ארגון "בצלם" פרסם הבוקר (ב'), כחלק מהמנהג המציק שלו להפנות אלומת אור אל חלקים של הכיבוש שרוב הישראלים מעדיפים שלא לדעת עליהם כלום, דו"ח על מעצרי קטינים בשטחים הכבושים. כלי התקשורת העדיפו להתמקד בנתון סטטיסטי יבש: בחמש השנים האחרונות, העמידו כוחות הכיבוש לדין 835 קטינים פלסטינים בשל ידוי אבנים. רק אחד מהם זוכה. זה שיעור נמוך אפילו ביחס למערכת המשפט הישראלית, ששיעור הזיכוי שלה עומד על שניים לאלף.

מערכת הצדק הצבאית – שכידוע, יש לה אותו קשר לצדק כמו הקשר של מוזיקה צבאית למוזיקה – מוטה כנגד הנאשמים שלה אפילו יותר מזו הישראלית. קטין שחשוד בהשלכת אבנים מוחזקים במעצר עד תום ההליכים כדרך קבע, ומשפט יכול להמשך שנתיים. בפני הקטינים ועורכי הדין שלהם – שחלקם מפגינים חוסר עניין בולט בלקוחותיהם – עומדת דילמה לא פשוטה: רוב המשפטים, כמו בישראל, נסגרים בהסדר טיעון. קטין שיודה, גם במשהו שלא עשה, ישתחרר מהכלא הרבה יותר מהר מאשר אם ינהל משפט הוכחות ויוכיח את חפותו; לעיתים הוא משתחרר באותו היום. בחלק ניכר מהמקרים, העונש המוטל על הקטינים – בעיקר מתחת לגיל 14 – הוא סך ימי המעצר שכבר ריצו. רשיד עוודי, בן 15, קיבל הצעה שקשה לסרב לה מעורך הדין שלו: להודות ולקבל עונש מופחת. התביעה טענה שיש לה חייל שראה את עוודי משליך אבנים, אבל מציאת החייל וגרירתו לעדות תמשך, אמר עורך הדין, שמונה חודשים. עוודי, כזכור בן 15, היה צפוי לבלות את כולם בכלא. הוא הודה, וקיבל חודש.

במקרה חריג אחד, חריג משום שהגיע למשפט הוכחות ומשום שהקטינים שוחררו בערבות אחרי 27 ימים "בלבד", ביטלה התביעה הצבאית כתב אישום כנגד שמונה נערים, לאחר שעורך הדין שלהם הוכיח שהחיילים שהעידו נגדם שיקרו. הם טענו שעצרו אותם סמוך לכביש, אך הוא איים להביא עדים שיוכיחו שהם נעצרו בתוך שטח בית הספר שלהם, ושהם שהו בכיתות בזמן שבו לכאורה התרחשה השלכת האבנים. כתוצאה מכך, משכה התביעה את כתב האישום שהתבסס על עדות החיילים השקרנים – אבל המשיכה לנהל משפט כנגד בגיר, שהוחזק במעצר עד תום ההליכים, על סמך אותן עדויות. אחרי חצי שנה במעצר, הוא נשבר והסכים לעסקת טיעון. הוא שוחרר בו ביום.

על המתרחש בבתי הדין הצבאיים יודע כל מי שקרא את "הזמן הצהוב", ובכל זאת ראוי להדגיש את העובדה שהדיונים מתנהלים בעברית, שפה שהנאשמים ובני משפחותיהם לא דוברים, תוך הסתמכות על מתורגמנים שלעיתים עושים עבודה מרושלת. בחלק ניכר מהמקרים, כשהקטינים מובאים להארכת מעצר, הם לא יודעים שיש להם זכות לעורך דין – וגם אם היו יודעים, מסיבות ברורות הם היו מתקשים לשכור את שירותיו של כזה. במקרים נדירים, בית המשפט ממנה להם עורך דין מטעמו, מה שמובן מאליו בכל מערכת משפט בסיסית. כלומר, הקטינים הללו מובאים להארכת מעצר, ולעיתים גם נשפטים, בבית דין שאת שפתו אינם דוברים ושאין להם שום הגנה בסיסית ממנו. בתי המשפט הצבאיים נמנעים ברוב המקרים משחרור בערבות – ארגון DCI, שמגן על עצורים פלסטינים, מעריך ששיעור השחרור בערבות עומד על 23% בקרב קטינים עצורים, וגם שם חלק מהעצורים לא שוחררו, משום שלא יכלו לעמוד בערבות – והם נשלחים למעצר עד תום ההליכים. אלא אם הם מודים, כמובן.

בין השנים 2005-2010, הועמדו לדין 34 בני 12-14, 255 בני 14-15, ו-546 בני 16-17. כמו כן מצא בצלם כי בניגוד לחוק, נעצרו לחקירה שני קטינים בני פחות מ-12, כלומר מתחת לגיל האחריות הפלילית. יצוין שאלה מקרים שאנשי בצלם תיעדו בעצמם, כך שבהחלט יתכן שיש יותר מהם. באחד המקרים האלה, מעצרו של מחמוד עלאמה, בן תשע, הודיע הקצין שעצר אותו שהוא ישחרר את עלאמה רק אם ייפסקו ידויי האבנים מכפרו. במילים ברורות יותר, הקצין חטף ילד בן תשע כבן ערובה. עלאמה הוחזק על ידי החמושים במשך חמש שעות, ללא מגע עם הוריו, למרות שאביו היה בסמוך והתחנן לראותו. אלמלא הלחץ הכבד שהפעילו אנשי בצלם, בהחלט יתכן שזה היה נמשך זמן רב יותר. דוברות האוגדה לא הכחישה את דבר מעצרו של ילד בן תשע, אך טענה שהוא הוחזק כי שקלו שם לקנוס את אביו, אבל בסופו של דבר ירדו מהעץ הזה.

אבל זה החלק החשוף יותר של המערכת, זה שמתנהל תחת אור כלשהו, קלוש ככל שיהיה. המעצר והחקירה הם סיפור אחר. בחלק ניכר מהמקרים – 30 מתוך 50 העצירים הקטינים ששוחחו עם בצלם – המעצר מתבצע, בניגוד לנהלים, בעת לילה, והקטינים נאזקים ועיניהם מכוסות, וזאת למרות שהעצורים לא גילו התנגדות.

שוב בניגוד לנהלים המקובלים בישראל, שקובעים כי בעת חקירת קטין יהיה הורה או מבוגר מוכר אחר נוכח בחקירה, ברוב מוחלט של המעצרים בגדה זה לא המצב. לא קשה לתאר מה מצבו הנפשי של ילד שנחטף באמצע הלילה מביתו על ידי חמושים, לעיתים רעולי פנים. הנה עדותו של מאלכ עומר, בן 14 ממחנה הפליטים ג'ילזון:

בבוקר של יום חמישי, 11.2.10, בסביבות השעה 1:15 אחרי חצות, ישנתי בחדר שלי עם שני אחים שלי. הדירה של המשפחה שלנו, במחנה הפליטים ג'ילזון, היא בקומה השנייה של הבית. סבא שלי גר בקומה הראשונה. התעוררתי משינה וראיתי חייל עומד מעל הראש שלי. הוא דחף אותי עם הקנה של הרובה שלו. פחדתי. הוא אמר לי: "קום ותתלבש כי אנחנו צריכים אותך קצת". אני פחדתי כי זאת הפעם הראשונה שאני רואה חייל ישראלי מכל כך קרוב. חשבתי שהחיילים רצו לעשות חיפוש בבית וקמתי מהמיטה. החייל הורה לי להתלבש ואני עשיתי את זה. יחד אתו היו עוד כמה חיילים. הפנים שלהם היו מכוסות והם התפרסו בחדרים של הבית. היו להם רובים עם פנסים. שני חיילים תפסו אותי מבית השחי והוציאו אותי מהבית. אבא שלי היה עם החיילים ברגע שהחיילים הורידו אותי מהחדר שלי. הוא מסר להם את תעודת הלידה שלי כי אין לי תעודת זהות, אני עדיין בן פחות מ-15. אבא שלי אמר לחיילים: "הוא קטין, מה אתם רוצים ממנו?". החייל ענה לו: "אנחנו רוצים אותו קצת, חצי שעה ונחזיר אותו". בזמן שיצאתי מהבית ראיתי סימני שבירה על הדלתות בקומה הראשונה. החיילים הוציאו אותי מהבית ואחד מהם קשר לי את הידיים לאחור באזיקים מפלסטיק. הם כיסו לי את העיניים ביריעת בד ואחר כך לקחו אותי מהבית ברגל למקום בכפר שהיו בו עוד ילדים שנעצרו.

חלק מרכזי מהמעצר הוא הפרדה בין הקטינים ובין הוריהם, בידוד שהוא חלק מחקירה שמטרתה היא לשבור את הנחקר, לגרום לו להודות ולהפליל קטינים אחרים. הנה עדותו של ע"א, בן 12:

החיילים לקחו אותנו לעציון והורידו אותנו בחצר. ישבנו על הארץ כשהידיים שלנו קשורות והעיניים שלנו מכוסות במשך יותר משלוש שעות. בזמן שהעבירו אותנו מהחצר שמעתי את הקול של אבא שלי. הוא קרא לקצין. ראיתי אותו מתחת לכיסוי של העיניים. הוא עמד מאחורי השער הראשי של עציון. אחר כך העבירו אותי ואת שאר הילדים למקום אחר, רחוק מהשער. כבר לא ראיתי את אבא שלי אבל המשכתי לשמוע אותו קורא לחייל: "חייל, חייל!".

ישנן שורה של עוולות נוספות, קטנות וגדולות יותר, בדו"ח. אבל אני חושב שראוי להתמקד בשתי העדויות האלה. הן מראות איך נראה בפועל, בשטח, הכיבוש שרובנו מעדיפים לא לחשוב עליו: ילד בן 14 שנחטף ממיטתו ושעיניו נקשרות, ילד בן 12 שיושב, כבול, מאזין לקול תחינתו של אביו – "חייל, חייל!" – והם אינם יכולים להגיע זה אל זה.

האנשים שיבואו להגן גם על התועבה הזו ימצאו בוודאי המון תירוצים. הם יטענו, בצדק, שהשלכת אבנים עשויה לסכן חיים. הם יתקשו קצת יותר להסביר מדוע מעצרים מתבצעים בלילה, מדוע בעצם עוצרים קטינים כאשר הם לא מסכנים חיים, למה אותם הנהלים בדיוק לא מופעלים כלפי קטינים מן ההתנחלויות – לא שאני רוצה בכך, ילדים הם ילדים – וחשוב מכל: מי צריך את כל זה. כן, אם כוחות צבא ייכנסו לישוב כבוש, יהיו ידויי אבנים. המעצרים האלה הם תוצאה הכרחית של הכיבוש הישראלי. הם מחירו. מי שרוצה להמשיך את הכיבוש, יואיל ויישיר מבט אליהם.

ועוד דבר אחד: "שום דבר לא יעזור/צה"ל הוא ארגון טרור", שרים האנרכיסטים. מי שחושב שהם לא צודקים, מתבקש להתבונן בסרטון הבא: צה"ל בפעילות לילית חסרת תוחלת בכפר נבי סלאח, שמעז לגלות התנגדות למתנחלים ועוזריהם.

(יוסי גורביץ)

רחמנות, רחמנות על הימין הקיצוני בישראל: אין להם עם מי להתווכח. בלילו של קיץ יושבים להם ל"צים – הלא הם "לוחמי ציון" האמיצים, ומתאווים לוויכוח – ואין למי לתת תגובה ציונית הולמת. יש להם משימה: להוכיח שהשמאלנים שונאים את ישראל ורוצים בהשמדתה.

ויש להם בעיה: אין שמאלנים כאלה.

האנשים האמיתיים מתעקשים לשמר אנושיות וניואנסים, ומסרבים להיראות כמו השטן-על-הפלקט. שנים רבות של ויכוחים מקוונים – וחוק החרם, על השלכותיו לגבי ישראל – הביאו את הימין למצב בלתי נסבל. אין להם את מי להתקיף מבלי להרע את תדמיתם בציבור.

אך לא זוטות כאלה יטרידו את המתאווים לוויכוח. הם מצאו פתרון: המצאת דמות שתעלה את כל הנקודות שהם רוצים לתקוף – ואז, תקיפתה של דמות זו. לטכניקה הזו קוראים "יצירת אנשי קש" והיא מאפשרת ליוצר לתקוף את הדחליל שבנה ולהציגו כאילו ייצג כל איש שמאל באשר הוא – ובכך, להצדיק אלימות עתידית מבלי להתלכלך בעיני הקוראים.

טכניקה זו קלה במיוחד להפעלה באינטרנט. לאחרונה ראינו אנשי קש רבים ומשונים, ששימשו להכפשת קהלים שלמים – ופוצחו ע"י בלוגרים, עיתונאים, ובמקרה אחד, ע"י רשת CNN. כשירות לקהל קוראי החברים של ג'ורג', הנה חשיפתו של בלוגר-הקש שהפציע ביום שישי, ה-15 ביולי, למען לא תפלו גם אתם בפח הבדיוני הזה:

בליל ה-15 ביולי פורסם פוסט ראשון בבלוג של אדם המתקרא "אלברט שני". אלברט מופיע בעולם לבוש חליפת-קלישאות. הוא מעודד את הפלסטינים (וגם את הפלשיתינאים, הוא לא סגור על שמם) לבצע פיגועי תופת בישראל ולשפוך "נהרות של דם ציוני בכל רחבי פלסטין הכבושה". הטקסט קשה, מקומם וברוטאלי מאוד, במיוחד כאשר קוראים אותו כאילו נאמר על ידי אדם אמיתי.

אלא שהאיש הזה, "אלברט שני", לא היה ולא נברא. על פי הפרטים בבלוג, מדובר באדם שכביכול השתייך לתנועת "הפנתרים השחורים" והשתתף במשט על סיפון ה"מרמרה". עוד מציין הבלוג שהאיש הוא "חבר השמאל המתקדם" (מה זה? למישהו יש מושג?) וכן "חבר הדירקטוריון והחוג העוסק במיגור האג'נדה הציונות במזרח התיכון, ופלסטין הכבושה בפרט." הדירקטוריון זה, למיטב הבנתנו, לא ממש קיים. בכלל לא, אפילו.

סדרת הודעות בפורומי-שיחה החלו להופיע בזו אחר זו:

• 21:42 – בתגובות לידיעה על שר החינוך, באתר News1
• 23:30 – בפורום "בארץ ובעולם" בפורום הסטודנטים של אונ' בן-גוריון
• 23:32 – בפורום פרש (Fresh)
• 23:40 – בפורום הסקופים של רוטר
• בשעה לא-ידועה הגיע הקישור אל דף הפייסבוק של "לוחמי ציון" בראשות תמיר סאסי, שם נצפתה למחרת הודעה על כך של אחד, אבי חומש, שהחליט להתלונן הלאה על עצם קיומו של "אלברט".

זהו מסע קידום די מרשים, עבור בלוג כה חדש.

אפשר לנחש שהשקט שהשתרר בין רבע לעשר ואחת-עשר וחצי קשור בתוכנית טלוויזיה? או אולי השלווה הזו קשורה לתריסר התגובות האוהדות והתומכות ש"אלברט" קיבל? תעלומה.

קל לראות את הפערים בסיפור הכיסוי של איש הקש הזה, את הביוגרפיה המומצאת ואת חוסר הקוהרנטיות וההיגיון של ה"פוסט הלוחמני" בבלוג. תאמרו, עוד ניסיון פתטי של קיצונים ימניים לנגח את השמאל. מדוע לתת על כך את הדעת?

ובכן, משום שזו עליית מדרגה. תעמולה היא כלי בעל עוצמה רבה, שיכול להוציא אנשים לרחובות ולגרום להם לשרוף, לפוצץ, לרצוח. דף הפייסבוק של אותם לוחמי ציון כולל קריאה להתלונן במשטרה על "אלברט שני" – דבר שמבזבז משאבי ציבור ומנסה לשלוח שוטרים לאיתור אדם שאינו קיים (ואף להטריד כל אדם בשם אלברט שני, ויש לפחות אחד כזה בישראל – אם כי, שאר הפרטים הביוגרפיים לא נראים תואמים).

כולנו למדנו בשיעורי ההיסטוריה שאפשר להוליך שולל קבוצה גדולה של אנשים בקלות רבה יחסית, עם תוצאות איומות ונוראות. כשאנשי ימין קיצוני לא בוחלים בשום אמצעי – שקרים, המצאת "דחליל" שיוכלו לתקוף – פירוש הדבר הוא שהכפפות הוסרו. פירוש הדבר הוא שהם רוצים למצוא סיבה לפגוע באנשי השמאל, להוציא על כולם "דין רודף", בין אם יש לדבר בסיס במציאות ובין אם לאו. שלא יהיה לכם ספק: הטקסט המומצא הזה ואחרים כמותו ישמשו כ"עדות" לשנאת השמאל וכהצדקה לתקיפתו בפעולות עתידיות של ארגוני ימין קיצוני. כאשר אנשי ימין נוקטים בתעמולה מבית מדרשו של גבלס כדי לעורר איבה, כעס ושנאה, המשמעות היא אחת: הם מניחים את היסודות לפגיעה עתידית בזכויותיהם, ורוב הסיכויים שגם בגופם, של אנשי שמאל.

לכן אנו בוחרים להוקיע ולהתריע. היינו רוצים להאמין שיש עוד אוכלוסייה גדולה של אנשי ימין ומרכז שקולים ושפויים בישראל – אנשים שחיים במציאות ורוצים להתמודד איתה בכנות ולא בתחבולות ובתכסיסים נגד אזרחים אחרים.

אמר אברהם לינקולן: "לא ניתן לרמות את כל האנשים, כל הזמן." קיימים בהחלט אנשים שהוליכו שולל את רוב האנשים סביבם, במשך הרבה זמן. אבל כאשר מתחילה להסתמן מגמה של תכסיסים ותחבולות, ראוי שנדע כולנו – כל קוראי העברית – להיזהר ולהישמר מפני אנשי הקש של הימין הקיצוני שמנסים לשכנע אותם בדברים שלא היו ולא נבראו.

יש לנו מספיק על מה להתווכח בדיון הפוליטי, ואף אחד מאיתנו לא רוצה שכל הארץ תתהפך בדם ואש. מספיק עם השקרים – המציאות מסובכת ורבת-פנים מספיק בשביל כולנו.

* תודה רבה למיכאל זילברמן שהביא את הקישור לתשומת ליבנו, לנתאי פרץ ואיתמר שאלתיאל על קישורים נוספים, וכמובן ליוסי גורביץ על הבמה.

(דינה ביכל-שונרא ו-וואן דר גראף אחותך)

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': הבלוג לא היה זמין למשך פרקי זמן ארוכים ביומיים האחרונים, וזאת כתוצאה משורה של תקלות בספק השרת שלנו. אני מתנצל על אי הנעימות ואנחנו שוקלים את צעדינו.

(יוסי גורביץ)

אם למישהו היה עוד ספק למה מיועד חוק החרם – תועמלני הימין טוענים תחת כל עץ רענן שמיועד בחוק למניעת החרמת מדינת ישראל, בהתעלמם מכך שהסעיפים האופרטיביים של פגיעה בתושבי חוץ הוסרו ממנו – בא ח"כ אלכס מילר (ברה"מ ביתנו) ונתן את הדוגמא הסופית. מילר, אחד מיוזמי החוק, הודיע שלשום (ג') כי יגיש תביעה כנגד ח"כ אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל), משום שזה, לדבריו, קרא לפירוקה של אריאל. באם יתברר שחסינותו של טיבי תעמוד לו, אמר מילר, הוא יגיש את התביעה נגד סיעתו של טיבי.

קריאה לפירוקה איננה קריאה להחרמתה של אריאל, או של מוצרים שמיוצרים בה (אלא אם הכוונה היא למובן התנ"כי של המונח "חרם"), . ובכל זאת, מילר – שוב, מיוזמי החוק; מישהו שאי אפשר לומר שהוא אינו יודע מה כוונת החוק – מתכוון להפעיל את חוק החרם נגד טיבי. המשמעות היא, כפי שנאמר מלכתחילה, שמטרת החוק איננה מניעת חרמות; היא רדיפה של יריבים פוליטיים. מלשכת טיבי נמסר בתגובה כי הן טיבי והן סיעתו שבים וקוראים להחרים את ההתנחלויות ותוצריהן, וכי התלונה היא המשך הרדיפה של טיבי ושל מי שחושב אחרת.

מי שנזקק להוכחות נוספות, קיבל אותן אתמול בהתקוטטות הפומבית בין נתניהו וליברמן, כשזה האחרון מבהיר שאם נתניהו יעמוד בדרכן של הצעות החוק של סיעתו, ליברמן ימצא את הדרכים להתעלל בו. כותרת אחרת היום אמרה שבברה"מ ביתנו חוששים שנתניהו מתחיל להלחץ מתגובת הנגד. ספק אם זה המצב: אמש עמד נתניהו מעל בימת הכנסת ולקח אחריות על הצעת החוק, שכזכור הוא לא טרח לבוא ולהצביע עבורה. הוא, הכריז נתניהו ברהב, זה שדאג להעביר אותה. כדי להבהיר עד כמה הוא רציני בנסיונו להוביל את האספסוף, נקט נתניהו בשיטה החריגה לו ושהיתה שמורה עד כה לחברי הכנסת הימניים יותר: הוא שלח את ח"כ זועבי לסוריה. מסתמן שליברמן ונתניהו אימצו שניהם את סיסמת הפורעים של דניקין, בשינוי קל: "הכו בשמאלנים והצילו את ישראל". עכשיו הם רבים על השלל. בינתיים אץ-רץ לו קומישר החינוך, גדעון סער, ופרסם החלטה על כך שמעתה גם תלמידי גן יצטרכו ללמוד את התקווה ולעמוד דום מול הדגל. ואשר לילדי הגנון הערביים? הקומישר עדיין עובד על זה.

תושבי ישראל, שמשוכנעים ברובם שדמוקרטיה היא שלטון מוחלט של מי שזכה בבחירות – קשה להאשים אותם; קודמיו של סער בתפקיד עשו עבודה נהדרת – עוד לא מבינים מה לא בסדר. הכנסת של נתניהו יכולה להעביר איזה חוק שהיא רוצה, ונראה שזה מסחרר אותה.

יש לאתנוקרטיה היהודית שני עלי תאנה: בג"צ והבחירות לכנסת. אולי הגיע הזמן להוריד את שניהם. על בג"צ כבר דיברתי. הגיע הזמן לדבר על השני. אולי הגיע הזמן להפסיק לשחק את המשחק: על כל חברי הכנסת מן השמאל להודיע על פרישתם מהכנסת. שדני דנון, כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן ושאר נערי נתניהו ישחקו שם לבדם עם חברי הכנסת של קדימה. השיבה לכנסת צריכה להיות מותנית בדבר אחד בלבד: גלילתם לאחור של כל חוקי ה"נאמנות". עד שמסע הרדיפה הרשמי לא יסתיים, צד ב' לא ישחק בתפקיד הקורבן של צד א'. הגיע הזמן לקלקל לברה"מ ביתנו את הגרסה החדשה של המחזה המצליח "משפט ראווה" של הבמאי הידוע אנדריי וישינסקי.

לא שיש לפרוש מן המאבק, אלא שיש להעביר אותו לרחוב: הפגנות, משמרות מחאה, נסיונות לשתק את המדינה (זה עבד לא רע לאחרונה בוויסקונסין) – ולחיסול של הלגיטימציה של המשטר הציוני. בנחמדות נוסח מרצ של חיים אורון לא נגיע לשום מקום, ופסק הזמן הזה מההתמקדות בפעילות פרלמנטרית או משפטית יאפשר לשמאל להתגבש מחדש כמחנה פעיל. יהיה קשה מאד לשווק את ישראל כמדינה דמוקרטית אם נסרב למלא את תפקידנו המוכתב מראש במחזה.

אלא שבשביל זה, כמובן, צריך להפנים שחוק החרם הוא לא עוד חוק – הוא קו פרשת מים. מי שרוצה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, למרות הדוגמא שנתן לנו אלכס מילר, משחק לידיו.

ועוד דבר אחד: חוק החרם מתחיל לשאת תוצאות מבורכות. ג'פרי גולדברג, תומך מושבע של מערכת ה-Hasbara מאסכולת בן דרור ימיני – מתנגד להתנחלויות, אבל מתנגד בעוצמה רבה יותר לכל לחץ על ישראל לפנותן – קורא לעורכי הדין היהודים בארה"ב להחרים את בנימין נתניהו בשל קידום חוק סתימת הפיות. בפרפרזה על לינדון ג’ונסון, אם נתניהו איבד את גולדברג, הוא איבד את היהודים הליברליים. מרצ התנערה גם היא, והתחילה לסמן את מוצרי ההתנחלויות בסופרמרקטים. נאה.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לכל התורמים. אני קורא את מה שאתם כותבים.

הערה מנהלתית ב': מחר תיערך בירושלים צעדת סולדיריות עם הפלסטינים לקראת ההכרזה על מדינה פלסטינית. היא עשויה להסתמן, דווקא על רקע הימים האלה, כהפגנת כוח של המחנה הדמוקרטי בישראל. בואו בהמוניכם.

ולסיום: אני קורא לאזרחי ישראל לצרוך אך ורק מוצרים שנוצרו בתחומי מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

מליאת הכנסת קיבלה אמש (ב') את הצעת חוק החרם, כפי שיצאה מהוועדה ובתוספת שתי הסתייגויות של שר האוצר שטייניץ, שמטרתן הוספת תקנות לחלקים הנוגעים למשרד האוצר בחוק. את רשימת הקברנים של הדמוקרטיה הישראלית אפשר לראות כאן. ראויים לגנאי מיוחד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שדחף את החוק אך נמנע מלהגיע להצבעה, ככל הנראה כדי שיוכל, כחזיר, להציג את פרסותיו ולטעון שהוא כשר; סיעת איסתקלל של אהוד ברק, ביצוגה של עינת וילף, ששמור לה אותו מקום בגיהנום השמור לאלה שנמנעים מבחירת צד בעת משבר לאומי; ולבנימין זאב בגין, שבגד בעקרונות הליברליים של אביו ושלו-עצמו. בפינת החזירות-החריגה-אך-לא-צריכה-בעצם-להפתיע אפשר לרשום את נעים הליכות ישראל, ח"כ אורי אורבך, שצעק לאחמד טיבי "זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948", ואת ח"כ כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, שחזר על הקריאה.

אמש, אחרי שהחוק התקבל, התארגנה תוך זמן קצר הפגנת מחאה ספונטנית בכיכר רבין. למרות השעה, ולמרות ההתרעה החלקית מאד, הגיעו כ-100 בני אדם – היו שאמרו 200, לדעתי היו משמעותית פחות – תוך כשעה. אחת הטענות הנפוצות ביותר שהועלו שם היתה שזה אמנם נורא, אבל בג"צ יציל אותנו ויפיל את החוק. על פי דבריו של ח"כ אחמד טיבי אמש, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח כבר הכינו את העתירה. לפחות בקשר לאגודה, זה לא מדויק: הם עדיין עובדים עליה.

אני מציע לחשוב על זה שוב, ולהמנע מההרגל הפבלובי של השמאל הישראלי לעתור מיד לבג"צ כנגד כל תועבה חדשה. העתירות הללו בעייתיות מכמה טעמים. קודם כל, הן משחקות היטב לידי הימין: הוא יכול להצביע, פעם אחר פעם, על כך שחוקים שהוא מעביר על פי כל כללי המשחק הפורמלי, ושנהנים מתמיכה רחבה בציבור – וגם החוק הזה נהנה ממנה – מופלים על ידי אליטה בלתי נבחרת. אפשר, כמובן, להעלות את הטענה שזה בדיוק תפקידו של בית משפט עליון בדמוקרטיה; אבל הטענה הזו מצריכה ציבור ישראלי שיודע מהי דמוקרטיה שאיננה רק דמוקרטיה של שלטון הרוב, ואין כזה. יתר על כן, הימין – ומתנגדיו של העליון בכלל – מצביעים בצדק על כך שבשום מקום בחוקי היסוד הישראליים לא הוענקה לבית המשפט סמכות כזו, ובהיעדר חוקה או חוק יסוד ברור, יש כאן בעיה קשה מאד. כן, אני יודע שמהלך כזה בדיוק ביצע בית המשפט העליון האמריקני; אבל שם היתה חוקה שהוסכם שהיא עליונה על חוקי הקונגרס או המדינות, וצריך היה למצוא את הגוף שבסמכותו לפרש את החוקה. לישראל, כזכור, אין חוקה. לא במקרה, אגב. כל חוקה היתה צריכה להתמודד עם שאלת השוויון, ומי שזוכר את הדיונים סביב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יודע שבלחץ החרדים, הושמט סעיף השוויון מהחוק. עשרים שנה אחרי, אפשר לומר בבטחון שרוב מוחץ של הישראלים לא יקבל חוקה שקובעת שכל אזרחיה שווים.

הנקודה השניה היא נקודת ה"מה יגידו". לחלק ניכר מהציבוריות הישראלית אין כל כך בעיה עם חוקים כאלה בפני עצמם, אבל הבעיה שלהם היא מה יגיד העולם ומה יקרה לתדמית הישראלית. בן כספית, למשל, שמתחיל לקלוט שהגולם שבנה ("תנועת המרכז" אם תרצו) קם על יוצרו. בג"צ, שבלעדיו הכיבוש לא היה אפשרי ובלעדיו הוא לא יכול היה להפוך לנצחי, הוא חלק מרכזי מהתדמית/תרמית הזו. הוא עלה התאנה של המשטר הציוני. הדוגמא הקלאסית היא ההתקפות של ממשלת שרון נגד ההחלטה של בג"צ לדון בגדר ההפרדה. כשהנושא עלה לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג, פתאום היה לממשלה מאד נוח שיש בג"צ, והיא נפנפה בפסיקה שלו – שאותה תקפה קודם לכן, ושעשתה הכל כדי לא לממש – בהאג.

אז את עלה התאנה הזה, שמאפשר לישראל לנהל אתנוקרטיה בלתי סובלנית במסווה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, צריך להסיר. חוק החרם כבר השיג תוצאות חיוביות: שלום עכשיו, תנועה חלבית, הודיעה לראשונה בתולדותיה שהיא קוראת לחרם על מוצרי ההתנחלויות. זה לקח 20 שנה בערך, אבל המתנחלים הצליחו. הרבה מאד אנשים, שקודם לא היו מודעים לנושא, מודעים לו הרבה יותר עכשיו. אחרי שנים שהמתנחלים פעלו מאחורי הקלעים לסיפוח ישראל ליהודה, הם עכשיו פועלים בגלוי, ובמלוא הקיטור. החרם מפחיד אותם, אבל לא רק הוא: חבר הכנסת דב חנין דיווח היום שהכנסת תצביע בשבוע הבא על ההצעה המתה-לכאורה של חברת הכנסת פאינה קירשנבאום להקמת ועדת חקירה לארגוני השמאל. בלשונו של חנין, "מדובר במנגנון קטלני לדמוקרטיה – ועדות חקירה לארגונים ופעילים פוליטיים תחקור רק את הלגיטימי ובעצם תרתיע אזרחים מלהיות מעורבים. בהצבעה הראשונה על הקמת ועדות החקירה היינו מעט מתנגדים. היום ברור לציבור כולו שמדובר ברדיפה פוליטית מהסוג הישן של הסנטור ג'וזף מקרתי. אני קורא לציבור לשוב ולהשמיע את קולו בעוצמה. המרחב הדמוקרטי בישראל מצטמצם מיום ליום, ואם לא נצא כולנו עכשיו להגנת הדמוקרטיה – לא תישאר דמוקרטיה להגן עלינו."

על כן מה שאנחנו צריכים הוא לא פלסטר נוסח בג"צ, אלא כריתה של האיבר הנגוע. אסור ללכת לבג"צ – צריך ללכת אל האיחוד האירופי, שותף הסחר הבכיר של ישראל, ולהודיע לו שהדמוקרטיה הישראלית גוססת, ושהגיע הזמן לסנקציות על המדינה היחידה בעולם שמנהלת כיבוש. האיחוד כבר דורש את סימונם של מוצרי ההתנחלויות, כך שזו דרישה סבירה למדי. חרם אירופי על ישראל, הפסקת חגיגת הכיבוש, יאלץ את הישראלים לשלם בפומבי בפעם הראשונה את מחיר ההתנחלויות. הם, כמובן, משלמים את המחיר מזה זמן רב, אבל לא מודעים לו. אחרי כמה צעדי מחאה אירופאים, אי אפשר יהיה להתעלם יותר ממחירן של ההתנחלויות. המתנחלים, שכבר כך מקימים ארגוני קש כדי לדבר אל הישראלים, יגלו במהירות שהם הפכו להרבה, הרבה יותר מצורעים. זה לא צריך להיות מסובך: דרישה מכל ישראלי שמגיע לאירופה הוכחה לכך שהוא לא נהנה מחוק החרם. או, בלשון מנומסת פחות, הוכחה לכך שהוא לא גר בשטחים הכבושים.

זה יהיה אירוני מאד, ומספק מאד, אם דווקא חוק החרם הוא זה שיקבור את ההתנחלויות. לשם, כלומר לשלילת הלגיטימציה של מדינת כל יהודיה, צריך לכוון. לא לעוד פסיקה של בג"צ ב-2023 שתגיד שזה בעצם לא בסדר.

ובינתיים, נקרא לתושבי מדינת ישראל לרכוש מוצרים שיוצרו בתחומי מדינת ישראל, כי יותר מזה, החל מהבוקר, אסור לכתוב.

ועוד דבר אחד: אחד הסיפורים המשונים ביותר השנה מופיע בכתבה הזו של טמקא, במה שנראה כמו נסיון להפליל את הפעיל והטייס בדימוס יונתן שפירא. בקצרה, מישהו טוען שהוא מצא בפח זבל פריטים צבאיים של שפירא, ואשר על כן הוא העביר אותם לחבר הכנסת מיכאל בן ארי (כהנא חי). שפירא מציין שהוא לא היה בצה"ל כבר שמונה שנים, ואיכשהו הרעיון שקסדת טייס של שפירא ישבה באיזה בוידעם שמונה שנים ונמצאה פתאום על ידי תומך כ"ך בעייתי משהו. דובר צה"ל אמר שהוא בודק את הטענה של שפירא. עדכונים יבואו לכשיהיו.

(יוסי גורביץ)

בבית הספר שבו הורתי בשלוש השנים האחרונות, כאשר נפרדים התלמידים בסוף כיתה ט' מחטיבת הביניים, הם מעלים מופע בפני תלמידי הכיתות הנמוכות יותר ובפני הוריהם, ומפיקים אלבום תמונות למזכרת. צילומי האלבום נתקלים בכל שנה בקושי: התמונות הם של שלושה-ארבעה תלמידים יחד, ותמיד יהיו ילדים שאף אחד לא רוצה להצטלם איתם. בכל כיתה, זאת יודעים כולם, יש את הפחות "מקובלים". המחנך/ת בשלב זה צריך/ה לשכנע תלמידים אחרים להצטלם יחד איתם, בתמונה שעבורם תשאר להם למזכרת "לנצח".

לפעמים המחנך/ת מצליח/ה, ואז הכל טוב. אבל לפעמים יש צורך לאיים שאם אף אחד לא יצטלם עם הילדה הדחוייה (נניח), אז אף אחד לא יצטלם. או אז כמה תלמידים מקריבים את עצמם, והסדר שב על כנו. מיותר לציין שהשימוש באיום הזה הוא כבר כישלון חינוכי – ראשית משום שהגענו אל סוף השנה במצב שבו הדחייה של אותו תלמיד או תלמידה הם עד כדי כך חמורים. שנית משום שלא ניתן היה לשכנע את האחרים להתגבר על הסלידה שלהם, והיה צריך לאיים בסנקציות.

אתם אולי כבר מבינים מה הנמשל כאן. מפעל ההתנחלויות הוא אותו ילד דחוי, שאף אחד לא רוצה להצטלם איתו. אחרי ארבעים שנה הוא עדיין לא מקובל, בלתי-כריזמטי בעליל, למעשה מנודה חברתית. ומכיוון שלמורה, כלומר לממשלה, יש אינטרס שכן יצטלמו איתו, ומכיוון שהיא לא מצליחה לשכנע שהוא דווקא אחלה חברמ'ן ובעצם ממש "קול" (המלחמה ב"דה-לגיטימציה" לא ממש נושאת פרי, למעשה להפך), היא צריכה לאיים. חוק השתקת החרם החדש הוא סוג כזה של איום.

מפעל ההתנחלויות, עם כל הצלחתו לתקוע מקלות רציניים בכל הסדר עתידי שיכול להוביל לאיזשהו סוג של עצמאות פלסטינית, הוא כישלון ענק. אחרי ארבעים שנה ומאות מיליארדי שקלים, נמצאים בשטחים פחות מ-5% מאזרחי המדינה. גם מתוך אלו, רבים הם חרדים שחיפשו דיור זול לא רחוק מירושלים, או מעמד ביניים שחיפש איכות חיים במחיר מופחת. ההתנחלויות סובלות ממוניטין נורא, ודאי בעולם המערבי כולו, וגם כאן בארץ. על אף מאמצי ממשלות רבות, ההתנחלויות נותרו הילד הדחוי של מדינת ישראל.

יש לכך סיבות רבות, וודאי לא כולם מוסריות-עקרוניות. אני מניח שעבור רוב המסתייגים מהשתתפות במפעל ההתנחלויות העובדה ששכיניהם לא יזכו לאותם זכויות אזרחיות כמוהן לאו דווקא היא שמפריעה. אולי עצם הקונטרוברסליות של הכיבוש, אולי צביעת הפרוייקט בגוונים משיחיים-פנאטיים-דובון+כיפה+עוזי, אולי סתם חוסר רצון לחיות בפריפריה. כך או כך, רוב הישראלים לא ממש רוצים להתקרב לילד הזה.

אבל זה לא נגמר שם. יש לזכור שהתלמידים בבית הספר לא רוצים להצטלם עם הילדים הפחות מקובלים מסיבה אחד ברורה: כל קישור בינם לבין האחרונים ידביק גם אותם בריח הדחייה. ואת הריח הזה קשה מאוד להוריד. כך, למעשה, הימין הישראלי כיום נדבק ברשימו הזה של הדחייה, של האנטי-מקובלות. נכון, "גוש הימין" שולט שלטון מבוסס ויציב. אבל שימו לב שלפני כל בחירות הוא מבטיח שלום. ונכונות לפשרות. וכולם יודעים מה זה אומר: פרידה מהילד הדחוי.

ושימו לב מה קורה לתנועות חברתיות ימניות כיום. תנועות כאלה חייבות להסתיר את ימניותן. כך "אם תרצו" היא אך ורק תנועת מרכז, ואוי למי שיאמר אחרת. כך "ישראל שלי" (שפתחה בקמפיין נגד גלי צה"ל) מציבה תדמית כל-ישראלית, כאשר לכל דבר ועניין היא זרוע ביצועית וממומנת של מועצת יש"ע. התנועות האלה צריכות להסתתר מהימין כדי להצליח חברתית. אסור להם להיות מזוהות עם הימין, שבעצמו מזוהה עם הילד הדחוי. כי מפעל ההתנחלויות הוא עד כדי כך לא מקובל, עד שזיהוי לא איתו, אלא עם חברים שלו, יכול להפוך אותך ללא מקובל.

חוק השתקת החרם מנסה להילחם – בגמלוניות, בחוסר-חן איום – בדחייה הגורפת הזאת של ההתנחלויות. אסור לומר שום דבר רע על הילד הדחוי. אולי ככה הוא בסוף יהיה מקובל. מנסיוני כמורה אני יכול לספר לכם שזה לא יקרה. באיומים לא משיגים הכרה, ודאי לא חברות. אחרי הצילום המשותף התלמידים מתרחקים שוב מאותו ילד, ולא כדי להתראות אחרי שעות הלימודים. הם לא מחבבים אותו יותר. הם לעולם לא יחבבו אותו. למעשה, כעת הם נושאים בלבם טינה נוספת כלפיו, על כך שהכריחו אותם לסבול אותו.

והילד הדחוי, גם הוא הולך לדרכו, בודד יותר מתמיד, דחוי יותר מתמיד. גם הוא נושא בלבו טינה, כלפי התלמידים האחרים כמובן, אבל כעת גם כלפי המורה, על שכך היתה צריכה להשתדל כדי להציל את כבודו, ובעצם בכך רק הלבינה את פניו ברבים, ובצורה עמוקה מאוד השפילה אותו.

(תומר פרסיקו)

בדרבונו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו – לא לשכוח, לא לסלוח – צפויה הכנסת להעביר בשעות הקרובות את חוק החרם. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב יועבר החוק ותוך כמה ימים (אחרי הליכים פורמליים של חתימת הנשיא, והוא יחתום, ופרסום ברשומות) אסור יהיה לקרוא להחרמת מוצרי ההתנחלויות. על החוק כתבתי בהרחבה כאן.

אני מודה ומתוודה שחלפה במוחי המחשבה על התרסה פומבית כנגד החוק הזה, וקריאה לחרם על מוצרי הקולוניות שלנו בשטחים הכבושים גם אחרי שהוא יעבור. מקסימום, אמרתי לעצמי, נשב חודש בכלא. יש דברים גרועים יותר, וסביר שצעד כזה גם יעשה את שלו מבחינת דעת הקהל העולמית.

אלא שבירור משפטי העלה שלא זה המצב. החוק הופך את החרם על מוצרי המתנחלים לעוולה אזרחית, לא פלילית. המשמעות היא שאתה חשוף לקנסות גבוהים, לא למאסר. יתר על כן, החוק מאפשר לכל מתנחל ומתנחל לתבוע אותך. כלומר, גם אם הצלחת לשלם לעורך דין, הלכת לבית משפט וניצחת, מיד תגיע קרציה חדשה, עם כתב תביעה משלה. אז כן, אם תנצח בפעם הראשונה, יהיה לך תקדים לנופף בו, אבל עדיין תצטרך לבלות את שארית ימיך בהגשת מסמכים לבית המשפט ובתשלום אגרות. אין שום דבר דומה לזה בחוקי מדינת ישראל.

דב חנין העיר שהחוק יוצר מקומות קדושים חדשים – ההתנחלויות, שעליהן אסור לומר שום דבר שלילי. בינתיים מותר, אז נאמר זאת: ההתנחלויות הן עלוקה על גופה של מדינת ישראל. מעבר לנזק הכלכלי העצום שהן גורמות לה, הן שוללות את זכות קיומה, הופכות אותה למדינת אפרטהייד, ומחישות את קיצה. כל ישראלי טוב צריך מעתה להמנע מצריכת מוצריהן. בקרוב אסור יהיה לומר את זה – אבל אי אפשר לאסור על החרם עצמו, רק על הקריאה לו.

בכנסת נאם היום גלן בק, ליצן הרודיאו של הימין מזיל הריר בארה"ב. בק, שהיה פסיכי מדי אפילו עבור רשת פוקס – אם כי לא, כמסתבר, עבור ארי שביט – התקבל בהתלהבות על ידי הימין הסהרורי שלנו, מציפי חוטובלי ועד נסים זאב וברוך מרזל (עמי קאופמן צייץ חי מהאירוע). בק, אירונית, נאם על מאבק בדה-לגיטימציה. קשה לחשוב על מחזה סהרורי יותר – פרלמנט שמעניק לגלן בק במה, חופר תחת הלגיטימציה של עצמו.

יש לקוות שחוק החרם, לכשיעבור, יחסל סופית את שאריות הלגיטימיות של מדינת ישראל, ויביא לכך שרק טיפוסים כמו בק יקבלו אותה. רוב הישראלים אינם מודעים לכך שישראל מסמנת את מוצרי ההתנחלויות, כאשר היא מייצאת אותם, משום שאחרת האיחוד האירופי לא היה מוכן לרכוש מוצרים ישראלים. חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) שוקדת כעת על חוק לסימון מוצרי ההתנחלויות, כדי שגם אזרחים ישראלים יוכלו לקבל את המידע שזמין לכל אזרח באירופה ולפעול על פי מצפונם. סביר שהחוק של גלאון, בניגוד לחוק של זאב אלקין, לא יעבור; אבל הוא יתחיל דיון בישראל. יש לקוות שהתגובה האירופית לחוק הישראלי תהיה בחינה מחדש של הסכמי הסחר של האיחוד עם ישראל, מה שעשוי לספק לישראלי הממוצע, שמודאג רק ממחיר הקוטג', לחשוב שוב על המחיר שהוא משלם עבור ההתנחלויות.

ההתנחלויות לא יוסרו עד שהישראלים ישלמו את מחיר הכיבוש. כרגע הם לא מרגישים אותו. יש לקוות שחוק החרם, באופן אירוני ובלתי מודע לעצמו, יאלץ אותם לעשות בדיוק את זה. זכרו היטב את האנשים שיצביעו עבורו הערב, ואת האנשים שצפויים להתחמק מההצבעה: אלה האנשים שתמכו בחיסולה של הדמוקרטיה הישראלית.

(יוסי גורביץ)

כתריאליבקה שעל הים התיכון היתה כמרקחה השבוע, עקב ה"מטס" – הכינוי השגוי לכוונתם של פעילים פרו פלסטיניים, שניסו והצליחו לחשוף ועלם את השקר הישראלי הבוהק, על פיו ישראל לא שולטת בגדה המערבית ויש לפלסטינים מידה מסוימת של שלטון עצמי. למרות אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, מי שמודיע עם הגעתו לנתב"ג שהוא מתעתד להגיע לגדה, מגורש.

היללה של מערכת ה-Hasbara הישראלית היתה שמדובר ב"פרובוקציה". בכלל, ישראל חשה מאוימת מאד מפרובוקציות: משרד ה-Hasbara (שמסתתר באנגלית תחת השם האורווליאני Ministry of Information) סירב לאחרונה להתכחש לאחריותו לעוד סרטון מזעזע, שהפעם רואים בו שחקנית שמגלמת היטב את ישראל ההיסטרית והטראומטית מסרבת לקבל טיפול. הסרטון הדרמטי מסתיים בהכרזה שהמשט הוא "פרובוקציה נגד ישראל".

ודאי שהוא פרובוקציה. גם ה-Flytilla היתה פרובוקציה. אבל, כמובן, אלה לא הפרובוקציות היחידות בהיסטוריה. גם הספינה הידועה בכפל שמותיה – אקסודוס ויציאת אירופה – היתה פרובוקציה. היא נועדה להביך את השלטון הבריטי בפלסטינה ולהשפיע על ההצבעה באו"ם על הקמתה של מדינה יהודית. זו היתה פרובוקציה גסה הרבה יותר – הנמצאים על הסיפון התעמתו קשות על המלחים והנחתים הבריטים שבאו לפנות אותם. מאוחר יותר, החמירו הגורמים הציונים את הפרובוקציה בכך שהפעילו לחץ על הנמצאים בספינות הגירוש שלא להסכים לכך שיחזירו אותם לצרפת, כדי לאלץ את הבריטים להשיב אותם למחנות העקורים בגרמניה ובכך להביא את הפרובוקציה לשיאה.

זו, כמובן, לא היתה הפרובוקציה היחידה בהיסטוריה. האלפים הרבים שצעדו עם מרטין לותר קינג בסלמה ביצעו פרובוקציה ועבירה על חוקי ג'ים קראו. כך עשו גם הקדושים המעונים ששילמו בחייהם על העזתם לרשום שחורים להצבעה בדרום. קורות הסופרג'יסטיות הבריטיות עמוסות במעשי פרובוקציה – מהכרחת המשטרה לנקוט אלימות כלפי נשים, עבור בהכרחת שירות בתי הסוהר להאכיל שובתות רעב בכפיה, וכלה באמילי דייויסון, שהשליכה את עצמה במחאה לרגלי סוסו של המלך בדרבי של 1913, נדרסה למוות והרסה לכל הצופים את מצב הרוח. אפשר להרחיק ולומר שימיה של הפרובוקציה הן כימיה של "פרישת הפלבאים", המהלך המיתולוגי שהבהיר לפטריקטים הרומאים שבלי פלבאים קצת קשה יהיה לבנות אימפריה, ואילץ אותם לוותר בהדרגה על שליטתם הבלעדית ברפובליקה.

אין שם דבר שלילי בפרובוקציה. לעיתים קרובות היא מרגיזה, אבל זה בדיוק תפקידה: לחחריד אנשים משלוותם, לומר להם שבעוד שהם נהנים מהמשטר הקיים, יש אחרים שסובלים ממנו. הצורך בפרובוקציה נובע מכך שהמשטר הקיים, כמעט כל משטר קיים, מצליח להנציח את עצמו באמצעות שליטה על מרכזי הכוח – החוקתי, המשפטי והאכיפתי. שינוי של עוול לא יתרחש, ברוב גדול של המקרים, בלי פרובוקציות.

כשמדינה אוסרת על פרובוקציות, או כאשר משטרה מעדיף להתקיף את עצם קיומה של פרובוקציה ולא לדון במה שעומד מאחוריה, פירוש הדבר הוא שהמשטר מפחד להתמודד עם העובדות. בישראל, למרבה הצער, המשטר הציוני מצליח גם לעורר את האספסוף נגד הפרובוקטורים: מפגינים ישראלים בנתב"ג, שבאו לברך את הפרובוקטורים של המטס בהגעתם, מצאו את עצמם עצורים – וטוב שכך, שאם לא כן היה האספסוף היודו-ציוני עושה בהם שפטים.

האווירה בנתב"ג בימים האחרונים, בעידודה הנמרץ של הממשלה, דמתה מאד לאווירה שבה נערכה ההתקפה הקטלנית על צעדת שלום עכשיו, שבה נרצח אמיל גרינצוווייג: אווירה של אי סובלנות קיצונית כלפי מחאה. אז, לפחות, ניתן היה לתרץ את הדברים בכך שהיתה מלחמה, הפלישה הישראלית השניה ללבנון. היום אין תירוץ כזה: הממשלה מלבה היסטריה כנגד מתנגדיה, ומנסה להטיל אימה על מפגינים ו"פרובוקטורים". רצוי להזכיר אילו ממשלות ראו בפרובוקציה מעשה שראוי לענישה, ושהכניסו "פרובוקטורים" לרשימת אויבי האומה: הדיקטטורות הקומוניסטיות.

כשזוכרים את זה, ברור שכל פרובוקטור הוא פטריוט גדול הרבה יותר מכל תומך אוטומטי של המשטר הציוני.

ועוד דבר אחד: ביום שני, צפוי הפרלמנט של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון לקבל את החוק שיאסור חרם על מוצרים מישראל ומההתנחלויות. למחרת, צריך כל אדם מצפוני להכריז על כך שהוא יחרים מוצרים כאלה. וכן, גם זו תהיה פרובוקציה.

(יוסי גורביץ)

עמיר פרץ אמר אמש שהוא יסרב בעתיד לקבל את תפקיד שר הבטחון.

כאילו שמישהו יציע לו אותו.

* * * * *

עמיר פרץ היה כנראה האכזבה המהירה ביותר בהיסטוריה שבעת האכזבות של הפוליטיקה הישראלית. אחרי שנים שמפלגת העבודה נשלטה על ידי פרס, ברק, פרס, בן אליעזר, מצנע, ופרס, הגיע עמיר פרץ, הסב לפרס את התבוסה האחרונה והמשפילה בתולדות הזיקית הפוליטית הזו, ושלח אותו אל קלונו הסופי כאיש קדימה. פרץ אמר אז דברים מדהימים: הוא השווה בין זכותם לשלום של ילדי שדרות וילדי עזה, ואף אחד לא יכול היה לגעת בו: הוא גר שם. למרות העריקה הבזיונית של שלישיית הבוגדים פרס, איציק ורמון, ולמרות הקמתה של מפלגת הגמלאים, חביבת הרגע של האדישים פוליטית, פרץ הצליח להשיג 19 מנדטים. אחר כך, כידוע, הוא נפל למלכודת, קיבל את תפקיד שר הבטחון, מלחמת לבנון פרצה וההבטחה הגדולה נגוזה בעשן. אפילו ברק נדרש ליותר זמן כדי לזמבר כך את בוחריו, אם כי הוא זרע הרבה, הרבה יותר חורבן.

מאז מנסה פרץ, שוב ושוב, לתרץ את אירועי שלושת החודשים ההם של קיץ 2006, ללא הצלחה. כוונותיו רצויות. מעשיו, קצת פחות.

* * * * *

נפגשנו אמש, שורה של בלוגרים משחרים לטרף, עם פרץ. קודם לפגישה, ומאוחר מכדי שיהיה לנו מספיק מידע מספיק ברור כדי שנוכל להתייחס אליו במהלכה, פלט פרץ את השטות על ה"שמאלנים שותי האספרסו". מעבר לעלבון המיותר לפלג שהצביע עבורו ב-2006 ושעשוי היה, במאמץ, להצביע עבורו גם הפעם, ההתבטאות הזו הצביעה על הניתוק של אומרה. אספרסו? באמת? זה מה שיש לך לומר? "נוער האספרסו" הוא ביטוי גנאי משנות החמישים, שנבע מטינתה ההיסטורית של הציונות – במיוחד תנועת העבודה – לערים ולאורבניות. הביטוי היה כל כך רטרו, שלרגע ניתן היה למצמץ ולחשוב שפרץ הפך להיפסטר.

אבל זו לא היתה אירוניה מודעת לעצמה. מותר לנחש שזה היה נסיון נואל לקושש קולות מן הימין על גבם של מצביעים שפרץ מעריך שתומכים בשאר המועמדים במפלגה, כלומר אבודים מבחינתו – מצביעי הרצוג או יחימוביץ', למשל.

* * * * *

הפגישה לא הלכה טוב. פרץ התחיל אותה במונולוג ארוך, שהתמקד בימיו בצבא ואחר כך בשדרות – כלומר, אירועים שהם בני שלושים עד ארבעים שנה. אף שהוא הודה ששגה כאשר קיבל את תיק הבטחון – אם כי הוא טען שלא היתה לו ברירה – נראה שהוא די מתגעגע. הלשכה שלו מעוטרת בדגם זכוכית טנק, אביר (עם חרב שבורה למראה), תמונה של מטס חיל האוויר מעל אושוויץ, ושאר מזכרות. באמצעות המונולוג, הוא ניסה לנטרל את השאלות הקשות שידע שעומדות להגיע. זה לא הלך.

התשובות היו מתחמקות, לעיתים – כפי שהבחין איתמר – שגויות עד שקריות, מתגוננות, תוקפניות. הוא היה אגרסיבי מאד כלפי רחביה ברמן, שנעץ את שיניו כבולדוג בשאלה מדוע הסכים פרץ לקבל את משרד הבטחון ולא ניהל משחק פוקר ראוי לשמו מול אולמרט; זה האחרון הרי לא יכול היה להקים ממשלת מרכז-שמאל בלעדי העבודה. את ליהי הוא שאל בפטרנליזם בוטה אם היא בכלל נולדה בתקופה שהוא דיבר עליה (תחילת שנות השמונים, כמדומני). לשאלה שלי, מדוע להצביע למפלגת העבודה כאשר נציג בולט של הקוד הגנטי שלה הוא בוז'י הרצוג, שעוד לא ראה ממשלת ימין שהוא לא אהב, הוא ענה פחות או יותר ב"אז אל תצביע". כשהאני זוביידה קרא לו לזרוק את הממסד הישן של המפלגה לכלבים, בדיוק בגלל אותו מטען גנטי, ולהצהיר על כך מראש, לפני הפריימריז, הוא חייך ולא ענה.

נשארתי אחר כך לשיחה עם היועצים שלו, חזרתי על כמה מהבעיות שיש לי עם התנהלותו במלחמת לבנון – היציאה החפוזה למלחמה, העובדה שיצחק גרשון יכול היה לסרב פקודה בזמן מלחמה ולצאת מזה בלי עונש, שלא לדבר על כיתת היורים שהוא היה ראוי לה – התוצאה היתה התנשאות זחוחה: תחילה אמירה שפרץ כבר ענה על השאלות האלה בעבר; אחר כך שאלה האם קראתי את החלק הסודי של דו"ח וינוגרד ורמיזה, שדחיתי מיד, שאם לא קראתי אותו, אינני יכול לשפוט מה קרה שם; ואחר כך שאלה בוטה האם שירתתי בכלל בלבנון, כשהעוזר טוען שהוא דווקא כן, כצנחן. מה זה קשור, לא ממש הבנתי. אני מניח שאם הייתי נשאר שם עוד קצת, היתה עולה השאלה האם בכלל שירתתי בצה"ל.

עוזריו של פרץ טענו בלהט שהוא לא יכול היה להיערך למלחמה שפרצה בהתרעה, לדבריהם, של שבועיים; רחביה ברמן ואנוכי הצבענו על כך שכל המלחמות בישראל – להוציא מלחמת סיני ב-1956 ומלחמת לבנון הראשונה, שתוכננו מראש על ידי ישראל – פרצו בהתרעה של שבועיים. זה המצב כאן. מי שלא יכול להיערך לכך, שלא יקח את תפקיד שר הבטחון.

לא, כאמור, שיש סיכוי שהמצב הזה יחזור על עצמו. הזדמנות כזו מפספסים רק פעם אחת.

הבהרה מראש: אני לא תומך באף מועמד בפריימריז של מפלגת העבודה. מבחינתי היא זומבי חולני שהגיע זמנו להתפגר סופית, ושעצם קיומו מונע שידוד מערכות במה שנשאר מהשמאל הישראלי.

ועוד דבר אחד: בעוד הטמטום הישראלי מול ה"מטס" מגיע לשיאים נדירים – על כך, אולי, מחר – מזכיר לנו עקיבא אלדר שהמשטר הציוני נקט באמצעים חריפים נגד מחאה לא-אלימה כבר בשנות השמונים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אמא'לה, פרובוקציה: בשעות אלה מתמודדת ישראל עם מצב חירום מהקשים בתולדותיה: מאות מטובי אנשינו, מוסווים כשוטרים, מציפים את נמל התעופה בן גוריון בנסיון להתמודד עם פלישה מסוכנת. הפולשים, צוררים אנטישמיים ערמומיים, מנשרים קלו, משועלים חכמו, מתכוונים להגיע לישראל – ולומר עליה דברים רעים. ערפל קרב אופף את אזור לוד; יש שמועות שכמה מן הפולשים הצליחו לחמוק מן הרשת שנטוותה סביבם, והם עושים כעת את דרכם לקראת פיגוע Hasbara איכותי.

מה שמכונה "המטס" הוא בעצם כמה מאות פעילים פרו פלסטיניים, שתכננו להגיע לנתב"ג ובמקום לעשות את מה שהם עושים בדרך כלל, קרי לשקר ולומר שהם באו לשם תיירות, לומר שהם באו לביקור בפלסטין. המטרה היתה לאלץ את ישראל לגרש אותם, ולחשוף בכך בפומבי את העובדה שישראל שולטת לחלוטין על השטחים הפלסטיניים, שהם בעצם מובלעות שלה.

ההצלחה היתה מעבר לכל המשוער: לא רק שישראל גירשה אותם, ובכך סיפקה להם את מבוקשם, היא גם נכנסה להיסטריה. ישראל של בנימין נתניהו ואיילת שקד, לכאורה זקופה וגאה, היא עלה נידף ברוח. ממשלת ישראל יצרה קשר עם מדינות זרות, בנסיון למנוע את כניסתם של הפעילים. היא מתנהלת כאילו היא עומדת בפני התקפת קומנדו. ראש הממשלה נתן תדרוכים מיוחדים וסיפק פקודות לשר לבטחון פנים. ישראל, מעצמה אזורית שחמושה בנשק גרעיני, חוששת ממה שיקרה אם כמה מאות פעילים יגיעו לשטחה ויגידו שהם תומכים בפלסטינים. את ההפגנה הזו מוכרחים להפסיק.

ספק אם יש פעולה כלשהי שיכלו הפעילים לנקוט, שהיתה פוגעת כל כך בלגיטימציה של ישראל. מדינה דמוקרטית-עאלק, שהרעיון של הפגנה נגד מדיניותה מכניס אותה להתקף, רק תזכיר לכולם שהיא בעצם לא דמוקרטית. שכבר 44 שנה היא כובשת עם אחר ומפעילה משטר אפרטהייד, ושהיא נמצאת בשלב המק'ארתיסטי ביותר בתולדותיה. ככל שנתניהו ושקד מצווחים על "דה לגיטימציה", הם שומטים יותר את הלגיטימיות של ישראל. מדינות חופשיות אינן מתנהלות כך. והעולם רואה.

אירונית, השוטרים הונחו לפעול "כאילו שאתם ב'אח הגדול'", כלומר כאילו כל העולם מסתכל עליהם. שימו לב להנחת היסוד על התנהגותם היומיומית של שוטרי ישראל שניצבת שמאחורי ההנחיה הזו.

שב"כניק כלשהו מתהדר בטחולי: מה כבר אפשר לומר על הגרוטסקה של פרשת הגוויות של הימים האחרונים? שההשתלבות הישראלית במרחב כבר הושלמה? שהגענו, אחרי שנים של מאמצים, לרמת עיוורון מוסרי שתאפשר לחמאס ולחיזבאללה להנהן בהסכמה?

מעבר לתרגילים המסריחים של ברק נגד נתניהו, מעבר להכרזות התרנגול ממשרד החוץ, נשארנו עם עובדה עגומה במיוחד: אחד הטיעונים נגד החזרת גוויותיהם של מחבלים למשפחותיהם היתה החשש ממה יחשבו המשפחות השכולות. מסתבר שהתפיסה של מערכת הבטחון, או לפחות חלקים ממנה, היא שהשבת גופה של אויב היא משהו שיפגע ברגשותיהן של המשפחות השכולות. כלומר, שהנימוס הבסיסי ביותר בתנאי המלחמה פוצע את הנפש, לא מתיר לה מנוח.

זה מזכיר את השתוללותו של אכילס, אחרי מותו של פטרוקלוס. אבל ההשתוללות הזו היא חריגה מהסדר הטבעי, סוג של היבריס, ואכילס מציית לצו האלים להחזיר את גופת הקטור. מה שהומרוס תפס, כבר במאה השמינית או השביעית, כעבירה על חוקי הטבע, הופך 28 מאות לאחר מכן למדיניות רשמית של ישראל. בחילה.

הם מפחדים: ועדה של צה"ל בוחנת כעת את הרעיון לטשטש את פניהם של קצינים, כדי למנוע מהם מלעמוד לדין בחו"ל. העיתונות תצווה שלא לפרסם את פניהם, ולא לציין את שמם אלא רק את האות הראשונה בשמם.

מעבר להנחה הבסיסית שהעיתונות הישראלית כל כך מאולפת שהיא תציית ללא היסוס, שהרי קשה יהיה להפעיל את הצנזורה – האמונה על כלל "פגיעה ברורה ומיידית" בבטחון לשם איסור פרסום – לשם כך, חשוב לציין שהנחת היסוד של צה"ל כעת היא שהקצינים שלו יהיו חשודים בעתיד בפשעי מלחמה. במקום לנסות ולמנוע אותם, הוא מעדיף לשפר את סיכויי הבריחה מן הצדק של אנשיו.

פעם זה היה מפתיע.

עדכון: בעקבות החשיפה הציבורית על כוונתם של בוגי "משה" יעלון, אלי ישי ואבי "הבוזז" מזרחי לחלוק כבוד לדב ליאור, הם נסוגו בהם מכוונתם. כל השלושה נמנעו מלנמק את אי הגעתם. עדיין יש אפשרות להשפיע בישראל, אבל צריך לזכור היטב, למשך שארית הקריירה הפוליטית של שלושת הליצנים האלה, את תמיכתו של מי הם מחפשים.

(יוסי גורביץ)

בכל פעם שדב ליאור, הספר החביב עליו ושאר הכנופיה עולים לכותרות, אומרים לנו שאין ממה להתרגש – מדובר בשוליים קיצוניים ולא חשובים. האמנם?

נרג מתנחלים מדווח שמחר ייערך טקס הוקרה לדב ליאור, שבו הוא יקבל את תואר "יקיר ההתיישבות". זה בפני עצמו לא מפתיע: המתנחלים תמיד אהבו את הסוג הזה של יריקה בפומבי על הממשלה שמקיימת אותם, עוד מימי "עוצו עצה ותופר" של סבסטיה. מה שבכל זאת קצת מפתיע הם האורחים: בוגי "משה" יעלון, אלי ישי – שניים משרי הממשלה שאמורה להיות אמונה על אכיפת החוק – ואלוף פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי.

נוכחותם של יעלון וישי היתה מפתיעה במדינה נורמלית, אבל לא בישראל. ישי הוא כנראה השר הימני ביותר בממשלה. יעלון בנה את עצמו על ידי התחנפות לקהל המתנחלים תוך הוקעה של הציבור החילוני והשמאלני. לשני אלה אין בעיה אידיאולוגית להופיע לצד מבוקש לחקירה, שמקהיל את חסידיו נגד חקירתו.

אבל מה עושה שם גנרל במדים? למה אבי מזרחי, שחייליו הם אלה שנאלצים להתמודד עם בריוני המתנחלים, מוצא לנכון להשתתף בטקס שמכבד את האב הרוחני של הפוגרומצ'יקים? כנראה שמזרחי למד יפה את לקחו של יעלון, וכעת גם הוא חושב על הקריירה השניה שלו, פוליטית ללא ספק. אולי הצמדות למתנחלים תצליח להעלים את הכתם של מלחמת לבנון השניה, שבה נכשל כל כך בתפקידו כראש אט"ל, עד שהיה צריך להודיע שהוא מתיר ביזה מוגבלת. אלופי פיקוד מרכז למדו מזמן שמי שמתעסק עם המתנחלים, ישלם על זה. האחרון שניסה, למיטב ידיעתי, היה מצנע. וזה באמת היה מזמן. במצב שבו הצבא והמתנחלים הם בעצם אורגניזם אחד, כפי שיעידו ה"מאחזים" שמוקמים ומיד מקבלים סיוע צבאי, גם נוכחות של גנרל בכיר בטקס הצדעה לאדם כמו ליאור לא צריכה להפתיע.

רק שלא יספרו לנו אחר כך של"לרבנים הקיצונים אין השפעה". אנשים נטולי השפעה בדרך כלל לא זוכים לביקורים של שרים וגנרלים. הם חשים איפה הכח, ומתמגנטים אליו.

(יוסי גורביץ)