. בת לאצולת המתנחלים, מרגלית הר-שפי, לא רק הלכה לאבינר לקבל את פסק ההלכה, היא גם ביררה עבור עמיר כיצד יוכל לפרוץ לנשקיה של ההתנחלות שלה. מעמיר קל היה להתנער; הוא היה לא אשכנזי ולאגר בהתנחלויות. מהר שפי, הרבה יותר. להעלים את האווירה שפמפמה מועצת יש”ע, כשרבנים הוציאו את הישיבות שלהם לרחובות כדי לצעוק “בדם ואש/את רבין נגרש” היה הרבה יותר מסובך; היא היתה מתועדת היטב.

אז, תוך יומיים – באוזני שמעתי – התחיל הציבור חובש הכיפה לייצר את תיאוריית הקונספירציה. מאחר והחטא היה גדול מנשוא, ומאחר והציבור עדיין לא הוכשר לשמוע את הטענה שרבין הזמין את מותו, צריך היה לטעון שמה שראינו הוא לא מה שראינו. שזה היה נסיון התנקשות או חיפוי התנקשות של השב”כ. ציבור שלם היה עסוק בחיפוש קדחתני אחרי הבדיה שתציל את שאריות שמו הטוב, ותוך כמה זמן הוא התגבש על כזו. זה מה שפרסם העסקן הצעיר פילבר בנקודה כחודש אחרי הרצח.

הבוקר, כשהמאמר ההוא צף, אמר פילבר בתגובה את הדברים הבאים:

“אני לא מאמין ולא האמנתי גם אז בתיאורית הקונספירציה. יגאל עמיר רצח את יצחק רבין בגלל מחדלים כאלה ואחרים של השב"כ שנחקרו. באווירת ההסתה הציבורית שנוצרה שבועות לאחר הרצח והאישום הקולקטיבי כלפי כלל תומכי הימין ומתיישבי יש"ע בפרט, ואחרי שהתחילו להתפרסם שמועות על הפעלת סוכן מדיח בקרב המתנחלים על ידי השב"כ (אבישי “שמפניה" רביב), החליט עורך נקודה דאז אורי אליצור (שנפטר לפני שנה, לימים היה ראש לשכתו של נתניהו – נ"ס) לפרסם את המאמר. לקראת סגירת הגיליון אליצור, שהיה חבר בהנהלת מועצת יש"ע, פנה אליי, עובד זוטר במועצת יש"ע, וביקש שאחתום על המאמר מתוך חשש למעמדו כפובליציסט. מתוך הערכה לאורי ומרצון לעזור בהדיפת מסע ההסתה כנגד המתיישבים הסכמתי אז לחתום במקומו. גם אורי עצמו, למיטב ידיעתי, לא האמין בתיאוריית הקונספירציה, ולראיה – כל המאמר, שנועד לעצור את ההסתה שהיתה אז כנגד אנשי ההתיישבות, מנוסח בצורה של סימני שאלה. “מאז, בהזדמנויות שונות, התבטאתי בצורה מפורשת על כך שהתיאוריה הזו הזויה ולא הגיונית, במיוחד אחרי פרסום ממצאי ועדת החקירה של השופט שמגר. 20 שנה אחרי, במבט לאחור, אני מעריך שהיום הייתי מסרב לחתום על המאמר."

באופן נוח מאד, פילבר זורק את כל התיק על אורי אליצור, שכבר לא מסוגל להגן על עצמו ממפני ההאשמה הזו. כדי לנקות את עצמו מאשמת כתיבת המאמר, פילבר מציג את עצמו לא בדיוק כתמונה של אומץ: הוא חתם על מאמר שהוא לא האמין בו כדי לרצות את הבוס שלו, כלומר הדביק את השם שלו על משהו שבו הוא לא תומך כדי לזכות בקידום או למצער לא להפגע.

האם זה אכן היה המצב? אין אפשר לדעת, אבל זה גם לא מי יודע מה משנה. ההתבזות של פילבר הוכיחה את עצמה: זה היה סוג המאמרים שבמועצת יש”ע רצו לראות, ופילבר הפך אחר כך ליו”ר הארגון. במקרה הטוב ביותר, מסתבר שחתימה על תיאוריית קונספירציה לא פוסלת אותך מקידום במועצת יש”ע. במקרה הרע יותר, תיאוריה כזו היא גורם אקטיבי לקידום.

להוציא השאלה האם פילבר הוא תולעת, זה גם לא כל כך משנה האם אליצור הכתיב לו את המאמר או לא. אליצור היה העורך. הוא החליט לפרסם את המאמר. הוא היה אחראי עליו כפי שאביחי בוארון היה אחראי על המאמר שקרא להקמת מחנות השמדה.

ולמרות שאליצור פרסם את המאמר הזה, נתניהו בחר בו כשנתיים אחר כך לשמש כראש לשכת ראש הממשלה. לימים, ימשיך נתניהו להעסיק את אליצור ככותב – גם לאחר שאליצור יפרסם מאמר שקורא לפגיעה בחיילי צה”ל במהלך ההתנתקות. כפי שהוא מעסיק כעת את פילבר, למעשה. (אגב, כאן המקום להזכיר שוב ש”אם תרצו”, התנועה האובר-פטריוטית, מקבלת תרומות מעמותה שהוקמה על ידי אליצור, מי שקרא לפגוע בחיילי צה”ל בנשק קר.)

כי צריך לזכור שלנתניהו ולמועצת יש”ע היה אינטרס משותף אחרי רצח רבין: להפיל את התיק על מישהו אחר. נתניהו הרי היה שותף מלא להפצת השנאה נגד רבין. הוא השתתף בהפגנה שבו היה לא רק ארון מתים, אלא – כפי שהשכיחו, ואיזו מלאכת השכחה היתה סביב הרצח הזה – גם חבל תליה. את זה קצת יותר קשה להסביר, אז מעלימים. נתניהו רכב על ה”רבין בוגד” של 1995 כפי שירכב ב-2015 על “אמא’לה, הערבים בדרך לקלפיות” – שהבטאון שלו הפיץ שבועות לפני שנתניהו אמר זאת בקולו. ו-20 שנה אחרי, מי שטרח לפרסם מאמר שמאשים את השמאל ברצח רבין, מקבל מהשותף הבכיר להפצת השנאה באותה עת ג’וב ממשלתי נכבד. נתניהו תמיד התקיים משיסוי – ותמיד עשה הכל כדי לא לקחת עליו אחריות.

יש פה עוד נקודה שצריך להתעכב עליה: האהבה של הימין לתיאוריות קונספירציה. ב-1995, נתניהו ומועצת יש”ע ניסו לשכנע את הציבור שגורמים עלומים, לא הם, אחראים לרצח רבין. מאז 2010, נתניהו ושלוחיו – כמו “אם תרצו”, שלא היתה לה בעיה לקחת כסף מאליצור – מנסים לשכנע אותנו שיש קונספירציה של זקני ציון המכונים “הקרן החדשה לישראל”, שמטרתה היא להשחיר את פני המדינה. ב-2015, נתניהו רץ על הקונספירציה של V15, ואז עוכר הדין שלו נאלץ לחזור בו בבית המשפט – אבל אחרי שתיאוריית הקונספירציה כבר קודמה על ידי עיתון הבית של נתניהו. למעשה, התעמולה של מועצת יש”ע ונתניהו בבחירות היתה זהה: V15 כארגון מחבלים.

כי מסתבר שהציבור מטומטם מספיק, שאם יספרו לו מספיק צ’יזבטים על V15, הוא ישכח שכל המימון של נתניהו מגיע מחו”ל ושאוליגרך זר קנה לו במתנה עיתון. כי אם נעשה הרבה רעש על הקרן החדשה ונשלח מימון חשאי ל”אם תרצו” כדי שזו תדביק לה קרן, אף אחד לא ישים לב לקונספירציה של ארגונים בשמות שונים ועם תורמים זרים שמחזיקים את הימין הישראלי. כי מסתבר שיש חלק בציבור שהוא מטומטם מספיק שאם נאמר לו שהיה קשר של השב”כ והסססססמול לרצח רבין, הוא ישכח את הקשר האמיתי: את זה שהיה בין נתניהו, שסיפק את הלגיטימציה הציבורית; בין מועצת יש”ע, שפמפמה את השנאה ויצרה את הפגנות ה”דם ואש”; בין הרבנים, שניפקו את הפאתווה ההלכתית; ובין קבוצה של בוגדים מישיבות ההסדר, שהרימה את הרצח עצמו.

רק שמדי פעם, כמו הבוקר, אנחנו מקבלים תמונה חוזרת של איך נראו הדברים באמת ב-1995, לפני הנצחון של הימין ב-1996 שאפשר את מלאכת הטשטוש הגדולה ואת השקר שאין שום קשר בין רצח ראש ממשלה ובין הימין הישראלי.

סביר להניח, כן, שהם לא באמת התכוונו לרצח. לא במודע, על כל פנים. הנזק הפוטנציאלי היה גדול מדי. ממשלה נורמלית, כלומר לא כזו שמונהגת על ידי שמעון פרס, היתה מכה בברזל החם. היא היתה מפנה כמה התנחלויות למען יראו וייראו, ומנצלת את ההזדמנות לפרק את ישיבות ההסדר. היא היתה מדביקה לימין את רצח רבין כאות קין לשנות דור, כפי שהדביקו הרפובלקנים לדמוקרטים את הבגידה הגדולה של מלחמת האזרחים. אבל השיסוי יצא משליטה, ועל זה הם היו צריכים לשלם מחיר ציבורי נורא.

ואחרי חצי שנה, נבחר בנימין נתניהו. ו-20 שנה אחרי, הוא גומל למי שסייע לו אז.

ככה זה.

(יוסי גורביץ)

למה “אם תרצו” מקבלת כסף ממחבלים?

סוגרים את 2014 בעוד יעף על ארגון השרלטנות המוביל של הימין, והפעם: לא תאמינו ממי “אם תרצו” מקבלים כסף

היום הוא היום האחרון של שנת 2014, ימח שמה, ואין יום טוב מזה להתעסק בדו”ח הכספי השנתי של “אם תרצו” לשנת 2013. ובכן, ניגש בקצרה לנקודות הפחות חשובות. הדעיכה שכולנו הבחנו בה בפעילות ובחשיבות של “אם תרצו” מתבטאת גם בסכום התרומות: אם בשנת 2012, גרפה “אם תרצו” 1,685,694 ש”ח, בשנת 2013 הסכום יורד בחדות ל-1,093,662 ש”ח – ירידה של יותר משליש.

וכמו בדו”ח הקודם, “אם תרצו”, שבנתה את עצמה על הטענה שארגוני זכויות האדם אינם שקופים, מקפידה על שקיפות מינימלית ומספקת מינימום מידע על התורמים שלה. כמו ב-2012, היא ביקשה וקיבלה חסיון על זהותו של אחד התורמים. איך עמותה שטוענת שמטרתה חשיפת אי שקיפות מרשה לעצמה צעד כזה? לא ממש ברור.

התורמת העיקרית של “אם תרצו,” כרגיל, היא מיודעתנו ה-Central Fund for Israel, שתרמה ב-2013 561,300 ש”ח לעומת 769,750 ב-2012. כלומר, כמו בשנים קודמות, עיקר התרומות של “אם תרצו” מגיע מחו”ל, מאנשים שאינם אזרחים ישראלים.

עמותות ימין אחרות – קרן נחלת עצמאות, קרן ישראל אחת – שהופיעו בדו”ח של 2012 מופיעות גם בדו”ח של 2013. הארגון המסתורי קרן קינג ג’יי, שאי אפשר היה למצוא אותו לפני שנה ואין עליו שום מידע זמין גם כעת, תורם שוב ב-2013.

ל”אם תרצו” יש שני תורמים חדשים בשנת 2013: אחד הוא יצחק זיוון, שתורם לה סכום נכבד של 88,075 ש”ח ושעליו קשה למצוא פרטים נוספים. השני מוכר הרבה יותר: זוהי הקרן לטיפוח הרעיון הציוני, והיא מעלה את התרומה השניה בגודלה ל”אם תרצו”, 200,000 ש”ח.

ופה יש סיפור מעניין. שמה המלא של הקרן לטיפוח הרעיון הציוני הוא “הקרן לטיפוח הרעיון הציוני והגשמתו המלאה על יסוד שורשי היהדות.” גם המטרות שלה מעניינות (הן נלקחות מהאתר של העמותה בגיידסטאר):

“פעילות חינוכית למען שיבה מחודשת אל מעינות הרוח ומקורות התורה והאמונה של עם ישראל. חינוך והסברה להתעוררות חלוצית מחודשת.מתן עזרה לאנשים הזקוקים לשירותים רפואיים במטרה לקבל את השירותים הרפואיים, להם הם נזקקים, בתוך הזמן הקצר ביותר. מתן סיוע בהקמה ובאחזקה של שירותי בריאות לשעת חירום, בהתאם לחוק ובהתאם לדרישות משרד הבריאות. עידוד התיישבות חוקית נעבר לקו הירוק. מתן סיוע ברכישת מיגון אישי לתושבי אזורי עימות ו/או לאנשים השוהים ו/או המבקרים ביישובים המצויים באזורי עימות, למעט כלי נשק ו/או כל דבר העלול לשמש בשימוש התקפי ו/או האסור לפי חוק. מתן סיוע למימון שמירה ביישובים המצויים באזורי עימות, ובלבד ששמירה, כאמור, מתבצעת בהתאם לחוק ו/או בהתאם לדרישת צה"ל ו/או בהתאם משטרת ישראל. מתן סיוע בהקמה ובהפעלה של משמר אזרחי ביישובים המצויים באזורי עימות בכפוף לקבלת האישורים הדרושים מרשויות המדינה המוסמכות בנושא.לפעול למען ההגנה על זכויות האדם והאזרח בישראל. לפעול לשמירה על איכות הסביבה בישראל למען הכלל.”

ההדגשה שלי, והיא נעשתה בעיקר כדי ללעוג לטענה של “אם תרצו” שהיא פועלת למען “זכויות אדם.” הימין מאשים את השמאל בכך שהוא הזנה את זכויות האדם והפך אותן לנושא פוליטי; כמו תמיד בימין היהודי, הוא מאשים אחרים במה שהוא עושה בעצמו. כפי שאפשר להבין, זו עמותת מתנחלים פר אקסלנס: זו אחת מעמותות הדגל של המתנחלים. וכשמגיעים למייסדים ולמנהלים שלה, עולות שאלות רציניות ביותר באשר לאמינותה של “אם תרצו.”

אחד המייסדים (את רשימת המייסדים אפשר למצוא כאן) הוא המחבל היהודי נתן נתנזון. הלז הורשע בפיגוע, המטנת מטען חבלה ברכבו של ראש העיר הפלסטיני בסאם שקעה בראשית שנות השמונים. כפי שגילתה טל שניידר ב-2013, נתנזון הוא יועץ פוליטי של נפתלי בנט. האחרון, כמובן, לא התנצל.

מייסד אחר הוא אורי אליצור (”יחיאל אוריהו אליצור” במסמכי העמותה), מי שקרא לפגוע בחיילי צה”ל במהלך ההתנתקות. מייסד שלישי הוא הבוגד אורי אריאל (”אורי יהודה אריאל”), שהודה שהוא ניצל את מעמדו כדי להעביר מידע על תנועות חיילי צה”ל לנוער הגבעות. מייסד רביעי הוא פנחס ולרשטיין, שירה למוות בנער הפלסטיני רבאח ר’אנם אחמד בינואר 1988; אבל לא נראה לי שב”אם תרצו” יתרשמו במיוחד מהרג נער פלסטיני.

והיהלום שבכתר הוא יו”ר העמותה, זאב חבר (לשעבר “זאב פרידמן,” המוכר בכינוי “זמביש.”) חבר הוא האדם שחתם על הצ’קים שעברו ל”אם תרצו,” וגם הוא מחבל יהודי. כחלק מן המחתרת היהודית, וכמו נתנזון, חבר הטמין מטען חבלה ברכבו של ד”ר אחמד נטשה. גם חבר ישב בכלא, אם כי זמן קצר (הוא טען שיש לו בעיות בריאות) בשל הפעולה הזו.

imti3112

אז, לסיכום, “אם תרצו” לקחה 200,000 מעמותה שאחד המייסדים שלה הוא מחבל יהודי; שהיו”ר ואחד ממורשי החתימה שלה הוא מחבל יהודי; שאחד המייסדים שלה קרא לתקוף את חיילי צה”ל בנשק קר; ושמייסד רביעי שלה העביר מידע על תנועות חיילי צה”ל.

שזה מרשים בצביעותו, כי בדו”ח שהוציאה “אם תרצו” בשנת 2008, היא טענה כלפי ארגון NDC שהוא מממן את הטרוריסט שעואן ראתב עבדאללה ג’בארין ושעל כן התמיכה של ה-NDC בארגוני זכויות אדם בישראל פסולה. אממה, ג’בארין מעולם לא הורשע בדבר. הוא הוחזק במעצר מנהלי, וזה הכל. אף אחד לא יודע במה הוא מואשם, כי הוא לא הואשם.

בניגוד ל-NDC, “אם תרצו” מקבלת כסף ישירות לפחות ממחבל יהודי אחד, זאב חבר. זה כנראה בסדר, כמו שזה בסדר לומר שאתה תומך בחיילי צה”ל ואז לקחת כסף מעמותה שאחד המייסדים שלה קרא לתקוף את חיילי צה”ל בנשק קר.

שלחתי שאילתה בנושא לדובר “אם תרצו.” אם אקבל תשובה, אעדכן. עד אז, צריך לזכור של”אם תרצו” אין בעיה לקחת כסף מטרוריסטים. תלוי רק את מי הם ניסו לרצוח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דמעות התנין של תומכי יצהר

אורי אליצור, הכותב בשכר של נתניהו, מסרב לגנות את יצהר. הוא רק שוכח להזכיר לנו את עברו – ואת עמדת מזכירות יצהר

לימין היהודי יש שיטה. פעם בכמה שנים, הוא עושה מעשה שמעלה עליו את חמת הציבור. זה יכול להיות רצח ראש ממשלה, זה יכול להיות נסיון מרד, זה יכול להיות סתם תקיפה של חיילים. עיתונאים שנמנעים מלדווח על ההתפרעות הרגילה של אנשי המופת מהגבעות – זו שמסתיימת בפלסטינים פצועים על בסיס יומי כמעט, כמו גם בהצתה סדירה למדי של רכוש – קורעים אז את בגדיהם ומקוננים: מה זאת היה לנו. מי יכול היה לדעת. רעם ביום בהיר.

המגזר מובא במבוכה. בהתחלה יש כמה גמגומים. אחר כך יש נסיון מהיר למצוא שעיר לעזאזל כדי להשליך להמון הזועם, תוך מלמול המנטרה על “עשבים שוטים,” “קומץ שאי אפשר להשליך ממנו על כל השאר”, תוך התעלמות בוטה מכך שעד לפני חמש דקות, עד שגרמו מבוכת יח”צ, העשבים השוטים היו מיטב הנוער וה”קומץ” המפורסם נהנה מגיבוי רבני וציבורי רחב.

ואז מגיע השלב השלישי: זה שבו מואשמת התקשורת, והשמאל הישראלי, בכך שהם רוקדים על הדם, ובמקביל נסיון לגמד את האירוע. אחרי רצח רבין זה קרה תוך שלושה ימים. מועצת יש”ע הגדילה לעשות וגינתה את רבין כבר בהודעת הגינוי של רציחתו. חגי סגל, טרוריסט מדופלם, כתב למחרת הרצח טור שכותרתו היתה “מה עשית, משוגע.” כאילו לא היתה הסתה. כאילו לא הוציאו הרבנים את תלמידי הישיבות לגעות “בדם ואש/את רבין נגרש” בכיכרות וברחובות, כאילו יגאל עמיר לא היה השפיץ שבשפיץ של הציונות הדתית, כאילו הוא לא יצא למשימת הרצח שלו אחרי שקיבל גיבוי רבני. אנחנו גם יודעים מי הרבנים: דב ליאור ונחום רבינוביץ’.

לעתים קרובות, השלב השלישי מסתייע, כמו בג’ודו, בכוחו של האויב. או, ליתר דיוק, בשימוש היתר שלו בכוח. במקרה של רבין, ההתנהלות של הממשלה כמו תרנגולת ערופה וההיסטריה שהובילה לכמה מעצרים – הרבה פחות ממה שחושבים, אגב – בגלל התבטאויות בזויות אך חוקיות לגמרי, הובילה לטענה שהציבור הדתי הפך לנרדף. במקרה של פינוי גוש קטיף, השימוש באיזה סרטון שנוי במחלוקת של אנשי הרבנות הצבאית היה אמור לעשות את זה, אבל לא כל כך הצליח מחוץ למגזר. ההשתוללות המשטרתית בעמונה סיפקה את החומר לקינה.

במקרה של יצהר, תגובת הנגד היא ההשתלטות של כוחותינו האמיצים על מבנה הישיבה (הריק) של ישיבת “עוד יוסף חי.” האנשים שלא העזו לעצור לפני שנתיים את דב ליאור כשהיה מבוקש לחקירה, העזו עכשיו, כשהם מגובים בגל ציבורי, להשתלט על הישיבה שממנה יצא הספר שעליו חתם ושבשלו אמור היה להיחקר.

ומיד לאחר מכן, התחילו זעקות השבר של הציונות הדתית: אוי-אוי-אוי מה עושים לנו. עכשיו, במובן בסיסי למדי, הם צודקים. אף אחד לא קשר, או על כל פנים לא הציג פומבית ראיות שקושרות, את ישיבת “עוד יוסף חי” לפוגרומים האחרונים של יצהר. אלא שזה כמובן קשקוש. האנשים שמקפידים על קוצו של יוד בזכויות הקניין של ישיבת “עוד יוסף חי” לא אמרו מילה כשהצבא הודיע שהוא מתכוון להפקיע 180 דונמים עבור עפרה, שהיא – נזכיר שוב – מאחז בלתי חוקי גדול מהמקובל.

אורי אליצור, אחד הכותבים הבכירים של המגזר, פרסם מאמר שבו הצהיר שהוא לא מתכוון לגנות את הפורעים של יצהר. וואלה.

השאלה היא מתי אי פעם גינה אליצור אלימות מתנחלים. הוא בכיר יחסית במגזר: בין השאר שימש מנכ”ל לשכת ראש הממשלה נתניהו (בכהונתו הראשונה.) בשנים האחרונות הוא שב לשמש ככותב נאומים עבור נתניהו.

אלא בשנת 2004, כשהתחילו הדיונים הראשונים על ההתנתקות, התראיין אליצור ל”בשבע,” שם אמר את הדברים הבאים: “כיוון שמדובר בפקודה בלתי חוקית, ומי שיבצע אותה הוא שיועמד לדין. לא בלתי הגיוני בעיני שהדברים יגיעו לכדי שפיכות דמים. כל אוכלוסיה בעולם תנהג כך בסיטואציה דומה, אם כי אינני סבור שזה יועיל למניעת הפינוי. בעיני, כל הפעלת כוח, מלבד נשק חם, היא לגיטימית במקרה כזה. בדיעבד, גם מי שיפצע את אלו שבאו לפנות אותו – אקבל בהבנה את התנהגותו.”

כלומר, אם מדינת ישראל מחליטה לפנות מבנים משטחים שבהם היא מחזיקה בתפיסה לוחמתית, מבחינת אליצור אין שום בעיה להתנגד באופן אלים לפינוי, כל זמן שההתנגדות עוצרת בנשק קר ומוגבלת לפציעה ולא להרג.

לאליצור היה עשור לחזור מהדברים האלה. עד כמה שידוע לי, הוא מעולם לא עשה זאת. צריך לזכור את הדברים האלה, בפעם הבאה שיאמרו לנו שמדובר בעשבים שוטים: הנה בשר מבשרו של ממסד המתנחלים, לא רק שלא מוכן לגנות את אלימותו של “הקומץ” – הוא נתפס ברגע נדיר שבו הוא מחלק לו הנחיות על גבולות האלימות המותרים.

בימים אלה, נהוג לטעון בקרב המגזר – על ידי אליצור ואחרים – שאי אפשר לשפוט את כל תושבי יצהר בגלל מעשיהם של אנשים בודדים. שוב, צריך להצביע על הצביעות של אנשים שאין להם שום בעיה עם דרישה להטלת עוצר או אף להחרבת כפרים, כל זמן שאלה פלסטיניים כמובן, בשל פעולה של בודדים מתוכם; אבל הפעם הצביעות היא לא לב הסיפור. הטענה הזו היא, בקצרה, קשקוש.

כפי שדיווח איתמר פליישמן, זמן קצר אחרי ההתקפה על כוחות צה”ל, נערך דיון בנושא במזכירות יצהר. על הפרק: הדרישה של חלק מחברי המזכירות להסגיר לרשויות את הפורעים. ההצעה נפלה.

שאר הדיווח של פליישמן עוסק בוויכוח הפנימי ביצהר, סביב השאלה האם מותר להפעיל אלימות רק נגד פלסטינים או גם נגד חמושי צה”ל. ההתנחלות, כך נטען, קרועה בין שני הצדדים. הידיעה הזו מחמיצה את הסיפור.

והסיפור הוא פשוט: יש מועצה מקומית, מזכירות יצהר, שמקבלת תקציבים מהשלטונות בישראל; שחוסה תחת ההגנה של צה”ל; ושבמקביל יודעת מי הם האנשים המבוקשים על ידי המשטרה בשל פגיעה בכוחות צה”ל, אבל מסרבת לעשות את חובתה האזרחית ולהסגיר אותם. לא קומץ, לא עשבים שוטים – הגוף הנבחר של יצהר הוא זה שפעל כך. על הסגרת פורעים שפוגעים בפלסטינים, כמובן, אפילו לא מדברים.

במדינה נורמלית, מזכירות יצהר היתה מוכרזת אחרי האירוע הזה כגוף ממריד, מתייחסים לתושבים כאל מורדים, ומקפידים על אכיפת חוק קשוחה מהרגיל במקום.

אל תדאגו, זה לא יקרה. הצבא צריך את המתנחלים יותר מדי. אם תיעלמנה ההתנחלויות, ייעלמו גם רוב המשימות שלו והציבור ייזכר שמדובר בעצם בגוף מנופח, בזבזני ורשלן. עוד כמה שבועות של קריצות לכל הכיוונים, והעסק ייגמר. הקצינים הבכירים, שיודעים שעתידם תלוי בלובי המתנחלים, לא ימהרו לשרוף את הגשרים.

ומועצת המורדים של יצהר תשאר במקומה, מקבלת חיפוי פובליציסטי ממסיתים ותיקים כמו אליצור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ממשלת נתניהו כבר לא מעמידה פנים שהמגרש מאוזן

אחד מעקרונות הבסיס של משטר דמוקרטי הוא שהוא מאפשר לכל הצדדים בו להתמודד בצורה שווה. הנחת היסוד היא שמי שנמצא בשלטון כעת צפוי להיות מוחלף בשלב כלשהו, ושמתנגדי הממשלה זכאים לאותן זכויות להפיץ את דעותיהם. הנחת יסוד נוספת היא שחילופי שלטון הם דבר בריא; שמשטר שמקשה על החלפת השלטון נמצא כבר על דרך המלך לדיקטטורה או משטר סמכותני. במשטר דמוקרטי, או על כל פנים בחברה שיש בה אתוס דמוקרטי, השלטון לא משנה את הכללים באמצע המשחק, ודאי לא לטובתו.

ברוח זו יש לבחון את שורת הצעות החוק לרדיפת השמאל שהעלתה הקואליציה בשנתיים האחרונות. הבה נתייחס לאחת האחרונות שבהן, כזו שתידון בפני ועדת השרים לענייני חקיקה מחר: הצעת חוק של זאב אלקין (כמובן) וציון פיניאן, שמשנה את חוק מס ההכנסה כך שיעניק פטור ממס בסך של עד 35% על תרומות להתנחלויות. הצעת החוק (אפשר לראות אותה כאן – זהירות, מסמך) מעורפלת כמקובל: היא נקראת "הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (עידוד התיישבות). לשונה גם היא לא ברורה: "בפקודת מס הכנסה, בסעיף 9(2), בפסקה (ב), בהגדרה 'מטרה ציבורית', אחרי 'חינוך', יבוא 'עידוד ההתיישבות'".

בלשון בני אדם, משמעות הצעת החוק היא שמעתה, תכיר מדינת ישראל בעידוד בניה בהתנחלויות כמטרה ציבורית שעליה היא מעניקה פטור ממס. אלקין ופיניאן מסבירים את הצעת החוק שלהם כך: "בתוך שלל המטרות [הציבוריות – יצ"ג], בולטות בהעדרן מטרות של חיזוק הציונות ועידוד ההתיישבות הציונית. בימים אלו של שחיקה מתמדת בערכים בכלל, ובערכי הציונות וההתיישבות בפרט, ראוי להשיב לערכים אלו את בכורתם ולהעמידם במקום הראוי להם. אחת הדרכים לעשות זאת היא בדרך של מתן פטור ממס על הכנסותיהם של מוסדות ציבוריים הפועלים להשגת מטרות אלה והכרה בתרומות הניתנות להם לצרכי מס."

"שחיקה מתמדת בערכים בכלל ובערכי הציונות וההתיישבות בפרט"? באיזה יקום מקביל חי אלקין? אולי זה שבו חי דני דנון, שלפני כמה ימים קונן על "גורמי שמאל בתוך הממשלה." אבל זו טיבה של ההיסטריה הפולקיסטית: היא תמיד על סף השמדה, תמיד – במיוחד כשהיא שולטת ללא עוררין – משוכנעת שהיא "בשחיקה מתמדת."

מה שהחוק של אלקין ופיניאן מנסה לעשות הוא להגניב בעורמה מתחת לרדאר שינוי קריטי ביחסה של ישראל להתנחלויות: מעתה תרומה להן – שלא נמצאות בשטח ישראל, כזכור – תקבל פטור ממיסים. כלומר, עוד העברת כספים – כתמיד, בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל – לשטחים הכבושים. החוק של אלקין ופיניאן הוא עוד צעד בסיפוח הזוחל של הגדה המערבית.

ראוי לשים לב לשמו: כך מתנהלים המתנחלים וסייעניהם – והבוגד אלקין, כזכור, הוא סייען במלוא מובן המילה – כבר שנים. הם לא מדברים בגלוי על מטרותיהם. הם קוברים את המטרות בתקווה שאף אחד לא ישים לב עד שיהיה מאוחר מדי.

המדובר באותו בוגד שבעוד שהוא מכשיר בחשאי הטבות מס, מקדם במרץ הצעות חוק גלויות לחלוטין לשלילת הטבות המס של ארגוני שמאל ישראליים. אמור מעתה, תרומות לארגוני זכויות אדם, שמזוהים במובהק עם צד אחד של המפה הפוליטית, לא יזכו לפטור ממס – ועל כן יקשה עליהן להפיץ את רעיונותיהם; ומן הצד השני, ארגונים שפועלים מחוץ לשטח ישראל ושואפים לספח את ישראל ליהודה, דווקא כן. הכל בשם "השחיקה בערכי הציונות וההתיישבות."

ממשלה לא אמורה לנהל מלחמה כנגד אזרחיה, לא אמורה לנצל את משאבי המדינה כדי למנוע את החלפתה. זה בדיוק מה שאלקין וחבר מרעיו עושים. וכאן צריך לציין נקודה נוספת, שאליה הפנה את תשומת לבי אלון אנטין, עורך הכלי “מעקב אג’נדת זכויות אדם” באתר "כנסת פתוחה": חוק "חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות זרה," שהתקבל בפברואר 2011, מחריג מחובות הגילוי שלו את ה"מוסדות הלאומיים" (סעיף 7 לחוק). המדובר בסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל ו"תאגידים שבשליטתן."

והנה, הסוכנות היהודית משמשת מזה זמן צינור כספים לארגוני ימין. היא שימשה, כזכור, להעברת כספים ל"אם תרצו", שבתורה משמשת כלי להלבנת המסרים של לשכת ראש הממשלה וככל הנראה קיבלה תרומה מבכיר בה. כפי שחשף בסוף השבוע אורי בלאו, גם NGO Monitor, כלב תקיפה של הימין שמכוון כנגד ארגוני זכויות האדם, קיבל תרומה גדולה – כ-570 אלף ₪ – דרך הסוכנות היהודית, וזו סירבה לחשוף את מקור התרומה.

מותר – צריך, למעשה – לחשוד שסעיף 7 בחוק "חובת הגילוי", שלא היה בגרסה המקורית של החוק, הוסף אליו כדי שממשלת הימין תוכל להמשיך בתנועה הסיבובית של כספים ל-GONGOs שלה, קרי ארגונים שמתחזים ללא ממשלתיים אבל בפועל מקבלים תמיכה ממשלתית, עקיפה או ישירה, כדי לקדם את עמדות הממשלה.

כאן המקום לציין שבעוד ראש הממשלה נתניהו מקדם את קמפיין כלבי הצייד שלו, שנובחים על "מימון זר" לארגוני שמאל, תרומות הפריימריז שלו בינואר 2012 הסתכמו ב-787,329 ₪. כל הכסף הזה, להוציא 357 ₪, הגיע (כפי שחשפה טלי שניידר) מתורמים מחו"ל. ככה זה בימין: כדי להסיט את תשומת הלב ממקור התרומות של ראש הממשלה, כדי להסתיר את העובדה שהוא נקנה על ידי אוליגרך זר כמו שלדון אדלסון (שתורם לו לא רק ישירות, אלא גם באמצעות החינמון "ישראל היום", תרומת בחירות שספק אם יש גדולה ממנה), מעוררים רעש גדול על התרומות שמגיעות משמאל – ומשנים, באותה הזדמנות, את כללי המשחק. אולי ההמון הנבער לא ישים לב.

במקביל, לשכת נתניהו מתגמלת את ה"עיתונאים" של "ישראל היום" ישירות, ומשלמת לדרור אידר עבור "כתיבת נאומים והרצאות." כאן המקום להזכיר שמדובר בעיתונאי הימני השני שנחשף השבוע כמקבל כספים מהציבור עבור עבודה למען לשכת נתניהו.

מה שאנחנו רואים מכל אלה גם יחד היא מתקפה של הידרה רבת ראשים כנגד הדמוקרטיה הישראלית. מצד אחד, חונקים את התרומות לארגונים המתנגדים לממשלה; מצד שני, הופכים את המטרה העיקרית של הממשלה – קידום הסיפוח הזוחל בגדה – לכזו שפטורה ממס; מצד שלישי, מעבירים סכומים גדולים – גדולים לאין שיעור מאלה המגיעים לארגוני השמאל – לארגונים שמתחזים לארגונים עצמאיים אבל, ראה זה פלא, תמיד יש שם בכיר לשעבר מלשכת ראש הממשלה (במקרה של NGO Monitor , מדובר בדורי גולד); מצד רביעי, חוסמים את יכולת הביקורת על העברת הכספים הללו על ידי החרגת הארגונים שמשמשים כצינור כספים מהחוק שאמור לספק שקיפות; מצד רביעי, אנשים שמתחזים להיות עיתונאים עצמאיים נחשפים כמי שעובדים עבור לשכת ראש הממשלה, והם מעולם לא טרחו לספק גילוי נאות.

מטרתה של התשלובת הזו, ככללה, היא לשמר את נתניהו, מנהיג הימין, בכס ראש הממשלה על ידי ניהול מלחמה פסיכולוגית בלתי פוסקת כנגד הציבור הישראלי. כשכספי ציבור משמשים להולכת שולל של הציבור, כשהחטאים של ראש הממשלה עצמו (העובדה שהוא ממומן על ידי גורמים זרים ועוינים לדמוקרטיה הישראלית) הופכים בפרויקציה לחטאי האופוזיציה בעוד שראש הממשלה עושה כמיטב יכולתה לכבול את ידיה, תוך שהוא שולט יותר ויותר בכלי התקשורת – אנחנו מזמן לא בדמוקרטיה, אלא ברכבת מהירה אל הפוטיניזם.

הערה מנהלתית ארוכה למדי: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. עוד יש לציין כי שדרגנו בימים האחרונים משמעותית את השרת שלנו, ואני מקווה שהבעיות של החודש האחרון מאחורינו.

כאן גם המקום להציג לקוראים שתי שאלות. הראשונה: אני שוקל להחליף את מערכת התגובות של הבלוג בכזו שמבוססת על פייסבוק, כלומר שכדי להגיב צריך יהיה להירשם לפייסבוק. יש למערכת הזו חסרונות בולטים –פייסבוק – ויתרון בולט אחד, קרי העלמותם הכמעט מוחלטת (מנסיונם של אתרים בחו"ל) של טרולים. יתרון (עם אליה בצידו) נוסף הוא בניית קהילה סביב הבלוג, מה שהוא בתורו שם קוד להקמת גדר סביבו. מה אתם חושבים על הרעיון?

שנית, שלום בוגולסבסקי ואנוכי שוקלים לערוך בקרוב ערב בפאב – תחילה בתל אביב, אחר כך בירושלים – שבו נשמח לפגוש אתכם ולענות על השאלות שלכם. האם יהיה עניין באירוע כזה?

(יוסי גורביץ)

קראת לפגוע בחיילי צה"ל? ראש הממשלה רוצה אותך

או: על הצביעות

לשכת ראש הממשלה דיווחה לאחרונה כי היא מקבלת שירותי עריכה ותרגום מאורי אליצור, שישמש ככותב נאומים לראש הממשלה. המדובר בפובליציסט ששימש ב-1998 כראש הלשכה של נתניהו ושמשמש כיום כעורך "יומן", המוסף הפוליטי השבועי של "מקור ראשון." יש בכך משהו נאצל, נדיר מאד בחיים הפוליטיים הישראליים ועל כן ראוי לציון: מעטים האנשים שהיו מסכימים לשוב ולשרת באותה הלשכה בתפקיד פחוּת. תחושת החובה של אליצור גוברת על האגו שלו, ועל כך יש לברך. בשיחה עמו ניסה אליצור להמעיט בחשיבות הדבר ואמר שהוא מיודד עם נתניהו ומדי פעם מספק לו סיוע. ובכל זאת.

דא עקא, שיש בעיה מסוימת עם העסקתו של אליצור על ידי לשכת ראש הממשלה. בשנת 2004, עם הדיונים הראשונים על ההתנתקות, קרא אליצור למתנחלים להגן על עצמם בכוח, כל עוד איננו כולל נשק חם; היועץ המשפטי, מני מזוז, החליט שלא לפתוח בחקירה כנגדו בנושא; בהחלטת הפרקליטות נאמר כי יש "חשד לפלילים", אך שי ניצן החליט, "בשל מדיניותה המרוסנת של הפרקליטות בנושאים מעין אלה," לא לפתוח בחקירה. מאוחר יותר באותה השנה, הוא חתם על עצומה שבה הוגדרה ההתנתקות כ"פשע נגד האנושות," וקראה לחיילי צה"ל לסרב פקודה.

למותר לציין שבכל פעם שאיש שמאל כלשהו, שנחשד באמירות חריגות – ישעיהו ליבוביץ', זאב שטרנהל – זוכה לפרס או מועמד לתפקיד, מערכת ההסתה של הימין ממהרת לצלוב אותו ולדרוש את מניעת הפרס (מה שהצליח במקרה של ליבוביץ') או המינוי. המערכת הזו מופעלת גם כלפי עמותות שמאל: כשמישהו מעובדיהן נתפס בכך שהוא הביע תמיכה בסרבנות לא עלינו, או חושב שישראל היא מדינת אפרטהייד, או – חס וחלילה – שיש התנגדות פלסטינית לגיטימית, בריגדת אם תרצו ובן דרור ימיני מעוררים סערה. מה היה קורה לעמותת שמאל, או מפלגת שמאל, שהיתה מעיזה למנות אדם שקרא לפלסטינים לפגוע בחיילי צה"ל? סביר שדני דנון ורונן שובל כבר היו עורכים הפגנות סוערות נגדה ודורשים את פירוקה.

אבל כשמדובר באיש ימין שקרא לסרבנות ולפגיעה בחיילים, ראש הממשלה עצמו מזמין אותו לכתוב את נאומיו. ככה זה: הימין פוטר את עצמו מהכללים שלו-עצמו.

(גילוי נאות: בניגוד לאורי אליצור, את הח"מ שי ניצן דווקא החליט לחקור.)

(יוסי גורביץ)