קבוצה של בריוני כת שליט מנעה היום (ג') מאוטובוס של משפחות אסירים פלסטינים מלהגיע לכלא כדי לפגוש את קרוביהם הכלואים. התירוץ של חברי הכת היה התירוץ הקלאסי של ענישה קולקטיבית: החמאס מונע ביקורים מגלעד שליט, אז אנחנו נדפוק חברי קבוצה קרובה. מן הראוי לציין שזו לא היתה הפעולה הראשונה שהם נקטו בפעולה הזו. אילו משהו דומה היה מתבצע על ידי מתנחלים, הכינוי שהתקשורת היתה מדביקה לפעולה היה "תג מחיר." מאחר והם אומצו על ידי התקשורת, הסיקור אוהד יחסית.

חברי הכת לא יכלו לדעת במי הם פוגעים. הם לא יכלו לדעת אפילו אם משפחות האסירים הללו הן משפחות של אסירי חמאס. זה לא משנה. הם אסירים פלסטינים, וככאלה הם קרובים מספיק, בעולם המנטלי של חברי הכת, כדי לשמש כבני ערובה.

למרבה הצער, צריך להסביר לרוב הישראלים למה פעולה כזו פסולה. אז הנה:

א. "אבל הם רוצחים, ולא מגיעות להם זכויות." רוב מוחלט של האסירים הפלסטינים בישראל אינם רוצחים. למעשה, רוב האסירים הפלסטינים – בהנחה הבעייתית שהשב"כ לא שיקר לבית המשפט הצבאי, ובהנחה המפוקפקת לא פחות שבית המשפט הצבאי עשה צדק – יושבים בבתי הכלא הישראלים בדיוק מאותה סיבה שגלעד שליט מוחזק על ידי החמאס: הם היו חלק מהסכסוך. הם הורשעו בסעיפים כמו "חברות בהתאחדות בלתי מותרת", או "סיוע להתאחדות בלתי מותרת", או "קשירת קשר לסיוע להתאחדות בלתי מותרת." הם לא עשו שום דבר, ברוב המקרים, שחורג מגבולות הלגיטימיות של מאבק מזוין, ובהרבה מאד מקרים אפילו פחות מכך. יתר על כן, גם אם המשפחות הללו היו משפחותיהם של רוצחים, וגם אם בית המשפט הצבאי הרשיע אותם בצדק, הרי שגם לרוצחים מורשעים יש זכויות. הם לא הפכו למתים הקבורים בחיים. יתר על כן, מדובר כאן לא רק על זכויותיהם של האסירים, אלא גם של בני משפחותיהם. החייל גלעד שליט, מי שמרצונו החופשי קיבל עליו את הסכנות שבלבישת מדים, אחז בנשק, ותפס עמדה סמוך לגבול, מתואר דרך קבע כ"ילד." אבל חברי הכת שלו מנעו היום מילדים שחיכו תקופה ארוכה לראות את אחיהם, או את הוריהם, מלממש את הפגישה הזו – ומי יודע מתי הם יקבלו שוב אישור. אז בראבו, בריונים. הצלחתם לגרום לילדים לבכות.

ב. "זה ידגים לחמאס ש…" שמה, בעצם? החמאס לא התרגש עד עכשיו מכך שהאנשים שלו בכלא. אנחנו צריכים להאמין שהעובדה שהמפגש הזה נמנע – שוב, בהנחה חסרת ההוכחה שהאסירים הרלוונטיים הם אנשי חמאס – תמיס את ליבו של איסמעיל הנייה? שבכירי הזרוע הצבאית ממררים כעת בבכי באיזה בונקר? מה היה פה, חוץ מפגיעה שרירותית, רנדומלית, באנשים? ורגע, אולי להיפך? אולי אחד האנשים שכניסתם נמנעה הוא קרוב משפחה של אחד משוביו של שליט, שיחקה כעת את אנשי הכת ויפגע בו בגלל מעשים שהוא לא אחראי אליהם?

ג. "תפסיק להיות יפה נפש." כן, כי אין ספק שגסות נפש עדיפה. אין ספק שהמצב שבו ישראלים יורדים למדרגת האספסוף של החמאס טובה יותר. הישראלים אוהבים לטעון שהם טובים יותר מאנשי החמאס. ובכן, כדי שלטיעון הזה יהיה בסיס, צריך מידה מסוימת של יופי נפש – היכולת להבין שיש אמצעים כה מזוהמים, שפשוט אסור לנקוט בהם.

ושלוש הערות לסיום. קודם כל, ישראל משתמשת בגלעד שליט כקולב לתלות בו כל דבר תועבה. כשאסרו עמוס גלעד וחבר מרעיו במשרד הבטחון על יבוא קיווי לעזה, הנימוק היה ש"אנחנו לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו לו קיווי מעל הראש." על פי אותו ההגיון, נאסר על תושבי עזה לאכול שוקולד. אגב, בפעם האחרונה שמישהו החליט לאסור על קבוצת אוכלוסיה לאכול שוקולד, כי מדובר במותרות, היתה בגרמניה הנאצית, והקורבנות היו יהודים. ההשוואה מעצבנת? דברו עם עמוס גלעד, הוא זה שיצר אותה. אני רק מציג אותה. אם גלעד שליט היה אחראי לכל מה שישראל עושה בשמו, יש סיכוי סביר שהוא היה צריך להסביר את עצמו לבית המשפט הבינלאומי.

שנית, מרבים לתאר את משפחת שליט כ"שקטה" ו"אצילית". המשפחה תמכה, או על כל פנים לא התנגדה, למהלך הזה, שאין בו שום דבר אצילי. על שקט הם ויתרו מזמן. אז אוקיי, אפשר לומר שהמשפחה מנהלת מלחמת השרדות על הבן שלה ושאנחנו לא יכולים לבוא אליה בטענות. לא בטוח שהטיעון הזה עומד – אם הם היו לוקחים בני ערובה ישראלים, אף אחד לא היה מעלה אותו – אבל ודאי שאי אפשר לטעון שהמאבק הזה "אצילי" באיזשהו אופן. מאבקי השרדות אינם כאלה. יתר על כן, מה שמותר – בדוחק – למשפחה, בכלל לא ברור שמותר גם לשאר חברי הכת, שאין להם שום קשר לגלעד שליט.

ושלישית, נראה שהלהט האידיאולוגי להפרטה של ממשלת נתניהו מגיע גם אל משפחת שליט. פעם, לקיחת בני ערובה היתה מתבצעת על ידי מדינת ישראל עצמה – זוכרים את האנשים שחטפה ישראל, ביניהם נער בן 14, כדי שישמשו כ"קלפי מיקוח", בהסכמת בתי המשפט, לקבלת מידע על רון ארד? עכשיו, מצד שני, הממשלה שמחה להעביר את המהלכים הלא נעימים האלה לידיים פרטיות, תוך קריצה וצחקוק. אחרי הכל, אם הממשלה היתה רוצה שהאוטובוס של משפחות האסירים יגיע ליעדו, הוא היה מגיע. היא לא רצתה.

(יוסי גורביץ)