החברים של ג'ורג'

ערקתא דמסאנא, או: ההפיכה האמונית

אליקים לבנון, רב השומרון ורב ישיבת ההסדר באלון מורה, יצא אתמול (ה') בהתקפה חריפה על צה"ל. לדבריו, אם הצבא ינחה חיילים דתיים להשתתף בטקסים שבהם שרות נשים, "רבנים רבים" יורו לתלמידיהם לנטוש את הטקסים הללו "גם אם הם יועמדו מול כיתת יורים." התגובה הראשונית למשמע הדברים האלה היא סיבוב מהיר של האצבע לצד הרקה והנחה שלבנון, שלא היה סמל שפיות גם בימים כתיקונם, זקוק לאספקה מהירה של ברגים. בפועל, לבנון העלה את הסירוב לשמוע נשים שרות למדרגת שלושת האיסורים שהם בחזקת "ייהרג ובל יעבור": גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. בטוויטר פרץ מים מהיר של התאמת שירים צבאיים לדברי לבנון: התרומה של עבדכם הנאמן היתה "אולי היינו אריות/אבל מפאת/חשש עריות/אסור היה לנו להיות/על גבעת התחמושת."

הנטיה הראשונה שלי היתה לחשוב שלבנון העלה את החומרה של "קול באשה ערווה" למדרגת שלושת האיסורים הללו, ומכאן לחשוב שהוא התחרפן סופית. "קול באשה ערווה" היה אות מתה במשך אלפי שנים, כמו הציווי התלמודי של "אל תרבה שיחה עם האשה", שאירונית דווקא ברוריה – אשת רבי מאיר, שדווקא מוטב היה לו, לו הרבה שיחה עם אשתו – היא המפורסמת שבמצטטיו. ואף על פי כן, למרות האיסור ולמרות ברוריה, גברים יהודים שוחחו עם נשותיהם ב-2,000 השנה האחרונות; יש שיאמרו, הרבו לשוחח. התלמוד קובע גם ש"מרבה נשים, מרבה כשפים" – מה שלא הפריע ליהודי ספרד להמשיך בריבוי נשים הרבה אחרי חרם דרבנו גרשום, שבעצמו נקבע בסביבות 1000 לספירה והיה תוצאה של חיסול הפוליגמיה בקרב האוכלוסיה המקומית (סיפור ארוך), ועד שנקבע גם לגברי אשכנז לא היתה בעיה עם ריבוי נשים. התלמוד קובע עוד ש"רוב נשים מצויות בכשפים", ואף על פי כן האמירה האגבית הזו – שיש לה בדיוק אותו תוקף כמו ל"קול באשה ערווה" – לא הפריעה לגברים יהודים לחלוק את חייהם עם אנשים שיש סיכוי סטטיסטי גבוה שהן מכשפות. גם האמירה התלמודית שנשים הן "חמת מלאת צואה ופיה מלא דם" לא גרמה לרוב היהודים לוותר על מין הטרוסקסואלי. אלה אינן הלכות. אלה פטפוטי בית מדרש.

אז למה אנחנו שומעים כל כך הרבה על "קול באשה ערווה" בשנים האחרונות? על כך מיד. קודם כל על המהלך ההלכתי של לבנון, שהוא מדאיג הרבה יותר. לבנון קבע שאם חיילים דתיים יאולצו לשמוע שירת נשים, הרי שמדובר ב"שעת שמד", שבמסגרתה קיימת חובה – ערקתא דמסאנא הוא השם ההלכתי – למסור את הנפש לא רק על שלושת איסורי "ייהרג ובל יעבור", אלא על כל איסור שהוא.

נסביר. ההלכה אוסרת על הכפופים למרותה שורה ארוכה של דברים, שהידוע שבהם הוא אכילת חזיר. עם זאת, במקרה של סכנה מותר להפר את רוב האיסורים האלה. למשל, במקרה ההיפותטי של חולה שרופא קובע (באופן מפוקפק משהו) שכדי להחלים הוא צריך לאכול בשר חזיר, עליו לאכול את הבשר, משום שזה איננו איסור שדוחה חיים. באותה מידה, אם היהודי תקוע על אי בודד שכל מה שיש עליו הוא חזירים מגחכים ברשעות, לא רק שמותר לו, הוא גם מחויב לשחוט אותם כדי לאכול אותם ולשרוד. באותה המידה, אם הוא צריך לחלל שבת כדי להסתלק במהירות מאזור סכנה, הוא לא רק רשאי, הוא מחויב לעשות זאת – וחי בהם. באותה מידה, הוא רשאי במקרה של סכנת חיים להפר פחות או יותר כל איסור אחר – מלבישת שעטנז ועד אכילת חגבים מבלי לבדוק את סימניהם תחילה.

ישנם שלושה יוצאים מן הכלל: שפיכות דמים – אסור ליהודי להרוג יהודי אחר כדי להציל את חייו ("מה ראית שדמך סמוק משלו?"), או להסגיר יהודי אחר להריגה כדי להציל את חייו-שלו; גילוי עריות, שהוא איסור (שחל גם על לא יהודים) לקיים יחסי מין עם קרובי משפחה מדרגות שונות, יחסי מין הומוסקסואליים (אליבא דרמב"ם), משכב בהמה וקיום יחסי מין עם אשה בעת נידתה (אבל לא, למשל, לקיים יחסי מין עם זונה); ועבודה זרה, כלומר נטישת מנהגי היהדות עבור מנהגי דת אחרת. על אלה מחויב יהודי למות ולא לעבור.

כל זה משתנה כשחל "שמד", כלומר שיש נסיון מאורגן מצד הרשויות לאלץ יהודים לעבור על דתם. כשזה קורה, כל איסור רגיל הופך – אם הדרישה לעבור עליו מתבצעת בפרהסיה, כלומר שיש חשש לחילול השם – ל"ייהרג ובל יעבור". גם אם הדרישה היא לנעילת נעליים באופן שונה. לכן, למשל, האגדה העתיקה על ה"אשה ושבעת בניה" בשעת השמד של אנטיוכוס הרביעי מציינת שהמלך, שכבר הרג שישה ילדים שסירבו לכרוע לו ברך (צורה של עבודה זרה), חמל על הילד השביעי והשליך לו את טבעתו כשהוא מבקש שיתכופף וירים אותה, ובכך ייראה כאילו הוא כורע ברך, והילד סרב.

במקרה של שמד, מתמוטטים גם האיסורים האחרים – כמו, למשל, האיסור על שפיכות דמים. במהלך מסע הצלב הראשון של 1096, שמוכר ליהדות כפרעות תתנ"ו, רצחו הורים את ילדיהם ובלבד שלא ימירו את דתם. האירוע הטראומטי הזה צרב ביהדות האשכנזית את תפיסת קידוש השם, והכוויה הזו מורגשת עד היום.

אפשר היה אחרת: אפשר היה להשכיח את האירועים הללו, אפשר היה לפרוש עליהם חשכה – הספרות ההלכתית מצטיינת בשכחה – ואפשר היה לומר שהאנשים הללו יצאו מדעתם. אחד מבעלי התוספות גם כותב שאחד מרבני הדור יצא בחריפות כנגד רב אחר, "ששחט ילדים בשעת השמד", וקרא לו רוצח ושופך דמים, והוא מוסר שהרב הקנאי מת אחר כך מיתה משונה. הרמב"ם, ואיתו רוב יהדות ספרד, הלכו בנתיב אחר: באגרת השמד שלו כותב אוכל הנבלות הגדול שמותר להמיר את הדת לאיסלם למראית עין (מה שאין כן לנצרות, שהיא עבודה זרה), ובלבד שלאחר מכן ימהר האנוס לעזוב את המקום ויחזור לדתו במקום שלו יותר. החוקרים מתווכחים עד כמה מושפעת התפיסה הזו מתפיסת התקיה השיעית ומאירועי חייו של הרמב"ם עצמו – יש יסוד להניח שהוא נאלץ להמיר את דתו לאיסלם ואחר כך שב ליהדות – אבל יהדות ספרד נעדרת כמעט סיפורים של מסירת נפש פומבית, וודאי שנעדר ממנה הטירוף של הורים שרוצחים את ילדיהם.

ואת כל המסורת הזו מחזיר פתאום לבנון כשהוא מדבר על "שמד", אם ייאלצו חיילים דתיים להקשיב לקולן של נשים שרות. עכשיו, נשים יהודיות שרו לאורך כל ההיסטוריה היהודית, ממרים והלאה; ודבורה הנביאה שרה יחד עם שר הצבא ברק. הן שרו גם בבתי הכנסת, בעזרת הנשים. יתר על כן, עד אמצע שנות החמישים בתנועת בני עקיבא התירו הרבה יותר משירה – הם גם התירו ריקוד מעורב של בנים ובנות. ההתחרדות שעברה על התנועה בחמישים השנה האחרונות, שהחלה עם הרב נריה ושמופיעה כעת בשיאה אצל לבנון ורבנים אחרים, אין לה דבר וחצי דבר עם ההיסטוריה היהודית.

פה אנחנו צריכים להזכר שוב מיהו לבנון. אחרי ההתנתקות, התראיין לבנון ל"העיר" ואמר שמטרתה של הציונות הדתית היא להשתלט על מוקדי הכוח, ראש וראשון להם הוא הצבא, כדי שתופעה כזו לא תוכל לחזור על עצמה. לפני שנה וחצי הוא פסק, ופסיקתו קוימה בהתנחלות שלו, שלנשים אסור להעמיד את עצמן לבחירה. היו לו שני נימוקים. האחד הוא שאשה בעלת שררה זהו ההיפך מהסדר הטבעי (וההלכה, יש לציין, אוסרת על נשים לשאת בתפקידים בכירים); השני היה מגוחך משמעותית יותר: לבנון פסק שיש חשש ל"התערבות בין נשים וגברים."

עכשיו, אם גם לכם נראה שהחשש שבחירתה של אשה למועצה של אלון מורה תגרור אורגיה המונית במהלך הישיבה הוא נלעג, צריך לראות מה מטרתו של התירוץ הזה. והתשובה היא ברורה מאד: הדחתן של נשים מכל תפקיד ציבורי והשבת המצב שבו "אשה משפיעה במועצה באמצעות בעלה", כדברי לבנון.

אם יש משהו שהחברה הליברלית הביאה שלא היה קיים קודם לכן, הרי שזה שחרור האשה. לא במקרה שונאי המין האנושי, בדרך כלל אנשי הדתות המונותאיסטיות – בעיקר האיסלם והיהדות האורתודוקסית – ממקדים את מאמציהם בהסגת זכויות הנשים לאחור. מכל ההישגים של החברה הליברלית, זהו החדש ביותר והפגיע ביותר – משום שדורות של נשים חונכו, ומחונכות, על ידי השמרנים הדתיים שהן פחותות מגברים ומגיעות להן פחות זכויות. ומקרה לבנון יוכיח: האשה היחידה שרצתה להתמודד למועצת אלון מורה נרתעה, והסירה את מועמדותה. אולי הבינה שמול התנגדות הרב, אין לה סיכוי לנצח.

ולבנון, כמובן, לא עוצר במועצת ההתנחלות שלו. הוא רוצה להוציא את הנשים מצה"ל, או על כל פנים להפוך אותן לחיילות סוג ב' – מתוך ידיעה שמה שמתקבל בצה"ל, יתקבל אחר כך גם בציבור הכללי. חיילי הסדר שיוצאים מהופעתן של נשים לא באמת חוששים שיצרם לא יעמוד בהם והם ייאלצו לעשות בה מעשה פילגש בגבעה מול החיילים האחרים; הם נוקטים צעד פוליטי, שמטרתו היא להסיג לאחור את זכויותיהן של נשים. לפני כמעט ארבע שנים, פסק לבנון – יחד עם נביא השקר של הציונות הדתית, מרדכי "היה לא תהיה" אליהו, דב ליאור ושאר הכנופיה הקבועה – שיש להתיר לחיילים לא רק לא לשמוע נשים שרות, אלא גם לא לשמוע נשים בכלל: שמפקדים צריכים להתיר להם לסרב לקבל הנחיות מחיילות. הם פסקו ש"חייל שפעילות כזו מפריעה לו מאד, היא אסורה עליו על פי ההלכה." זו יותר מקריצה לחיילים שלהם: הגיעה שעת תג מחיר כלפי החיילות. אליהו גם פסק שאסור להקשיב לסתם דיבור של אשה, אם היא "מדברת בתנועות ידיים." כלומר, הוא נתן לחיילים המוסתים ממילא שלו אישור לא להקשיב לקצינות.

בקיצור, למה שרוצים לבנון ושאר הרבנים שאיתו אין שום קשר לצניעות. ה"צניעות" היא פשוט התירוץ התיאולוגי לפעולה פוליטית של הפיכת נשים לאזרחים סוג ב'. כשלבנון מדבר על "שעת שמד", הוא משמיע שריקת-כלבים לחיילים שלו: הגיעה שעת מרידה צבאית של שחרית. יש להניח שהמתקפה של ה"ה אלקין ולוין בכנסת מספקת לו רוח גבית, שהוא חושב ששעתו הגיעה.

לבנון הוא ראש ישיבת הסדר, כאמור. בחורי ישיבות ההסדר אוהבים להעמיד פנים שהם אליטה. בפועל, מדובר בחיילי שוקולד שמשרתים 16 חודשים (ורק קו אחד) לעומת 36 החודשים של החייל הרגיל. כששירתתי ברצועה, היה לי העונג המפוקפק לשרת לצד שני בחורי ישיבות הסדר, ששניהם הגיעו ליחידה אחרי והשתחררו לפני. יתר על כן, הם פחות או יותר החיילים היחידים שמגיעים לצבא עם החברים שלהם מהבית, שיעמדו לצידם מול המפקדים, ומגיעים כשהם מצוידים באיגוד מקצועי מאחוריהם – ועד ראשי ישיבות ההסדר. הם משרתים פחות מחיילות – אבל דורשים לסתום להן את הפה.

הגיע הזמן לשים קץ להתנשאות חסרת הבסיס הזו, ולסגור את ישיבות ההסדר – זו של לבנון צריכה להיות הראשונה – ולהודיע לאליטה בעיני עצמה שהיא שווה בדיוק כמו כל חייל, או חיילת, אחר. ואם יש להם בעיה עם אשה ששרה, אז שיתאפקו או שכמו החרדים, ישיגו לעצמם הסכם במסגרתו הם לא משרתים (וכן, יש גם מסגרות כאלה – "ישיבות גבוהות" – לדתיים לאומניים). ואם יש להם בעיה עם קבלת פקודות מאשה, הם יכולים להתכבד ולשבת בכלא. או, שוב, לא לשרת. למרות התשבוחות העצמיות שלהם – שלא כל כך מסתדרות עם המציאות שבה, מאז עליית מספרם, צה"ל לא מצליח לנצח – עדיף לצה"ל מצב שבו אין לו חיילים שמקבלים פקודות מהרב.

אחרי הכל, כשלבנון מורה לחיילים שלו להיות נכונים לעמוד מול כיתת יורים – מה לגבי כיתת יורות? – הוא כפסע מאמירה לחיילים שלו להפנות את הרובים שלהם אל מפקדיהם. הדוגמאות הקלאסיות של קידוש השם – בזמן החשמונאים, עשרת הרוגי מלכות ובראשם רבי עקיבא, ואפילו, במידת מה, מתאבדי תתנ"ו – הרי לא בחלו בלחימה אקטיבית מאד ברודפיהם. לישראל יש די צרות; היא לא חייבת לסבול גם את ההסדרניקים והלבנונים.

ואפשר גם לעשות מעשה: שלחו נא פקס אל ראש אכ"א, והודיעו לה שאתם מתנגדים לזכויות היתר שדורשים לעצמם אנשי ישיבות ההסדר, ושאתם תומכים בפירוקן לאלתר. זה לא יקרה, כמובן, כי זה יצריך הרבה יותר אומץ ציבורי שיש בקרב הפוליטיקאים החילונים-לכאורה בישראל, אבל בצה"ל צריכים להרגיש שיש לחץ גם מהצד השני. אחרי הכל, הגנרלים שלנו, אמיצים כולם בשדה הקרב, מעולם לא הצליחו להפגין ולו שריד של אומץ כזה בשדה האזרחי.

(יוסי גורביץ)

דובר צה"ל, גוף פוליטי? (קצר)

כל מי שנאלץ לרוע מזלו לשרת בצה"ל שמע שוב ושוב, עד זרא, את הסיסמא ש"לחיילים אסור לעסוק בפוליטיקה." ברמות הגבוהות ביותר זה אף פעם לא היה נכון: רמטכ"לים כמעט תמיד היו פוליטיקאים במדים. משה לוי היה אחד החריגים הבולטים. כשדן חלוץ אמר, כסגן רמטכ"ל, ש"גנים וכדים זה הבית", זו היתה אמירה פוליטית לעילא. אבל בדרך כלל הקפידו להשמיע קולות של אכיפת החוק כלפי הדרגים הנמוכים יותר.

כפי שחשפה מוקדם יותר הבוקר (ג') עמיתתי ליסה גולדמן, רב סרן פטר לרנר הביע פעמיים בחשבון הטוויטר הרשמי שלו עמדות פוליטיות. בפעם הראשונה, הוא קידם ציוץ של ארגון יהודי משיחי על פיו החוקים נגד עמותות זכויות האדם הם "מכה כנגד השפעה זרה על המדיניות שלה"; בפעם השניה, הוא כתב שהוא חושב ש"לדעתי צריכה להיות חשיפה מלאה מצד הארגונים כדי שאנשים ידעו." בכך, קידם רס"ן לרנר את התפיסה הימנית – שהפכה לפופולרית בקמפיינים השקריים של "אם תרצו" – לפיה ארגוני זכויות האדם מסתירים את מקורות המימון שלהם. לא רק שזה לא נכון, כפי שהזכיר הבוקר "הארץ", עמותות הימין מגייסות הרבה יותר כסף מחו"ל, בהרבה פחות שקיפות.

רב סרן פטר לרנר הוא קצין בדובר צה"ל, אם לדייק דובר פיקוד מרכז. פניתי לדובר צה"ל בשאלה הבאה: האם לחיילים בצה"ל עדיין אסור להביע עמדות פוליטיות? נעניתי בחיוב. שאלתי, אם כן, באילו צעדים מתכוון לנקוט דובר צה"ל כנגד רס"ן לרנר.

מן הראוי להזכיר כי כאשר נחשפה העובדה שסמל יאיר נתניהו, הבן של, כותב הערות פוליטיות בחשבון הפייסבוק הפרטי שלו, הוא קיבל פקודה להסיר את כל התוכן הפוליטי שנכתב שם מאז גיוסו. זה היה, כאמור, חשבון פייסבוק פרטי; המקרה של רס"ן לרנר חמור יותר, משום שהדברים נכתבו בחשבון הטוויטר הרשמי שלו.

אעדכן כשתגיע התשובה; מטבע הדברים, זה כנראה יקח זמן.

ועוד שני דברים: א. בתגובות לפוסט הקודם, עלתה השאלה מתי תיערך ההפגנה במחאה על סתימת הפיות של ארגוני זכויות האדם. ובכן, היא תיערך במוצ"ש הקרוב, בשעה 19:00, בכיכר הבימה. פרטים כאן.

ב. קבוצה של פעילים יהודים ופלסטינים ניסו לעלות היום על אחד מהאוטובוסים של המתנחלים בגדה, כדי להדגים את עובדת קיומו של האפרטהייד בגדה. המתנחלים והחיילים שהיו על האוטובוס ירדו ממנו, וצה"ל מיהר לסייע לפעילים להוכיח את טענתם בכך שהוריד אותם בכוח מהאוטובוס ועצר אותם.

(יוסי גורביץ)

כבר לא מעמידים פנים

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אמש (א') את הצעות החוק שמטרתן למנוע מימון מעמותות זכויות אדם. הדבר התבצע בתמיכתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. השר בני בגין, שנזכר בעקרונות שהרבה לזנוח מאז שנכנס לממשלה האיומה הזו, הודיע על ערר – מה שאומר שהממשלה תצטרך לדון בנושא, והחקיקה לא תתקדם. בשבוע הקרוב, על כל פנים.

על סדר היום עומדות שתי הצעות חוק. אחת של הכלבלב של ראש הממשלה, אופיר אקוניס – לשעבר כוכב בוהק בגלקסיית הדוברים של נתניהו, פחות או יותר הסיבה היחידה שהוא בכנסת – והשניה של פאינה קירשנבאום. זו של אקוניס תאסור על ארגונים לקבל תמיכה מממשלות זרות; זו של קירשנבאום תטיל 45% מס על התרומות שיתקבלו על ידי עמותות שאינן "נתמכות על ידי ממשלת ישראל".

הכוונה היא בעיקר לתרומות שמגיעות מהאיחוד האירופי. אפשר לראות כאן רשימה לא מלאה של התרומות. על פי הרשימה הזו, מתוך כ-158 מיליוני יורו שמגיעים לישראל כתרומות, רק כ-1.8 מיליונים מגיעים לארגוני זכויות אדם. השאר הולכים בחלקם הגדול לאוניברסיטאות וארגוני מחקר. בהנחה שהיחס הזה הוא נכון – ואקוניס וקירשנבאום לא הציגו נתונים אחרים – מפלגות הימין רבות על מי ידפוק 99% מהתרומות שמגיעות לחברה האזרחית בישראל, רק כדי לפגוע באחוז הבודד שמגיע לארגוני זכויות האדם. מרשים.

ושלא יהיו אי הבנות. זו רדיפה פוליטית פר אקסלנס. כפי שציין יפה דור צח, התומכים בה אומרים זאת במפורש. קירשנבאום מגדירה את הצעת החוק שלה כך: "הצעת החוק שלי מבקשת לשלול מאותם ארגונים קיצוניים, המבקשים לתרום לדה לגיטימציה של ישראל ולצמצם את מרחב הפעולה להגנה העצמית של צה"ל, את ההטבה במס הניתנת לעמותות." נשמע מרשים, עד שזוכרים שמה שקירשנבאום מכנה "דה לגיטימציה" הוא דבר הנתון למחלוקת עזה בציבוריות הישראלית, או מה שנשאר ממנה. אקוניס, קול אדוניו, מפורש הרבה יותר (זהירות, מסמך): "הצעת חוק זו באה לאסור על עמותות בישראל לקבל תרומות מממשלות וגופים בינלאומיים כדוגמת האו"ם והאיחוד האירופי. לאור פעילותן המתסיסה של ארגונים רבים הפועלים תחת מסווה של "ארגוני זכויות אדם" ובאים להשפיע על השיח הפוליטי, אופייה ומדיניותה של מדינת ישראל." פעילות מתסיסה, אתם מבינים? דני דנון, סגן יו"ר הכנסת, מפורש אפילו יותר: "הפסקת המימון של הארגונים הוא צעד ראשון בדרך להוצאת הנגע השולי של השמאל הקיצוני מהחברה הישראלית."

עכשיו, אפשר לומר הרבה דברים שליליים על השמאל הישראלי. אפשר להתחיל מזה שארגוני זכויות האדם הם פחות או יותר המתרס האחרון שלו, ושמדובר בכשלון הסטורי משום שזכויות אדם לא אמורות להיות שנויות במחלוקת פוליטית. אפשר לדבר על זה שהוא התייאש מהאספסוף שבקרבו הוא חי ומנסה לשכנע בעיקר שופטים בבג"צ – מה שהיסטורית היה הצלחה חלקית מאד ובכל מקרה לא היה אסטרטגיה מנצחת. אפשר לדבר על הגרוטסקה שבסיסמה "ישראל מחכה לרבין", כאילו מה שחסר לנו עכשיו הוא זומבי. אבל מה שהימין, בראשות נתניהו, מנסה לעשות כרגע נע בין סירוס ובין הוצאה אל מחוץ לחוק של האופוזיציה הנאמנה.

כן, הנאמנה. מי שנאבק כנגד הכיבוש נאמן לישראל, לא ליהודה. מי שניצב מול הירי והגז המדמיע של חמושי צה"ל בבילעין ובניעלין ועשרות מקומות אחרים, מול האלימות הבלתי מוענשת של המתנחלים בענתות ובערי מסכנות אחרות, ממחיש בגופו שהדיבה שישראל מורכבת רק ממתנחלים גוזלי קרקעות ומהצבא שמשמש כמשת"פ שלהם היא שקרית. מי שנאבק נגד השגרתיות המפלצתית של עינויים – על ידי השב"כ, על ידי המשטרה – מצהיר בריש גלי שעינויים אינם בקונסנסוס הישראלי. מי שמפגין למען זכות הביטוי (ההולכת ונשמטת) שולל את התפיסה שבמדינה יהודית יכול להשמע רק קול אחד. מי שנאבק נגד הרס בתים מזכיר את הציווי הקדום, "לא יומתו אבות על בנים." מי שיצאה לשיר בריש גלי בציבור ביום שישי האחרון, הבהירה שישראל עדיין איננה איראן. ההמונים שיצאו לכיכרות בקיץ הזכירו שהאיש שרצה להיות שר האוצר של איטליה (התפקיד, שמעתי, מתפנה בימים אלה), האיש שבמו ידיו הגדיל את הפערים החברתיים בישראל, עוד לא הצליח להשלים את הפיכתה של ישראל למדמנת טייקונים. מי שמפגין, עדיין מאמין שישראל יכולה להיות טובה יותר. לא אור לגויים, בואו לא נסחף, אבל אולי מהמתוקנות שבאומות. מי שמנסה להפוך את המשטר שלנו למשטר מלוכני-תיאוקרטי, שישלול את זכויותיהן של הנשים בישראל ושימדוד את זכויות האזרחים על פי דמם, הוא הבוגד, הוא החותר תחת המשטר, וככזה צריך להתייחס אליו – גם ובמיוחד כאשר הוא נושא בתפקיד רשמי.

וצריך לדבר על הצביעות. נתניהו, שמוביל את ההתקפה על המחנה האזרחי בישראל – תג מחיר כנגד הדמוקרטיה, אמרה היום ח"כ זהבה גלאון – משתמש בעמותות כדי להשיג את המטרה הזו. על הצעצוע שלו, ארגון הקש "ישראל שלי", כבר כתבתי. על "אם תרצו", שמיישרת בעקביות קו עם לשכת ראש הממשלה ושכמו "ישראל שלי" ניסתה לחבל במחאה החברתית, ושמקורות המימון שלה מפוקפקים בלשון המעטה, כתבתי בהרחבה. מסתבר שנתניהו, כמו דנון, חושב שכסף מחו"ל לעמותות זה דבר נחמד – כל זמן שאלה העמותות הנכונות. משרד החוץ היעיל מאד שלנו יתחיל בקרוב לגרור את האורחים הבכירים המגיעים מחו"ל לא רק ליד ושם, אלא גם לעיר דוד – אתר שהופרט לידי עמותת ימין, עמותת אלע"ד, שבאופן נוח מאד לה קיבלה חסיון על המסמכים שלה, כך שאי אפשר לדעת מה מקורות המימון שלה.

ראוי להזכיר עוד שנתניהו הוא האלוף הישראלי בגיוס תרומות מחו"ל; את קמפיין "נתניהו טוב ליהודים", שמומן על ידי מיליונר ישראלי ששואף להחלפת המשטר הישראלי במשטר מלוכני של משיח מת (מה נסגר עם הזומבים בפוליטיקה שלנו?); ואת העובדה שלרשות נתניהו עומד ה"עיתון" הנפוץ ביותר בישראל (שבסגנון שנפוץ רק במדינות לא-דמוקרטיות, מרבה לאחרונה לכתוב על אביה המנוח של אשת ראש הממשלה), שממומן על ידי מיליארדר שחי מחוץ לישראל.

וכמובן, כפי שציין היטב דובי, לישראל אין שום בעיה לקבל – ואף ללקט – תרומות לשלל מטרות ממדינות העולם. בשנת 2008 הלא כל כך רחוקה, היא אפילו התגאתה (סעיף 34-35; זהירות, מסמך) בחברה האזרחית התוססת שלה ובשיתוף הפעולה של הממשלה עם האגודה לזכויות האזרח, שאת ההכנסות שלה הממשלה מנסה לחסל כעת. אם ישראל כל כך נגעלת מכסף זר – שוב, דובי – שתואיל ותפסיק להשתמש בו, ותואיל להוציא את עצמה מה-OECD. ומאחר וזה לא יקרה, צריך לקרוא לשאר מדינות העולם להפסיק, מיידית, כל סיוע כספי לישראל – עד שהיא תתחיל תהליך של חינוך מחדש לדמוקרטיה. התנהגות אחרת, המשך הסיוע, הוא השתתפות אקטיבית בהתאבדותה של הדמוקרטיה הישראלית.

ועוד שני דברים א': חוק פסול נוסף, שהכנסת מעבירה בימים אלה, הוא החוק למניעת הסתננות, שיהפוך ישראלים שיגישו כוס מים לפליט למי שעשויים להכנס לכלא לחמש שנים – ואת הפליטים עצמם למאסר שהוא לכל דבר מאסר עולם. הנה סרטון של מוקד הסיוע לעובדים זרים – שאגב, גם את התרומות שלו מנסים נתניהו, אקוניס וחבר מרעיהם לחסל.

ב': זוכרים איך אהוד ברק ובנימין "האחראים לפיגוע כבר נענשו" נתניהו ניסו למכור לנו שהאחראים לפיגוע באילת הם עזתים? ובכן, כוחות הבטחון המצרים עצרו תושב סיני שחשוד, בין היתר, בתכנון הפיגוע ההוא. ובהתחשב בכך שאנחנו יודעים היום שכל המפגעים היו תושבי סיני, זה אפילו הגיוני. לקרוא ולרעוד: באיזו קלות אפשר היה להוציא אותנו לעוד מלחמה, ואיך התמסרה התקשורת הממוסדת לשקר הזה בלי שום בדיקה.

(יוסי גורביץ)

עד כמה שולטת ישראל ברצועה?

המיתוס הישראלי המקובל, מימי שרון והלאה, הוא שישראל עזבה את רצועת עזה ומאז אין לה שום אחריות למה שקורה שם. דו"ח של עמותת גישה שיצא השבוע (זהירות, PDF) מעמת את התפיסה הזו, שחביבה כל כך על היבבנות הישראלית ("יצאנו משם, אז מה הם רוצים מאיתנו") עם המציאות הבעייתית הרבה יותר.

לעזתים, כולם יודעים, אין שליטה על התחום האווירי שלהם. ישראל השמידה את שדה התעופה הקטן שהיה שם בתחילת העשור הקודם, ומאז הוא לא נבנה מחדש. אי אפשר לצאת או להכנס לרצועה בדרך האוויר, וכלי טיס ישראלים נמצאים בתחום האווירי ללא הרף – תושבי הרצועה מתלוננים דרך קבע על רעש הטרטור של המל"טים.

על חופש התנועה הימי של תושבי הרצועה מיותר, בעקבות המרמרה והמשטים האחרים, להרחיב את הדיבור. מה שמעניין בכל זאת היא העובדה שהמצור הימי הנוכחי דומה באופן חשוד לזה שכבר היה על הרצועה קודם לנסיגה הישראלית ממנה (עמ' 12), שאז תורץ ב"תפיסה לוחמתית."

ישראל שולטת על המעברים הקרקעיים לרצועה, ומונעת קשר בינה ובין הגדה המערבית. על מניעת העברת הסחורות לרצועה, מהכוסברה המפורסמת עבור בקיווי וכלה בשוקולד, נכתב המון. מה שלא מקבל תשומת לב ראויה הוא העובדה שישראל מונעת את היצוא העזתי – וכאשר היא מחליטה אילו סחורות יצאו מעזה (ובעיקר לאיחוד האירופי וישראל, לא לשוק הטבעי של הרצועה, הגדה) היא בעצם קובעת אילו סחורות יש טעם לייצר בעזה. העובדה שההחלטה הזו יכולה להשתנות שרירותית גם היא מהווה שיקול, מבחינת היזם העזתי המתחיל: האם היית נכנס לחובות כדי להקים מפעל, כשיש סיכון של ממש שבהחלטה חד צדדית של עמוס גלעד כל ההשקעה יורדת לטמיון?

תאמרו, שיעבירו סחורות מהצד המצרי. לא מעשי, מכמה סיבות. קודם כל, השוק בסיני קטן מלהכיל את התוצרת העזתית, שבשל השליטה הישראלית מאז 1967 היא בעיקרה חקלאית. יתר על כן, לישראל יש שליטה מוחלטת במאגר האוכלוסין הפלסטיני: פלסטיני לא יכול לקבל תעודת לידה, או אישור נישואין, אלא אם ישראל הסכימה לכך. וחלק מהסכם המעברים שעליו חתמה ישראל עם מצרים, קובע שאיש אינו יכול לעבור מהרצועה לשטח המצרי אלא אם הוא מצויד בדרכון – ודרכון הוא יכול לקבל רק בהסכמה ישראלית. הסכם המעברים גם אוסר בפועל על יצוא סחורה מהרצועה למצרים (עמ' 14) ועל יבוא ממצרים לרצועה. אם המצרים יפרו את ההסכם, ישראל – בצדק – תתלונן על כך שהיא מפירה אותם; אבל כנגד הפלסטינים, היא מנסה לנופף באלה המילולית הזו: לכו למצרים, ולא משנה שאסרנו על זה.

ישראל שולטת גם על החשמל לרצועה, כחלק ממדיניותה רבת השנים – מאז 1967, פחות או יותר, מדיניות שהופעלה גם בגדה – למנוע תיעוש של השטח הכבוש, כדי שלא יוכל להתחרות בישראל. לשליטה הישראלית על אספקת חשמל (שמתבטאת גם בהפצצת מתקן יצור החשמל היחיד ברצועה) יש השלכה ניכרת גם על טיהור השפכים ברצועה; המתקנים הללו זקוקים לחשמל, ויש סיבות להניח שהם לא מקבלים מספיק (עמ' 18-19). ישראל שולטת גם על התקשורת העזתית (כמו גם על זו של הגדה), משום שהתקשורת שם עוברת דרך הרשת הישראלית בכבל התת מימי (עמ' 20). ישראל שולטת גם על התדרים שמקבלות חברות סלולר פלסטיניות.

הנקודה הגרועה מכל היא העובדה שישראל עדיין שולטת, פיזית, על חלק ניכר משטח הרצועה: היא הקימה "אזור חיץ", ברוחב של 300 עד 1.5 קילומטרים אל תוך תחום הרצועה, שכל הנכנס אליו מתחייב בנפשו. בין ינואר 2009 לאוגוסט 2010, הרגו חמושים ישראלים 22 עזתים ופצעו 146 מהם בשל כניסה ל"אזור החיץ" הזה (עמ' 16). מי שחושב שכל מעשי ההרג האלה מוצדקים, מוזמן להתבונן בתקרית הירי אתמול בבוקר, בה צדו חמושי צה"ל מתנחל מפני ש, אה, היה נדמה להם שהוא עשוי היה להוות להם סכנה, וזאת מבלי שטרחו להעמיד מחסום כמו שצריך. כשזה קורה לישראלים, קמה זעקה – וכשזה קורה לפלסטינים, דובר צה"ל מוציא הודעה שהם "פרצו מחסום" והנושא יורד מהתקשורת. יש יסוד טוב להניח שההרוגים ב"אזור החיץ" הם חקלאים בחלקם הניכר – משום שהוא תופס 17% משטח הרצועה, ובכלל זה שליש מהשטח החקלאי שלה (עמ' 16). נאמר זאת שוב: ישראל הקפידה לוודא שרצועת עזה תשאר כמעט ללא תעשיה וכמעט רק עם חקלאות – והיא הפכה את הכניסה לשליש משטחי החקלאות ברצועה לעבירה שעונשה מוות. לא שזה צריך להפתיע מישהו: לישראל יש היסטוריה ארוכה של ירי על חקלאים שמנסים לשוב לאדמה שהיא החליטה שהיא כבר לא שלהם. פעם היא קראה להם "מסתננים", היום היא מנסה לשכנע אותנו שמדובר במחבלים.

אז כן, אין מבני שלטון ישראלים במרכז רצועת עזה, ואין – בדרך כלל, אלא אם עולה הרצון בפני צה"ל – כוחות ישראליים ברצועה, אבל לטעון ששליטה ברמה כזו כזו היא "סוף הכיבוש", זה ישראבלוף במיטבו.

(יוסי גורביץ)

כשהאחות הנאה מוכרת פרגים ממגש

אחת הטענות הנפוצות ביותר בשיח הישראלי היא שאם לא נשמור על זכר השואה, נשמור עליו אקטיבית, הרי שתוך כמה זמן מכחישי השואה ינצחו. העדים ימותו, העדויות הפיזיות יתפוגגו, ותוך זמן לא רב השואה תהפוך מהיסטוריה למיתוס. (אירונית, המקור של הטענה הוא בציבור הדתי, שהדמגוגים שלו – מתוך נסיון להחליש אנשים בדעתם, מה שהם מכנים החזרה בתשובה – ניסו לטעון שהמפגש המיתולוגי בהר סיני הוא היסטורי כמו השואה.)

הנחת היסוד שבבסיס הטענה הזו, כמובן, היא שיש משהו מסוכן במיוחד בכך שהשואה תהפוך למיתוס. היא רומזת לכך שאם ישכחו את השואה, או אם יתעורר ספק לגבי אמיתותה ההיסטורית, הרי שהיא תאפשר את קיומה של השואה היהודית הבאה. היהודית – כי מקרים אחרים של רצח עם לא ממש עוררו את היהודים הציונים מרבצם. זה, כמובן, מתנגש עם התפיסה שהג'נוסייד היהודי היה אירוע ייחודי, א-היסטורי; כאלה מטבעם לא חוזרים על עצמם ואינם ניתנים לחיזוי. אבל לא זה הנושא.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה היום, ה-11 בנובמבר, לפני 93 שנים. מעצמות ההסכמה ניצחו, אבל ספק אם מאז ימיו של פירוס מאפירוס היה נצחון מר יותר. מצעד הנצחון הצרפתי נפתח במראה שכל רואיו לא ישכחו: מצעד של נכי מלחמה. האבידות היו איומות: בבית הספר לקצינים של צרפת, סן סיר, יש לוח שמציין בפשטות את מחזור 1914, שאף אחד מבוגריו לא שרד. לאחר המלחמה מקובל היה לדבר, בבריטניה, על הדור האבוד. צרפת לא התאוששה מהמלחמה וכשפרצה ב-1939 מלחמת העולם השניה, לא עמד בה הרוח לסיבוב נוסף. בבריטניה, לויד ג'ורג' – שכראש ממשלה חרק את שיניו כשראה כיצד משליך הייג הקצב מאות אלפי נערים אל הגבעות הכרותות והיערות שהפכו לגפרורים של פשנדל, ניסה להדיחו ולא השיגה ידו – התחנן בפני ארצו לכרוע בפני היטלר, ולא לצאת לעוד מלחמה. שש שנים קודם לכן, ב-1933, קיבל מועדון הוויכוחים של אוקספורד החלטה היסטורית: "הבית הזה לא יילחם למען המלך והמולדת."

זה נגמר אחרת, כידוע. כפי שיכתוב צ'רצ'יל לאחר מכן, הצעירים שקיבלו את ההחלטה ההיא יהיו אותם הצעירים שלהם "מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך", מי שהביאו את "שעתה הגדולה ביותר" של בריטניה, מי שעמדו לבדם במערכה על העולם החופשי במשך שנה וחצי, עד שבגד היטלר בשותפו סטאלין.

הבריטים זוכרים את מלחמת העולם השניה, כמובן, אבל מי שישוטט בבריטניה יופתע לגלות עד כמה איתן זכרה של המלחמה הקודמת, האיומה, זו שעליה אפשר לומר שהיתה שעתה השמוטה ביותר של ארצם. אורוול העיר על כך, כשכתב על היעדרו היחסי של מיליטריזם בריטי, שהאנגלים תמיד התעניינו בתבוסות שלהם יותר מאשר בנצחונותיהם. ובמרחק הזמן, מלחמת העולם השניה, על נצחונותיה – על עדיה שעודם בחיים – מתעמעמת, והכאב של מלחמת העולם הראשונה שב ותופס את מקומו.

יום הזכרון בבריטניה, ובארה"ב, הוא ה-11 בנובמבר – לא השמיני במאי. ב-1915 כתב רופא צבאי קנדי, לוטננט קולונל ג'ון מק'קריי, את מה שהפך לשיר המוכר ביותר של המלחמה, In Flanders Fields:

In Flanders fields the poppies blow
Between the crosses, row on row,
That mark our place; and in the sky
The larks, still bravely singing, fly
Scarce heard amid the guns below.

השיר הפך לכה פופולרי, עד שפרגים הפכו לסימנם של חיילים מתים ושל יום הזכרון, ומי שהלך בשבועיים האחרונים ברחובות לונדון יכול היה לראות מספר גדול של אנשים לובש פרג, או חיקוי פרג, בדש הבגד – אבל נראה שהזכרון הזה כבר מתחיל להתעמעם, כי יש צורך לתמרץ אותו ולהזכיר לאנשים את הפרגים. ל"בשדות פלנדריה" יש שלושה בתים; הזכרון הקולקטיבי זוכר את שני הראשונים. השלישי, הלוחמני ("Take up our quarrel with the foe..") נשמט: הוא עומד בניגוד לזכרון כפי שהתגבש.

חיילים מחלקים פרגים ברחובות לונדון, תחילת נובמבר 2011.

הזכרון הבריטי של מלחמת העולם הראשונה הוא של אובדן, בזבוז חיים לשווא, וגעגוע. במובנים ברורים מאד זהו זכרון אנטי-ממסדי: הוא מחבק משוררים אנטי מלחמתיים כווילפרד אוון ו-Anthem for Doomed Youth שלו.

What passing bells for those who die as cattle?
Only the monstrous anger of the guns.
Only the stuttering rifles' rapid rattle
Can patter out their hasty orisons.
No mockeries for them from prayers or bells,
Nor any voice of mourning save the choirs,
The shrill, demented choirs of wailing shells;
And bugles calling for them from sad shires.

הבריטים תופסים את חיילי מלחמת העולם הראשונה – במילותיו של גנרל גרמני דווקא, אריך לודנדורף (אם כי הביטוי כנראה עתיק יותר) – כ"אריות המונהגים על ידי חמורים." למותר לציין, כמובן, ששיעור החמורים במטה הכללי הגרמני באותה מלחמה לא היה נמוך בצורה ניכרת מזה שבמטה הכללי הבריטי. העונה האחרונה, המרירה, הנוקבת, של Blackadder מציגה את המלחמה כבית משוגעים, שקפטן בלקאדר מנסה להמלט ממנו בכל מחיר. כל פרק מלעיג את הגנרלים עוד יותר. העונה מסתיימת, מטבע הדברים, במותן של כל הדמויות – פרט לגנרלים. לא שהפוליטיקאים היו מוצלחים יותר: השנים 1916-1917 הן ההוכחה המרה ביותר לחוסר יכולתם של מנהיגים, בכל הצדדים, להפסיק את שפיכות הדמים –

When lo! an angel called him out of heaven,
Saying, Lay not thy hand upon the lad,
Neither do anything to him, thy son.
Behold! Caught in a thicket by its horns,
A Ram. Offer the Ram of Pride instead.

But the old man would not so, but slew his son,
And half the seed of Europe, one by one.

never forget

התבוננו בתמונה למעלה. היא ניצבת במרכז צ'נסרי ליין שבמרכז לונדון, והיא מעלה את זכרם של 22,000 (!) ההרוגים של רג'ימנט הרובאים המלכותיים (Royal Fusiliers), רג'ימנט לונדוני, במלחמת העולם הראשונה. השם, כמובן, מעלה מיד את The Wall:

It was dark all around, there was frost on the ground,

When the Tigers broke free;

And no one survived from the Royal Fusiliers,

Company C.

They were all left behind,

Most of them dead, the rest of them dying;

And that’s how the High Command

Took my daddy from me.

אבל זו היתה "רק" פלוגה. 22,000 הרוגים הם, פחות או יותר, סך כל ההרוגים של צה"ל בכל מערכותיו. זה סך אבידותיו של רג'ימנט בריטי אחד בארבע שנים. רג'ימנט, כזכור, הוא פלוס-מינוס חטיבה: הרובאים המלכותיים של לונדון איבדו את מצבת כוח האדם שלהם 22 פעמים בערך. ועל כל חלל היו כמה וכמה פצועים. זו המצבה הרשמית; יש גם מצבות פרטיות, כמו זו שהקימה חברת ביטוח לזכר עובדיה.

never forget 2

המצבה הרשמית עדיין מכילה שרידים ל"תאווה לתהילה נואשת" שגוררת, כדברי אוון, את "השקר הישן: טוב למות בעד ארצנו". במצבה הפרטית אין זכר לכל זה. יש לנו חייל שמוט, ישן יותר ממת, מוקף ומוגן על ידי מלאכיות. המלחמה, או זכר המלחמה, קיים בשורה של רבדים אחרים: לא צריך את ההתרסה הזועמת של רוג'ר ווטרס לשם כך. היא קיימת גם בשיר ההלל לחיי הפרברים של הביטלס, פני ליין:

Behind the shelter in the middle of the roundabout,

The pretty nurse is selling poppies from the tray

And though she feels she's in a play

She is anyway.

אירועים, ודאי אירועים טראומטיים כמו מלחמת העולם הראשונה, נשארים בזכרון – אם כי הזכרון משתנה, מתעמעם, מתאים את עצמו לצרכי הזוכרים, ובסופו של דבר נדחק לפינה ששמורה לו, ואחר כך נמוג, נסוג מהחיים, והופך לנחלתם של היסטוריונים. וכך ראוי שיהיה: המתים, אל להם לדרוש חזקה על החיים. טראומות צריכות לחלוף או להדחק, או שהן אינן מתירות מרחב נשימה. העובדה שאירוע כמו מלחמת העולם הראשונה משאיר חותם ניכר כל כך על בריטניה, גם 93 שנים לאחר מעשה, לא צריכה להפתיע אותנו; הטענה שאיכשהו, דווקא רצח העם המתועד והנחקר ביותר בהיסטוריה האנושית, זה שמבצעיו הרשיעו את עצמם, דווקא הוא צפוי להיעלם ולהפוך למיתוס, זו הטענה המפתיעה.

ומשום מה, דווקא הטענה הזו מקובלת מאד בחברה הישראלית. למה? זו כבר לא שאלה להיסטוריונים, אלא לעוסקים בפסיכוזות לאומיות.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: לשיר זה כמו להיות

השבוע מצאתי את עצמי משתמשת במונח "אפרטהייד" כשהתייחסתי לנושא של הדרת נשים מהמרחב הציבורי בישראל. דוחקים אותנו לאחורי האוטובוס, לכניסות נפרדות לחנויות ומרפאות, למדרכות נפרדות; בדיוק כמו בדרום אפריקה של אז, טענתי. מבהירים לנו שיש אנשים השווים יותר, ואנשים השווים פחות. לא מעט אנשים טענו שעלי להימנע מהמונח "אפרטהייד": הוא נפיץ מדי, פוגעני ומעורר אנטגוניזם, ולא הולם את המצב המיוחד בישראל, כך אמרו. קיבלתי את דבריהם באופן חלקי, ועד עתה המשכתי להרהר בדבר. לקח לי שבוע שלם להבין מדוע, בעצם, המונח הזה לא הולם את מצב הנשים בישראל 2011. זה לא בגלל שהוא נפיץ מדי או מעורר אנטגוניזם. זה אפילו לא כי הקונטקסט הפוליטי-חברתי של דרא"פ דאז לא זהה לזה של ישראל העכשווית.

המונח "אפרטהייד" לא תואם את מצב הנשים בישראל היום, כי תחת שלטון האפרטהייד, לשחורים היה מקום. מקום דפוק, מקום מחורבן, מקום מזעזע – אבל מקום. הפשע שמתחולל בישראל בימים אלה ממש מוסיף אלמנט מחריד לאותה שיטה של אפרטהייד: הוא לא רק מדיר נשים. הוא שואף להעלים אותן. כאשר פרסומאים מפחדים להראות את דמותן של נשים בחוצות, הם מיישרים קו עם השקפת העולם שגורסת שמוטב לאנשים לא להיחשף ליצור המתקרא "אישה". כאשר מפקדים בצבא מכריחים חיילות לסתום את פיהן ולא לשיר, לא לשרת כתף אל כתף עם החיילים, לא לקחת חלק באירועים רשמיים, הם נכנעים לתכתיב הגורס כי נשים הן דבר מיותר בפעילות השגרתית של צה"ל. כאשר (סגן) שר הבריאות, נציגה הרשמי של המדינה, מונע מחוקרות מכובדות לעלות על במה ולקבל פרס שהרוויחו ביושר, הוא מעביר מסר חד וברור לפיו זה לחלוטין לא משנה מהו ההישג שלהן, עדיין אין להן מקום ולא יינתן להן הכבוד המגיע להן. כאשר גוזלים מאדם את גופו, את פועלו, את דמותו ואת קולו, הוא הופך לאפס. אל ייקל הדבר בעיניכם. אדם נטול קול ונטול פנים הוא אדם שאין צורך להתחשב בו ואין צורך להכיר בזכויותיו. זהו אדם שאיש אינו שואל לדעתו ואינו מתחשב ברצונו, כיוון שאיש אינו יודע שהוא קיים. הוא פשוט לא שם.

ובמקרה דנן, היא פשוט לא שם, כי האנשים שמעלימים אותם מעל פני האדמה הם אנשים ממן נקבה. 51% מהאוכלוסיה, ללא קול, ללא פנים, ללא ייצוג, ללא משמעות. "זוהי מחמאה!", טוענים נציגי הדת, "אנחנו מבקשים לשמור על כבודכן!". צר לי. העלמה אינה הבעת כבוד. השתקה אינה מחמאה. ומה שמותר לאדם אחד כחלק מזכויותיו הבסיסיות, צריך להיות מותר לכל בני האדם. גם אם הם בני אדם ממן נקבה.

לפני שלושה שבועות פרסמתי פוסט שעסק בבעיה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי, ובאופן ספציפי התייחסתי לנושא של "קול באישה ערווה". יזמתי אירוע שירה בציבור של נשים, כדי לתבוע את עלבונן של נשים שההלכה המבזה הזו נכפתה עליהן ועל גופן והפכה אותן ליצורים זדוניים, טמאים ומדיחים לחטא; ולא פחות מזה את עלבונם של גברים, שההלכה המבזה הזו הופכת אותם לחרמנים בעלי יצר בלתי נשלט שכל משב רוח קל עלול לגרום להם לאבד את עשתונותיהם. הכמות המדהימה של תגובות לאותו פוסט הוכיחה שאני לא לבד, ושלא מעט אנשים במדינה הזו מרגישים שהגיעה העת להפסיק לשתוק, אחרת אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת.

חברות וחברים, נרדמנו בשמירה. אפשרנו לגורמים אינטרסנטיים ותאבי-כוח להלך עלינו אימים ולהשליט טרור באמתלה של "ציביון דתי". כמות התומכים מהקהילות המסורתיות, הדתיות ואפילו החרדיות בהתנגדות להלכה הזו מוכיחה שזהו שקר מוחלט. אם אתם מאמינים שעדיין יש סיכוי לתקן את המצב, אם אתן מאמינות שלאף אדם אין זכות לכפות עליכן שתיקה והיעלמות, הצטרפו אלינו ביום שישי, ה-11.11, בשעה 11 בבוקר, כדי לשיר ביחד – נשים וגברים, חילוניים ודתיים – כתף אל כתף, ולהוכיח לכל הטרוריסטים התרבותיים שזה אפשרי. עזרו לנו לשמור על השפיות, רגע לפני שהמדינה מידרדרת למקום של חושך ואימה שאין ממנו דרך חזרה.

השירה תתקיים בארבעה מוקדים: בתל אביב, רחבת המוזיאון לאמנות, מול הקריה; ירושלים, גשר המיתרים; חיפה, מרכז זיו; באר שבע, מדרחוב קריית הממשלה. הנה דף האירוע בפייסבוק, והנה שירון עם השירים שניתן להוריד ולהדפיס. בואו להשמיע קול. בואו לשיר. לפני שיהיה מאוחר מדי.

(הילה בניוביץ’-הופמן, המוכרת לכם מהבלוג “ואן דר גראף אחותך”)

אכיפה סלקטיבית, הברלוסקוניזציה של ישראל, בגידת הרופאים, ואין מה להתלהב מרבני צהר: ארבע הערות על המצב

הו, צביעות קדושה: אוניברסיטת בן גוריון, שהארגון הפאשיסטי "אם תרצו" איים על התורמים שלו, הודיעה לפרופ' עידן לנדו, שנכלא לאחרונה בשל סירוב לשרת במילואים, כי היא קונסת אותו בשל "היעדרות ממחקר": האוניברסיטה טענה כי הביטוח הלאומי לא מפצה אותה עבור תקופת הכליאה של לנדו. הקנס הוטל על לנדו, למרות שהקפיד לערוך שיעורי השלמה לסטודנטים שלו. לנדו נכלא בעבר בשל סרבנות, ואז לא החליטה האוניברסיטה להעניש אותו בשל כך.

בפגישה בין לנדו ובין נשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, אמרה האחרונה ללנדו – לטענתו – כי "יש לו זכות לשלם מחיר כפול עבור דעותיו הפוליטיות." המרצים באוניברסיטה התייצבו, מטבע הדברים, לצידו של לנדו. האוניברסיטה, על פניו, מענישה את לנדו על אי ציות לחוק גיוס חובה. כלומר, היא נוטלת לעצמה את הזכות לפעול כגוף ענישה נוסף – "המחיר הכפול" של כרמי – כי, לדעתה, לנדו לא נענש דיו.

נחמד לראות את כרמי מקפידה כל כך על שמירה על החוק. אוניברסיטת בן גוריון, כמו כל האוניברסיטאות בישראל, מפטרות מדי שנה את הסגל הזוטר שלהן, כדי למנוע את המצב שבו העובדים האלה, שנשכרים מיד לאחר מכן, יקבלו חס וחלילה זכויות של עובדים קבועים. בבן גוריון קרה בשנה שעברה משהו חריג: המנקות, עובדות קבלן, יצאו למאבק והצליחו להתאגד. ההישג הזה ירד לאחרונה לטמיון: בספטמבר האחרון, יצאה האוניברסיטה למכרז חדש – לטענת ארגון "כוח לעובדים", ללא צורך – ובחרה קבלני שירות חדשים.

אז מסתבר שבאוניברסיטת בן גוריון השמירה על החוק מוגבלת לציות לצבא. כשזה מגיע לזכויות עובדים, החוק יכול ללכת לחפש את החברים שלו ולאוניברסיטה אין בעיה להעסיק עובדים במשך 22 שנים ללא זכויות. נהדר. הבלוג רוצה להצדיע לפרופ' רבקה כרמי, שסיפקה את ההדגמה הטובה ביותר בצורך בחרם על אוניברסיטת בן גוריון. ואם מישהו יוכל להגיע לתורמים של כרמי, ולספר להם את שני הסיפורים הללו, יבורך.

ברלוסקוני בהתהוות: ראש ממשלתנו היקר חולש על ה"עיתון" הנפוץ ביותר בישראל, מתנה מהאוליגרך שלדון אדלסון שספק אם יש שוחד בחירות גדול ממנה. נתניהו עסוק בחודשים האחרונים במסע דורסני להשתקת האופוזיציה התקשורתית.

את ערוץ 10 הוא כנראה יצליח לחסל: הערוץ יידרש לשלם את חובותיו עד סוף השנה, מה שהוא כנראה לא יצליח לעשות. נתניהו לא נרתע מהעובדה שהתקשורת כבר פרסמה ידיעות על כך שאנשי לשכתו ניסו לבצע עסקת "דרוקר תמורת חמצן", ולהביא לפיטוריו של הכתב שפרסם את פרשת ביבי-טורס. אוליגרך אחר שתומך בנתניהו, רון לאודר, הוריד את ערוץ 10 על ברכיו ואילץ אותו לפרסם לפני מספר חודשים התנצלות משפילה במיוחד בפני אדלסון – התנצלות שעל בכירי הערוץ נאסר לדון בתנאיה.

במקביל, נמשך הטיהור בערוץ הראשון וברשות השידור בכלל. קרן נויבך, שבחודשים האחרונים היתה קוץ מעיק במיוחד בבשרו של השלטון, פוטרה לפתע כי היא "לא עוברת מסך." העורכת של התכנית שלה, מירית הושמנד, הוזמנה לשימוע לפני פיטורין. לפני מספר חודשים, הורה מנהל הרדיו החדש, מיקי מירו, לכתבים להפסיק להשמיע פתיח אישי.

עיתונאי מידידי היה השבוע בראיון עבודה בכלי תקשורת שעורך בכיר בו הוא יוצא לשכת נתניהו. בראיון הוא נשאל, אחרי שהפנה את המראיין אל עבודתו, "האם אתה שמאלני? אם אתה שמאלני, לך תעבוד ב"הארץ." ושמאלנים חברתיים אנחנו בכלל לא מעסיקים." “אתה שמאל חברתי? כי העיתון הוא לא שמאל חברתי. ואם אתה שמאלן, לך להארץ”. ההצהרה הזו, למותר לציין, היא לא חוקית, אבל כנראה שרוח המפקד חודרת עמוק.

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כן?

בגידת הרופאים: הוועד הציבורי נגד עינויים, אחד הארגונים הרציניים ביותר בתחום זכויות האדם, פרסם דו"ח מקומם במיוחד לאחרונה, שעוסק במעורבותם של רופאים בעינויים. חובתו האתית של רופא הנתקל בפציינט שעבר עינויים היא כפולה: לדווח על הפשע ולהמנע מלמסור את המעונה שוב למעניו.

הצהרת טוקיו של ההסתדרות הרפואית העולמית קובעת כי "הרופא לא יסכין עם, ימחל על, או ישתתף בעינויים, או בכל צורה אחרת של יחס אכזרי, בלתי אנושי, או משפיל, וזאת ללא קשר למעשה שהקורבן נחשד, מואשם או מורשע בגינו, וכן ללא קשר לאמונותיו או למניעיו. כללים אלה יחולו בכל מצב, במאבק מזוין ובסכסוך אזרחי. הרופא לא יספק מקום, כלים, חומרים או ידע שיאפשרו את העינויים או כל צורה אחרת של יחס אכזרי, בלתי אנושי, או משפיל; או שיפחיתו מיכולתו של הקורבן להתנגד ליחס כזה." הסתדרות הרופאים העולמית קובעת עוד כי חובתו של רופא שנודע לו על עינויים להתנגד להם ולהתריע על כך.

עם זאת, להסתדרות הרופאים הישראלית יש עמדה אחרת. הקוד האתי שלה קובע ש"הרופא רשאי לסייע לגורמי הבטחון, על פי דרישתם, גם אם יש בכך כדי לפגוע בזכויותיו של המטופל, רק במקרים שבהם קיימת סבירות גבוהה שאם לא יעשה כן ייגרם נזק לחברה על ידי אותו המטופל." (עמ' 22 לדו"ח; ההדגשה איננה במקור). העמדה הזו בעייתית משום שלרופא פשוט אין כלים לקבוע האם מטופל עשוי, בסבירות גבוהה או בסבירות כלשהי "לגרום נזק לחברה." הוא צריך, לשם כך, להשען על עמדתם של גורמי הבטחון. התחמקות נוספת של הר"י היא בקביעה ש"בכל מקרה של ספק, שבו נדרשים הרופאים לפגוע בזכויות הפרט של המטופלים על ידם לטובת כלל החברה, יש לפנות לבית המשפט על מנת שיכריע בסוגיה זו" (עמ' 23 שם). אין זה תפקידו של הרופא לפנות לבתי המשפט; תפקידו הוא להעניק לפציינט שלו את מיטב הטיפול שביכולתו להעניק, נקודה. רוצה השב"כ או גוף אופל אחר לפגוע בזכויותיו של חולה, יואיל ויפנה בעצמו לבתי המשפט, ויסביר איזה סוג עינויים הוא צריך להפעיל. עינת רון ודאי תאשר.

הדו"ח מצא כי במקרים רבים, רופאים ישראלים מחזירים את המעונים לידי מעניהם. אם לצטט את הדו"ח (עמ' 36), "רופאים לא זו בלבד שאינם מתעדים או מדווחים, אלא הם מחזירים את הקורבן לידי מעניו, לעתים לאחר טיפול שטחי או תיעוד של העינויים או ההתעללות שעבר, ולפעמים אף בלעדיהם. החזרת הנחקר לידי חוקריו לאחר שביקר במרפאה איננה רק הפרה של החובה האתית של רופאים כלפי מטופליהם, היא גם משמשת תעודת הכשר לחוקרים."

ואם מישהו יפלוט את המנטרה השגורה של "יש שופטים בירושלים", נזכיר לו שמעולם לא קבע בית משפט בישראל כי עציר כלשהו עונה – גם אחרי שוועדת לנדוי, שהתירה "לחץ פיזי מתון", מצאה שחוקרי השב"כ שיקרו דרך קבע לבתי המשפט על שיטות החקירה שלהם. גם במקרה של עוואד חמדן, שמת במהלך חקירת השב"כ, לא הורשע אף אחד מחוקריו, אם כי שלושה מהם הושעו.

לא נורא: במהלך השבוע האחרון, נשמעו קינות רבות על כך שהרבנות סגרה את בית הדין המיוחד של רבני צהר, שאיפשר לזוגות חילונים שרצו ללכת עם ולהרגיש בלי – לקבל חותמת רבנית על תעודת הנישואין בלי לפגוש רבנים מעיקים וסחטנים. הסחטנות היא הנקודה: רבני צהר שברו את מטה לחמם של הרבנים האחרים, שהורגלו להכות במזלג ולהוציא מהזוג הטרי מעטפות עמוסות מזומנים. מדובר בנוהל שמנוגד לחוק לחלוטין, כי הרבנים כבר מקבלים משכורת מהמדינה, אבל אם ישראל לאו מרשה לעצמו, ואיננו מועמד לדין, מה נלין על אזובי הקיר?

ובכל זאת מדובר באסון קטן מאד. רבני צהר היו נסיון להעמיד רבנות אורתודוקסית עם פני אדם, אבל היו לכך גבולות – והגבול, כרגיל, עבר בשאלת היותו של אדם יהודי או לא. בני צהר התנגדו לפעולות נקם – משום שהם חשבו שצה"ל צריך לבצע אותן, לא אנשים פרטיים. הם התייצבו לצדו של דב ליאור ורבני "תורת המלך" כאשר נחקרו.

אולי עכשיו, כשכבר אי אפשר לעקוף את תועבת הרבנות ואת תאוות הבצע של הרבנים מן השורה, יתחילו אנשים להרהר מחדש בשאלה למה, בעצם, הם זקוקים לשירותי הרבנות, ואולי אפילו לחשוב על משמעות זהותם היהודית. יש פתרונות. ואם כל מה שהם צריכים היא חותמת של רב כי אבא/אמא/סבא רוצה, שיואילו וישלמו את המחיר של החזקת מערך רבנות. מי שהחליט להכפיף את עצמו מרצונו לממסד דתי, לא יכול להתלונן שהוא מושחת.

(יוסי גורביץ)

לשמחה מה זו עושה?

כוחותינו האמיצים פשטו עם שחר על שתי ספינות לא חמושות, עמוסות בפעילי שלום מסוכנים וחדורי רוח לחימה, והשלימו את ההשתלטות ללא נפגעים. המדובר במבצע שזכה לכינוי "רוח קלה", ושעליו פיקד לא פחות מאשר מפקד חיל הים, האלוף רם רוטברג.

יצוין כי "גורמים בכירים" בצבא הביעו "סיפוק רב מהתוצאות", שנבעו "בין היתר מהפסיביות של 27 הפעילים." כלומר, צה"ל מביע סיפוק מכך שכאשר כוחותיו החמושים נפגשו בפעילים לא חמושים, הוא הצליח להשלים את משימתו משום שהם לא טרחו להתנגד. הסיבה שלא היו נפגעים, אומרים לנו, היא יישום של הלקחים מהמשטים הקודמים ועל כן "הלוחמים תודרכו שלא להשתלט באלימות על שתי הספינות." אפשר להניח שלולא הוראות חד משמעיות כאלה, מגובות על ידי נוכחותו של לא פחות מאלוף, בכל זאת היינו רואים אלימות כלפי פעילים פסיביים. זה, איך לומר, לא בדיוק מעודד.

אבל רגע, המצב מחמיר. לטמקא "נודע" – כלומר, הוא קיבל הודעה בשם הכתב מדובר צה"ל – כי שניים מלוחמי השייטת שהשתתפו בקרב הימי הנועז מול הסורשה האירית והתחריר הקנדית, התנגשות ימית שוודאי תזכר בדברי הימים יחד עם סלאמיס וטרפלגר, נפצעו במהלך הקרב על המאווי מרמרה. זו, מבחינתם – כך ההודעה בשם הכתב – סגירת מעגל.

ברור לי שלצה"ל אין הצלחות שעליהן הוא יכול לדווח בזמן האחרון. ברור לי גם שבהגדרה, צה"ל לא יכול לנצח: עיקר פעילותו מאז 1967 היא נגד התקוממות עממית של אוכלוסיה כבושה; תפקידו, כפי שכתוב פחות או יותר על קירות כל הבסיסים בשטחים הכבושים, הוא לאפשר לממשלה מרחב תמרון מדיני – אלא שהממשלה איננה מנצלת אותו. מאז 1982, ההתנגשות האחרונה עם הצבא הסורי – שאגב, לא הובס – חיילי צה"ל ראו צבאות עוינים רק בתמונות. ומאחר ואף אחד חוץ מדיק צ'ייני וחבר מרעיו לא מתגאה בעינויים (לא בפומבי, על כל פנים), ומאחר ונוהל הקרב הרגיל של צה"ל (מחלקה + סיוע אווירי כנגד שני פלסטינים, בדרך כלל צעירים וחמושים למחצה, שלעתים מועלים לדרגת מבוקשים לאחר מותם) לא יעורר רגשות גאווה אלא בחברי כנופיה, צה"ל צריך לנפח כל תקרית נטולת נפגעים לכדי הצלחה גדולה. אחרי הכל, אם הרמטכ"ל מגדיר את גלעד שליט כ"גיבור", אנשי השייטת – יחידת עלית שפעם התגאתה בפשיטות נועזות באמת על נמלי אויב או על מוצבים כמו האי גרין, ועכשיו משמשת כמקבילה של מאיישי מחסומים בלב ים – ודאי ראויים לצל"ש, או משהו.

כשחוזרים על האמרה השחוקה ש"הכיבוש משחית", צריך לזכור שהוא משחית קודם כל את האחראים לאכיפתו. ראשית הם הופכים לחיל מצב, שהופך קהה ואיננו יכול לשמש כראוי למטרה אחרת; אבל זה לא נעצר שם. שנים ארוכות של כיבוש, התפיסה שהוא "נלחם על הבית", הופכות אותו לאלמנט פוטשיסטי נגד ממשלה שעשויה להפסיק את הכיבוש. הדוגמא המובהקת היא אלג'יריה, הם חבר הצבא למתנחלים הצרפתים בפעולות טרור נגד האוכלוסיה המקומית – שם לא השתמשו בביטוי המכובס "תג מחיר" – שהיו מיועדות בראש ובראשונה לשבור את הפסקת האש שבין הממשלה ובין המורדים המקומיים, וסופו שהוביל מרד צבאי נגד ממשלתו הנבחרת. לצרפת עמדו דה גול והמסורת הרפובליקנית הארוכה שלה. מה יעמוד לנו, לגמרי לא ברור.

ועוד דבר אחד: נרשם הלם מסוים עקב פגישתו של השגריר הישראלי באו"ם, רון פרושאור, עם מארין לה פן, בתו של ז'אן מארי לה פן (שתמך, אגב, בפשעי המלחמה הצרפתיים באלג'יריה ויש יסוד להאמין שגם השתתף בהם) ומנהיגת "החזית הלאומית", מפלגת ימין בעייתית בצרפת. משרד החוץ פתח מיד בתמרוני התחמקות נואשים מהרגיל, כשבניגוד לכל העובדות הידועות טען שמדובר היה באי הבנה. צריך לזכור, עם זאת, שבפגישה שבין לה פן ופרושאור, לא לה פן היא המצורעת. פרושאור הוא מינוי של אביגדור ליברמן ושל הממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה של ישראל – שר חוץ שעליו אמרה לה פן עצמה שאם היא היתה מרשה לעצמה עשירית ממה שמרשה לעצמו ליברמן לומר, היא היתה הולכת לכלא.

(יוסי גורביץ)