איי פוקלנד יערכו בתחילת השנה הבאה משאל עם, שמטרתו לשאול שאלה פשוטה: מי צריך לשלוט באיים, על פי דעת תושביהם. התשובה הצפויה היא בריטניה, מי ששולטת באיים מאז שנת 1833 ומי שגם יישבה אותם. המטרה של משאל העם היא להודיע לממשלת ארגנטינה שהיא צריכה למצוא תרגיל אחר להסיח בו את דעת הקהל בארצה, כי הפוקלנדרים נשארים בריטים.

לאיי פוקלנד יש, פחות או יותר מאז המלחמה שם ב-1982, תפקיד מסוים ברטוריקה הפוליטית הישראלית. על פי התפיסה המקובלת של הימני המשכיל מספיק בשביל לשמוע עליהם בכלל, בריטניה שולטת באיים שנמצאים הרחק ממנה, שליטה שהיא בלתי לגיטימית משום שלמדינה סמוכה, ארגנטינה, יש תביעות על האיים. מכאן קלה הקפיצה ל"מי אתם שתטיפו לנו מוסר, גם אתם כובשים שטח של מדינות אחרות."

עובדות: ארגנטינה השתלטה על האיים ב-1820, כשהיא לוקחת אותם בכוח מספרד, מעצמה גוועת. היא מעולם לא יישבה את האיים ולכל היותר הציבה שם כמה קציני צבא. בריטניה כבשה את האיים בשנת 1833 – בפעם השניה, הפעם הראשונה היתה במאה ה-18 – ותוך זמן קצר, ב-1841, כבר יש שם די אוכלוסיה שתצריך מינוי של סגן-מושל מלכותי. מאז ועד 1982, רגלו של חייל ארגנטינאי לא דרכה על אדמת האיים.

עם התפרקות האימפריה הבריטית, החזקת האיים מול תביעותיה הבלתי פוסקות של ארגנטינה הפכה לבעיה, ועל כן הלכו תושבי האיים למשאל עם ב-1981. במשאל העם הזה – נקודה קריטית, שדוברי הימין מתעלמים ממנה בעקביות – הם הבהירו שברצונם להשאר בריטים.

שאלת איי פוקלנד מבהירה היטב את הפער בין התפיסה של הימני היהודי הממוצע (להגנתו ניתן לומר שהוא חניך מערכת החינוך הישראלית) ובין התפיסה של האדם המודרני הממוצע. הימני, כמו הלאומן הארגנטינאי, מדבר על "זכות היסטורית": פעם ישבנו בשטחים/באיים האלה, ועל כן יש לנו זכות עליהם. האדם המודרני, מאז המאה ה-18, מדבר לא על זכות היסטורית – חזרתה לדיון היא נסיגה רומנטית – אלא על רצון הנשלטים, שהוא המעניק לגיטימציה לשלטון. מה שחשוב הוא לא איזה נסיך בשנקל תקע איזה דגל על איזה תל בימי רישליה, אלא מה רוצים התושבים החיים במקום.

מהבחינה הזו, איי פוקלנד תמיד היו – וכל זמן שמשאל העם יאמר את מה שמצפים שיאמר, תמיד יהיו – בריטיים, וזאת מהסיבה הפשוטה שהתושבים במקום רואים את עצמם ככאלה ומעדיפים שהממשלה שתייצג אותם תהיה זו שיושבת בלונדון. בדיוק בשל כך היתה בריטניה מחויבת להגן עליהם, גם בכוח צבאי; הם אזרחיה החיים במקום שנתון, על פי בחירתם, לריבונותה. אם הימנים היהודים רוצים להשתמש בפוקלנד כנקודת דיון פוליטית, אדרבא: שיערכו משאל עם בקרב תושבי הגדה המערבית ויבררו איזו ממשלה הם רוצים שתשלוט בהם.

זה, כמובן, לא יקרה, ומסיבות ברורות. היהודים הימנים יודעים היטב שלישראל אין שמץ של לגיטימציה בקרב הנכבשים בגדה המערבית. הם פשוט מעדיפים לא לדבר על כך, כי ספק אם יש משהו שיפוצץ מהר יותר את בועת הכיבוש. ואולי זה מה שאנחנו צריכים לדרוש: שהגדה המערבית תלך בדרכה של פוקלנד, ותעלה להצבעה שאלה לא מסובכת – מי צריך להיות הריבון בשטח, על פי דעת רוב התושבים?

יהיה מעניין לראות את המשטר הציוני מתחמק מהשאלה הזו.

ועוד דבר אחד: מבקר המדינה כתב היום דו"ח חריף על התנהלותם של ראש הממשלה ושר הבטחון בפרשת ההתקפה על המרמרה. אני עדיין סבור שזו הפניית האשמות למקום הלא נכון – ההשתלטות על הספינה היתה מבצע בסדר גודל של פלוגה, ואם הצבא לא מסוגל לנהל כזה, אז הבעיה היא לא בשרים – אבל תגובתו היהירה של נתניהו ראויה לציטוט: "במבחן התוצאה אזרחי ישראל נהנים מביטחון שלא היה כמותו מזה שנים רבות. הביטחון ממנו נהנים אזרחי ישראל הוא תוצאה ישירה של ניהול אחראי ומדיניות נחושה. הדיונים הביטחוניים שמתקיימים בשלוש השנים האחרונות הם חסרי תקדים בהיקפם ובעומקם ויעידו על כך המשתתפים בהם." כלומר, פישלתי לגמרי בכל מה שקשור לאירוע הזה, אין סיכומים של הישיבות שבהן השתתפתי, אף אחד לא זוכר מה בדיוק אמרתי, הדברים שלי סותרים את מה שאמר הרמטכ"ל וקצינים בכירים אחרים – אבל זה בסדר, אתם לא תזכרו שום דבר מכל זה.

מה שמטריד הוא שהוא כנראה צודק.

(יוסי גורביץ)

ציד האדם החל: אנשי יחידת עוז וקלגסים אחרים החלו לעצור לקראת גירוש פליטים מדרום סודאן, ועשרות מהם נעצרו בשתי היממות האחרות. חטאם של הפליטים הוא העובדה שהם אינם יהודים; אילו השתייכו לבני העם הנבחר, הם לא היו מגורשים גם היו מגיעים במיליונים. הקלגסים עצרו חלק מהמיועדים לגירוש בבנקים, כשבאו לפדות את צ'קי המשכורת שלהם.

בג"צ, כמקובל בנושאים שמוגדרים על ידי הממשלה כענייני בטחון לאומי, יישר קו עם הממשלה ואישר את הגירוש לדרום סודאן ביום חמישי. בחלקים של סודאן מתרחשת מלחמה. משרד החוץ ומשרד הפנים טענו בפני בית המשפט שבטוח שם. כנראה שהם לא עדכנו את בית המשפט על כך שה-CIA מעריך שבדרום סודאן צפוי להתרחש רצח עם. בהחלט יתכן שה-CIA טועה – ההיסטוריה שלו רצופה יותר שגיאות מזו של אמ"ן – אבל צריך לתהות אם 1,500 הדרום-סודאנים הנמצאים בארץ הם סכנה גדולה כל כך, שצריך לבחון את השאלה הזו על גבם.

המעצר של פליטי דרום סודאן מתרחש למרות שביום חמישי, אלי ישי העניק להם ברוב חסדו ארכה של שבוע. המעצרים התחילו אתמול. ישי מנסה כעת לטעון שהוא עוצר רק את מי שעוד לא הגיע למשרד הפנים כדי להודיע שהוא מוכן לעזוב. כמה אנשים היו, לדעתכם, מסוגלים להגיע למשרד הפנים בין צהרי יום חמישי ובוקר יום ראשון?

במקביל, אמר היום נציג המשטרה שבניגוד לכל ההסתה הממלכתית ששופכים עלינו נציגי הממשלה, האחים היהודים והתקשורת, הפשיעה בדרום תל אביב "נסבלת ונמוכה." בפעם הבאה שגזענים מדרום תל אביב יחזרו על המנטרות הקבועות של "קבוצות שיכורים ברחובות" ו"אנחנו מפחדים לצאת מהבית", שאלו את עצמכם האם יש להתייחס לכך כתיאור מציאות אובייקטיבי, או כתיאור תפיסה של מציאות, והאם התיאורים החוזרים על עצמם קשורים לכך שיש אנשי ממסד שחיים משיווק הסיסמאות האלה.

משטרה פוליטית: המשטרה זימנה לחקירה שורה של פעילים חברתיים. סליחה, לא לחקירה – "לסור למשטרה." הפעיל היחיד שניסה לברר מה רוצים ממנו, תומר חג'ג', שמע מהשוטרים שהם רוצים לדעת מה הוא מתכנן לקיץ.

זה לא סוג של פעילות שמשטרה במדינה דמוקרטית אמורה לעשות. תפקידה של המשטרה הוא לתפוס פושעים, לשמור על הסדר, ולהגן על זכויות האזרחים. ביניהן, חשוב לציין, הזכות למחאה בלתי אלימה כנגד המשטר. "שיחות" כאלה הן סוג של הטלת אימה, ויש להן היסטוריה ארוכה במשטרת ישראל. בשנות החמישים והשישים הן נועדו לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית של ישראל; בשנות השבעים הן הופעלו נגד הפעילים החברתיים של הפנתרים השחורים; בשנות האלפיים גם נגד מפגיני ימין כנגד ממשלת אולמרט.

כשנחשפה, לפני כמה שבועות, שיחת איום טלפונית משוטר בירושלים לפעילות חברתיות שם, המפכ"ל הודיע שהנושא ייבדק. עד כמה לוקחים במשטרה ברצינות את הנושא אפשר להבין מגל הזימונים האחרון.

ואם המשטרה רוצה לדעת מה אתם מתכננים לקיץ הקרוב, לא כדאי שתעזרו לה?

עושי רצון אדוניהם: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פטר את הפולשים לגבעת האולפנה מהצורך לקבל אישורי בניה לקראווילות המיועדות להם. הנימוק הוא "צורך צבאי דחוף ומיידי," שאם לא יטופל יקום "חשש לסדר הציבורי והבטחון באזור."

כלומר, הפרקליטות מגדירה את ההתמודדות עם המתנחלים ואת ההתפרעויות הצפויות שלהם עם פינוי השטח הגזול כ"צורך צבאי." מן המקום, על כן, לשאול מדוע הפרקליטות לא נוקטת בצעדים נדרשים אחרים כנגד איום צבאי – למשל, פירוקם של האנשים הנחשבים כמסוכנים מנשקם; למשל, הטלת עוצר על ההתנחלויות; למשל, מעצר מנהלי רחב היקף כנגד ראשי נחש.

התשובה, כמובן, היא שלא מפעילים אמצעים כאלה כנגד יהודים, גם אם הם מתחילים להיחשב כאיום צבאי. אלה אמצעים שמופעלים רק כנגד פלסטינים, קרי השכנים שלהם, שחיים באותו "אזור" עצמו, שבו קיים כעת חשש חדש "לסדר הציבורי ולבטחון." מאליו עולה החשד שהפרקליטות לא באמת מאמינה לעצמה; שהיא לא באמת חוששת מסכנה לבטחון האזור. בסכנות אחרות לבטחון האזור היא, איך לומר, לא מטפלת על ידי הסרת הצורך באישורי בניה. מותר – צריך, למעשה – לחשוד שהמילים הגבוהות האלה הן עוד אמצעי להכשרת בניה בשטחים.

עכשיו, כפי שציין בפני משפטן, כדי לבנות בבית אל, יש צורך באישור של היועץ המשפטי לממשלה, כי בית אל בנויה כולה על אדמות פלסטיניות שהופקעו, ואחרי בג"צ בית אל בכלל לא בטוח שמותר לבנות מבנים פרטיים על אדמות שנתפסו לצרכים צבאיים. והנה, פתאום, צץ לנו "צורך צבאי דחוף ומיידי."

מצד שני, בהתחשב בשינויי העמדה של הפרקליטות – היא הסכימה מלכתחילה שהבניה בגבעת האולפנה בלתי חוקית, ואז, אחרי לחץ פוליטי, ניסתה לחזור לבית המשפט בבקשה שישנה את פסק הדין שכבר קיבל, בהסתמך בין השאר על עמדתה (!) – בכלל לא בטוח שהיא לא תשנה את עמדתה שוב. יש שמועות על חוות דעת שכתב היועץ המשפטי לממשלה בנושא, שמשום מה לא פורסמה – אולי משום שהיא סותרת את עמדת ראש הממשלה.

עכשיו, עמדה משפטית לא אמורה להיות נתונה למשא ומתן. משהו חוקי, או שהוא לא חוקי. הוא מותר, או מותר בתנאים מסוימים, או אסור. לא היינו מקבלים כאלה שינויים ממהנדס: ממנו היינו מצפים שיעמוד על כך שאם יש סכנה בבניית מבנה, אז יש סכנה, ולא משנה אם זה למורת רוחו של הטייקון שמשלם את משכורתו. כך צריך להיות גם לגבי הפרקליטות. פקידות שמתיימרת להיות מקצועית, ואז מתנהגת כמו שבשבת לפי הרוח שמגיעה מלשכת ראש הממשלה, מאבדת את עולמה.

הרבה מהכבוד שהמערכת המשפטית שלנו זכתה לה נובעת מהעמדות הראויות להערצה של מספר קטן של משפטנים בשורה של משברים בשנות השמונים, ראש וראשון להם פרשת השב"כ ונספחיה (כמו משפט נאפסו). נוטים לשכוח שאחרי זמיר, שעמד ללא חת מול הטרויקה של שמיר, פרס ורבין, ושגרר אותם לחקירות משטרה, היועץ המשפטי הראשון שנאלץ לקבל שומרי ראש, הגיע יוסף חריש הרופס. חריש מונה בדיוק כדי שלא יהיה זמיר. ההשוואות בינו ובין וינשטיין מתבקשות.

פייסבוקיסטאן: האגדה שמרבים לספר על פייסבוק אומרת שהיא היתה הכרחית למאורעות האביב הערבי. בולשיט. פייסבוק עשתה כמיטב יכולתה לשבש אותו. העמוד המצרי שסביבו התגבשה ההתנגדות למובארק, "כולנו חאלד סעיד", נסגר על ידי פייסבוק ארבע פעמים.

פייסבוק לא מיועדת לדיבור פוליטי, דיבור כזה מוליד מריבות וגורם לאנשים להמנע מהקלקה על פרסומות. די במספר קטן של תלונות על תוכן שנכתב בפייסבוק כדי להביא להסרתו. אין לכם באמת חופש דיבור בפייסבוק; מותר לכם לומר רק מה שמועיל לקו התחתון של מארק צוקרבורג, אולי הדוחה שבטייקונים המודרניים. החוקרת רבקה מק'קינון כינתה את חופש הדיבור אליבא דפייסבוק "פייסבוקיסטאן."

שורה של פעילי שמאל ישראלים חוו את האפקט על בשרם: הפוסטים שכתבו הרגיזו טרולים מימין, שמיהרו להתלונן בהמוניהם על "תוכן פוגעני." פייסבוק לא בודקת את התלונות; אין לה את כוח האדם והאמת היא שזה פשוט לא מעניין אותה. התוצאה, במקרה של מספר מספיק של תלונות, היא הסרה אוטומטית, ללא יכולת ערעור, של התוכן שמרגיז את הטרולים.

זה קרה לקריקטוריסט מיש, והבוקר דיווח עמיר שיבי שגם תמונת הפרופיל שלו – פרודיה על הברווז הגרעיני של נתניהו – הוסרה גם היא. זו היתה תוצאה של פעילות יזומה של חברי קבוצת פייסבוק בשם "כולנו נגד השמאל הקיצוני," שזו שיטת הפעולה שלה. אתם מוזמנים להתלונן עליה כקבוצת שנאה כאן. אחד מיוזמי ההתקפה על שיבי מכנה את עצמו "איציק לוי", והוא טוען שהוא שוטר שעובד גם במשרד ראש הממשלה. בהחלט יתכן שמדובר בזיוף – אבל מותר גם לומר שאם יסתבר ששוטר שעובד עבור נתניהו מארגן התקפות סייבר כנגד פרופילים ועמודי פייסבוק של יריבים פוליטיים, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

אם אתם רוצים לכתוב תוכן פוליטי, אל תעשו את זה בפייסבוק. זה עלול להתגלות כבזבוז זמן ומאמץ.

מיקוד: נמרוד עברון כתב אמש בפייסבוק על מיקוד לבחינה באזרחות שאושר על ידי משרד החינוך, שבתשובה לשאלה על מכתב הרבניות מציע את התשובה "אני תומך במכתב הרבניות," ומנמק אותה ב… טוב, קראו בעצמכם. בנצי גופשטיין, מארגון להב"ה, מיהר להביע התלהבות. בא לי למות.

(יוסי גורביץ)

בעקבות פרשת האולפנה, צויר בנימין נתניהו בעיתוני העולם כמי ש"שמר על שלטון החוק" הישראלי אל מול המתנחלים ועוזריהם, שניסו להעביר את חוק ההסדרה. כך אוהב נתניהו שמציירים אותו: ימין מתון, נחוש מול הימין הקיצוני.

הבל הבלים, שטות ורעות רוח. אם מישהו היה צריך הוכחה לאופן שבו רואה נתניהו את שלטון החוק, אפשר היה לראות אותה בהתרסה שלו בכנסת כלפי ארגוני השמאל והפלסטינים: אם תעתרו לבג"צ, אם תנסו לשמור על זכויותיכם החוקיות, נדפוק אתכם עוד יותר. כך מדבר מי שאמור להיות אמון על אכיפת החוק ופסיקות בתי המשפט.

ולא שהפסיקה בפרשת האולפנה היתה חריגה במיוחד. היא הורתה לפנות מבנים שבנו מתנחלים על אדמה פלסטינית פרטית. הסיפור מעניין: הוא מגלם בתוכו את כל הכיבוש. קודם כל, החרימה המדינה את השטח בסוף שנות ה-60. הוא היה אז כרם. המדינה הפקיעה אדמות בסביבתו, ובנתה עליו את הבסיס הצבאי בית אל. השטח המדובר לא הופקע, אבל היה קרוב לבסיס, והכניסה אליו נאסרה על הפלסטינים אלא בסופי שבוע; עורך הדין מיכאל ספרד מעריך שהמהלך הזה היה בלתי חוקי לחלוטין, אבל לך תריב עם צה"ל. אי אפשר לקיים כך כרם, והוא גווע. המדינה הרגילה את בעלי הקרקע להתייחס אליה כאל קרקע אבודה.

יותר מ-30 שנה אחר כך, השתנה במפתיע היעוד של הקרקע. עכשיו היא כבר לא היתה צמודה לבסיס, עכשיו אמורים לבנות עליה מבנים. אבל כאן יש בעיה: המדינה יכולה להפקיע שטחים לצרכים בטחוניים, והיא יכולה להכריז על שטחים כנטולי בעלים ועל כן "אדמות מדינה" שאותן היא משעבדת לצרכיהם של בני מדינה אחרת, והיא יכולה כמסתבר פשוט למנוע "מסיבות בטחוניות" כניסה לשטחים שסמוכים לשטחים שתפסה; אבל היא עדיין לא יכולה לנהוג כליסטים, להפקיע את האדמה לצרכים בטחוניים ואז להעביר אותה ישירות ליהודים.

על כן, נחלצו המתנחלים לעזרה. כמה חברות מתנחלים רקחו עסקה מפוקפקת: הם החתימו פלסטיני כלשהו על חוזה מכירה של שטח שלא היה שלו. ספרד מעלה נתון מעניין: עורך הדין של הרוכשים הבחין ששמו של המוכר לא היה זהה לשמו של בעל השטח; על כן הוא נתן לו מקדמה והוסיף סעיף לחוזה, שבו נאמר שהמכירה תושלם כאשר האיש ישוב עם ראיות לכך שהוא בעל הקרקע. האיש לא שב מעולם ועל כן, טכנית, המכירה לא הושלמה מעולם. עורך הדין היה דוד רותם, היום ח"כ מטעם ישראל ביתנו, חבר בוועדה לבחירת שופטים, ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט.

הגזל הזה היה כל כך בוטה, שהמנהל האזרחי הוציא צווי הריסה למבנים שם מיד עם הקמתם, ב-2006. הוא, כמובן, לא אכף אותם – כחלק ממדיניות רשמית של אי אכיפת צווי הריסה כנגד בתים של יהודים. בדרך כלל, אדמה אבודה כזו, שכבר 40 שנה יצאה מידי בעליה, לא מושכת תשומת לב. הפעם דווקא כן, והעסק הגיע לבית המשפט, שם יצא כל הלכלוך החוצה.

המדינה הודתה ששם המוכר במסמכים שהציגו החברות מעולם לא היה רשום כבעל השטח; החברה, קבע המנהל האזרחי, ידעה "שאין זהות בשם המוכר לזה הרשום בספר המקרקעין"; מוכר הקרקע היה בן שבע (!) בעת רישום המקרקעין; ולא בוצע שינוי בטאבו, כנדרש. פרטים נוספים פה.

חקירה פלילית בנושא נפתחה והתנהלה בעצלתיים. למרות שהבכיר ממתנחלי בית אל שהיה מעורב בפרשה הודה בחקירתו שידע שאין לו היתרי בניה, ולמרות שהחברה הקבלנית מסרה מסמכים שקריים לבנקים, החקירה נסגרה. ספרד מנהל כעת עתירה כנגד הסגירה הזו. היעדר ההיתרים, אגב, לא הפריע למשרד השיכון לשפוך תקציבים במקום.

עכשיו, במדינת חוק, כל החברות המעורבות היו עוברות חקירה צולבת, הפקידים שאישרו הקצבות של משרד השיכון לבניה על קרקע גזולה היו עפים מתפקידם, והחברות המעורבות היו משלמות לבעלי הקרקע החוקיים את כל ההכנסות – ממכירת דירות ומהשכרתן – שעשו מהשטח הגזול, ועוד מוסיפות פיצויים.

אבל בישראל, אף אחד לא מתעניין בזכויותיו של בעל הקרקע הנגזל, שהאדמות שלו הופקעו תחילה בכוח הזרוע, ואחר כך – בתיווכו של מי שיהיה יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט – הועברו לזרים. החוק, אליבא דנתניהו, לא שומר על זכויותיו של בעל הקרקע; הוא לא בן לעם הנבחר ולא לאצולה המיוחסת של המתנחלים, שעבורם עושים הכל. הוא קוץ מעיק, מטרד, שהצליח לזכות בנצחון נדיר על מערכת העושק הממושפטת שלנו – ועל כן יש לאיים עליו.

על פניו, על נתניהו היה לבצע את פסק הדין ללא שהיות, ללא משחקים, וללא הבטחות פיצוי למתנחלים. "שלטון החוק" הוא הכלי המרכזי של הכיבוש, האצטלה – מסמורטטת, צואה וקרועה, אבל אצטלה – שמשווה פנים מהוגנים למה שהוא מסע של גזל ושוד (בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל!). בלעדיו לא היה כיבוש. נתניהו, מתוך האינטרסים שלו-עצמו, היה צריך להגן עליו. כך נהג בגין אחרי בג"צ אלון מורה.

אבל נתניהו איננו בגין. הוא חייב למתנחלים יותר מדי, הוא איננו יכול להעמיד פנים כאילו יש חוק שוויוני שכולם חייבים לציית לו משום שהחברה הישראלית כבר מזמן לא מוטרדת מכך שהיא חברה מפלה. מבחינת רוב היהודים החיים בישראל, שהם הבסיס של נתניהו והם הסיבה ששלטונו יציב כל כך, אין שום דבר לא בסדר בכך שיש חוק אחד ליהודים וחוק אחר, רע יותר, לפלסטינים. זו מדינת היהודים, אחרי הכל.

שורש הרע, כמובן, הוא בכך שבג"צ בכלל מאשר פניית פלסטינים אליו. הוא זה שיצר את האצטלה הזו של פיקוח משפטי על הכיבוש, פיקוח שלא קיים בפועל ב-99.99%. חברי הכנסת שמתלוננים בכל פעם שבג"צ בכל זאת מסרב לאשר את הבלתי ניתן לאישור יכולים לשנות את המצב בקלות: הם רק צריכים להעביר חוק קצר ופשוט, שאומר ש"בתי המשפט הישראלים לא יפסקו במקרים המתרחשים בשטח הנמצא תחת שטח שיפוט צבאי." עד לאחרונה, עד שאבד המצפון הערכי של החברה הישראלית, הם נמנעו מחוק כזה: הם ידעו שבלי בתי המשפט הישראליים אי אפשר יהיה עוד להגן על הכיבוש. עכשיו רוב הישראלים כבר לא מבינים זאת, וגם לא אכפת להם מכך שהם כובשים עם אחר. חוק ההסדרה היה נסיון להעביר חוק דומה. יהיו עוד – ובפעם הבאה, השמאל צריך לתמוך בחוקים כאלה. את המסיכה של "שלטון החוק" צריך לקרוע מעל פניו של הכיבוש – ושל ישראל.

ועוד דבר אחד: איילת שקד, הפנים העאלק-חילוניות של ארגון הקש "ישראל שלי", הודיעה היום כי היא מתפקדת ל"בית היהודי", השם המודרני של המפד"ל. היא תתמודד ברשימה אחת עם נפתלי בנט – גם הוא ממקימי "ישראל שלי" – ועם אביחי רונצקי, שפסק שמעיקר הדין מותר למנוע טיפול רפואי משבויים ושקודם אחר כך לתפקיד הרב הראשי לצה"ל. שקד אמרה שהיא עושה את המהלך מתוך "אמונה בשותפות אמת בעם ישראל." ב. מיכאל הגדיר פעם "חילונים" נוסח שקד כחברים בסיעת חל"ם, חילונים למען המפד"ל. מותר לקוות שמצביעי המפד"ל יבהירו לשקד שהיא מספיק טובה בשביל הפעלת בוטנט אנושי, אבל כאשה אין לה מקום בעמדת הנהגה.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, הגדיר השבוע את ההחלטה להקים 851 יחידות דיור חדשות בגדה כפעולת "תג מחיר": "אני אומר לאלה שחושבים שהם ישתמשו במערכת המשפט כדי להזיק להתיישבות, אלה שחושבים כך טועים, כי בפועל ההיפך הגמור קורה. במקום הקטנת בית אל – הרחבתה. במקום פגיעה בהתיישבות – חיזוקה." במילים ברורות יותר, נתניהו הודיע שאם פלסטינים רוצים לשמור על זכויותיהם החוקיות, ישראל תאיץ את מדיניות הנישול שלה. לתשומת לבם של אלו שעדיין חושבים שמנתניהו הגולם עוד עשוי לבקוע יום אחד פרפר בדמות דה גול, שהוא יהיה מסוגל יום אחד לקדם הסדר כלשהו עם הפלסטינים – בהנחה האופטימית שבמצבו המתקדם של הכיבוש, שחגג השבוע 45, הסדר שמבוסס על חלוקה אפשרי בכלל. נתניהו, כתב הוואניטי פייר השבוע, השקיע במהלך כהונתו הרבה יותר מאמצים להשתלטות על התקשורת הישראלית מאשר להגיע להסדר עם הפלסטינים.

אבל הנישול לא מתרחש רק בגדה הכבושה. אדם יקר הפנה את תשומת לבי לאמצעים שמפעיל המשטר הציוני נגד האוכלוסיה הלא-יהודית בנגב. על תכנית הפינוי לבדואים, כמובן ללא כל פיצויים, כבר כתבתי. יש עוד דרכים, עדינות יותר, להתנכלות ללא יהודים.

המסמך הזה של עדאלה מתייחס (בעמוד הראשון, סעיפים 3-5) לנסיונות העקשניים לפנות בדואים מכפר "לא מוכר" ולהקים במקום ישוב יהודי חדש. למרות שמעמדם המשפטי של הבדואים בישובים שהממשלה הציונית מסרבת להכיר בהם טוב משמעותית מזה של המתנחלים, הממשלה אפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא נוהגת בהם כפי שהיא נוהגת במתנחלים.

אבל, כאמור, לא זה הנושא. שימו לב לסעיפים 15 (עמ' 2), 18 (שם) ו-19 (שם), כמו גם לסעיף 4 בעמ' 5. הראשון שבסעיפים (15) הוא ערעור על החלטת הביטוח הלאומי לשלול קצבת הבטחת הכנסה מאדם נטול תעסוקה, שיש לו רכב. השני (18) הוא בקשה לצו בזיון בית המשפט כנגד המדינה, לאחר שזו הפרה את התחייבותה לבנות בית ספר תיכון ראשון לכפרים הבלתי מוכרים. השלישי (19) הוא בקשה לביטול תיקון לחוק הביטוח הלאומי, שמורה על שלילת 60% מקצבת הילדים של הורים שאינם מחסנים את ילדיהם. הרביעי (4) הוא החלטה של משרד הבריאות, בתגובה לעתירה של עדאלה, שהוא יפתח אחת משלוש מרפאות טיפות חלב שסגר ב-2009, שהעניקו שירות לאוכלוסיית הכפרים הבלתי מוכרים.

הבה נמתח את הקו בין הנקודות. סעיפים 3 ו-4 פשוטים יחסית: הממשלה מנסה לשלול מהורים שאינם מחסנים את ילדיהם קצבת ילדים. הסעיף נשמע הגיוני – יש עניין לציבור בכך שכל הילדים יחוסנו, כדי למנוע התפרצות מגפות – עד שאתה מחבר אותו עם 4: הממשלה סגרה שלוש מרפאות שמטפלות בילדי הבדואים, ובלחץ עתירה לבג"צ הבטיחה לפתוח אחת מהן שוב. כלומר, ביד אחת הממשלה דורשת מהבדואים – שוב, כנדרש – לחסן את ילדיהם; ביד השניה, היא מקשה עליהם לעשות זאת וסוגרת שני שליש מהמרפאות שלהם.

מה שמשאיר אותם עם מרפאה אחת, שגם היא פתוחה בשעות קצובות בלבד. התחבורה הציבורית בישראל היא בזיון – ככה זה כשהאידיאולוגיה השלטת אומרת שאסור לתת לממשלה להעניק שירותים לאזרחים, כי הממשלה הורסת כל דבר שהיא נוגעת בו – וזה נכון על אחת כמה וכמה בדרום, המוזנח שבחלקי הארץ.

אז אם אתה הורה בדואי שפוטר ממשרתו ולא מצליח למצוא אחרת, נניח כי המדינה מפלה נגדך והאוכלוסיה שבה אתה יושב היא יהודית ועל כן גזענית, ויש לך רכב שהצלחת להשיג בשל עבודה קודמת, ואתה רוצה להשתמש ברכב הזה כדי לחפש עבודה חדשה וכדי לקחת את הילד שלך למרפאה הבודדת שהממשלה היהודית מוכנה לפתוח עבורך – אז, במקרה כזה, המדינה תשלול ממך את קצבת הבטחת ההכנסה.

התקנה המרושעת הזו – גורלך קשה? נחמיר אותו – מתחברת עם הסעיף השני: אי עמידת המדינה בהתחייבותה לבנות בית ספר תיכון לילדי הכפרים הלא מוכרים. אם אין בית ספר קרוב, ואין תחבורה ציבורית ראויה – ואין; אלה כפרים לא מוכרים – אז לילד בדואי שהגיע לגיל תיכון יש שתי אפשרויות: או שההורים שלו יסיעו אותו לבית ספר רחוק, או שהוא ינשור מהלימודים. אם הוא ינשור, המדינה תוכל לספוק את כפיה ולומר "תראו את הברברים האלה, הם לא לומדים," ולהתלונן אחר כך על הפשיעה. ואם אחד ההורים שלו ינסה להסיע אותו אל בית הספר, אבל יאבד את מקום עבודתו, הוא יצטרך לבחור בין לימודיו של הילד ובין קצבת הבטחת ההכנסה שלו.

ישראל היא מדינה עוינת ללא יהודים החיים בה. ככה עושים את זה: ככה משכנעים את המיעוט שטוב לא יהיה לו פה, שמוטב שיילך. לא במקרה נאלצת הממשלה לרסן את המטומטמים שבאנשי הימין – מירי רגב, דני דנון – שעומדים לחשוף בפני כל העולם את ערוות גזענותה של המדינה היהודית. השוטים הללו לא מבינים שלא כך עושים את זה: לא כותבים "הכניסה ליהודים בלבד," זה יגרום ליהודי ארה"ב חלחלה ויגרום אפילו לשגרירנו בארה"ב לזוע באי נוחות. כותבים "הכניסה אסורה למי שאיננו יושב בישראל מכוח שבות." המשמעות ממילא זהה, והאוכפים בשטח יודעים מה מצופה מהם. לא עורכים ישיבה בכנסת על "סכנת חטיפות מצד בדואים" שלא קיימת; מבהירים שהטיפול בהתיישבות הבדואית עובר למועצה לבטחון לאומי. אתם אויבים, ונתייחס אליכם כאויבים. לא כדאי שתלכו?

וכשיבוא הפיצוץ – ולמה שלא יבוא, כשהממשלה שלך מתייחסת אליך כאל אזרח סוג ב', ודורשת ממך חובות, אבל לא מוכנה לבנות מרפאות לתינוקיך ובתי ספר לילדיך? – הממשלה תוכל לומר, בשביעות רצון, "אמרנו לכם."

ועוד דבר אחד: טענה נפוצה בקרב הגזענים היהודים, שטוענים שפליטים הם "מהגרי עבודה", נוגעת לכך שרבים מהם משלמים סכומי כסף כדי להיות מוברחים לישראל. על פי אותו ההגיון, יהודים גרמנים ואחרים ששילמו כסף כדי להמלט מהשלטון הנאצי – ורוב מי שהצליח לברוח פעל כך או בדרך דומה – היו גם הם "מהגרי עבודה." אפשר לטעון שמצבם של הפליטים הללו טוב מזה של אלו שהותירו מאחור; זה תמיד נכון. זה לא הופך אותם לפחות פליטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פייסבוק יצאה להנפקה ציבורית ראשונה לפני כשלושה שבועות, בהערכת שווי מופרכת של כ-104 מיליארדי דולרים. מחיר המניה הראשוני היה 38 דולרים למניה, אבל הוא קרס במהירות מפתיעה. תוך זמן לא רב התברר מדוע: הבנקים הגדולים שקידמו את ההנפקה ידעו שהכנסותיה של פייסבוק טובות פחות מכפי שהיא טוענת. הם ידעו כי בכירים בפייסבוק רמזו להם על כך. הבנקים דיווחו על כך, בשיחות סגורות, ללקוחות המועדפים שלהם, והם לא נפלו בפח. יומיים לפני ההנפקה, משקיעים גדולים הכפילו את מספר מניות פייסבוק שבכוונתם למכור. במהלך מוזר עוד יותר, פחות משלושה ימים לפני ההנפקה, פייסבוק עצמה העלתה בשיעור של 25% את מספר המניות שהיא מתכוונת להנפיק – זאת לאחר שנטען שבהתחשב בקניות של הגופים הגדולים, משקיעים קטנים לא יוכלו לקנות את המניה. על פניו, פייסבוק עשתה כאן תרגיל מכוער במיוחד: הוסיפה עוד מניות כדי למשוך את הלקוחות הקטנים, תוך שהיא מקפידה לאותת למקורביה למכור, למכור, למכור. אחד הדירקטורים של פייסבוק, פטר תיל, מכר כ-50% ממניות פייסבוק שלו; גולדמן סאקס מכרה 50%; DST, משקיעה מוקדמת, מכרה כ-40%.

בפייסבוק טוענים עכשיו שההחלטה להגדיל את מספר המניות למכירה שלושה ימים לפני ההנפקה התבצעה ללא ידיעת המנכ"ל מארק צוקרברג או המספר שתיים שלו, שריל סנדברג. הם מנסים להפיל את התיק על סמנכ"ל הכספים, דיוויד אברסמן. אם אתם קונים את זה, יש לי גשר למכור לכם. החקירות כבר החלו, והוגשו התביעות. לא הייתי בונה על יותר מדי. כל הסיפור, כתבתי, היה נדחה על ידי מפיק סרטים קומוניסטי כפשטני מדי, מרקסיזם גס מדי. אבל הוא אמיתי.

[]

בתחילת השנה, מונה סקוט תומפסון למנכ"ל יאהו. כל החברות הכושלות אומללות בדרכן שלהן, וליאהו יש היסטוריה מעונה במיוחד שלא נכנס אליה. תומפסון נכנס ברעש לתפקידו, פיטר כ-2,000 עובדים – ריטואל כניסה שגרתי בקרב מנכ"לי יאהו – ונכנס לסכסוך משפטי מיותר לגמרי עם פייסבוק, שיורשו כעת מנסה לפתור. לפני כשלושה שבועות, התחוור שתומפסון שיקר ברזומה שלו וטען שיש לו תואר במדעי המחשב שאין לו.

תומפסון המשיך להסתבך. הוא טען שזו לא אשמתו, כי הוא פשוט לא קרא את הרזומה שחברת ההשמה שלו הכינה עבורו. הוא גם לא ראה, לדבריו, את קורות החיים שפורסמו באתר החברה בהסתמך על הרזומה הזה. כשנשאל מדוע לא תיקן עיתונאית שציינה את הפרט השקרי הזה בראיון, הוא השיב שזה לא מנומס לקטוע מראיינת. כשהדירקטוריון של יאהו התכנס כדי לדון בנושא, תומפסון הודיע לאחד החברים שהוא סובל מסרטן, ושלאחרונה עבר ניתוח כדי לטפל בו, אשר על כן הוא רוצה להפסיק את תפקידו. זה הפתיע את חברי הדירקטוריון, כי להם הוא סיפר שמדובר בניתוח פשוט, לא מסובך ולא חשוב.

אז, בתמורה לכל שירותו המצוין, הם שלחו אותו הביתה עם שבעה מיליוני דולרים.

[]

אילן בן דב, טייקון אביון, קנה לפני שלוש שנים את פרטנר באמצעות הלוואות ענק. בן דב לא מסוגל להחזיר את החובות שלו, אז הוא מעדיף לגלגל אותם על הציבור. השבוע הוא ניסה להגיע לעסקה מסובכת להחריד, שהקו התחתון שלה הוא שהוא יוותר על השליטה בפרטנר לטייקון אחר, לי קא שינג, תוך שהוא מקבל כל מיני בונוסים אבל בעלי אגרות החוב של סקיילקס – חברת העל של פרטנר – יאבדו בין 15% ל-30% מערך אגרות החוב שלהם. לשם שינוי, משרד האוצר מתחיל להתנער.

עכשיו, כפי שאומרת יפה הקריקטורה הזו, בן דב לא מפסיד כלום. מי שיפסיד יהיה הציבור. אגרות החוב של החברות השונות של בן דב נכללות בחבילות של פנסיות. התספורת של בן דב תבוא על חשבונכם. הזכויות לרעיון הזה, אגב, שמורות לבנימין נתניהו, שחשב שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרן פנסיה הוא שהיא תהמר בבורסה. שם, כפי שמעיד המקרה של פייסבוק, כל המידע נגיש לכולם והשקיפות היא הכלל; שם, כפי שמעיד המקרה של תומפסון, יעילות מקבלת את שכרה הראוי.

אשר לבן דב, לא צריך לדאוג לו. בשנת 2010 הוא חילק 1.22 מיליארדים מתוך 1.2 הרווחים של פרטנר כדיבידנד לבעלי המניות. כלומר, לעצמו. בסך הכל, על פי תביעה שהגיש משקיע נגד בן דב, גייסה פרטנר חוב של 2.2 מיליארדים ופיזרה דיבידנדים בשווי 3.5 מיליארדים. בן דב טען בתגובה שחברה לא חייבת להשתמש בכסף שלה כדי להחזיר חובות ושהיא יכולה לתת דיבידנדים גם כשהיא עמוק בבוץ. בהחלט יכול להיות שהחוק איתו.

חלוקת הדיבידנדים של בן דב לוותה, כמקובל, בפיטורי עובדים. גם תומפסון שלח הביתה 2,000 עובדים לפני שחגר את מצנח הזהב.

[]

הביטו-נא בטבלה הזו. לא, היא לא ערוכה טוב. התעלמו מהגרף, שימו לב למספרים: מס החברות בישראל בשנת 2003 עמד על 36%. שר האוצר נתניהו גילח ממנו שליש: ב-2011, הוא עמד על 24%. נתניהו אמר שלשום שאסור למסות את המעסיקים "יותר מדי." במקביל, הוא מתכוון להעלות את המע"מ ל-17%.

מס החברות בארה"ב, אגב, דיקטטורה קומוניסטית ידועה, עומד על 39.2%. יש שם גם מס ירושה ניכר. בישראל אין. העדר מס הירושה הזה הוא, למשל, מה שהביא לפה את תד אריסון, שהוריש לנו את שרי אריסון, שאחרי רווחים של מיליארד פיטרה 900 עובדים כ"התייעלות." זכרו את זה כשיגידו לכם שאם נעלה עליהם את המסים, האוליגרכים יברחו. לאן יברחו? לארה"ב? איך יברחו? תשובה ישאיר את החברות שלו מאחור? אריסון תוותר על הבנק?

[]

ואלה רק דוגמאות מהחודש האחרון. אם מישהו חושב שהקפיטליזם עובד לרווחת כולם, שמגרש המשחקים שווה, שיש לך סיכוי הוגן להצליח, שמה שהשוק צריך הוא פחות רגולציה, שהשוק מסוגל לאזן את עצמו, שהממשלה צריכה לזוז הצידה, שלנתניהו אכפת מהציבור שאיננו מבני המאיון העליון, או בקצרה שהאנשים הבזויים ביותר, מהסיבות הבזויות ביותר, איכשהו יפעלו לטובת הכלל – שיחשוב על זה שוב.

ועוד דבר אחד: מיכאל בן ארי נאם לאחרונה באוניברסיטת תל אביב. רוב מה שהוא אמר לא ראוי לציטוט. שווה, עם זאת, להתייחס לדקה 3:29. בן ארי אומר שם "פה זה לא שכונת התקווה. פה זה לא עמך, פה זה אנשים אינטליגנטיים." אני מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה נתפס כך דמגוג, כשהוא לועג לאנשים שהוא מסית.

הערה מנהלתית: אתמול (ד') יצאה מהדורת קינדל של אסופת מאמרים, Israeli Dissidents, שהיה לי הכבוד להמנות בין כותביה. הספר מכיל מאמרים של שלום בוגוסלבסקי, הילה בניוביץ', רחביה ברמן (שגם ערך), ליסה גולדמן, נעמה כרמי, עידן לנדו, ליהי רוטשילד, נועם רותם ונועם שיזף. אפשר לרכוש אותו כאן, במחיר שווה לכל נפש. מי שאין ברשותו מכשיר קינדל (אני ממליץ מאד, אם אתם קוראים הרבה אנגלית), יכול לקרוא את הספר באמצעות אפליקציות קינדל למכשירי אנדרואיד ולמחשבי PC.

(יוסי גורביץ)

כתריאליבקה כמרקחה. קבוצה של מתנחלים גנבה מזמן אדמות במה שמכונה היום גבעת האולפנה, בהתנחלות בית אל, תוך זיוף מסמכים כמקובל. אחר כך היא מכרה את האדמות האלה למתנחלים אחרים, שכמקובל לא שאלו יותר מדי שאלות. הרבה שנים אחר כך, כל העסק הגיע לבית המשפט והתברר שהאדמות גנובות. זה לא חדש, זה קורה כל הזמן, אבל מאחר ומערכת המשפט בדרך כלל משמשת כמשת"פ של המתנחלים, שום דבר לא קורה. הפעם העוול היה גדול מדי, ובית המשפט אמר שיאללה, צריך לפנות את הפולשים.

בעולם נורמלי, פה זה היה נגמר. המתנחלים שקנו את הדירות היו מגישים תביעות פרטיות נגד הנוכלים שמכרו להם את האדמות הגנובות, שבתורם היו נחקרים על ידי המשטרה, עונים על שאלות מביכות ואולי גם הולכים לכלא.

זה, כמובן, לא מה שקרה. בהתחלה, הממשלה התבזתה בכך שפנתה לבית המשפט כדי שידון שוב בהחלטה שכבר קיבל, בלי שום סיבה טובה פרט לכך שלממשלה ממש לא נעים ליישם את החלטת בית המשפט. זה, מצדו, אולי מתוך שחש שמערערים על מעמדו, לא נתן לממשלה עוד אורכה והורה לה לסיים את הפרשה עד סוף חודש יולי.

כשזה קרה, המערכת הפוליטית הישראלית התחרפנה. מצד אחד, ראש הממשלה הודיע שהוא ישחד את המתנחלים – ודוק, לא רק את המתנחלים שיאבדו את בתיהם הגנובים, אלא את המתנחלים כקבוצת לחץ. הוא יבנה, הבטיח, עשרה בתים על כל בית שייהרס. כלומר, המטרה היא לתת למתנחלים בונוס ובו זמנית להרתיע עותרים נוספים מפני פניה לערכאות בשל גזל אדמות: ההבהרה היא שעל כל שטח שהפלסטינים יצליחו להוציא מבין מלתעות המתנחלים, יהיו פי עשרה מתנחלים.

זה לא הספיק, אז בימים האחרונים נתניהו מדבר על כך שלא רק שיתנו להם עוד בתים, אלא גם ינסרו את הבתים עצמם (!) ויעבירו אותם למקום אחר. העלות מוערכת בכ-100 מיליוני שקלים, בהנחה שזה בכלל אפשרי הנדסית – הנחה שיש החולקים עליה. בסביבתו של נתניהו טענו היום שזה יעלה רק כמה עשרות מיליוני שקלים, כי זה כידוע לא כסף. כשזה מגיע לריצוי המתנחלים, נתניהו מאבד את חסכנותו המפורסמת בשמירה על כספי ציבור. בשביל הבנים היקירים שחיים במדינת הרווחה שהקימה ישראל מחוץ לגבולותיה, יש לו הכל.

ונתניהו עוד נראה שפוי יחסית. שורה של שרים וחברי כנסת הודיעו שהם מתכוונים לקדם את "חוק ההסדרה," שפשוט מודיע שבג"צ לא יפסוק יותר בנושאי התנחלות, ימנע מפלסטינים להתלונן על גזילת קרקעות, ושישנה רטרואקטיבית את החוק כך שלא יהיה צורך לפנות את חמשת הבתים האלה. החוק לא נוגע בזכותם, השמורה להם לרעה, של פלסטינים לעתור לבג"צ כנגד עוולות השלטון הצבאי בגדה – אלה עתירות שבג"צ דוחה כמעט אוטומטית, תוך שהוא שומר על מראית העין שיש לפלסטינים סעד משפטי. זה יישאר, צריך את זה לצרכי Hasbara.

הבוקר דיווח יוסי ורטר ב"הארץ" שמשה פייגלין, שמושך בהרבה יותר מדי חוטים בליכוד, הודיע ששרים שלא יצביעו בעד חוק ההסדרה יכולים לשכוח מהמקום שלהם בפריימריז הבאים. נתניהו, כהרגלו, נלחץ. פייגלין העביר אליו גם את יו"ר הקואליציה היעיל מאד, זאב אלקין. נתניהו יודע שהחוק הזה יחסל חלק ניכר מהעמדת הפנים הלאומית שנמשכת כבר 30 שנה ויותר, כאילו הכיבוש הוא משהו זמני, כאילו ישראל לא מספחת את השטחים מבלי להעניק לתושביהם זכויות אזרח. האפרטהייד ייחשף סופית.

לא בטוח שלחבר הליכוד הממוצע עוד אכפת. אחרי 30 שנה של חינוך ימני, אפשר לומר שחלק ניכר מהציבור הישראלי לא יודע על מה כל הרעש, מה כל ההבדל בין הגדה המערבית לישראל. ואחרי יותר מ-60 שנה של שירה בציבור של "כל העולם נגדנו," נתניהו מגלה כעת שאחרי שכבר הכרזת על כל העולם כאויב, קשה להפחיד את הציבור בכך שאם יעבור עכשיו איזה חוק, העולם יהיה עוין. למעשה, השיטה היעילה ביותר של נתניהו להתמודד ציבורית עם תומכי החוק היא לציין שמירי רגב תומכת בו. זה צפוי לשנות את דעתם של כמה וכמה אנשים.

לפני כשנה יצאו לרחובות יותר מחצי מיליון איש, כדי למחות על השיטה הכלכלית והיעדר הצדק החברתי. הם לא קיבלו כלום והמערכת הפוליטית לא הזדעזעה. עכשיו, הממשלה צריכה להעביר כמה עשרות מתנחלים מבתיהם, ולא רק שהיא מוכנה לשלם סכומים מופרכים, היא גם נמצאת במשבר של ממש. ספק אם יש משהו שידגיש טוב יותר כיצד השתעבדה המערכת הפוליטית שלנו למיעוט קטן ואלים מאשר הסיפור הזה, איך הכיבוש בלע בסופו של דבר את ישראל עצמה.

ועוד דבר אחד: כפי שחלק ממכם ודאי שמתם לב, שני זרזירי עט החליטו לבנות את עצמם על חשבוני. אורטל בן דיין, שכבר התייחסתי אליה, הוסיפה עוד מאמר רווי סילופים והשמצות ב"ארץ האמורי." מתי שמואלוף טרח להפגין את חוסר יכולת הבנת הנקרא שלו כאן. את שהיה לי לומר, כתבתי בפוסט על בן דיין ובתגובות שלי לשני הפוסטים שלהם; אני לא מתכוון להיאבק שוב עם החזירים בבוץ. אתה מתלכלך והם נהנים מזה. אבל אני ממליץ לכם לקרוא ולהגיב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)