כובע הקסמים של נתניהו הולך ומתרוקן במהירות. הפעם הוא לא הצליח לשחד את הסטודנטים בכמה פיצות, והנסיון שלו למנוע את "מחאת העגלות" של ההורים היה פאתטי במיוחד – הצעה להוריד ב-50% את מחיר הנסיעה באוטובוס של הורה עם עגלה. ההצעה התקבלה בבוז הנדרש, שהצטרפה לבוז שקידם את מצגת הפאוורפוינט האווילית שלו כמה ימים קודם לכן. הצטרפותו המאוחרת של עופר עיני למאבק, והקפיצה על העגלה של ציפי לבני מקדימה – היא נראתה היום בסביבות מאבק הרופאים, אחרי שתיקה ארוכה כמעט כמו זו של אהוד ברק, מנהיג סיעת איסתקלל – ודאי גרמו לנתניהו להזיע עוד יותר.

עכשיו, אני שומע מכמה וכמה כיוונים שנותרו לנתניהו רק שני שפנים: האחד, שחרורו של גלעד שליט. בכלל לא בטוח שזה יעצור את המחאה, והמהלך הזה צריך הסכמה של החמאס – שמצידו, מה בוער לו. ממשלה חדשה עשויה להיות גמישה יותר מזו של נתניהו, ולו בגלל הצורך שלה בזריקת פופולריות מהירה. השפן הזה, אפשר לומר בבטחה, הוא במצב שרדינגר – נתניהו לא ידע אם הוא חי עד שינסה לשלוף אותו.

השפן האחר הוא יציאה למלחמה, או, אם לא מלחמה, לאיזה מבצע שנראה בדיוק כמו הדבר האמיתי. זה דווקא עובד תמיד. אתמול חגו מטוסי חיל האוויר מעל רצועת עזה, ובכלל נראה שמשרד הבטחון מחמם שם את הגזרה בשבועות האחרונים. ואם כבר הזכרנו את יו"ר סיעת איסתקלל, אז אתמול הוא טס שוב לארה"ב, לעוד פגישה עם המנהיגים שם. על מה הם הולכים לדבר?

לא יודע. אני יודע שרכזי הבטחון בצפון קיבלו התרעה רשמית מהממשלה שהולך להיות חם בסביבות ספטמבר, אולי מלחמה. אולי עם הפלסטינים, אולי עם ערביי ישראל, אולי עם החיזבאללה.

רוב מלחמות ישראל, נזכיר, היו יוזמה של ממשלות ישראל, ולעיתים קרובות היתה להן סיבה פוליטית. מלחמת 1956 היתה קנוניה של שמעון פרס עם הבריטים והצרפתים. שיגור הטילים הראשון של ישראל בוצע ערב בחירות, בתחילת שנות השישים, וזה עבד לבן גוריון. ב-1967, האמריקנים רצו זמן לדיפלומטיה, אבל לצה"ל לא היתה סבלנות והמלחמה פרצה. הפצצת הכור העיראקי ב-1981 בוצעה ימים ספורים לפני הבחירות של אותה שנה, לגמרי לא במקרה. על 1982 מיותר להרחיב את הדיבור. שמעון פרס יצא לענבי זעם ב-1996 כדי לנצח בבחירות; מהיותו שמעון פרס, כמובן, הוא קצר רק תבוסה – ההפגזה בכפר קנא הובילה לכך שערביי ישראל סירבו לצאת ולהצביע עבורו, ונתניהו ניצח ב-0.4%. ב-2006, ניצל הצבא תקרית גבול כדי לצאת למלחמה בכדי למחות את חרפת התבוסה לחיזבאללה בימי שהותו ברצועת הבטחון. זה נגמר כפי שניתן היה לצפות. עופרת יצוקה היתה תוצאה של רצון ישראלי לעימות ודחייה של בקשות החמאס להמשך הפסקת האש, צריך הרבה מאד רצון טוב ולא מעט תמימות כדי להאמין שלא היה לה קשר לבחירות שכבר הוכרזו.

לאהוד ברק אין כל עתיד פוליטי, והוא מספיק נבון כדי לדעת את זה וכדי לדעת שהוא הפוליטיקאי השנוא ביותר בתולדותיה של ישראל, וששום דבר שהוא יעשה פרט לספוקו לא ישנה את זה. האמת, גם זה לא יעזור, אם כי זה כנראה יגדיל את מספר האנשים שיגיעו ללוויה, ולו כדי לוודא שהוא אכן מת. מותר לתהות אם הוא נמצא בארה"ב כדי להשיג תמיכה אמריקנית למלחמה, שהיא פחות או יותר הדבר היחיד שיקנה לו עוד זמן. להוציא 1956, שהעלתה את חמתו של אייזנהאואר להשחית, שאר המלחמות זכו לתמיכה אמריקנית, מהוססת או נלהבת, וישראל לא יצאה למלחמה בלי הבנה, לפחות, עם ארה"ב.

אז אם בשבועות הקרובים, תפרוץ פתאום מלחמה; אם הגבול בצפון או בדרום יתחמם לפתע, לכאורה מעצמו; אם נתניהו יופיע, חיוור ונחוש, ויאמר שהוא הורה לצה"ל להתחיל בתקיפת איראן כדי למנוע ממנה להפוך לגרמניה הנאצית – אל תאמינו לאף מילה שאומרים לכם. הנחת היסוד צריכה להיות שהמשטר מציל את עצמו באמצעות מלחמה. אחרי הכל, זה מה שהתעמולה שלנו אומרת כבר שנים על השליטים הערבים. נראה לכם שאהוד ברק ציני פחות מנסראללה? שלנתניהו אכפת מאזרחיו יותר מנאצר?

יש לקוות שהאזהרה הפומבית של מאיר דגן והבעת הספק שלו האם יורשיו יכולים לעמוד בפרץ הממשלה ההרפתקנית תבייש את בכירי הצבא והם יבלמו את רעיון העוועים הזה. מצד שני, חיי הצבא לא מטפחים שכל ישר ואת היכולת לומר "לא". אז אם תפרוץ פתאום מלחמה, חובתנו תהיה לשבש אותה – להסתער על הקריה, לחסום את הכניסה לבסיסי חיל האוויר, ובאופן כללי לסרב לשמש כפיונים בנסיון של ברק ונתניהו להציל את האוליגרכיה הכלכלית-פוליטית על חשבון דמם של האזרחים. הפטריוט האמיתי, בשעה כזו, יתייצב מול ממשלתו ומול צבאו.

בואו נקווה שזה לא יקרה, אבל בואו נהיה מוכנים.

ועוד דבר אחד: לי, אישית, נמאס לשמוע – כמעט תמיד מאיזה חובש כיפה או מתנחל, שכבר הסתדר על חשבון הציבור – את הקריאה "לך תגור בלוד". לא רוצה לגור בלוד. לך אתה לגור שם. ממשלת ישראל דפקה את המקום בעקביות, ופגעה בתשתיות שלו, הכל מתוך נסיון להשלים את הטיהור האתני של 1948 ולהוציא משם את הפלסטינים שעדיין נאחזים באדמותיהם. קודם תהפוך את לוד לעיר ישראלית שראוי לחיות בה, ובמיוחד חבר אותה לתחבורה ציבורית ראויה – ולא, רכבת ישראל זה לא זה – ואחר כך דבר איתי.

(יוסי גורביץ)