באופן משונה למדי, צה"ל התפאר השבוע בכך שהוא חזק יותר מקפה שחור ומ, אה, מתופפת ומרים משקולות. הוא ניסה בכך, אמרו הקופירייטרים שמכרו לו את הלוקש הזה, למשוך אליו את צעירי ישראל, לאור הירידה בגיוס לשירות קרבי. הקמפיין הזה אמר מה צה"ל חושב על צעירי ישראל: שהם מטומטמים קליניים. למרבה הצער, הוא כנראה גם צודק.

כשצה"ל לא טוען שהוא גבר-גבר, הוא בדרך כלל מעמיד פנים שהוא צבא מוסרי – על כל פנים, מוסרי יותר מהחמאס. זה כנראה נכון. אבל כשצה"ל מנסה לתאר את עצמו כאמא תרזה, צריך לגלות חשדנות בריאה.

לפני מספר שבועות, צהלו שופרות התעמולה של צה"ל – פחות או יותר כל התקשורת הממוסדת הישראלית – ודיווחו שאמאל הנייה, ילדה עזתית בת כשנה, אושפזה בישראל בשל מחלה חמורה. אמאל הנייה, שנפטרה זמן קצר לאחר מכן, היתה נכדתו של איסמעיל הנייה, ראש ממשלת החמאס. המסר היה ברור: תראו כמה הומניים אנחנו! אנחנו מאפשרים לנכדתו של מנהיג אויב טיפול רפואי!

אלא שהמסר הזה יכול להיחשב להומניסטי רק בקרב אנשים שהסניפו יותר מדי תעמולה צה"לית. אמאל הנייה לא היתה שלוחה של איסמעיל הנייה; היא היתה – וצריך להזכיר את זה כשאנחנו נכנסים לשבוע זכויות האדם – אדם בפני עצמו. היא היתה תינוקת בת שנה, ילד שלא חטא. בכך שישראל הסכימה לטפל בה, היא עשתה בסך הכל את חובתה ההומניטרית.

כן, חובתה. ישראל מעולם לא סיימה את השליטה שלה ברצועת עזה. היא עדיין מנהלת, למשל, את רישום האוכלוסין שלה. כל כניסה חוקית לרצועת עזה או יציאה ממנה מתבצעת בידיעתה ובהסכמתה של ישראל, שהיא הסוהר הרשמי של "הכלא הפתוח הגדול בעולם," כפי שהגדיר בשעתו ראש ממשלת בריטניה קאמרון את הרצועה.

האם ישראל תמיד עומדת בחובתה ההומניטרית הזו? אל תהיו מגוחכים. כמובן שלא. היא לא היתה ישראל אם היתה עושה זאת. ישראל מאפשרת יציאה מהרצועה רק ב"מקרים הומניטריים דחופים." ראו, למשל, את המסמך הבא, שפרסמה עמותת "גישה":

אם לתמצת אותו, הסיפור הוא כזה. תושבת רצועת עזה ביקשה לעבור לגדה המערבית כדי לטפל באמה, שעמדה לעבור ניתוח בגב. חמושינו העוקצניים (במקרה שלנו, סג"מ אלון כהן – לכל פושע יש שם) מודיעים שהם דחו את הבקשה המקורית – שהוגשה קודם לניתוח – בשוגג, אבל גם עכשיו הם מתעקשים שלא לאפשר את הבקשה. הסיבה: "מצבה הרפואי של אם מרשתכם איננו עולה, בעת זו, לכדי סכנת חיים או דורש אשפוז ממושך." מבחינת הצבא ההומניטרי בגלקסיה, בת שרוצה לסעוד את אמה שעברה ניתוח גב, יכולה ללכת לחפש את החברים שלה. הרי אין כאן "סכנת חיים או אשפוז ממושך."

את זה אי אפשר לומר על הבקשה של חאלד, תושב הרצועה הגדה שרצה לפגוש את אמו המתגוררת בגדה ברצועה, כשזו שעברה שבץ. חאלד, כפי שעולה ממכתב חריף ששלחה "גישה" למנהל האזרחי (גילוי נאות: אני מספק ל"גישה" מדי פעם שירותי תרגום בתשלום), פנה למנהל האזרחי בבקשה לבקר את אמו ב-6.2.12. ב-19.2.12, המנהל האזרחי דחה את הבקשה ללא הסברים. חאלד שלח שוב את הבקשה ב-1.4.12, ובסוף אותו החודש, 30.4.12, שלח את הבקשה דרך "גישה."

יממה לאחר מכן, הודיע מוקד פניות הציבור של המנהל האזרחי – שכאמור, דחה את הבקשה קודם לכן – שהוא לא מכיר שום בקשה כזו. ב-17.5.12, נשלחה הבקשה בשלישית. ב-25.6.12, כלומר יותר מחודש לאחר מכן, המוקד של המנהל האזרחי אמר שאין כאן "צורך הומניטרי מובהק," אבל המליץ להגיש את הבקשה שוב.

כאן החלו ב"גישה" להבהיר למנהל האזרחי שבמידת הצורך יוגש בג"צ, וב-25.10.12 התקבלה תשובה מהמנהל האזרחי: בקשתו של חאלד, נאמר שם, אינה קריטריונית משום שאימו אינה במצב של סכנת חיים מיידית, ועל כן הבקשה לא תאושר.

יומיים לאחר מכן, ב-27.10.12, נפטרה האם.

חאלד הגיש בקשה להגיע להלוויה. המנהל האזרחי כתב אחר כך שהוא לא מכיר בקשה כזו. אחר כך, הוא הגיש בקשה לעלות לקבר של אמו. המנהל האזרחי כתב ל"גישה" ב-3.6.13 – יותר משבעה חודשים לאחר פטירת אמו של חאלד – שהוא מבקש ממנה להוכיח לו שיש לה יפוי כוח לייצג את חאלד. ב-9.6.13, מודיע המנהל האזרחי שהבקשה בטיפול. שבוע לאחר מכן, מודיע המנהל האזרחי שבעצם, הוא לא מכיר שום בקשה.

כשהוא עומת עם הסתירות שלו-עצמו, מיהר המנהל האזרחי להודיע תוך יממה – מהירות איננה חזיון נפרץ בהתכתבויות עם גופי הכיבוש הישראלי – שזו היתה "טעות אנוש," וביקש מ"גישה" לשלוח שוב את כל הניירת.

המקרה של חאלד איננו בודד. כשביקשו האחיות רולא וטהיא מהרצועה מהגדה לבקר את אמן החולה בגדה ברצועה, שעה שזו היתה מאושפזת בטיפול נמרץ, משך המנהל האזרחי את הטיפול, ומשך, ומשך, ומשך, ואחרי שבועיים, כשהאם שוחררה, שלל את הבקשה בטענה שהיא כבר לא בסכנה. המכתב של "גישה" מגולל שורה ארוכה של סיפורים דומים – ספרתי למעלה מעשרה לפני שנשברתי. אלה, כמובן, רק המקרים שהגיעו לטיפולה של "גישה." סביר מאד להניח ששורה של פניות אחרות של פלסטינים למנהל האזרחי זכו לאותו טיפול מזלזל. על כך היו ל"גישה" דברים חריפים לומר:

"לעיתים נדמה לנו כי הרשויות יושבות וממתינות כי בן המשפחה ימות על מנת לאשר את הביקור, כפי שאכן קרה לצערנו יותר מפעם אחת. הבעיה אינה מסתכמת בסיבוכו המיותר של ההליך הבירוקרטי אלא ביישום דווקני, הגובל בחוסר אנושיות, של הקריטריונים למתן היתר."

המכתב של "גישה" נשלח למנהל האזרחי ב-25.6.13. תגובת המנהל האזרחי, שמובאת למטה (תוך השמטת חזרה ארוכה על הטענות של “גישה”), הגיעה כמעט חצי שנה אחר כך ואומרת בקיצור "יאללה יאללה." ככה נראה ההומניזם המפורסם של צה"ל.

חשוב להדגיש: אין פה שום טיעון בטחוני. כניסתו של אף אחד מהאנשים הללו לא נמנעה בשל חשש בטחוני כלשהו. כשזה קורה, לצה"ל אין שום בעיה לומר את זה – ואם אפשר היה להאמין לו, הרי שבטענות הללו היה משהו מן הצדק. מה שקורה כאן הוא משהו אחר: יישום של מדיניות הבידול, ניתוק של רצועת עזה מהגדה המערבית, לצרכי "הפרד ומשול" ישראליים; להרגיל את הפלסטינים שגם 22% מפלסטינה המנדטורית שהובטחו להם – או, ליתר דיוק, נרמז שהובטחו להם – בהסכמי אוסלו לא יהיו שלהם בשלמותם. זו מדיניות שמעולם לא עלתה לדיון ציבורי בישראל, זו מדיניות שמנותבת ומיושמת על ידי פקידים באפלת משרדים צבאיים, וזו מדיניות שדינה להוביל לסכסוכים אלימים על בסיס קבוע בין ישראל ובין תושבי רצועת עזה.

אז לפעם הבאה שיאמרו לכם שצה"ל הוא צבא הומניטרי, זכרו את "הבקשה איננה קריטריונית", שנאמרה לבן שמשתוקק לראות את אמו יומיים לפני פטירתה. זכרו את המאבק שצריך אדם שאיננו מהווה סיכון בטחוני לנהל כדי שיוכל לעלות לקבר אמו. ישראל כל כך לא שולטת ברצועת עזה, שהיא מסוגלת למנוע מנשים לסעוד את אמן ומבן לפקוד את קברה.

אמש נפטר נלסון מנדלה, האיש שסימל את נפילת משטר האפרטהייד. מנהיגי ישראל, שותפה של משטר האפרטהייד לאורך רוב שנות קיומו, הפטירו מילים צבועות, עד כדי עליית קבס. חלק מרכזי ממשטר האפרטהייד היה יצירת ה"בנטוסטאנים", מדינות לכאורה-עצמאיות של השחורים, שנוהלו למעשה על ידי דרום אפריקה. איש לא הכיר בהן. האפרטהייד של דרום אפריקה קרס. גם תורו של משטר ההפרדה הישראלי, שעזה היא הבנטוסטן העיקרי שלו, יגיע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)