הרבה מילים נכתבו השבוע על החלטת בית המשפט בעניינו של יורם קניוק, בה הוחלט כי על משרד הפנים לרשום את קניוק כחסר דת. המשמעות המעשית של החלטת קניוק מינימלית: סעיף הלאום כבר הוסר מתעודת הזהות, משום ששרי הפנים של ש"ס סירבו להכיר בגיור הרפורמי ולרשום את הבאים בשעריו כיהודים. הרישום הוא ברישום האוכלוסין בלבד.
גם אם יחליט קניוק – שמשמש כאן כדוגמא תיאורטית, כמובן – לנצל את מעמדו החדש כנטול דת כדי להנשא, או ליתר דיוק לבוא ב"ברית הזוגיות", תוך שהוא מדלג על הרבנות, הוא יגלה שזה לא כל כך פשוט: התיק שלו פשוט יעבור לעיונם של ראשי העדות הדתיות, ואם אחד מהם – נחשו מי – יחליט שבעצם לא מדובר בחסר דת אלא בכבש תועה מעדרו, שחור ככל שיהיה, הוא יוכל לאסוף אותו חזרה ולהטיל וטו. ככה זה: בישראל, מהרבנים ישחרר רק המוות. והאמת, בהתחשב במצב הקבורה בארץ, גם זה לא בטוח.
אבל האמת המייאשת במיוחד העולה מהעתירה של קניוק היא שבישראל אין בעצם ישראלים. יש יהודים, מוסלמים, דרוזים, ואפילו, אם הבנתי נכון, כשדים; אבל ישראלים אין. יש רק מסמך רשמי אחד, שבו מכירה מדינת ישראל בכך שחיים בה ישראלים: הדרכון. שם, לא היתה לה הרבה ברירה. אבל גם בו, המילה Israeli מופיעה תחת הכיתוב של הגויים הערלים, Nationality, בעוד שבעברית היא מופיעה רק תחת "אזרחות".
ישראל עדיין חיה תחת משטר המילטים הטורקי. הבריטים שיפצו אותו קלות, אבל לא יותר מדי. בישראל אין לאום; יש רק קבוצות דתיות. לכאורה, צריך היה לצפות שהציונים, שנאבקו בשצף קצף ברבנים וטענו בעקשנות שהיהודים אינם קבוצה דתית אלא קבוצה לאומית, יקימו מדינה חילונית. במקום זאת, החליט בן גוריון – בלי ערעור רציני, בימיו או אחר כך – להשאיר על כנו את המשטר הטורקי, שהוא משטר פרה-לאומי.
עכשיו, בעשורים האחרונים מקובל מאד להכנס באמ-אמא של המודל הלאומי ולהאשים אותו בכל סוג אפשרי של עוולות, ולא בלי צדק. אבל למודל הלאומי יש יתרון אחד לפחות: הוא נעלה על המודל השבטי-אתני. אם היו לנו פחות שבטים ויותר לאומים בעולם, הוא היה מקום רע פחות. ישראל בחרה, ואחרי יותר מ-60 שנה אי אפשר לומר שזו בחירה בלתי מודעת, במודל האתני.
והאמת, זה היה די צפוי. הדיבורים הציונים על "לאומיות" היו נבובים עוד בטרם הוקמה המדינה. די להזכר בזעקה שקמה כאשר הציגו הכנענים את משנתם: השם "כנענים" הפך מיד לשם גנאי. עכשיו, הכנענים היו – בניגוד לדימוי שנפוץ להם – לאומניים למדי: לא מעט מהם היו משוכנעים שאם רק נשתלט בכוח הזרוע על "המרחב השמי", נאלץ את הילידים לחזור לעברית ונראה להם את האור, הם ישתחררו מהתודעה הכוזבת של אלף ומשהו שנות איסלם, יהפכו כמונו לסוגדי בעל ועשתורת, ואפשר יהיה לשוב ולהקים את האימפריה הצידונית.
אם החזיונות האלה דומים באופן חשוד לאלה של הפאן-ערבים הלבנונים (הטקס הפגאני המשונה שערך ערפאת באמצע שנות התשעים צף כאן בזכרון), זה לא מקרה: כמו הכנענים, הם היו אינטלקטואלים תלושים משהו והיו מיעוט דתי. אם הכנענים היו פגאנים, חלק ניכר מהפאן-ערבים היו נוצרים. הפאן-ערביות נועדה, בחלקה הגדול, להזיז הצידה את האיסלם ולמנוע ממנו למלא תפקיד פוליטי מרכזי – משום שבמדינה מוסלמית, כמו במדינה יהודית, לאינטלקטואלים חילונים לא הרבה מה לעשות.
רטוש וחבר מרעיו היו קבוצה קטנה, שהשפעתה התרבותית היתה גדולה משמעותית מהשפעתה הפוליטית, אבל היא הילכה אימים על בן גוריון והזרם הציוני המרכזי. לא במקרה נזנחה המילה "עברי", שהכנענים ניכסו לעצמם. הכנענים היוו גשר – גשר יציב כמו גשר המכביה, אבל גשר – לדילוג אל מחוץ לזהות האתנית היהודית אל זהות-על. סביר להניח, כמובן, שלזהות הזו היו בעיות חמורות משלה; אבל סביר באותה מידה להניח שהיא היתה פחות קסנופובית מהחברה היהודית היום, משום שקסנופוביה היא בסיס הזהות היהודית.
ישראל לא מוכנה להכיר בקיומם של ישראלים, משום שהיא תכיר בקיומם של כאלה – כל האזרחים החיים תחת ריבונותה – היא תצטרך להתייחס אליהם כאל שווים. אם היה מתפתח כאן אתוס ישראלי, על-שבטי, הוא ממילא היה דוחק אחורה את האתוס השבטי היהודי.
אלא שאז, אבוי, היינו נמצאים בסכנה ברורה ומיידית של נישואי תערובת. הדם היהודי המקודש היה מחולל, וזה משהו שהחילוניות היהודית הממוצעת לא מסוגלת לסבול, גם היום. כשהתברר ליהודים הטובים – יהודים חילונים, כן? – של הישוב העברי ששאול טשרניחובסקי לקח לו לאשה לא סתם גויה טמאה, אלא פרבוסלבית שמסרבת להתגייר, הוא מצא את עצמו מהר מאד תחת חרם שקט. ואולי זה לא מקרה שהוא היה פגאני. ואולי זה לא מקרה שקניוק, שרוצה להשאיר את הדת היהודית מאחור, נשוי לאשה לא יהודיה. שניהם חצו קו גבול שהחילונות הציונית לא היתה מוכנה לעבור. יתר על כן, אתוס לאומי שוויוני היה שולל מהיהודים את מעמד עם-האדונים שלהם. בשביל זה הקמנו מדינה? בשביל – כפי שאומרים התועמלנים הדתיים כבר עשורים – לחיות כמו בפאריס או בלונדון?
וכדי לא להגיע למצב הזה, כי הרי לחילונות הציונית אין הגדרה משלה ל"יהודי" ובסופו של דבר התנועה הלאומית הגאה נזקקת לזו של הרבנים ("מי שנולד לאם יהודיה ואיננו בן דת אחרת"), השאיר אותנו בן גוריון עם משטר המילטים. והסטטוס קוו הזה, שאמנם לא מונע מיהודים לחלל את דמם עם בני ערלים אבל דורש מהם מאמץ ניכר לשם כך – יותר מזה, והדמיון בין מדינת ישראל למדינת חוקי נירנברג היה הופך למאד לא נוח – מקובל על רוב האוכלוסיה.
אבל בכל זאת יש משמעות למהלך של קניוק – אם חלק ניכר מהישראלים יאמץ אותו. אם מספר גדול של ישראלים – מאות אלפים – יגיע אל בית המשפט (והוא יצטרך להגיע אל בית המשפט) וידרוש למחוק את הרישום שלו כיהודי, ישראל תתקשה הרבה יותר לדבר על היותה "מדינה יהודית." היא תצטרך להתמודד עם העובדה שחלק ניכר מהאוכלוסיה שלה דוחה את התפיסה הדתית שעומדת בבסיס קיומה. וכשחלק ניכר מהישראלים יחצו את הנהר הזה, כשיישמט הבסיס הדתי שהוא כל מה שעומד מאחורי הזהות היהודית – "אין ישראל אומה אלא בתורתם," כתב התלמוד בציטוט מאד לא נוח לציונים – וכשכל מה שישאר הוא הזהות הישראלית שלהם, אפשר יהיה להתחיל לדבר ברצינות על חברה שוויונית ומדינת כל אזרחיה.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות