רונן שובל יכול להתנחם בדבר אחד: אי אפשר לקרוא לו נאצי. בית המשפט קבע שהוא לא נאצי. שובל מסתובב בישראל כשהוא אחד האנשים הבודדים שיש להם אישור רשמי שהם לא נאצים. בהתחשב בעובדה שבית המשפט קבע, הרבה בזכות עדותו של שובל עצמו, ש"אם תרצו" היא תנועה בעלת סממנים פאשיסטיים, גם זה משהו.

בשבוע שעבר, בשקט יחסי – כנראה תוך ניצול חופשת החג – הכריע בית המשפט המחוזי בירושלים (זהירות, מסמך) באחד המשפטים היותר חשובים בשנים האחרונות: תביעת סתימת הפיות (SLAPP) של התנועה הפאשיסטית "אם תרצו" כנגד קבוצת הפייסבוק "אם תרצו תנועה פאשיסטית." התביעה, בסך 2.6 מיליוני שקלים (!), העלתה שלוש טענות: האחת, שעצם הכינוי "פאשיסטית" כלפי "אם תרצו" היא הוצאת דיבה; השניה, ש"אם תרצו" הואשמה בפרסום קריקטורות כמו-נאציות (למשל, הקריקטורה המפורסמת נגד פרופ' נעמי חזן); ושלישית, התייחסות של רועי ילין כלפי "אם תרצו" שממנה השתמע כביכול "אם תרצו" דוגלת בתורת הגזע. בית המשפט דחה את שתי הטענות הראשונות וקיבל את השלישית.

אבל הוא לא הסתפק בדחיית הטענות: בסעיף 20 של פסק הדין, קובע השופט רפאל יעקובי ש"כמו כן, בשיח המלומדים שעליו העיד העד פרסיקו (ראו קישור קודם – יצ"ג) במה שנוגע למקורות ההשוואה (השראה? – יצ"ג) של רונן שובל (פילוסופים שהם מחוגי הדעות של הפאשיזם) ובדברים שאמר במסגרתו שובל עצמו, יש חיזוק לקיום מכנה משותף מסוים בין עמדותיה של התובעת לבין עקרונות מסוימים שביסוד הפאשיזם. לאור כל האמור ובכלל, יש להחיל בקשר לפרסום זה את ההגנה שעניינה אמת הפרסום." ההדגשה שלי.

במילים אחרות, בית המשפט קבע שהטענה ש"אם תרצו" היא תנועה פאשיסטית חוסה תחת מלכת ההגנות בתחום הדיבה: "אמת דיברתי." בית המשפט השתכנע, ונתן פסק דין בהתאם, ש"אם תרצו" היא תנועה כמו-פאשיסטית. בהמשך אותו הסעיף, הוא גם קובע שבאשר לטענה ש"אם תרצו" השתמשה בכלים של התנועה הנאצית – הקריקטורות שלה – הרי ש"עיון בפרסום ובמקור ההשוואה (שוב, השראה? – יצ"ג) מגלה כי אכן יש אמת בדבר." ההדגשה שלי. באותו הסעיף, קובע השופט יעקובי כי היה עניין ציבורי בפרסומים של קבוצת "אם תרצו – תנועה פאשיסטית."

וואו. רונן שובל נפל במלכודת הקלאסית: תביעת דיבה, כלי נשק שמטבעו הוא חרב פיפיות, שמתהפכת נגד המגיש שלה. הוא מצטרף לשורה ארוכה ומפוארת של אנשים שנפלו בפח שטמנו במו ידם, מאוסקר וויילד האומלל ועד אריאל שרון. לא יכול היה לקרות לבריון דוחה יותר.

צריך להכניס את תביעת הדיבה הזו למסגרת הזמן שלה. כיום, "אם תרצו" היא צל של עצמה. היא GONGO שנחשף יותר מדי ושאיבד את אמון הציבור, כמו גם חלק ניכר מן התומכים שלו. שורה של חשיפות, חלק מהן בבלוג הזה, קילפו מעליה את ציפוי "תנועת המרכז הציונית" שלה. זמנה עבר; היא כרגע בעיקר כלי לקידומו של שובל עצמו.

אבל התביעה הוגשה בשנת 2010, שנת השיא של "אם תרצו", השנה שבה היא היתה בשיאה, השנה שבה היא היתה הפגיון הנוצץ ביותר בידי לשכת ראש הממשלה כנגד מתנגדיה מבית. השנה שבה עיתון מרכזי בישראל – למרבה השמחה, זה כבר לא המצב – התמסר כולו לקמפיין של "אם תרצו" ולשכת ראש הממשלה כנגד הקרן החדשה לישראל ושאר ארגוני שמאל. באותה השנה, היא היתה ארגון מאיים למדי – והיא הפעילה כלי בריוני של סתימת פיות, בדמות תביעה בסך 2.6 מיליוני שקלים כנגד אנשים שברור היה שאין להם את הכסף הזה. המטרה היתה לסתום את פיותיהם של כל מי שמעז לומר את האמת – ש"אם תרצו" היא תנועה פאשיסטית, שרונן שובל הוא פולקיסט, שישראל פוסעת במהירות לעבר מיליטריזציה ואנטי-ליברליות. אם "אם תרצו" היתה מנצחת, על חופש הביטוי – "אם תרצו," כפי שאפשר היה לראות פעם אחר פעם, הפכה אותו לחופש שיסוי – בישראל היתה מונחתת מכה קשה. "אם תרצו", נזכיר, לא הסתפקה בתביעה ההיא: היא הגישה נגדי, פעמיים, תלונות שווא במשטרה. הפחדה, בריונות, סתימת פיות – זו "אם תרצו."

ועכשיו הבלון התפוצץ. עכשיו "אם תרצו" היא, רשמית, תנועה פאשיסטית. עכשיו, יש לקוות, מגיעה הפארסה הזו לסיומה, אפשר להשתעשע בכך ש"אם תרצו" הפסידה גם את אגרת בית המשפט הבלתי מבוטלת (כ-65,000 ₪).

כאן המקום להזכיר לדראון עולם את המשת"פים שבלעדיהם לא היו בריוני הקש של "אם תרצו" מטילים צל ארוך ומאיים כל כך: בן כספית ובן דרור ימיני. כספית הוא זה שמכר לנו את "אם תרצו" כתנועת מרכז והכניס לעיתון מרכזי את עלילת הדם על ארגון חשאי שבוחש מאחורי הקלעים במטרה למוטט את מדינת ישראל. כספית הוא זה שסיפר לנו שרונן שובל הוא בחור חביב, אמנם מיוצאי תא כתום אבל זה עבר לו, שהוא בסך הכל איש הייטק שדואג לדמותה הציונית של ישראל. כספית הוא זה שהעניק לבריונות הממוסדת של "אם תרצו," על קשריה ללשכת ראש הממשלה (שאותה, אירונית, הוא מתעב כל כך – איך ההרגשה להיות אידיוט מועיל?), את חותמת ההכשר שבלעדיה היא היתה מתקשה לבוא בקהל. אשר לימיני – טוב, מיותר להרחיב.

ובכל זאת: זה לא מקרה שימיני וכספית היו השופרים העיקריים בתקשורת של "אם תרצו." שניהם אנשי המרכז הרדיקלי הישראלי, ולא במקרה "אם תרצו" קסמה כל כך לאנשי המרכז הרדיקלי. לא במקרה – משום שהמרכז הרדיקלי עצמו, זה שאומר שצריך להגיע להסכם עם הפלסטינים למען ישראל של משטר ההפרדה אבל לא מוכן לשמוע על כך שהמשטר הציוני בנוי על אדני אוון, זה שאוטם את אוזניו, או מתרץ, כל מעשה נבלה וזוועה של חמושי צה"ל, זה שמבחינתו עצם הדיון ברעיון של מדינה שאיננה מדינת העם האדונים בלבד הוא בגידה – מרכז רדיקלי שנע מבן כספית עבור ביאיר לפיד עבור בימיני עבור בדן מרגלית עבור ב… – נמצא גם הוא מרחק פסע בלבד מן הפאשיזם. לא במקרה, בלעו כספית וימיני את השקר של "אם תרצו" ולא נודע כי בא אל קרבם: הוא היה דומה כל כך למה שהם מספרים לעצמם על עצמם.

אז נקנח בשיר טוב, ונזכיר – עם חלוף הענן הזה מעל ראשינו – את מה ששינן האפיפיור יוחנן פאולוס השני לעמים המשועבדים של מזרח אירופה הקומוניסטית: אל תפחדו כלל. כאן גם המקום להזכיר את האנשים האמיצים שהעמידו את עצמם מול סכנה של קנס בלתי סביר ואת עורכי הדין שהתייצבו לצידם, כמו גם את הקהילה שמימנה חלק ניכר מההגנה המשפטית. יהיו עוד קרבות, אבל בקרב הזה ניצחנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יש ברנש בשם אליהו זייני, שבעוונותינו מושך משכורת מן הציבור הן כראש ישיבת משתמטים ("ישיבת הסדר" הוא השם המקובל) והן כרב הטכניון. אף אחד לא חשד אף פעם בזייני שהוא מאור הגולה, או אפילו תאורת חירום, אבל נראה שהוא התעלה על עצמו הפעם.

זייני פסק לאחרונה שלנשים אסור להנהיג טקסים ציבוריים, אלא אם אלו טקסים לנשים בלבד. הוא נימק את הפסיקה בגדרי צניעות, אם כי בהחלט יכול היה לפסוק שאין להעמיד אשה על גבר. יש פסיקות מפורשות בנושא, ומותר להניח שזייני התייחס לנושא הצניעות פשוט משום שהוא סקסי יותר במגזר שלו כרגע. בעלי זכרון עשויים לזכור שלא כל כך מזמן, גנזה הרבנות הצבאית ספר שבין שאר התועבות שבו, קבע שרצוי למנוע מקצינות להתקין מזוזות, וזאת משום "כל כבודה בת מלך פנימה." או, במילים אחרות, צניעות. בעלי זכרון ארוך אף יותר יזכרו את זייני כמי שרמז בגסות שהסיבה שאובמה שונא – לדעתו – את ישראל היא שאובמה הוא בן לגזע עבדים.

כמה הערות קצרות. קודם כל, אין שום דבר רדיקלי במה שזייני והרבנות הצבאית עושים. הם בסך הכל מקדמים את שלוש הברכות שאומר כל גבר יהודי מדי בוקר: ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אשה, וברוך שלא עשני עבד. לברכות הללו יש אידיאולוגיה אנטי-אנושית ברורה מאד. קשה לחשוב על דת אחרת שהכניסה שנאה לחלקים גדולים כל כך של האנושות לתוך הליטורגיה היומית שלה. זייני ודומיו בסך הכל מנסים להפוך את האמונה האישית שלהם לחוק המקום.

שנית, ממש לא ברור לי מדוע הטכניון צריך רב, אבל גם בהנחה שהוא צריך כזה – לא שמעתי שיש לו אמאם או כומר – יש מגוון רבנים פחות אפלים מזייני. כל זמן שהוא ממשיך לשמש כרב הטכניון אחרי האמירות האלה, ההנחה צריכה להיות שהטכניון מקבל אותן. כיוון שכך, כל אדם בעל השקפה נאורה צריך לשקול שוב תרומה לטכניון או תמיכה בו.

שלישית, הטכניון קשור קשר הדוק למה שמכונה במקומותינו סיליקון ואדי, המקבילה המקומית של עמק הסיליקון. קדמה טכנולוגית והשלכת נשים לחלק האחורי של האוטובוס לא הולכים יד ביד, לא לאורך זמן על כל פנים. יש סיבה לכך שלא שמעתם על סקטור ההייטק המשגשג של פקיסטן או על "סיליקון ואדי" בסעודיה: חברה שמשקיעה מאמצים ניכרים בדיכוי 51% מהאוכלוסיה שלה בתואנות דתיות עוינת אינהרנטית לקדימה ולפיתוח (לא שעמק הסילי-קון הוא הצלחה מפוארת בשילוב נשים, על פי שום קנה מידה). אם לטכניון יש שאיפות להיות משהו שהוא מעבר למוסד שמקבל כסף ומכשיר מהנדסים, קרי אם יש לו אתוס כלשהו של קדמה, זייני צריך להסתפק בג'וב האקדמי שלו ובתפקיד ראש הישיבה. על תפקיד הרב הוא צריך לוותר.

רביעית, וחשוב מכל, פעם בחודש בערך צץ מישהו, או במקרים מגונים במיוחד מישהי, ומצהיר שאין צורך בפמיניזם ושהוא סיים את תפקידו ההיסטורי. קדחת. מהפכת שחרור הנשים היא מהצעירות שבמהפכות, מאלה שעדיין רחוקות לסיים את תפקידן, ומהמאוימות ביותר. צריך לזכור שכל זמן שבמישור הציבורי שלנו יש בהמות נוסח זייני ודומיו, שרוצות לשלול את זכותן של נשים להיות נוכחות במישור הציבורי, המאבק הפמיניסטי לא רק שלא הסתיים, הוא בקושי התחיל. בנקודה הזו חשוב לשים לב למשהו נוסף שכתב זייני: אין בעיה, לדבריו, שגבר ירקוד מול נשים, אבל אסור בשום פנים ואופן שאשה תרקוד מול גברים.

למה? כי מאחורי הדברים האלה, עומדת התפיסה שאשה היא בסופו של דבר פסיבית. היא לא מפותה או מגורה באותה הקלות שגבר ניתן לפיתוי. האשה היא שטן מדיח שכל תפקידו, מימי הבריאה והלאה, הוא להפיל את הגבר למצולות. אנחנו מכירים את המיתוס הזה מחווה דרך פנדורה. לגבר מותר לעשות כרצונו, הוא יכול לרקוד; לאשה אסור. הוא יכול לפעול בציבור; לה אסור. גבר יכול לשיר לנשים, אבל קול באשה ערווה.

וכל זמן שבלשונו של מנקן, לא נחדל להיות מנומסים כלפי האמונה התפלה, כל זמן שלא נלחם בה בכל עוז עד שהיא תובס, עד שיוטל בה מום, עד שתהיה לנצח בזויה ומגוחכת, זכויותיהן של 51% מהאוכלוסיה בישראל תהיינה תמיד בסכנה של דריסה, של גלגול לאחור, של החזרה למקום שבו זייני רוצה אותן – במעמד שווה לזה של עבדים ושפחות.

וזייני כאן, כמובן, פשוט כנציג היומי של האחים היהודים. והם, נזכיר, שותפים בכירים בממשלת נתניהו.

הערה מנהלתית: אני יוצא מחרתיים לחופשה שתמשך עד יום ראשון. במהלכה לא סביר במיוחד שיהיו פוסטים, אם כי אני עשוי להשתטות ולכתוב אחד גם מחר או בימי החופשה. אני מאחל לקוראי הבלוג הנאה ורוגע מסוף השבוע הארוך שלפנינו.

(יוסי גורביץ)

באפריל 2003, כיומיים אחרי התמונה המפורסמת של הפלת פסלו של סדאם בכיכר בגדאדית, התרבו הדיווחים על כך שביזה פושטת בעיר הבירה. בין השאר, נבזזו מוזיאונים שהכילו שכיות חמדה ועתיקות בעלות חשיבות היסטורית וארכיאולוגית עצומה. מזכיר ההגנה רמספלד נשאל על כך באחת ממסיבות העיתונאים שנהג לערוך. רמפסלד, אדיש לחלוטין לעובדה שכאחראי הצבאי בשטח זה תפקידו למנוע ביזה ולהגן על האוכלוסיה, משך בכתפיו: "Stuff happens," אמר. זה קורה. לימים למדנו שזה קרה בעיקר משום שרמספלד התעקש שהכוח הצבאי שייצא לעיראק יהיה קטן הרבה יותר משדרש הצבא. רמספלד רצה הדגמה של הלם ואימה; זו מצריכה צבא קטן וזריז. כשהעז הרמטכ"ל האמריקאי בחודשים קודם לפלישה, אריק שינסקי, לומר שהכיבוש של עיראק יצריך מאות אלפי חיילים, רמספלד ושאר חברי הקנוניה הניאו-קונית תקפו אותו בחריפות. פרישתו זמן קצר לאחר מכן, אף שתוכננה מראש, נראתה כהדחה.

ביום חמישי חזר ה-stuff happens של רמספלד ונשך את אובמה. מה שאמור היה להיות הצבעה פורמלית למדי בפרלמנט הבריטי על הצעת תמיכה ביציאה למלחמה בסוריה הסתיימה בתבוסה מהדהדת של ראש הממשלה קאמרון. בפעם הראשונה במאתיים שנה ויותר ראש ממשלה הגיש לפרלמנט בקשה ליציאה למלחמה, וזה דחה אותה. חשוב לציין שבימים כתיקונם, לקאמרון יש רוב יציב מאד בפרלמנט: כ-60 מחברי מפלגתו, השמרנים, הביעו את התנגדותם להצעה, מי בסירוב חד להגיע להצבעה ומי, כאשר גבר הלחץ, בהצבעה נגד ראש הממשלה.

וההצבעה הזו היתה נכונה. כך צריך. מלחמה היא ההכרעה הקשה ביותר שגוף מדיני מקבל. מדובר במותם של אלפים (במקרה הטוב), רבים מהם חפים מפשע. למלחמה לא יוצאים, אם לצטט את מאיר דגן, אלא כאשר החרב מונחת על הצוואר. הפרלמנט שאל שאלות נוקבות, הגיע למסקנה שהתכנית של הממשלה לא ברורה ועוד פחות ברור איך היא מתכוונת לצאת מסוריה, והחליט שלא לערב את בריטניה בעוד מלחמה במזרח התיכון. מי שנכווה מתה, אומר הפתגם הבלקני, עושה 'פו' על יוגורט; מי שנכווה בבוש ורמספלד, נזהר מאד גם ממלחמה של אובמה.

זה עצמו נאלץ בסוף השבוע להודיע שהוא מתכוון לצאת למתקפה בסוריה, אבל שבדעתו להיוועץ קודם כל בקונגרס. ושוב, כך צריך. החוקה מעניקה את סמכויות המלחמה לקונגרס – בניגוד לשורה של פרשנים ישראלים אווילים שצווחו הבוקר שהסמכות הזו נתונה לנשיא. לא רק החוקה קובעת כך, גם חוק סמכויות המלחמה, שנחקק אחרי טראומת ויאטנם, אומר זאת. מאז 1941, רק בשני מקרים יצא הנשיא למלחמה ללא הסכמת הקונגרס – בוש האב בהתקפה על פנמה וקלינטון בהתקפה על סרביה. בוש האב טרח וקיבל, בקושי, את הסכמת הקונגרס ליציאה למלחמה בעיראק אחרי כיבוש כוויית; אני עוד זוכר את הפרשנים הימנים שקוננו שההפרש הקל בקונגרס הציג את בוש כ"חלש." לא משנה: באומת פוקס שלחופי הים התיכון מיהרו לקבוע שהעובדה שאובמה מציית לחוק אומרת שהוא "חלש," וכידוע היהודים הישראלים בזים לאנשים חלשים, תוך שהם מקרינים את התפיסה הזו על ה"ערבים."

ציות לחוק הוא חולשה? זה באמת מעניין. יש שם לאנשים שמתעלמים מרצון העם שלהם, מהחוק ומהפרלמנט ועושים כראות עיניהם: קוראים להם עריצים. בישראל, זה לא משנה. הבטיחו לפרשנים הבטחוניים שלנו צעצוע ובסוף לא נתנו אותו. הם נוהמים ורוקעים ברגליים. "גורמים מדיניים" אמרו ש"אובמה פחדן." וואלה. איך אמר תוקדידס על מלחמות האזרחים בערים היווניות? "מילים שינו את משמעותן וקיבלו משמעות חדשה. חוצפה חסרת מעצורים נדמתה כאומץ של בעל ברית נאמן; היסוס זהיר, כפחדנות גלויה; המתינות – כמעטה לחוסר גבריות; היכולת לראות את כל צדדי הבעיה, כחוסר יכולת לפעול. אלימות פראית הפכה לגבריות, חתרנות זהירה – לאמצעי מוצדק של הגנה עצמית."

אין ספק: המצב שבו הנשיא איננו פועל אלא באישור הקונגרס, וזה עצמו איננו מצביע מבלי להקשיב לרחשי לב העם, גרוע עשרות מונים מהמצב שבו מתכנסת ממשלה, מנהלת דיון של כעשרים דקות – זמן קצר לאחר שאחד השרים הבכירים ביצע מעשה מגונה בחיילת – ואחר כך יוצאת למלחמה מבלי לדבר בכלל עם הפרלמנט. אותו היא מערבת רק כמה ימים אחר כך, בנאום נמלץ מלווה בקריאות "עד כאן" ודפיקה על הדוכן, ורק כדי שיקבל דיווח. אם היה דיון בפרלמנט, מישהו עוד עשוי היה לשאול: רגע, בדקתם אופציות אחרות? רגע, הצפון בכלל מוכן למלחמה עכשיו? רגע, איך אתם מתכננים לסיים את המלחמה? הראשון הוא פחדנות; השני – אלימות פראית – הוא גבריות נוהמת. ראינו כמה טוב זה הלך.

ומתחת לפני השטח, רוחשת האנלוגיה ההיסטורית היחידה שמכירים הישראלים: הסכם מינכן. חצי מהפרשנים של העיתון הנפוץ במדינה, בעוונותינו בטאון לשכת ראש הממשלה ואתרי ההימורים "ישראל היום," השתמשו באנלוגיה הזו. זלמן שובל דיבר על Perfidious Albion, "אלביון הבוגדנית," כאילו שמישהו הבטיח לו משהו; כאילו שלישראל יש איזו זכות מוקנית שנערים בני המערב ימותו כדי להפיל את אויביה.

מבחינת הישראלים, כל דיקטטור בשנקל הוא היטלר. מבחינתם, השליט המעורער של מדינה עם תל"ג שמזכיר את אפריקה וצבא שמזמן הפך לאסופת מיליציות, שעסוק במלחמת השרדות פראית עם חצי מהמדינה שלו ושאין לו אלא להשתמש בנשק טרור נגד אזרחיו, הוא שווה ערך לרודן הטוטאלי של המעצמה החזקה ביותר באירופה, שהצבא שלו מתחרה על תואר הצבא המוצלח בהיסטוריה, ושהשמיד את אחרוני האנשים שיכלו לאיים פנימית על שלטונו ביוני 1934. אין שום דמיון, אבל הישראלים אוהבים את ההשוואה: נאצר, סדאם, אסד (האב והבן) כיכבו כולם בתפקיד. מצד שני, כמובן, אם העריץ מועיל ובעל ברית – כפי שהיה אידי אמין עד שהמלחמה בדרום סודאן נגמרה וישראל הפסיקה את תמיכתה בו – או שהוא סתם להוט אחרי תעשיית הנשק שלנו, אז הוא שולט ביד ברזל ובהכרח לא יגונה. ראוי גם לעמוד על כך שבישראלים, ובמיוחד בתקשורת שלהם, יש אלמנט לא בריא של הערצת כוח: בבחירות 2003, העיתונות סגדה רובה ככולה לשרון, והלעיגה את מצנע. היא לא השתנתה. היא עדיין מעדיפה את השולף מטקסס, על שלל כשלונותיו ואסונותיו, על הפרופסור למשפטים הזהיר והשקט משיקאגו, על שלל הצלחותיו.

ראוי שנלמד כולנו מהמערב, שמתעשת כעת מעשורים של עליונות הממשלה על הפרלמנט – עליונות שהבסיס שלה היה במידה ניכרת החשש, לא נטול הבסיס, שבמצב של התקפה גרעינית פשוט לא יהיה זמן לכנס את הפרלמנט – ושנזכור שהחוק הישראלי מעניק את סמכות הכרזת המלחמה לממשלה. זו, מצידה, מאצילה אותו לקבינט, שמצידו מאציל אותו בשנים האחרונות למטבחונים למיניהם. רצוי, לקראת האפשרות של מלחמה כנגד איראן – הסיכוי שארה"ב תצא למלחמה כזו, לאור ההתנגדות הציבורית למלחמה בסוריה, הוא נמוך עד אפסי – שנתקן את החוק ונעביר את הנושא לדיון בכנסת כולה. זו צפויה להיות שפויה יותר מהקבינט, להיות קשובה יותר לצרכי העם, לשאול כמה שאלות הכרחיות שהגנרלים ושרי הבטחון ישמחו להתחמק מהן.

אחרי הכל, ראש הממשלה כבר הצהיר שעל נושא קטן יותר, הנסיגה מהשטחים הכבושים, הוא ידרוש משאל עם. אם זה המצב, על אחת כמה וכמה שמלחמה היא עניין לכנסת, לא לממשלה, ודאי לא לגוף מצומצם יותר. המחליטים חייבים לשמוע כמה שיותר דעות, ושיהיו בהם אנשים בעלי ספקנות אינטלקטואלית, לא רק אנשי מערכת הבטחון בעבר ובהווה ואנשים שכבר הודיעו שהם תמיד מקבלים את עמדת מערכת הבטחון.

המערב מעכל כעת את הלקח שלימדו אותו ג'ורג' וו. בוש ודונלד רמספלד, שיצאו למלחמה מטומטמת וחסרת פשר, וגייסו אחר כך טיעונים הומניסטיים כדי להגן עליה. התוצאה המתבקשת היא שגם כאשר יש צורך זועק בהתערבות צבאית הומניסטית, כמו בסוריה – התערבות, יש לציין, שממשל אובמה כלל לא ניסה לקחת על עצמו; הוא הודיע שהמטרה היא לא הפלת המשטר ולא הפצצת הנשק הכימי של סוריה – הזיוף מקשה על המנהיגים לגייס את דעת הקהל לדבר האמיתי. בסופו של דבר, לא בוש ולא רמספלד שילמו את המחיר של מדיניותם הנפשעת (וכן, יציאה למלחמה ללא עילה וללא תכנון היא פשע): תחילה שילמו אותו העיראקים, ועכשיו משלמים אותו הסורים. ובעוד קורבנותיהם העקיפים נחנקים מגז, רמספלד מוכר ספרים ובוש, בפעם האחרונה ששמעתי, מצייר חתולים.

ככה זה.

(יוסי גורביץ)