אליקים לבנון, רב השומרון ורב ישיבת ההסדר באלון מורה, יצא אתמול (ה') בהתקפה חריפה על צה"ל. לדבריו, אם הצבא ינחה חיילים דתיים להשתתף בטקסים שבהם שרות נשים, "רבנים רבים" יורו לתלמידיהם לנטוש את הטקסים הללו "גם אם הם יועמדו מול כיתת יורים." התגובה הראשונית למשמע הדברים האלה היא סיבוב מהיר של האצבע לצד הרקה והנחה שלבנון, שלא היה סמל שפיות גם בימים כתיקונם, זקוק לאספקה מהירה של ברגים. בפועל, לבנון העלה את הסירוב לשמוע נשים שרות למדרגת שלושת האיסורים שהם בחזקת "ייהרג ובל יעבור": גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. בטוויטר פרץ מים מהיר של התאמת שירים צבאיים לדברי לבנון: התרומה של עבדכם הנאמן היתה "אולי היינו אריות/אבל מפאת/חשש עריות/אסור היה לנו להיות/על גבעת התחמושת."
הנטיה הראשונה שלי היתה לחשוב שלבנון העלה את החומרה של "קול באשה ערווה" למדרגת שלושת האיסורים הללו, ומכאן לחשוב שהוא התחרפן סופית. "קול באשה ערווה" היה אות מתה במשך אלפי שנים, כמו הציווי התלמודי של "אל תרבה שיחה עם האשה", שאירונית דווקא ברוריה – אשת רבי מאיר, שדווקא מוטב היה לו, לו הרבה שיחה עם אשתו – היא המפורסמת שבמצטטיו. ואף על פי כן, למרות האיסור ולמרות ברוריה, גברים יהודים שוחחו עם נשותיהם ב-2,000 השנה האחרונות; יש שיאמרו, הרבו לשוחח. התלמוד קובע גם ש"מרבה נשים, מרבה כשפים" – מה שלא הפריע ליהודי ספרד להמשיך בריבוי נשים הרבה אחרי חרם דרבנו גרשום, שבעצמו נקבע בסביבות 1000 לספירה והיה תוצאה של חיסול הפוליגמיה בקרב האוכלוסיה המקומית (סיפור ארוך), ועד שנקבע גם לגברי אשכנז לא היתה בעיה עם ריבוי נשים. התלמוד קובע עוד ש"רוב נשים מצויות בכשפים", ואף על פי כן האמירה האגבית הזו – שיש לה בדיוק אותו תוקף כמו ל"קול באשה ערווה" – לא הפריעה לגברים יהודים לחלוק את חייהם עם אנשים שיש סיכוי סטטיסטי גבוה שהן מכשפות. גם האמירה התלמודית שנשים הן "חמת מלאת צואה ופיה מלא דם" לא גרמה לרוב היהודים לוותר על מין הטרוסקסואלי. אלה אינן הלכות. אלה פטפוטי בית מדרש.
אז למה אנחנו שומעים כל כך הרבה על "קול באשה ערווה" בשנים האחרונות? על כך מיד. קודם כל על המהלך ההלכתי של לבנון, שהוא מדאיג הרבה יותר. לבנון קבע שאם חיילים דתיים יאולצו לשמוע שירת נשים, הרי שמדובר ב"שעת שמד", שבמסגרתה קיימת חובה – ערקתא דמסאנא הוא השם ההלכתי – למסור את הנפש לא רק על שלושת איסורי "ייהרג ובל יעבור", אלא על כל איסור שהוא.
נסביר. ההלכה אוסרת על הכפופים למרותה שורה ארוכה של דברים, שהידוע שבהם הוא אכילת חזיר. עם זאת, במקרה של סכנה מותר להפר את רוב האיסורים האלה. למשל, במקרה ההיפותטי של חולה שרופא קובע (באופן מפוקפק משהו) שכדי להחלים הוא צריך לאכול בשר חזיר, עליו לאכול את הבשר, משום שזה איננו איסור שדוחה חיים. באותה מידה, אם היהודי תקוע על אי בודד שכל מה שיש עליו הוא חזירים מגחכים ברשעות, לא רק שמותר לו, הוא גם מחויב לשחוט אותם כדי לאכול אותם ולשרוד. באותה המידה, אם הוא צריך לחלל שבת כדי להסתלק במהירות מאזור סכנה, הוא לא רק רשאי, הוא מחויב לעשות זאת – וחי בהם. באותה מידה, הוא רשאי במקרה של סכנת חיים להפר פחות או יותר כל איסור אחר – מלבישת שעטנז ועד אכילת חגבים מבלי לבדוק את סימניהם תחילה.
ישנם שלושה יוצאים מן הכלל: שפיכות דמים – אסור ליהודי להרוג יהודי אחר כדי להציל את חייו ("מה ראית שדמך סמוק משלו?"), או להסגיר יהודי אחר להריגה כדי להציל את חייו-שלו; גילוי עריות, שהוא איסור (שחל גם על לא יהודים) לקיים יחסי מין עם קרובי משפחה מדרגות שונות, יחסי מין הומוסקסואליים (אליבא דרמב"ם), משכב בהמה וקיום יחסי מין עם אשה בעת נידתה (אבל לא, למשל, לקיים יחסי מין עם זונה); ועבודה זרה, כלומר נטישת מנהגי היהדות עבור מנהגי דת אחרת. על אלה מחויב יהודי למות ולא לעבור.
כל זה משתנה כשחל "שמד", כלומר שיש נסיון מאורגן מצד הרשויות לאלץ יהודים לעבור על דתם. כשזה קורה, כל איסור רגיל הופך – אם הדרישה לעבור עליו מתבצעת בפרהסיה, כלומר שיש חשש לחילול השם – ל"ייהרג ובל יעבור". גם אם הדרישה היא לנעילת נעליים באופן שונה. לכן, למשל, האגדה העתיקה על ה"אשה ושבעת בניה" בשעת השמד של אנטיוכוס הרביעי מציינת שהמלך, שכבר הרג שישה ילדים שסירבו לכרוע לו ברך (צורה של עבודה זרה), חמל על הילד השביעי והשליך לו את טבעתו כשהוא מבקש שיתכופף וירים אותה, ובכך ייראה כאילו הוא כורע ברך, והילד סרב.
במקרה של שמד, מתמוטטים גם האיסורים האחרים – כמו, למשל, האיסור על שפיכות דמים. במהלך מסע הצלב הראשון של 1096, שמוכר ליהדות כפרעות תתנ"ו, רצחו הורים את ילדיהם ובלבד שלא ימירו את דתם. האירוע הטראומטי הזה צרב ביהדות האשכנזית את תפיסת קידוש השם, והכוויה הזו מורגשת עד היום.
אפשר היה אחרת: אפשר היה להשכיח את האירועים הללו, אפשר היה לפרוש עליהם חשכה – הספרות ההלכתית מצטיינת בשכחה – ואפשר היה לומר שהאנשים הללו יצאו מדעתם. אחד מבעלי התוספות גם כותב שאחד מרבני הדור יצא בחריפות כנגד רב אחר, "ששחט ילדים בשעת השמד", וקרא לו רוצח ושופך דמים, והוא מוסר שהרב הקנאי מת אחר כך מיתה משונה. הרמב"ם, ואיתו רוב יהדות ספרד, הלכו בנתיב אחר: באגרת השמד שלו כותב אוכל הנבלות הגדול שמותר להמיר את הדת לאיסלם למראית עין (מה שאין כן לנצרות, שהיא עבודה זרה), ובלבד שלאחר מכן ימהר האנוס לעזוב את המקום ויחזור לדתו במקום שלו יותר. החוקרים מתווכחים עד כמה מושפעת התפיסה הזו מתפיסת התקיה השיעית ומאירועי חייו של הרמב"ם עצמו – יש יסוד להניח שהוא נאלץ להמיר את דתו לאיסלם ואחר כך שב ליהדות – אבל יהדות ספרד נעדרת כמעט סיפורים של מסירת נפש פומבית, וודאי שנעדר ממנה הטירוף של הורים שרוצחים את ילדיהם.
ואת כל המסורת הזו מחזיר פתאום לבנון כשהוא מדבר על "שמד", אם ייאלצו חיילים דתיים להקשיב לקולן של נשים שרות. עכשיו, נשים יהודיות שרו לאורך כל ההיסטוריה היהודית, ממרים והלאה; ודבורה הנביאה שרה יחד עם שר הצבא ברק. הן שרו גם בבתי הכנסת, בעזרת הנשים. יתר על כן, עד אמצע שנות החמישים בתנועת בני עקיבא התירו הרבה יותר משירה – הם גם התירו ריקוד מעורב של בנים ובנות. ההתחרדות שעברה על התנועה בחמישים השנה האחרונות, שהחלה עם הרב נריה ושמופיעה כעת בשיאה אצל לבנון ורבנים אחרים, אין לה דבר וחצי דבר עם ההיסטוריה היהודית.
פה אנחנו צריכים להזכר שוב מיהו לבנון. אחרי ההתנתקות, התראיין לבנון ל"העיר" ואמר שמטרתה של הציונות הדתית היא להשתלט על מוקדי הכוח, ראש וראשון להם הוא הצבא, כדי שתופעה כזו לא תוכל לחזור על עצמה. לפני שנה וחצי הוא פסק, ופסיקתו קוימה בהתנחלות שלו, שלנשים אסור להעמיד את עצמן לבחירה. היו לו שני נימוקים. האחד הוא שאשה בעלת שררה זהו ההיפך מהסדר הטבעי (וההלכה, יש לציין, אוסרת על נשים לשאת בתפקידים בכירים); השני היה מגוחך משמעותית יותר: לבנון פסק שיש חשש ל"התערבות בין נשים וגברים."
עכשיו, אם גם לכם נראה שהחשש שבחירתה של אשה למועצה של אלון מורה תגרור אורגיה המונית במהלך הישיבה הוא נלעג, צריך לראות מה מטרתו של התירוץ הזה. והתשובה היא ברורה מאד: הדחתן של נשים מכל תפקיד ציבורי והשבת המצב שבו "אשה משפיעה במועצה באמצעות בעלה", כדברי לבנון.
אם יש משהו שהחברה הליברלית הביאה שלא היה קיים קודם לכן, הרי שזה שחרור האשה. לא במקרה שונאי המין האנושי, בדרך כלל אנשי הדתות המונותאיסטיות – בעיקר האיסלם והיהדות האורתודוקסית – ממקדים את מאמציהם בהסגת זכויות הנשים לאחור. מכל ההישגים של החברה הליברלית, זהו החדש ביותר והפגיע ביותר – משום שדורות של נשים חונכו, ומחונכות, על ידי השמרנים הדתיים שהן פחותות מגברים ומגיעות להן פחות זכויות. ומקרה לבנון יוכיח: האשה היחידה שרצתה להתמודד למועצת אלון מורה נרתעה, והסירה את מועמדותה. אולי הבינה שמול התנגדות הרב, אין לה סיכוי לנצח.
ולבנון, כמובן, לא עוצר במועצת ההתנחלות שלו. הוא רוצה להוציא את הנשים מצה"ל, או על כל פנים להפוך אותן לחיילות סוג ב' – מתוך ידיעה שמה שמתקבל בצה"ל, יתקבל אחר כך גם בציבור הכללי. חיילי הסדר שיוצאים מהופעתן של נשים לא באמת חוששים שיצרם לא יעמוד בהם והם ייאלצו לעשות בה מעשה פילגש בגבעה מול החיילים האחרים; הם נוקטים צעד פוליטי, שמטרתו היא להסיג לאחור את זכויותיהן של נשים. לפני כמעט ארבע שנים, פסק לבנון – יחד עם נביא השקר של הציונות הדתית, מרדכי "היה לא תהיה" אליהו, דב ליאור ושאר הכנופיה הקבועה – שיש להתיר לחיילים לא רק לא לשמוע נשים שרות, אלא גם לא לשמוע נשים בכלל: שמפקדים צריכים להתיר להם לסרב לקבל הנחיות מחיילות. הם פסקו ש"חייל שפעילות כזו מפריעה לו מאד, היא אסורה עליו על פי ההלכה." זו יותר מקריצה לחיילים שלהם: הגיעה שעת תג מחיר כלפי החיילות. אליהו גם פסק שאסור להקשיב לסתם דיבור של אשה, אם היא "מדברת בתנועות ידיים." כלומר, הוא נתן לחיילים המוסתים ממילא שלו אישור לא להקשיב לקצינות.
בקיצור, למה שרוצים לבנון ושאר הרבנים שאיתו אין שום קשר לצניעות. ה"צניעות" היא פשוט התירוץ התיאולוגי לפעולה פוליטית של הפיכת נשים לאזרחים סוג ב'. כשלבנון מדבר על "שעת שמד", הוא משמיע שריקת-כלבים לחיילים שלו: הגיעה שעת מרידה צבאית של שחרית. יש להניח שהמתקפה של ה"ה אלקין ולוין בכנסת מספקת לו רוח גבית, שהוא חושב ששעתו הגיעה.
לבנון הוא ראש ישיבת הסדר, כאמור. בחורי ישיבות ההסדר אוהבים להעמיד פנים שהם אליטה. בפועל, מדובר בחיילי שוקולד שמשרתים 16 חודשים (ורק קו אחד) לעומת 36 החודשים של החייל הרגיל. כששירתתי ברצועה, היה לי העונג המפוקפק לשרת לצד שני בחורי ישיבות הסדר, ששניהם הגיעו ליחידה אחרי והשתחררו לפני. יתר על כן, הם פחות או יותר החיילים היחידים שמגיעים לצבא עם החברים שלהם מהבית, שיעמדו לצידם מול המפקדים, ומגיעים כשהם מצוידים באיגוד מקצועי מאחוריהם – ועד ראשי ישיבות ההסדר. הם משרתים פחות מחיילות – אבל דורשים לסתום להן את הפה.
הגיע הזמן לשים קץ להתנשאות חסרת הבסיס הזו, ולסגור את ישיבות ההסדר – זו של לבנון צריכה להיות הראשונה – ולהודיע לאליטה בעיני עצמה שהיא שווה בדיוק כמו כל חייל, או חיילת, אחר. ואם יש להם בעיה עם אשה ששרה, אז שיתאפקו או שכמו החרדים, ישיגו לעצמם הסכם במסגרתו הם לא משרתים (וכן, יש גם מסגרות כאלה – "ישיבות גבוהות" – לדתיים לאומניים). ואם יש להם בעיה עם קבלת פקודות מאשה, הם יכולים להתכבד ולשבת בכלא. או, שוב, לא לשרת. למרות התשבוחות העצמיות שלהם – שלא כל כך מסתדרות עם המציאות שבה, מאז עליית מספרם, צה"ל לא מצליח לנצח – עדיף לצה"ל מצב שבו אין לו חיילים שמקבלים פקודות מהרב.
אחרי הכל, כשלבנון מורה לחיילים שלו להיות נכונים לעמוד מול כיתת יורים – מה לגבי כיתת יורות? – הוא כפסע מאמירה לחיילים שלו להפנות את הרובים שלהם אל מפקדיהם. הדוגמאות הקלאסיות של קידוש השם – בזמן החשמונאים, עשרת הרוגי מלכות ובראשם רבי עקיבא, ואפילו, במידת מה, מתאבדי תתנ"ו – הרי לא בחלו בלחימה אקטיבית מאד ברודפיהם. לישראל יש די צרות; היא לא חייבת לסבול גם את ההסדרניקים והלבנונים.
ואפשר גם לעשות מעשה: שלחו נא פקס אל ראש אכ"א, והודיעו לה שאתם מתנגדים לזכויות היתר שדורשים לעצמם אנשי ישיבות ההסדר, ושאתם תומכים בפירוקן לאלתר. זה לא יקרה, כמובן, כי זה יצריך הרבה יותר אומץ ציבורי שיש בקרב הפוליטיקאים החילונים-לכאורה בישראל, אבל בצה"ל צריכים להרגיש שיש לחץ גם מהצד השני. אחרי הכל, הגנרלים שלנו, אמיצים כולם בשדה הקרב, מעולם לא הצליחו להפגין ולו שריד של אומץ כזה בשדה האזרחי.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות