זיפנהאפט, גרסת בג”צ
בג”צ מאמץ את החקיקה הרדיקלית ביותר של הנאצים
בית הדין הגבוה לעוול אישר שוב השבוע הריסת בתים של משפחות פלסטיניות. בזה בפני עצמו אין יותר מדי חדש: פשעי המלחמה הללו הם שגרתיים. ראוי, עם זאת, להתייחס לנימוק של השופט יוסף אלרון.
אלרון, לא בדיוק המחק החד בקלמר, הוא עוד אחד מהמסמרים בלי ראש שנעצה איילת שקד במערכת המשפט שלנו. הוא כתב כך: “בסופו של יום, בחירתו של אסעד [א-ריפאווי, אחד הנאשמים בפיגוע באלעד; חשודים פלסטינים לא ראויים, מבחינת אלרון, לאזכור בשם משפחתם – יצ”ג] ומעשיו הבלתי אנושיים הובילו את בני משפחתו למצוקתם הנוכחית. אם חפצים אחרים השואפים לבצע פיגוע טרור לחסוך סבל זה ממשפחתם – ביכולתם לעשות כן.”
אבל לא כך. לא אסעד א-ריפאווי “הוביל את משפחתו למצוקתה הנוכחית”: השופט אלרון הוא שעשה כן. הוא בחר, בדעה צלולה, להעניש אנשים שלא פשעו (ואיש לא טוען שהם פשעו) בגלל מעשיהם לכאורה של בני משפחותיהם. מסתבר שאליבא דבג”ע ”איש בחטאו יומת” לא חל על פלסטינים.
לתפיסה הזו יש שם: זיפנהאפט. אשמת דם. מקורה במשפט הגרמני העתיק והיא אומצה על ידי המשטר הנאצי בשיא הרדיקליזציה שלו, סביב 1944. התפיסה היא שהמשפחה אחראית על מעשי כל אחד מבניה והיא תישא בעוונו. בציבור היהודי התפיסה הזו רווחת ביחס לפלסטינים: אנחנו נוקטים מזה שנים בטרור של מדינה כלפי בני משפחה שלא פשעו. יש סיכוי סביר ששופטי אוון כמו אלרון יהרסו את בתיהם, אבל עוד לפני שזה יקרה, המנהל האזרחי יבטל את אישורי העבודה והכניסה לישראל של כל קרובי המשפחה, לפחות בדרגה ראשונה. אירונית – אוי לאירוניה כזו – זה עובד גם ההיפך: אם חמוש צה”ל או פורע יהודי הורגים פלסטיני, אוטומטית מתבטלים האישורים של בני משפחתם. אחרי הכל, הם עשויים לחפש נקמה.
כשהורה אלרון להחריב את בית משפחת א-ריפאווי, אסעד א-ריפאווי היה בגדר חף מפשע. כתב התביעה נגדו הוגש לפני פחות מחודש. טכנית, עומדת לא-ריפאווי חזקת החפות. אבל השופט היהודי אלרון מבהיר לנו מה שווה חזקת החפות של פלסטיני: אפשר לנקוט נגד משפחתו בסנקציות החמורות ביותר שמתיר החוק לפני שהוא הורשע בכלל. כי, נו, אתם יודעים, הוא לא בדיוק בן אדם. הוא פלסטיני, הלוט, בן לאוכלוסיה מתקוממת שיש לדכא. זכויות אדם זה לאחרים. אלרון יודע שהוא לא יצטרך אי פעם לעמוד במבוכה שבה הורה להרוס את ביתו של אדם שנמצא חף מפשע קודם למשפטו, כי הוא יודע היטב מה שווה בית משפט ישראלי.
ואי אפשר שיהיה אחרת בדיקטטורה צבאית, ואנחנו מנהלים דיקטטורה צבאית כבר יותר מ-55 שנים. הדיקטטורה, בהכרח, תשחוק את המשפט והצדק: אם התקיימו משפט וצדק, הדיקטטורה לא יכלה להתקיים. נהגו לומר פעם ש”הכיבוש משחית”: השופט אלרון, כשהוא גוזר עונש על קרובי משפחה של אדם שטרם נשפט, מדגים לנו את עומק השחיתות. הוא מדגים לנו כיצד כבר אי אפשר להבחין באי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, שכן העין התעוורה מזמן והלב אטום ומושחת עשורים.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, כמו גם להתנצל על מיעוט הכתיבה. החודש האחרון היה קשה.
(יוסי גורביץ)
גם צפון קוריאה אימצה את העקרון הנאצי הזה.כפיים.
ברוך השב. כפי שכתבת, בג״צ אישר כבר מאות הריסות בתים בעבר. האם נימוקי השופטים שתמכו בהריסות הבתים בעבר היו שונים מהותית מנימוקיו של אלרון?
בדרך כלל הם הרבה יותר מעורפלים. אלרון כתב את הדברים בצורה בוטה מהמקובל.
בדרך כלל הם הרבה יותר מעורפלים. אלרון כתב דברים מפורשים ובוטים מהמקובל.
כמדומני הביטוי בגרמנית הוא Sippenhaftung, שכן Haftung היא "אחריות" (במובן המשפטי, כמו ה-H בביטוי השגור GmbH, שתרגומו המילולי לעברית הוא 'חברה בע"מ').
ההבנה שלי בגרמנית קלושה, והספרים לא לפני, אבל זה הערך של ויקיפדיה בנושא:
https://en.wikipedia.org/wiki/Sippenhaft
גם, אבל לא רק:
https://en.wikipedia.org/wiki/Sippenhaft
אה, היום למדתי משהו חדש. תודה.
אני לא מתלהב במיוחד מהריסות בתי מחבלים, אבל כל עוד המשפחות חולקות בתגמול על הפיגוע, חייב להודות, יש דברים שמפריעים הרבה יותר מכך שהן חולקות גם בעונש.
אין דבר כזה מחבלים. או לחילופין, אם יש, גם חיילי צהל מחבלים.
אין דבר כזה פיגוע. או לחילופין, אם יש, גם מחבלי צהל מבצעים פיגועים.
כל המחבלים, או לחילופין כל הלוחמים, מקבלים תגמול על פיגועיהם, או לחילופין על מעשי הגבורה שלהם. מה הבעיה אם כן?
זהר יקר,
איפה אמרתי שאני לא מקבל את המילה? טענתי שאם יש כזה דבר – מחבלים – גם חיילי צהל עונים על ההגדרה. בסך הכל ביקשתי שההגדרות תהיינה אוניברסליות. אחרת מה הטעם בהן?
אל תתמם. מייד אחרי שרשמתי "אין דבר כזה מחבלים" רשמתי חלופה – "אם יש מחבלים – גם חיילי צה"ל עונים על ההגדרה". אז אני מנחש שאתה לא מסכים אתי?
ובאשר לפחדיי, הם תלויים בשמי – האם הוא שחר או מוסטפה.
באמת, יש לך משהו חוץ מהקבלות כוזבות?
לא, אין דין פגיעה אגבית בלתי נמנעת בבלתי מעורבים כדין פגיעה מכוונת באזרחים.
הפוסט לעיל מדבר על הריסת בתים של משפחות של טרוריסטים, באישור בית משפט ובמכוון. האם זאת בעיניך ״פגיעה אגבית בלתי נמנעת בבלתי מעורבים״?
והתגובה שהגבתי אליה משווה את חיילי צה"ל לאדם שדופק לאזרח גרזן בראש.
באשר להריסות בתי מחבלים, כפי שכבר כתבתי, אני לא אוהב את זה. זאת נקמנות מלוכלכת שלא ברור כמה הרתעה היא משיגה. ולמרות זאת, כשהצד השני מעביר את המסר שרצח = תשלומים נדיבים למשפחה שלך, אני יכול לסבול את זה.
אדם שדופק לאזרח גרזן בראש הוא טרוריסט, ואדם שהורס בית של אזרחים באישור בג״צ הוא טרוריסט שעובד עבור מדינה טרוריסטית. זה ההבדל היחידי בין שני המעשים.
אתה ״יכול לסבול את זה״? מה אני אגיד לך, כל הכבוד לך על הסבל. הייתי מעריך אותך יותר אם היית כותב שזה לא מזיז לך, ממש כמו שלא מזיז לך שמשפחתו של ברוך גולדשטיין מקבלת קיצבת שארים נדיבה מהביטוח הלאומי ושאת ביתה לא הרסו עם בולדוזר באישור בג״צ.
כמה מעניין לראות אחד שמאשים את כולם באנטישמיות מתרץ תירוצים ועושה פליק-פלאקים כדי להצדיק עקרון משפטי נאצי.
נו באמת, אני באמת צריך להסביר למה קצבת שארים, דבר שהמדינה נותנת לקרוביו של כל אדם ששילם ביטוח לאומי, זה לא אותו דבר כמו תשלום שכר על רצח?
אין מה להסביר, קובי. כשישראל תומכת כספית במשפחות של טרוריסטים מדובר ב״קיצבת שארים״. כשהרשות תומכת כספית במשפחות של טרוריסטים מדובר ״בתשלום שכר על רצח״. זה ההגיון שלך, וכשאתה מוסיף ״נו באמת״ בראשית התגובה הוא לא נשמע פחות מטומטם.
ההיגיון שלי, ואני בטוח שאתה מבין אותו טוב, הוא שמדינת ישראל משלמת קצבה לקרוביהם של אנשים שמתו בתור חלק מהביטוח הבסיסי שהיא מספקת דרך ביטוח לאומי. זה שמשפחה של טרוריסט שחוסל במהלך הפשע שלו גם זכאית לה, לא מהווה עידוד לביצוע פעולות טרור יותר משתשלום למשפחה של אדם שנפטר מהתקף לב מהווה עידוד להתקפי לב או שתשלום למשפחה של אדם שנהרג בתאונת דרכים מהווה עידוד לתאונות דרכים.
לעומת זאת, הרש"פ משלמת תשלום מיוחד למחבלים ו/או משפחותיהם, תשלום שאפילו נקבע לפי אופי הפיגוע שביצע. זה בפירוש תשלום על רצח.
ההגיון שלך מבוסס על הנחה לא נכונה. הרשות הפלסטינית משלמת תמיכה למשפחות בהתאם לחוקה שלה, שבניגוד למה שאתה כותב לא מדברת על ״מחבלים״. הסעיף בחוקה שמבטיח את הזכות לתמיכה נמצא בחלק שנוגע לזכויות סוציאליות בכלל.
סעיף 22:
(1) ביטוח סוציאלי, בריאותי, נכויות ופנסיוני יוסדר בחוק.
(2) שמירת זכויות הרווחה של משפחות החללים, שבויי המלחמה, הפצועים והנכים היא חובה שתוסדר בחוק. על המועצה הלאומית להבטיח את החינוך, הבריאות והבטחון הסוציאלי של האנשים הללו.
וזה משנה את זה שמדובר בתשלום עבור רצח יהודים כי…
אתה רק עושה את עצמך, נכון? באמת אתה מבין.
אתה מביא השוואה מטורפת לחלוטין בין קצבת שארים לתשלום מפורש על ביצוע פיגועים(שבמקרים רבים גם עולה על השכר הממוצע הפלסטיני פי כמה וכמה), ואני זה ש"עושה את עצמי"?
"הפיגועים" שאתה מדבר עליהם, אכתוב את זה בפעם האלף, הן פעולות-לוחמה של לוחמים פלסטינים, לא של "מחבלים". לחילופין, אם לא נוח לך לקרוא להם לוחמים ואתה מתעקש על מחבלים פלסטינים, יהיה עליך לקרוא לפעולות ה"לחימה" ושלל המבצעים בעלי השמות הנחמדים שצה"ל מוציא אל הפועל – פיגועים, וללוחמי צה"ל יהיה עליך לקרוא טרוריסטים.
כן, "פעולות לחימה" מרשימות כמו לרסס בר ולתקוע לאזרח גרזן בראש.
בציטוט שלמעלה (מהחוקה הפלסטינית) לא מופיעים לא ״מחבלים״, לא ״טרוריסטים״ ולא ״לוחמים״ ולא איך-שאתם-לא-רוצים-לקרוא להם. כן מופיעים ״אסירים״ (רובם המוחלט כלל לא השתתפו בפעולות מלחמתיות), ״חללים״ (חלקם הגדול אזרחים שישראל הרגה ורק מיעוטם תקפו אזרחים) ו״פצועים״ (כנ״ל). אז מה אתה רוצה, מרום? ממש כמו ישראל שמשלמת קצבת שארים / תמיכה במשפחות שכולות בלי לבדוק מה החייל (או האזרח) עשה כשמת – כך הרשות הפלסטינית. אין פה ״תשלום מיוחד״ לא כל שכן תגמול מהרש״פ.
זאת ההיתממות מגוחכת, התשלום גדל ככל שהעונש של המחבלים עולה, מה שמן הסתם עולה עם חומרת הפיגוע.
"התשלום גדל ככל שהעונש של המחבלים עולה, מה שמן הסתם עולה עם חומרת הפיגוע״ – זאת השערה שלך, שתואמת לדעות הקדומות שלך, ולא המדיניות של הרשות הפלסטינית.
קח כמה דוגמאות:
כרים ומאהר יונס – יושבים כבר 39 שנה בכלא הישראלי ונושאים בתואר ״זקני האסירים הבטחוניים״. הם יושבים כי ב-1980 השתתפו בחיסול חייל ישראלי (לא אזרח) ולקיחת נשקו. הם לא טרוריסטים לפי כל הגדרה (כי לא תקפו אזרחים).
בשיר אלחטיב – יושב כבר 34 שנה בכלא הישראלי. הוא היה נרקומן פלסטיני שרצח נרקומן יהודי ב-89׳. לפי השב״כ בשלב מסויים הוא התגייס לפתח, מה שמבחינת המערכת הישראלית הפך את הרצח ללאומני.
נאסר ומחמוד סרור – יושבים כבר 29 שנים בכלא על חיסול סוכן שב״כ. טרוריסטים הם לא.
לפי המפתח של משפחתו של מי שנכלא זמן רב יותר בכלא מקבלת יותר כסף, משפחות האנשים שמקבלים יחסית יותרצ תמיכה מהרש״פ. האם אלה האנשים שביצעו את ״הפיגועים החמורים ביותר״ בעיניך? בוא נאמר כך: אם היה שמץ של הגיון בטיעון שלך לא היית יורד לרמה של לקרוא לי מגוחך. איך כתב משה סנה? ״הטיעון חלש – להגביר את הקול״.
לא, זו המציאות. כמה יוצאי דופן לא משנים את זה.
ההשוואה מגוחכת כי ברור לחלוטין שאין שום קשר קצבת השארים לביצוע פיגועים, בעוד שבין שלתשלום לאסירים ביטחוניים יש קשר הדוק.
הם לא יוצאי דופן. החמישה שהזכרתי כאן הם האסירים שיושבים הכי הרבה זמן בכלא הישראלי כיום. למה שלא פשוט תודה בזה שאין לך בדל של נתון שיכול לתמוך בטענה שאתה מציג כאן, ושהיא מבוססת על דעות קדומות וטיעונים כעוסים (ללא בדל של נתון וגו׳) ששמעת/קראת בתקשורת הימנית ו/או בויקיפדיה?
הרוב המוחץ של האסירים הביטחוניים הם מחבלים עם דם על הידיים. זה לא תופס לקצבת השארים הישראלית. השוואה הזאת, כמו כל הניסיונות לכפות הקבלה איפה שהיא לא קיימת בניסיון להגן על העמדה הפלסטינית, לא מחזיקה מים.
לפי ההגדרה הישראלית כל האסירים שהזכרתי לעיל הם אדם דם על הידיים, ועדיין לא ניתן להגדירם כטרוריסטים. הם הרגו חיילים וסוכני שב״כ. בתגובות הקודמות שלך טענת שככל ש״חומרת הפיגוע״ עולה כך ״התשלום עולה״ – ואני מקווה שלכל הפחות אתה מכיר בזה שזאת עמדה שאין לה שום ביסוס במציאות (אלא אם אתה חושב שהריגת איש שב״כ חמורה מרצח אזרחים).
אתה כמובן צודק שלא ניתן להקביל בין העמדה הפלסטינית לעמדה הישראלית. הישראלים כובשים את הפלסטינים, ומכאן שהחברה הפלסטינית מחוייבת לפצות את משפחות האנשים שלוחמים בכיבוש הישראלי או נפלו קורבן לו. היא עושה זאת מבלי לדקדק במה האדם עשה בדיוק – ממש כמו שישראל אינה מדקדקת במה חייל שנהרג או אזרח שמת עשה לפני שנהרג.
אכן, לא ניתן להקביל בין הרצחנות הפלסטינית, שמעלה כל רוצח יהודים באשר הוא לדרגת גיבור לאומי, לביטוח הלאומי הישראלי. זה, אגב, למה העובדה שהם הרגו חיילים לא משנה. הם היו מקבלים בדיוק את אותו תגמול אם הם היו רוצחים אזרחים.
יהושוע ש. אגרנט צודק בכל מילה, אבל אני רוצה לפתוח את זה עוד יותר: גם ללא קשר למקרה הנוכחי ובניגוד לדבריך – פגיעה אגבית בלתי נמנעת בבלתי מעורבים שנמשכת כבר 70 שנים היא בדיוק פגיעה מכוונת. לא סתם מכוונת – בכוונה תחילה
הוצאת לי את המילים מהפה.
שטויות. זה שכל לחימה באזור עירוני בהכרח תגרור פגיעה באזרחים לא הופכת אותה לשקולה לתקיפה מכוונת של אזרחים. לפי ההיגיון העקום הזה כל צבא יהיה חסין מתקיפה אם יקיף את עצמו באזרחים. יש סיבה לכך שדיני המלחמה לא אוסרים לחלוטין פגיעה באזרחים, אלא רק פגיעה לא מידתית ביחס לתועלת הצבאית.
גם אתה מודה שכל תקיפה שלנו היא תקיפה מכוונת נגד אזרחים. רק מסייג את זה ב'אין ברירה'. אם אין ברירה אז אין ברירה, אבל זה לא עושה אותם טרוריסטים ואותנו לוחמי החופש.
בסך הכל, מדינת ישראל והישות הפלסטינית דומות מאוד בהיבט המלחמתי: אצל שתיהן 'כל העם צבא'. אצלנו זה סוג של פאסאדה וכולם יודעים שרק היהודים הנחותים והיהודים הנעלים הם 'העם' הלוחם; זה מגעיל. אצל הפלסטינים זה סוג של הכרח – אין להם שום ברירת-מלחמה אחרת, כלכלית או הישרדותית. זה טראגי. אבל גם אנחנו התחלנו כמו החברה הפלסטינית, לא? במלחמת 'טרור'? ועדיין, במובן עמוק, אנחנו 'כל העם צבא'. אנחנו לימדנו אותם.
לא משנה כמה תחזור על זה, תקיפה של מטרות צבאיות היא לא "תקיפה מכוונת נגד אזרחים", גם אם אזרחים עלולים להיפגע ממנה.
לא "עלולים". הם בוודאות יפגעו ממנה. התוקפים יודעים את זה, מתכוונים לכך, ומשתמשים בזה כדי להשליט טרור ופחד, בדיוק כמו התוקפים מהצד שלהם. ההגדרות שלך הן, אכן, ההגדרות שלך ועוד כמה כמוך. שאר העולם מגדיר זאת אחרת.
וואלה, כל שאר העולם מגדיר את זה כמוך? אז כשהמערב הפציץ ערים בשליטת דעא"ש, העולם חשב שאין הבדל בין מחבלי דעא"ש לחיילי צבאות המערב?
וואלה, כל שאר העולם מגדיר את זה כמוך? אז כשהמערב הפציץ ערים בשליטת דעא"ש, העולם חשב שאין הבדל בין מחבלי דעא"ש לחיילי צבאות המערב?
"גם אם אזרחים עלולים להפגע" הוא מסך עשן. ברור שאזרחים צפויים להפגע, ואף על פי כן התקיפות – אלפים מהן – נמשכות. זה תירוץ, והוא הפסיק להיות קביל.
כלומר, אתה נותן פה לכל מיליציה שמתחבאת מאחורי אזרחים חסינות. למרבה המזל, העולם השפוי מבין שזה טירוף, ולכן, כאמור, דיני המלחמה מכירים בכך שפגיעה באזרחים עלולה להיות בלתי נמנעת במצבים מסוימים.
ואתה נותן לצבא הישראלי חסינות – לא משנה כמה אזרחים ייהרגו, אתה תקרא לזה ״נזק אגבי״ ותאשים את החמאס.
לא, אני לא. אני רק מכיר בכך שאין אפשרות להילחם באויב שנלחם כמו החמאס בלי שאזרחים יפגעו. זה לא אומר שכל פגיעה באזרחים מותרת.
מעניין. באיזה שלב של הרג אזרחים תחליט שנהרגו יותר מדי?
קשה לכמת את זה, אבל העיקרון הוא שלכל תקיפה שפוגעת או עלולה לפגוע באזרחים חייבת להיות מטרה צבאית שלתקיפתה יש חשיבות טקטית או אסטרטגית ברורה וגדולה מספיק כדי להצדיק את הפגיעה הזאת. זאת המשמעות האמיתית של מידתיות.
בהתקפה הישראלית על עזה ב2014 63% מההרוגים הפלסטינים (יותר מ-1100 איש) היו אזרחים, וכרבע מההרוגים היו ילדים. זאת מידתיות?
לא פחות מידתיות מהפצצות על דאע"ש.
מה צריך לקרות כדי שהפצצות שצה״ל מבצע על עזה ייראו כבלתי מידתיות בעיניך?
מן הסתם הפצצות בסגנון מלחמת העולם ה2 שבפירוש מכוונות לעבר האזרחים הן לא מידתיות. אבל זו דוגמה קלה.
אני לא משפטן או אפילו איש צבא, ולכן קשה לי לשפוט איפה בדיוק עובר הגבול, אבל אני יכול להסתכל על מה נחשב כמידתי במקומות אחרים. ישראל, אם כבר, עושה הרבה יותר כדי להימנע מפגיעה באזרחים, כולל העברת אזהרות או ביטול התקיפה, ממדינות אחרות במצבים דומים.
במלה״ע השניה לא היה נשק מדוייק, כך שההשוואה לא במקומה, לדעתי. על מה אתה מבסס את הטיעון שישראל מנסה למנוע פגיעה באזרחים? דובר צה״ל?
כאמור, אני מסתמך על השוואה לצבאות אחרים במצב דומה. כבר הזכרתי כאן מספר פעמים את המלחמה בדאע"ש, שכללה גם היא לא מעט הפצצות, שלא פעם ולא פעמיים גבו את חייהם של אזרחים.
בוא ואלך רחוק יותר: אני משוכנע שהצבא האמריקאי הורג אזרחים במודע לא רק כשהוא מפציץ את דעא״ש אלא גם כשהוא מפציץ את את החות׳ים בתימן. יש המון נתונים על זה.
מה שלא ברור לי זה ההגיון שלך:
בגלל שהאמריקאים רוצחים אזרחים במודע – אתה מסיק שצה״ל לא רוצח אזרחים במודע?
זה שאתה משוכנע זה נחמד, אבל זה לא משנה את זה ששאר העולם לא רואה את זה ככה. רק תשווה בין התגובות הרפות להפצצת מוסול במרץ 2017, הפצצה שבלילה אחד הרגה יותר אזרחים מכל המבצע האחרון של ישראל בעזה, לתגובות לתקיפות של ישראל בעזה.
אם זה מגיע, מגיע.
אין דבר כזה חוק גודווין משום שהתקפת השימוש במושג 'נאצים' בויכוחים פומביים אינה חוק. זוהי טקטיקה רטורית בעלת היבטים דמגוגיים מבית השיטה המנציחה את ייחודיותה של השואה – הטוענת שלא הייתה כמוה ולא תהייה כמוה לעולם.
שבוע טוב זה בסדר מבחינתי.
לא, הוא לא קיים כמו שאני קיים ולא כמו שאתה קיים. הוא גם לא קיים כמו חוק מדינה. בנוגע לאחרון אני יכול להגיד עד מחר שעבורי החוק נגד גניבה אינו חוק, ובכל זאת יעצרו אותי ישפטו אותי ויענישו אותי. חוק גודווין, לעומת זאת, הוא בדיוק מה שאמרתי: תרגיל בהסחה מילולית שאג'נדה מאחוריו. אז אל תתבלבל.
ודאי שיש הרבה גנבים שלא נתפסים ולא נענשים. אבל אם יתפסו – ייענשו. איזה אכיפה יש לחוק גודווין? הנה, תפסת את יוסי בחוק גודווין, כדבריך. מה עונשו?
מה שאתה בעצם אומר ליוסי בבלוג המיועד לויכוחים – אני לא מדבר אתך בכלל, אין טעם לדבר אתך, כי הזכרת את הנאצים, וחוק גודווין אומר שכאשר מזכירים את הנאצים בוויכוח, הוא אינו שווה יותר. זה אינפנטילי.
אז חוק גודווין הוא המצאה של ימנונים, או נכון יותר, אימוץ ימנוני של ההמצאה של גודווין, שהיא נחמדה, אבל נועדה מראש להגחיך אנשים מסויימים, וזה בלי שום קשר לנושא הנדון בפוסט של יוסי.
חוג גודווין הימני הוא שרק לימין מותר להזכיר את השואה – כשמדברים על איראן, על גבולות אושוויץ וכו׳
יהושע אגרנט חושב שהענשת בני משפחה על פשע שלא הם ביצעו, הוא פשע מלחמה שישראל אכן מבצעת כמדיניות (באישור בג״צ) כבר עשורים. כאדם וכאזרח ישראלי זה מאוד מטריד אותי.
אינני משפטן, אבל על פניו נראה לי שיוסי צודק. בעבר העקרון הופיע, אבל לא לגמרי במפורש. למשל טירקל כתב ב-2003: ״הסיכוי שהרס בית, או אטימתו, ימנע בעתיד שפיכות דמים מחייב אותנו להקשות את הלב ולחוס על החיים, העלולים ליפול קורבן למעשי זוועה של מפגעים, יותר משראוי לחוס על דייריו של הבית.״ זה טקסט שעוסק במידת ההרתעה (כביכול) ופחות בעיקרון המשפטי של הטלת חטאי בנים על אבות.
אגב, גם אם לא הייתי מסכים עם הפרשנות של יוסי, מדובר בזוטות. העובדה היא שישראל מאמצת עקרון משפטי נאצי. הויכוח הוא אם היא החלה לאמץ אותו במפורש עכשיו או לפני כמה עשורים.
זה שייך למנטרה שכל הפרוגרסיבים מדקלמים יום יום: שלטון החוק.
החוק על פיו הורסים בתים הן תקנות החירום הבריטיות 1945 שהועתקו לתוך החוק הישראלי. תורידו את תקנות החירום ותראו שאי אפשר יהיה להרוס בתים- זו הייתה עמדתו של מני מזוז. זו הסיבה שאינני אוהב את המילים "שלטון החוק". החוק יכול להיות מאד שלילי שחייבים להיאבק בו ולא להכניסו לקטגוריה של מלחמה על שלטון החוק.