ארגון "בצלם" פרסם הבוקר (ב'), כחלק מהמנהג המציק שלו להפנות אלומת אור אל חלקים של הכיבוש שרוב הישראלים מעדיפים שלא לדעת עליהם כלום, דו"ח על מעצרי קטינים בשטחים הכבושים. כלי התקשורת העדיפו להתמקד בנתון סטטיסטי יבש: בחמש השנים האחרונות, העמידו כוחות הכיבוש לדין 835 קטינים פלסטינים בשל ידוי אבנים. רק אחד מהם זוכה. זה שיעור נמוך אפילו ביחס למערכת המשפט הישראלית, ששיעור הזיכוי שלה עומד על שניים לאלף.

מערכת הצדק הצבאית – שכידוע, יש לה אותו קשר לצדק כמו הקשר של מוזיקה צבאית למוזיקה – מוטה כנגד הנאשמים שלה אפילו יותר מזו הישראלית. קטין שחשוד בהשלכת אבנים מוחזקים במעצר עד תום ההליכים כדרך קבע, ומשפט יכול להמשך שנתיים. בפני הקטינים ועורכי הדין שלהם – שחלקם מפגינים חוסר עניין בולט בלקוחותיהם – עומדת דילמה לא פשוטה: רוב המשפטים, כמו בישראל, נסגרים בהסדר טיעון. קטין שיודה, גם במשהו שלא עשה, ישתחרר מהכלא הרבה יותר מהר מאשר אם ינהל משפט הוכחות ויוכיח את חפותו; לעיתים הוא משתחרר באותו היום. בחלק ניכר מהמקרים, העונש המוטל על הקטינים – בעיקר מתחת לגיל 14 – הוא סך ימי המעצר שכבר ריצו. רשיד עוודי, בן 15, קיבל הצעה שקשה לסרב לה מעורך הדין שלו: להודות ולקבל עונש מופחת. התביעה טענה שיש לה חייל שראה את עוודי משליך אבנים, אבל מציאת החייל וגרירתו לעדות תמשך, אמר עורך הדין, שמונה חודשים. עוודי, כזכור בן 15, היה צפוי לבלות את כולם בכלא. הוא הודה, וקיבל חודש.

במקרה חריג אחד, חריג משום שהגיע למשפט הוכחות ומשום שהקטינים שוחררו בערבות אחרי 27 ימים "בלבד", ביטלה התביעה הצבאית כתב אישום כנגד שמונה נערים, לאחר שעורך הדין שלהם הוכיח שהחיילים שהעידו נגדם שיקרו. הם טענו שעצרו אותם סמוך לכביש, אך הוא איים להביא עדים שיוכיחו שהם נעצרו בתוך שטח בית הספר שלהם, ושהם שהו בכיתות בזמן שבו לכאורה התרחשה השלכת האבנים. כתוצאה מכך, משכה התביעה את כתב האישום שהתבסס על עדות החיילים השקרנים – אבל המשיכה לנהל משפט כנגד בגיר, שהוחזק במעצר עד תום ההליכים, על סמך אותן עדויות. אחרי חצי שנה במעצר, הוא נשבר והסכים לעסקת טיעון. הוא שוחרר בו ביום.

על המתרחש בבתי הדין הצבאיים יודע כל מי שקרא את "הזמן הצהוב", ובכל זאת ראוי להדגיש את העובדה שהדיונים מתנהלים בעברית, שפה שהנאשמים ובני משפחותיהם לא דוברים, תוך הסתמכות על מתורגמנים שלעיתים עושים עבודה מרושלת. בחלק ניכר מהמקרים, כשהקטינים מובאים להארכת מעצר, הם לא יודעים שיש להם זכות לעורך דין – וגם אם היו יודעים, מסיבות ברורות הם היו מתקשים לשכור את שירותיו של כזה. במקרים נדירים, בית המשפט ממנה להם עורך דין מטעמו, מה שמובן מאליו בכל מערכת משפט בסיסית. כלומר, הקטינים הללו מובאים להארכת מעצר, ולעיתים גם נשפטים, בבית דין שאת שפתו אינם דוברים ושאין להם שום הגנה בסיסית ממנו. בתי המשפט הצבאיים נמנעים ברוב המקרים משחרור בערבות – ארגון DCI, שמגן על עצורים פלסטינים, מעריך ששיעור השחרור בערבות עומד על 23% בקרב קטינים עצורים, וגם שם חלק מהעצורים לא שוחררו, משום שלא יכלו לעמוד בערבות – והם נשלחים למעצר עד תום ההליכים. אלא אם הם מודים, כמובן.

בין השנים 2005-2010, הועמדו לדין 34 בני 12-14, 255 בני 14-15, ו-546 בני 16-17. כמו כן מצא בצלם כי בניגוד לחוק, נעצרו לחקירה שני קטינים בני פחות מ-12, כלומר מתחת לגיל האחריות הפלילית. יצוין שאלה מקרים שאנשי בצלם תיעדו בעצמם, כך שבהחלט יתכן שיש יותר מהם. באחד המקרים האלה, מעצרו של מחמוד עלאמה, בן תשע, הודיע הקצין שעצר אותו שהוא ישחרר את עלאמה רק אם ייפסקו ידויי האבנים מכפרו. במילים ברורות יותר, הקצין חטף ילד בן תשע כבן ערובה. עלאמה הוחזק על ידי החמושים במשך חמש שעות, ללא מגע עם הוריו, למרות שאביו היה בסמוך והתחנן לראותו. אלמלא הלחץ הכבד שהפעילו אנשי בצלם, בהחלט יתכן שזה היה נמשך זמן רב יותר. דוברות האוגדה לא הכחישה את דבר מעצרו של ילד בן תשע, אך טענה שהוא הוחזק כי שקלו שם לקנוס את אביו, אבל בסופו של דבר ירדו מהעץ הזה.

אבל זה החלק החשוף יותר של המערכת, זה שמתנהל תחת אור כלשהו, קלוש ככל שיהיה. המעצר והחקירה הם סיפור אחר. בחלק ניכר מהמקרים – 30 מתוך 50 העצירים הקטינים ששוחחו עם בצלם – המעצר מתבצע, בניגוד לנהלים, בעת לילה, והקטינים נאזקים ועיניהם מכוסות, וזאת למרות שהעצורים לא גילו התנגדות.

שוב בניגוד לנהלים המקובלים בישראל, שקובעים כי בעת חקירת קטין יהיה הורה או מבוגר מוכר אחר נוכח בחקירה, ברוב מוחלט של המעצרים בגדה זה לא המצב. לא קשה לתאר מה מצבו הנפשי של ילד שנחטף באמצע הלילה מביתו על ידי חמושים, לעיתים רעולי פנים. הנה עדותו של מאלכ עומר, בן 14 ממחנה הפליטים ג'ילזון:

בבוקר של יום חמישי, 11.2.10, בסביבות השעה 1:15 אחרי חצות, ישנתי בחדר שלי עם שני אחים שלי. הדירה של המשפחה שלנו, במחנה הפליטים ג'ילזון, היא בקומה השנייה של הבית. סבא שלי גר בקומה הראשונה. התעוררתי משינה וראיתי חייל עומד מעל הראש שלי. הוא דחף אותי עם הקנה של הרובה שלו. פחדתי. הוא אמר לי: "קום ותתלבש כי אנחנו צריכים אותך קצת". אני פחדתי כי זאת הפעם הראשונה שאני רואה חייל ישראלי מכל כך קרוב. חשבתי שהחיילים רצו לעשות חיפוש בבית וקמתי מהמיטה. החייל הורה לי להתלבש ואני עשיתי את זה. יחד אתו היו עוד כמה חיילים. הפנים שלהם היו מכוסות והם התפרסו בחדרים של הבית. היו להם רובים עם פנסים. שני חיילים תפסו אותי מבית השחי והוציאו אותי מהבית. אבא שלי היה עם החיילים ברגע שהחיילים הורידו אותי מהחדר שלי. הוא מסר להם את תעודת הלידה שלי כי אין לי תעודת זהות, אני עדיין בן פחות מ-15. אבא שלי אמר לחיילים: "הוא קטין, מה אתם רוצים ממנו?". החייל ענה לו: "אנחנו רוצים אותו קצת, חצי שעה ונחזיר אותו". בזמן שיצאתי מהבית ראיתי סימני שבירה על הדלתות בקומה הראשונה. החיילים הוציאו אותי מהבית ואחד מהם קשר לי את הידיים לאחור באזיקים מפלסטיק. הם כיסו לי את העיניים ביריעת בד ואחר כך לקחו אותי מהבית ברגל למקום בכפר שהיו בו עוד ילדים שנעצרו.

חלק מרכזי מהמעצר הוא הפרדה בין הקטינים ובין הוריהם, בידוד שהוא חלק מחקירה שמטרתה היא לשבור את הנחקר, לגרום לו להודות ולהפליל קטינים אחרים. הנה עדותו של ע"א, בן 12:

החיילים לקחו אותנו לעציון והורידו אותנו בחצר. ישבנו על הארץ כשהידיים שלנו קשורות והעיניים שלנו מכוסות במשך יותר משלוש שעות. בזמן שהעבירו אותנו מהחצר שמעתי את הקול של אבא שלי. הוא קרא לקצין. ראיתי אותו מתחת לכיסוי של העיניים. הוא עמד מאחורי השער הראשי של עציון. אחר כך העבירו אותי ואת שאר הילדים למקום אחר, רחוק מהשער. כבר לא ראיתי את אבא שלי אבל המשכתי לשמוע אותו קורא לחייל: "חייל, חייל!".

ישנן שורה של עוולות נוספות, קטנות וגדולות יותר, בדו"ח. אבל אני חושב שראוי להתמקד בשתי העדויות האלה. הן מראות איך נראה בפועל, בשטח, הכיבוש שרובנו מעדיפים לא לחשוב עליו: ילד בן 14 שנחטף ממיטתו ושעיניו נקשרות, ילד בן 12 שיושב, כבול, מאזין לקול תחינתו של אביו – "חייל, חייל!" – והם אינם יכולים להגיע זה אל זה.

האנשים שיבואו להגן גם על התועבה הזו ימצאו בוודאי המון תירוצים. הם יטענו, בצדק, שהשלכת אבנים עשויה לסכן חיים. הם יתקשו קצת יותר להסביר מדוע מעצרים מתבצעים בלילה, מדוע בעצם עוצרים קטינים כאשר הם לא מסכנים חיים, למה אותם הנהלים בדיוק לא מופעלים כלפי קטינים מן ההתנחלויות – לא שאני רוצה בכך, ילדים הם ילדים – וחשוב מכל: מי צריך את כל זה. כן, אם כוחות צבא ייכנסו לישוב כבוש, יהיו ידויי אבנים. המעצרים האלה הם תוצאה הכרחית של הכיבוש הישראלי. הם מחירו. מי שרוצה להמשיך את הכיבוש, יואיל ויישיר מבט אליהם.

ועוד דבר אחד: "שום דבר לא יעזור/צה"ל הוא ארגון טרור", שרים האנרכיסטים. מי שחושב שהם לא צודקים, מתבקש להתבונן בסרטון הבא: צה"ל בפעילות לילית חסרת תוחלת בכפר נבי סלאח, שמעז לגלות התנגדות למתנחלים ועוזריהם.

(יוסי גורביץ)