לפני כשבוע ומשהו, בשיא היובש, היתה ידיעה על כמה רבנים ודוגמנית שעלו השמימה בבלון פורח, ובגובה של אלף רגל החלו להתפלל את תפילת הגשם. הדוגמנית, כמובן, היתה שם כדי למשוך את תשומת הלב של התקשורת, אחרת הסבירות ששטיק של כמה קבליסטים לא היה מעניין אף אחד. התגובה הראשונה שלי למקרא הידיעה התמוהה ההיא היתה "אולי ישן הוא, ויקץ". אחרי הכל, אם אתה מקבל את עיקרי הבסיס של היהדות, אלוהים יכול לשמוע אותך – ולהתעלם, ברוב מוחלט של המקרים – מכל מקום. הצורך בטיסה ובקרבה לעננים הוא אלילות מובהקת.

אתמול, שידר ערוץ 2 ידיעה תמוהה לא פחות. הוא ליקט את האמונות התפלות שנפוצו בקרב הטוקבקים באתרי החדשות, ותהה אם יש קשר בין ההפטרה שנקראה בשבת, העוסקת באליהו הטובח בנביאי הבעל (משום צוטט הפסוק קודם לכן) ובין השריפה בכרמל. זאת משום שבהפטרה מופיעים הפסוקים הבאים מפרק י"ז של מלכים ספר א': "ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות אכלי שלחן איזבל… (כ"ט) ויהי כעבר הצהרים ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול ואין ענה ואין קשב… (ל"ח) ותפל אש יהוה ותאכל את העלה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים…". שימו לב לדילוג המהיר על כל מה שבין פסוק כ"ט לפסוק ל"ח. זו עשויה להיות תוכחה לא נעימה לעובדי אלילים. לא שיש הבדל ניכר בין עדת מנשקי המזוזות של היום ובין העם הישראלי בימי אליהו: שניהם מחפשים את "הוכחת הכדורגל" התיאולוגית, קרי היכולת לצעוק "יש אלוהים!" אחרי נצחון. עדכון: כפי שמצא הקורא זיו פ., אפילו הידיעה על הטקסט של  ההפטרה לא נכונה. הטקסט הזה נקרא יותר באזור פורים, מה שהגיוני.

ערוץ 2 מתאר את זה כ"תיאור מפתיע של שריפה גדולה על הר הכרמל". התואר "מפתיע" ראוי רק אם אתה בור מוחלט. קודם כל, אין שום דבר "מפתיע" בתיאור שמופיע בטקסט בן 2,500, במיוחד כזה שהיית צריך לקרוא לבגרות. שנית, גם אין שום קשר בין ההפטרה הזו ובין השריפה. ההפטרות אינן משתנות; הן קבועות; הן חוזרות על עצמן במחזוריות שנתית. הסיכוי שההפטרה הזו תקרא בשבוע של שריפה הוא, על כן, 1:52. בדרך כלל הוא יותר נמוך, כי הפרשה הזו נקראת במה שפעם היה התחלת החורף, אבל לידיעת חובשי הכיפות המכחישים את ההתחממות הגלובלית – כי היא סותרת את ההבטחה שנתן יהוה לנוח – היה די חם כאן בנובמבר ובתחילת דצמבר. במקום להבהיר את הנקודות האלה, או סתם לא לשדר ידיעה מופרכת, ערוץ 2 מעדיף לשתף פעולה עם הבורים ועם המפעילים שלהם, רבנים להחזרה בתשובה שאיכשהו תמיד מצליחים למצוא איזה פסוק שאם מעקמים אותו הוא מתאים לטרגדיה השבועית – דבר שהם תמיד מוצאים בדיעבד, כמובן. אף פעם לא מראש. כל ההוכחות האלה על איך המפץ הגדול מופיע כבר בהבלים שבדה משה דה ליאון מליבו ומכונים ספר הזהר מעולם לא שימשו מישהו להעלות טענה מדעית לפני שהמדע העלה אותה.

על העגלה הזו טיפס שלשום עובדיה יוסף. הוא אמר בדרשה השבועית שלו ש"אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש בו חילול שבת", ציטוט מהתלמוד. קודם כל, כפי שיעיד המקרה הזה, זה לא נכון אמפירית. יש עוד כמה ציטוטים מהתלמוד, שיסבירו לנו באיזה עולם חיים יוסף ושליחיו: "מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, רעב של בצורת באה; מקצתן רעבים ומקצתן שבעים, גמרו שלא לעשר, רעב של מהומה ושל בצורת באה; ושלא ליטול את החלה, רעב של כליה באה; דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית; חרב באה לעולם על עינוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה".

כלומר, על פניו לא רק שאנחנו אמורים לפטר את כל בחורי הישיבות, שהיו אמורים להגן עלינו מכל צרה בזכות לימודיהם אבל נכשלו בתפקידם והביאו עלינו בצורת ושריפת ענק, הרי שהיינו צריכים לפטר אותם מזמן – כל המלחמות האלה פה הן בגללם, "המורים בתורה שלא כהלכה".

נזכיר גם שזו טקטיקה די ותיקה של ש"ס: בעת אסון הבונים ב-1985, תלה שר הפנים דאז, יצחק פרץ – אז עדיין איש ש"ס – את האשמה בחילול השבת בפתח תקווה. רבנים אחרים טענו שמדובר במזוזות פסולות. אלה, כמובן, מקרים שבהם הקורבנות הם חילונים. תלונות כאלה לא נשמעות כאשר נפגעי האסון הם חרדים. אז מדובר בקורבנות טהורים שאלוהים בחר בהם כדי לכפר על עוון הדור.

ואחרי שצחקנו צחוק מר, צריך לזכור ולהזכיר שעובדיה יוסף לא לוקה בשטיון. הדרשה שלו ביום שישי, על מקורות השריפה, היתה דרשה פוליטית. היא היתה מיועדת להסיט את האש משלוחו, שר הפנים אלי ישי, שנושא באחריות המיניסטריאלית לשריפה. כמו המחזירים בתשובה, הם משתמשים בדת כאמצעי פוליטי: אמצעי להגנה או להתקפה, הכל על פי הצורך. אין שום דבר טהור או מנותק במי שעוסק בדת בספירה הציבורית. הוא תמיד עוסק גם בפוליטיקה. במקרה של יוסף ושל הכתבה המטומטמת בערוץ 2, המטרה היא לקדם את התפיסה ש"הכל כתוב מראש", שממנה מחליקים בקלות אל תפיסת "כולנו אשמים", ואם כולנו אשמים, אז לדרוש את ראשו של אלי ישי על שיפוד זו דרישה שיכולה להגיע רק מצד אנשים שרודפים אותו כי הוא דתי, מזרחי וימני – בדיוק מה שהוא טען הבוקר.

את ישי צריך להעיף מתפקידו לא רק בגלל שהוא שר גרוע בכל מה שקשור לציבור הכללי – הוא שלוח מרן, אחרי הכל, לא נציג הציבור – אלא גם משום שהוא והמפלגה שלו מקדמים תפיסה אנטי-אנושית ואנטי-מדעית. אבל אין לישי מה לדאוג: אם נתניהו יפטר אותו, זו תהיה אמירה שאחד השרים שלו אחראי לשריפה. ואז תעלה השאלה למה בעצם מינה נתניהו אדם כזה לתפקידו, ומה הקשר שלו-עצמו למחדלים. נתניהו כבר מודאג: הבוקר כבר נשמעו מקורביו אומרים ש"גם ממשלת שרון פישלה". הם כנראה סומכים על כך שלא נזכור מי היה שר האוצר של שרון.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום חמישי תיערך הפגנה בכיכר רבין, בשעה שבע, שתקרא להתפטרות ממשלת ישראל גם בלי הצורך להמתין לתוצאות ועדת החקירה. לצערי כנראה שלא אוכל להיות שם עקב התחייבות קודמת חשובה, אבל הדבר חשוב.

הערה מנהלתית ג': מצעד זכויות האדם השנתי יתקיים, כזכור, ביום שישי הקרוב. הוא יתחיל ב-10:30 בתיאטרון הבימה. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

הבוקר במכולת, שמעתי אשה מסננת שצריך לתפוס את הערבים שהציתו את הדליקה אתמול ולשרוף אותם כמו את 40 הסוהרים שנשרפו אתמול. התערבתי. "ומה אם אלה היו בחורי ישיבות?". "מה?" "שאלתי מה אם השריפה נגרמה בגלל בחורי ישיבות, כמו בפעם שעברה. גם אז תרצי לשרוף אותם?". היא מלמלה משהו, שילמה ונעלמה.

וזה, פחות או יותר, מה שמגן על ראש הממשלה נתניהו ועל ערימת הגמדים שלו מזעם ההמון: הידיעה שכל כשלון או אסון יתורגם מיד לחרדה מהאויב החיצוני או הפנימי, על פי הצורך. הידיעה שהישראלים, כמו הרוסים, כבר מזמן מתייחסים לממשלה עצמה כאל אסון טבע, שאין מה לעשות כנגדו. פשוט נתון שהוא שם.

האשם המיידי בחרפה שלכבאי ישראל נתקעו אמש בלי מספיק חומרי כיבוי דלקה הוא שר הפנים, אלי ישי, שרשמית אחראי עליהם. אבל אלי ישי, עד כמה שהוא מהמאוסים שבפוליטיקאים שלנו, הוא לא באמת שר פנים. הוא נציג ש"ס במשרד הפנים. כל מה שמעניין אותו הוא איך לנצל את כוחו העצום של משרד הפנים כדי להתנכל לזרים ולקדם את מקורביו. עכשיו הוא אומר ששנים הוא התריע שאין מספיק תקציב לכבאים, אבל כולם יודעים שזה לא באמת עניין אותו. אם באמת היה אכפת לו, הוא היה מייצר משבר קואליציוני – וגם גורף באותה הזדמנות תמיכה עממית נרחבת. הוא לא התעניין בכבאות כי הוא לא מתעניין בתפקידו. אלי ישי הוא עקרב. הוא מתנהג בהתאם לטבעו.

האשמים האמיתיים הם בנימין נתניהו ונערי האוצר. אתם עשויים אולי לזכור אותו מתפקידו כשר אוצר, ומהעובדה שהוא משמש כעת כשר בכיר במשרד האוצר. בשעתו, הוא נשא את הנאום המפורסם על "האיש הרזה", המגזר הפרטי, הסוחב על כתפיו את "האיש השמן", המגזר הציבורי. נתניהו היה הפרזנטור הגדול של "כלכלת הזרזוף": שאם נקטין את המיסים על העשירים, הם ירוויחו יותר ואיכשהו כל העושר הזה יזרזף כלפי מטה. בארה"ב כבר הבינו, בעקבות בוש, שמדובר בכלכלת-וודו: הוא קיבל מדינה שהיתה בעודף תקציבי ובעקבות הקלות המס לעשירים שביצע, הותיר אחריו גרעון עצום. תחת נתניהו, הוקטנו מיסי החברות והוקל עול המיסים על העשירים: ככל שהרווחת יותר, כך קיבלת בונוס גדול יותר מהמדינה. אפילו ה-OECD כבר הספיק למחות על כך. כל זה, כמובן, עולה לממשלה בהכנסות ממיסים.

וכשההכנסות ממיסים יורדות, צריך לקצץ בשירותים לציבור – מה שמכונה בעגה של האוצר "קיצוץ בתקציב". הקיצוצים פגעו, בעקביות, בשירותים לציבור – להוציא בפרה הקדושה של משרד הבטחון. התקציבים שלו המשיכו לצמוח. העובדים שלו המשיכו לצאת לפנסיה ארוכה בגיל צעיר.

אז קיצצו בכל השאר. בחינוך, ברווחה, בתשתית. ישראל מתייבשת כבר שנים ארוכות – אבל האוצר עדיין מעכב את הקמת מתקני ההתפלה, שכמובן הופרטו, ולא בונה כאלה של המדינה. חברת החשמל זקוקה נואשות לתחנת כוח נוספת, אבל האוצר לא מוכן להשתתף במימון שלה. כי, נו, זה שירות לאזרח ועל כן זה לא ראוי.

בהתאם, נמנע האוצר מלהשקיע את הכספים הנדרשים גם למכבי האש. בישראל יש כאלף כבאים; הכבאים עצמם מציינים כי התקן האמריקני הוא כבאי לאלף תושבים, כך שבישראל חסרים כ-6,000 כבאים. כי, נו, משכורת לכבאים עולה כסף ולנתניהו ועוזריו חשוב יותר לוודא שמנכ"ל חברה ישלם פחות מס. המדינה אפילו הפריטה את כיבוי השריפות מהאוויר, אבל לא עושה את חלקה ולא מעבירה את הכספים שנדרשים לרכישת חומרי הכיבוי. תקציב הכבאים לא התעדכן כבר שנים, למרות שהאוכלוסיה גדלה בקצב של 1.8% בממוצע מדי שנה – והמדינה מתייבשת.

בפוסט מצוין, הזכיר היום צביקה בשור שנתניהו הוא אידיאולוג – עד שזה מגיע לכסא. כדי לשמור על הקואליציה שלו, אין לו שום בעיה לנפח את הממשלה בתשעה שרים חסרי טעם ושמונה סגני שרים מיותרים. כל זה עולה לנו 126 מיליוני שקלים בשנה. עלות חומרי הכיבוי החסרים היא שני מיליונים עד 25 מיליונים, תלוי את מי שואלים.

ה"רפורמות" – מזמן לא נעשה שימוש כל כך נלוז במילה הזו – של נתניהו לא מנעו את העוני. להיפך: הן הגבירו אותו, גם בקרב משפחות שבהן יש שני מפרנסים. המגזר היחיד שנהנה מהכלכלה נוסח נתניהו הוא מגזר המנהלים והפיננסים. לא במקרה, נתניהו מתנגד בתוקף גם להעלאת שכר המינימום – כלי שאין כמוהו לקדם את הצריכה ועל כן את הצמיחה – וגם לקביעת תקרה לשכר המנהלים. אחרי הכל, הוא ונערי האוצר משרתים נאמנה את קבוצת ההתייחסות שלהם, האלפיון העליון.

ובינתיים, הם מחריבים את השירות הציבורי בישראל, ולאט מדי אנחנו קולטים שיש לכך השלכות בנפש. כשיש פחות רופאים והתרופות עולות יותר, חלק מהציבור מקצץ בצריכת שירותי הבריאות שלו. כשמחירי המזון עולים, מי שידו אינה משגת – ועניים מוציאים הרבה יותר על מזון, ביחס, לעומת אנשים אמידים – צורך פחות מזון, ויש לכך השלכות בריאותיות. כשטייקונים כמו האחים עופר לא מקפידים על תקנות השמירה על הסביבה והזיהום, אנשים חולים יותר ומתים יותר. לפעמים מדובר בעובדים שלהם עצמם, לפעמים באחרים. כשבמדינה יש מספר מגוחך של פקחי עבודה שהאוצר מסרב להגדיל, וגם הם משמשים בעיקר את האובססיות הדתיות של אלי ישי, אז מספר עצום של מעסיקים – 92%, לפי בדיקה שנערכה לפני ארבע שנים – עושקים את העובדים שלהם. כשיש פחות מדי שוטרים, והם מקבלים שכר לא ראוי, אז הפשע הופך לסכנה לאומית. כשמערכת המשפט ממשיכה לתפקד עם תקני שופטים שנקבעו לפני עשורים, אז גם אין צדק.

מדי פעם פורץ איזה אסון, מזכיר שאנחנו בעצם חיים במדינת עולם שלישי נוסח דרום אמריקה, עם מיעוט של עשירים, חלק ניכר של האוכלוסיה שלא מגיע אפילו לרף המס, ומעמד בינוני מתדרדר במהירות. והאסון של אתמול, נורא ככל שיהיה, יחוויר לעומת האסון הצפוי הבא: רעידת אדמה מסיבית. כזו צפויה באזור שלנו – אנחנו יושבים, כזכור, על השבר הסורי-אפריקאי – מדי שמונים שנה בערך. האחרונה היתה לפני כ-80 שנה. ב-2001, העריכה ועדה בין משרדית שרעידת אדמה תעלה לישראל ב-5,000 עד 10,000 הרוגים; ב-2010, העריכה אותה ועדה בישראל תהיה "בוודאות" רעידת אדמה כבדה, ומומחה אחר העריך ש-96 אלף מבני מגורים (!) בישראל צפויים לקרוס ברעידת האדמה הזו. רוב המבנים בישראל לא ערוכים לעמוד ברעידת אדמה. מאחר ומדובר בישראל, מדינה נקרופילית, חברי הכנסת קראו מיד ליצירת עתודות של זיהוי חללים. כי, כמובן, אסור הלכתית לקבור אנשים בקברי אחים, אבל זה שהם ימותו כמו זבובים זה כנראה בסדר. שחר אילן מכסה את הנושא כבר שנים, ללא הועיל.

אבל כל זמן שהממשלה עסוקה בהסתת הציבור כנגד לא יהודים, פלסטינים או עובדים זרים, היא יכולה לסמוך על כך שאף אחד לא ישאל אותה שאלות קשות. אירונית, כך תיארה בשעתו התעמולה הישראלית את התנהלותן של מדינות ערב כלפי ישראל: ניגוח חיצוני כדי למנוע קריאות לרפורמה מבית. יופי של השתלבות במרחב.

עדכון: בסרטון הזה אפשר לראות את שלי יחימוביץ’ מדברת על מדיניות האוצר כלפי הכבאים, שנה ומשהו מראש, ומזהירה שמניעת העברת הכספים היא מכוונת, שהיא מיועדת להציג את הכבאים ככלי לא יעיל, וזאת כדי לדרוש את פיטוריהם של הכבאים המנוסים והוותיקים ולשכור כבאים צעירים ולא מנוסים בשכר זול יותר. תודה לבלוגר TikunOlam על ההפניה.

(יוסי גורביץ)

קראתי את שני הפוסטים שפורסמו כאן לפני כחודש וחצי, של ואן דר גראף אחותך  ושל דינה ביכל-שונרא, בנושא ההטרדות המיניות. אינני רוצה להתווכח על דבר ממה שהן אמרו, לא עם דעתן ובוודאי לא עם הדוגמאות הכואבות שחלקו עמנו. אבל דבר אחד שכן גיליתי שחסר לי בכתיבתן, זה הגדרות. שוב ושוב, אצל שתיהן, ראיתי תגובות מתגוננות של גברים שפוסלים את הדיון בהטרדה מינית, להבנתי, בעיקר משום שהם מודאגים כי הם עצמם, אולי, הטרידו מינית, והדיסוננס הקוגניטיבי שבין ראייתם את עצמם כנאורים ופמיניסטים לבין האפשרות שאולי הטרידו מינית, מטריף אותם.

אז בואו, נגדיר. וגם נסביר. ונדגים.

אזהיר מראש שאין לי שום הכשרה משפטית, ואין לראות בנאמר כאן כייעוץ משפטי מכל סוג. מה שכן יש לי זה שכל בריא. לא צריך הרבה יותר מזה.

על פי ויקיפדיה, החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית, שנחקק בשנת 1998, מגדיר חמישה סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית, וקובע שהתנהגות כזו היא בגדר עבירה פלילית ועוולה אזרחית. המעשים שלפי החוק הם בגדר הטרדה מינית:

1. סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.

סחיטה באיומים היא כמובן אסורה, נקודה, לא משנה מה ההקשר. אבל כשהמעשה שהנסחט או נסחטת נדרשים לעשותו הם בעלי אופי מיני, מדובר בעבירה כפולה. להציע לבחורה יחסים מסוג כלשהוא – מותר. לאיים עליה בנזק כלשהו לו היא תסרב – הטרדה מינית, וסחיטה באיומים. נכון שזה פשוט?

להבנתי (הכותבת אינה עורכת דין, וכו'), גם מקרים כמו הדוגמא  שחלקה בטוויטר דינה ביכל-שונרא בה לקוח התנה קבלת תשלום תמורת עבודה ב"לנשק אותו", הם סחיטה באיומים, שהרי הלקוח במקרה זה איים בגזל של כסף המגיע לה על עבודתה.

2. מעשים מגונים, כלומר מעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני שהמוטרד אינו מסכים להם.

אסור לגעת באישה או גבר כשהם אינם מסכימים לכך. זה כבר צריך להיות ברור מאליו. לצערי הרב, זה עדיין לא. לפני עשור, כשהייתי תלמידה בחטיבת הביניים, זה היה כל כך לא ברור מאליו שכשתלמיד היה, באופן קבוע ומדי יום, נוגע, בכוח, בחזה שלי, איש לא פצה פה. אף מורה לא באה לעזרתי. המנהלת לא עשתה דבר, וגם לא אחראי המשמעת. לא עלה על דעתו של איש לזמן את המשטרה, או להרחיק אותו ממני. תלונה למשטרה בוודאי שלא הועלתה על הדעת, שהרי זה "יהרוס את החיים שלו". והחיים שלי? והגוף שלי? לא היה ברור אז, לאותם אנשים שהסמיכה המדינה לשמור עלי ולהגן עלי ולחנך אותי, שמה שעושה אותו הילד זה לא בסדר. זה בוודאי לא היה ברור לילד עצמו כשחיבק אותי בכוח ומנע ממני לברוח, או רדף אחרי במסדרונות. עד היום אני לא יודעת מאיפה אזרתי אומץ לספר להורים שלי. ואני מלאת תודה על שביקשו, והתלוננו, ואיימו בהגשת תלונה, עד שהורחק ממני המטריד. התוקף.

אסור לגעת באישה או גבר כשהם אינם מסכימים לכך. זה כבר צריך להיות ברור מאליו.

3. הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן (כאשר ההצעות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול – המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן).

שימו לב להבדל המשמעותי בין הסעיף השני לשלישי: הסעיף השני מציין שכדי לבצע מעשים, צריך לקבל הסכמה, ואילו הסעיף השלישי מציין שהצעת הצעות היא פסולה רק כאשר היא חוזרת על עצמה, והמוטרד/ת הביע/ה את אי-העניין שלו/ה בהצעות הללו. זאת אומרת שמותר לי להציע לעמית לעבודה לא רק לצאת איתי, אלא אפילו במפורש לשכב איתי, ממש עכשיו, במחסן. מותר לו, כמובן, להסכים או לסרב. אם הוא דוחה את הצעתי, בין אם במילים ובין אם בכל צורה אחרת, ואני חוזרת על ההצעה שלי כל יום בשעה ארבע וחצי, זו היא הטרדה מינית. זוכרים את הקטע ההוא בעונה השלישית של האוס, כשצ'ייס היה מזכיר לקמרון שהוא מעוניין בה פעם בשבוע, במילים "היום יום שלישי, אני אוהב אותך"? אז זו לא (לעניות דעתי, הכותבת עדיין אינה עורכת דין) הטרדה מינית. למה? כי זו לא הייתה "הצעה חוזרת בעלת אופי מיני", אלא הצעה חוזרת לחיים משותפים שהמין בהם הוא רק חלק. כמובן שאותן מילים יכולות להוות הטרדה – תלוי בטון, בהקשר, ובמערכת היחסים בין האנשים המדוברים.

עוד חלק חשוב בסעיף השלישי הוא הסייגים, שמציינים מתי אין זה משנה אם אותו עמית תיאורטי שלי מביע או לא מביע את הסכמתו. מדובר על מקרים בהם אותו עמית תיאורטי הוא לא עמית אלא הוא עובד שלי, תלמיד שלי, מטופל שלי, או תלוי בי. אם אני מטפלת באדם נכה, שלא יכול להתלבש ולהתקלח בלעדי, ואני מציעה לו מציצה – זו הטרדה מינית, בין אם הוא אומר כן ובין אם לא. כי גם אם יאמר כן, ייתכן ויאמר זאת רק משום שהוא חושש שאם יסרב, אסרב גם אני להלבישו, לקלחו, או כל דבר אחר. באותה צורה, אם המעביד שלי יציע לי הצעות מיניות, אני עשויה לומר כן, לא משום עניין בו אלא משום חשש שאפוטר, כפי שאכן קורה לפנטין ב"עלובי החיים" של ויקטור הוגו. המחוקק הישראלי, בשם הציבור כולו, אומר שאם אסכים להצעתו של המעביד שלי רק משום היותו המעביד שלי, הרי שאיני באמת מבצעת את אותם מעשים, יהיו אשר יהיו, מתוך רצון חופשי, וזה, כמובן, לא לגיטימי.

4. התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן (כאשר ההתייחסויות המיניות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול – המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן).

דינה ביכל-שונרא סיפרה בפוסט שלה על הנערות שחזיהן צמחו ראשונים, ועל היחס שקיבלו בעקבות כך. שוב ושוב ושוב. זה המקום להזכיר גם את אותה הסצינה שכל אישה מכירה, של נערים שיושבים על הברזלים בכניסה לבית הספר, או מקום ציבורי אחר, וקוראים אחריה "כוסית!". וכל אישה מכירה את ההתכווצות, עמוק בפנים. המגננה. וכאשר אותם נערים יושבים לא בברזלים אלא בתוך הכיתה, או שהם כלל לא נערים והם במקום העבודה, או בפעילות פנאי כזו או אחרת, והם חוזרים על כך שוב ושוב, ואולי מכנים אותה בכינוי מבזה ולא בשמה, והיא ביקשה מהם, אפילו פעם אחת, להפסיק, יש פה בעיה. לא, היא לא אוהבת את הכינוי החדש ולא עונה לטלפון "מוצצת שלום". והיא לא חושבת שאתם מתכוונים באמת לכך שהכינוי מתכוון אך ורק לכך שיש לה פה גדול. זה לא כי היא פריג'ידית. זה לא כי היא קרה. זה כי היא אנושית, ואתם כרגע ביזיתם והשפלתם אותה.

5. התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.

זה אולי הסעיף שמפחיד את חלק מהמגיבים כאן הכי הרבה. התייחסות מבזה או משפילה היא הגדרה שעשויה להיראות סובייקטיבית. היא לא. כשילד מצביע על ילד אחר וקורא לו מכוער, זו השפלה. כולנו יודעים שזו השפלה. אין שום ספק. אין בכך כל קשר למיניותו, במקרה זה, אלא לכל היותר למראה החיצוני שלו. אתם לא צריכים וצריכות הסבר או נימוקים, אנחנו פשוט יודעים שלקרוא לילד מכוער זה משפיל. גם לילדה, כמובן. אז הוספת הקריטריון המיני לא אמורה להיות מסובכת מדי: אם זה משפיל, ומתייחס למין או מיניות, זו הטרדה מינית.

לדוגמא, בקליפ I Started a Joke של פיית' נו מור, הצופים מתייחסים לנטייה המינית של הזמר באופן שלילי – הם קוראים לו, בזלזול מופגן, poof, כינוי גנאי בריטי להומוסקסואל. זו השפלה. אתם יודעים שזו השפלה. הנימה שבה זה נאמר לא מותירה כל ספק. המילה הזו נועדה לבזות את הזמר, משום נטייתו המינית. דומה לזה ההפטרה bitch לכיוון אישה כזו או אחרת, שהרי אין מטרתה אלא לבזות ולהשפיל. וכמובן, הדוגמא שמפחידה את חלק מהקוראים יותר מכל – קריאת זירוז אל עבר המלצרית, כשהמנה מתעכבת, "יאללה, אישה, לכי כבר למטבח ותכיני משהו לאכול". כן, חברים, זו היא התייחסות מבזה למינה של המלצרית. "תביאי כבר משהו לאכול" זו אולי לא צורת התבטאות מאוד עדינה ומנומסת, אבל זה ביטוי חוקי. החוק לא דורש מאיתנו להיות מנומסים. אבל זה לא משפט שמושפע מהיותה של המלצרית אישה, והוא יכל להיאמר באותה מידה למלצר ממין זכר. אבל המשפט הקודם, שהתגובה המיידית עליו תהיה "אבל זה היה בצחוק, צחקנו איתה" – אבל זה הרי צחוק עליה ולא איתה, כמו שלימדו אותנו בבית הספר היסודי. היא בכלל לא משועשעת מהרעיון שבגלל שהיא אישה מקומה במטבח. לא, היא לא חברה שלכם. אל תצחקו עליה, בבקשה.

עוד נושא שחשוב לי להסביר, הוא נושא הטרדות הרחוב שעלה לאחרונה לכותרות בזכות הבלוג המצויין הכצעקתה, ולא רק. הטרדות רחוב, חברים, הן בד"כ שילוב של הסעיף השלישי שהזכרתי, הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, בנוסף להטרדה – או תקיפה – מהסוג הישן והטוב, שלא קשור בהכרח במין. במקרים שונים מתווסף לזה גם הסעיף השני – מעשים מגונים – או הסעיף החמישי – התייחסות מבזה או משפילה למיניותו של אדם. קחו, לדוגמא, את הקליפ The Way You Make Me Feel  של מייקל ג'קסון. זוכרים אותו? תנו הצצה קטנה, עם או בלי סאונד, זה לא ממש משנה, ונסו להסתכל על הסצנה מנקודת מבטה של האישה. שכחו רגע מתחושת ההזדהות האוטומטית עם הזמר שהקליפ נועד לעורר בכם (וגם בכן). מה היא מרגישה? מה היא חושבת?

היא הולכת ברחוב, מישהו נעמד באמצע הדרך שלה. היא עוקפת אותו בחוסר עניין, הוא צועק לעברה. היא נעצרת, הוא מתחיל לשיר ולרקוד (המקבילה המציאותית תהיה, נאמר, לדבר אליה). היא מחליטה שהיא לא מעוניינת בו, מביעה את זה בבהירות בשפת הגוף שלה, והולכת לכיוון אחר. לו זה לא היה קליפ, ניתן להניח שהיא הייתה גם אומרת משהו בנוסח "לא, תודה" או "אני לא מעוניינת", אבל יש מגבלות לז'אנר, כמובן. עד פה, זה די לגיטימי. אבל אז הוא מתחיל לרדוף אחריה. עם החברים שלו. הם מאגפים אותה בכניסה לסמטה ללא מוצא. בנקודה הזו, אם אתם צופים מנקודת המבט שלה, אתם אמורים להיות מבועתים. הוא ממשיך לרדוף אחריה, יחד עם עוד קבוצה של חברים. הם עושים שלל תנועות מאיימות לכיוונה, והוא כל הזמן עושה את התנועה הנוראית הזו עם האגן, שמראה בדיוק מה הוא רוצה לעשות לה. הוא רודף אחריה עד לפתח הבית שלה, הוא מתיישב לידה בכל ספסל שהיא מתיישבת עליו, ואז יש את הסצינה עם מטף המים ברקע שהוא והחבר'ה שלו עושים תנועות מאיימות לכיוונה, ואז היא נכנעת ונותנת לו לחבק אותה.

האם זה חיזור לגיטימי? האם היא באמת רצתה להיות איתו, או פשוט הייתה בטוחה שיהרגו אותה אם לא?

אם מתקיימים, לאחר הסצינה הזו, יחסי מין, הרי שאלו יחסים בכפייה. אם נתעלם מהסוף ונניח שהיא הצליחה לברוח איכשהו, הבחורה המסכנה עדיין עברה טראומה קשה בה חבורת גברים איימו עליה ורדפו אחריה ברחבי הרחוב/שכונה. אינני יודעת אם זו נחשבת תקיפה, מאחר והם לא נגעו בה, אבל אני יודעת בדיוק איך היא תרגיש בכל פעם שהיא תעבור ברחוב חשוך שוב, ומישהו יעמוד בדרכה. לא משנה מה כוונתו ואם הוא טוב או רע, היא תהיה מבועתת, מפוחדת, חוששת ששוב יקרה לה הדבר הנורא ההוא.

מבחינת החוק שדיברנו עליו כאן קודם, היו כאן הצעות חוזרות ונשנות שהיא הבהירה שאינה מעוניינת בהן. היה כאן גם מקרה של הטרדה מאיימת, סטוקר בפי העם. במקרים אחרים שאתם יכולים לקרוא עליהם בהכצעקתה, זרים נגעו באיברי מין של נשים באמצע הרחוב, כך סתם – מה שאסור על פי הסעיף השני לחוק, וזרים קראו לעבר נשים קריאות שנועדו להשפילן על רקע מיני  – מה שאסור על פי הסעיף החמישי לחוק. אתר הכצעקתה מלא בסיפורים נוספים, אם תרצו בהם, אבל אני מאמינה שהרעיון ברור.

וזו, בעצם, כל התורה כולה: אל תצחקו עליה/ו. אל תסחטו אותו/ה. אל תגעו במי שלא מסכים/ה לזה. אל תציעו שוב ושוב כשאמרו לכם לא. אל תתייחסו לאדם כאובייקט מיני בלבד.

תחשבו על מה שהמילים שלכם והמעשים שלכם יעשו למי שבצד השני.

תהיו בני ובנות אדם.

נכון שזה פשוט?

(מיטל רוזנבוים)

צה"ל לאזרחי ישראל: לכו תמותו

אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, הודיע אמש (ג') שבמקרה של התקפת טילים על ישראל, מה שסביר מאד שיקרה בכל קונסטלציה שבה יוציא אותנו צה"ל לעוד מלחמת שולל, האזרחים מתבקשים להתפגר בשקט ולא להפריע לצבא לעבוד. מערכות ההגנה נגד טילים הקיימות בישראל, הסביר אייזנקוט, יופנו קודם כל להגנה על בסיסי צה"ל, ורק אם ישאר גם קצת עודף, הם יגנו גם על האזרחים.

הזחיחות של אייזנקוט מרשימה, וראוי לצטט אותו: "שלא תהיה לתושבי ישראל אשליה שמישהו יפתח להם מטריה מעל לראש. המערכות נועדו להגנת בסיסי חיל האוויר, בסיסי חיל הים ובסיסי הגיוס – גם אם זה אומר שבימים הראשונים של המערכה, לא יהיה נוח לאזרחים". אהבתי את ה"לא יהיה נוח", אנדרסטייטמנט סטייל. רק שאייזנקוט כנראה לא יודע שאנדרסטייטמנט הוא נשקו של הסובל והחלש, שמיועד להפגין את העובדה שהוא מסוגל לעמוד בכל מה שזורקים עליו. כשזה מגיע מהצד המדושן והממוגן, זה נראה הרבה פחות טוב.

טילים, הסביר אייזנקוט לקהל ההמום קמעא, לא מי יודע מה מסוכנים. עשרות אלפי רקטות נורו לישראל לאורך השנים, אמר, וגרמו בסך הכל ל-130 הרוגים, בעוד שחודש קטלני אחד באינתיפאדה השניה גרם ל-120 הרוגים.

וואלה. אם זה המצב, וטילים הם איום כל כך שולי, אז למה בעצם מתעקש צה"ל להקיף את עצמו במערכות נגדם? מה, אם אזרחים בתל אביב יכולים לעמוד בזה, חיילים – שזה, נזכיר, תפקידם – לא יכולים? ורגע, מי בעצם אמר לנו שהבעיה תהיה רק ב"ימים הראשונים של המערכה"? במהלך מלחמת לבנון השניה שימש אייזנקוט כראש אגף המבצעים במטכ"ל, כך שבהנחה שהוא לא לקה באלצהיימר בארבע השנים האחרונות, הוא אמור לזכור שצה"ל לא הצליח לשתק את ירי הרקטות של החיזבאללה לאורך כל המערכה כולה. יתר על כן, אייזנקוט אמר ב-2008 כי אין בעצם בידי ישראל אפשרות למנוע ירי טילים לעברה. כלומר, הדיבורים על "ימי המערכה הראשונים" הם קשקוש, ואייזנקוט יודע שהם קשקוש.

גם אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן, מסכים עם אייזנקוט ואומר שהעורף הישראלי יוכל לעמוד במטחי הטילים, כי זה שום דבר לעומת הבליץ שחטפו הלונדונים. שלוש הערות: קודם כל, ישראל איננה לונדון והישראלים ממש גרועים ב-stiff upper lip. גולן ודאי שכח – פיקוד העורף היה מעדיף מאד לשכוח את שעתו הקטנה ביותר – מה קרה במלחמת לבנון השניה, איך חלקים נרחבים מתושבי הצפון נמלטו כמעט בלי שום סיוע ממשלתי, ואזורים שלמים ננטשו. למעשה, החיזבאללה שיתק את צפון המדינה. שנית, גולן עצמו אמר לפני כשנתיים שבמערכה הבאה, איום הטילים יהיה "איום הולך ומתעצם, שפועלים עליו לא מעט מרסנים, אך גם גורמים שיכולים להוציא את האזור מאיזון. מולנו נבנה מערך של אלפי רקטות. לא רק ראשי נפץ של עשרים קילוגרמים, גם ראשי נפץ במשקל 45, 90, 150, 180 קילוגרמים, חצי טון. אלה לא 42 טילי הסקאד שירה סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, חלקם עם ראש בטון. זו כמות גדולה בהרבה". כמובן, יש לציין שאז נאבק גולן על תקציב הפיקוד שלו, כך שלא ברור מתי הוא אומר את דעתו האמיתית, אז או היום. ושלישית, מאד קל לדבר על "אפשר לעמוד בזה" כשלך יש בונקר ולאזרחים אין.

רגע, שניה – מערכת ההגנה הזו, כיפת ברזל, היא לא היתה אמורה להגן על תושבי שדרות מפני קסאמים? אז למה בעצם צה"ל לא מציב אותה שם? כי, כרגיל, צה"ל שיקר לנו. במשך שנים מכרו לנו קצינים ש"כיפת ברזל" מיועדת להגנה מפני קסאמים, למרות שמומחים טענו כי מאחר ומשך הפעולה שלה ארוך ממשך הטיסה של קסאם, מדובר באחיזת עיניים. כשהמערכת הפכה למבצעית, אמר "בכיר במטכ"ל" ש"הפרשנות שניתנה בתקשורת כאילו נועדה "כיפת ברזל" ליירט באופן שוטף רקטות קסאם וקטיושות גראד, מחמיצה את ייעודה האמיתי של המערכת. "זו מערכת שצריכה להתמודד עם רקטות כבדות יותר, שייתכן שנמצאות ברצועה, כמו פאג'ר 5". אתם מבינים? זה לא השקרים ארוכי השנים של צה"ל, זו "הפרשנות שניתנה בתקשורת". וכיפת ברזל, שפותחה בכספי משלם המיסים, מיועדת בכלל לסינגפור.

זו לא הפעם הראשונה שצה"ל ממגן את עצמו על חשבון האזרחים: בעוד שהצבא התנגד בתוקף לרעיון של מיגון אזור אשקלון, את בסיס הטירונים בזיקים הוא דווקא מיהר למגן. שוב חוזר אותו הניגון עצמו: הצבא מגן על החיילים, לא על האזרחים. האזרחים הם לכל היותר מטרד, משהו שצריך לטפל בו כדי שלא יבכה בזמן שהצבא עסוק בדבר האמיתי.

צה"ל עלה לנו בשנת 2010 53 מיליארדי שקלים באופן רשמי, ובהתחשב במנהג של הצבא לדרוש תוספות תקציב כל כמה חודשים, כנראה יותר. סך התקציב של ישראל עמד על כ-321 מיליארדי שקלים. כלומר, כל שקל שישי בערך הלך לצה"ל. בהתחשב בכך שהוא שכח מה תפקידו והוא מתעסק בהגנה על עצמו, צריך לתהות אם יש הצדקה למפלצת תקציבית גדולה כל כך. כלומר, אם לא בראש של צה"ל להגן עלינו, יש לנו מה לעשות עם הכסף.

מעבר לתקציב, יש בעיה אחרת. צבא שמתרגל רק לחשוב על עצמו, שמתרגל לחשוב על עצמו לא כגוף משרת אלא כמטרה בפני עצמה, הוא גם כזה שמכיל בתוכו אלמנט פוטשיסטי. במשך שנים היה נהוג לומר שלא יתכן פוטש בישראל. היום זה בכלל לא בטוח: 81% מהציבור הביעו אמון בצה"ל בסקר שנערך לאחרונה. הרבה, הרבה מעבר לכל גוף ממשלתי או ציבורי אחר. זה קורה אחרי הכשלון בעזה, אחרי הכשלון בלבנון, ולעזאזל, אחרי פרשת מסמך אשכנזי. נראה שככל שצה"ל נכשל – והוא לא הצליח בשום דבר מאז 1973 ויש אומרים 1967 – כך הוא זוכה יותר לאהדת הציבור. במצב שבו הקודקוד המכהן נתפס, בשל הדרגות שעל כתפיו, כאמין יותר מראש הממשלה, השרים, הכנסת, בתי המשפט והתקשורת, צריך לשאול אם פוטש הוא לא שאלה של זמן. היינו די קרובים לזה ב-2003-2004, כשבוגי יעלון הרשה לעצמו לשלוח מכתבי נזיפה לכנסת, להתעלם מהוראותיה, ולחתור תחת הממשלה המכהנת. בכלל לא בטוח שהסכנה חלפה.

צריך לתהות ברצינות האם צה"ל הוא לא טפיל גדול מדי על החברה הישראלית. האם העובדה שהוא, מצד אחד, שש אלי הדק אבל, מצד שני, לא מסוגל לנצח; האם העובדה שהוא הדוחף העיקרי להמשך התבוססותה של ישראל בשטחים הכבושים, שהם עיקר תעסוקתו; האם העובדה שבשל נטייתו להגן על עצמו לפני המדינה, הוא מסבך אותה שוב ושוב בפשעי מלחמה שחותרים תחת הלגיטימיות שלה; האם העובדה שהוא הופך, בעקביות, למוקד ההזדהות של האזרחים הרבה יותר מאשר עושה זאת הממשלה, דווקא כאשר הצבא נכשל בהגנה עליהם ומצהיר בגאווה שהוא לא מתכוון להגן עליהם – האם כל אלה יחדיו לא הופכים את צה"ל לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)