או: דרכי שלום, ואין שלום

שערוריית מכתב הרבנים, שעד כה נוספו לו כ-300 חותמים ושבו נאסר על יהודים להשכיר או למכור דירות ללא יהודים, בין השאר מחשש לנישואי תערובת, נמשכת. 900 בוגרי ישיבות כתבו מכתב פחדני, שבו הגדירו את מכתב הרבנים כ"חילול השם". הרבה חילונים נוטים להתרשם מהביטוי הזה, ולא להבין שהמנעד שלו נע בעצם בין "אוי, אוי, אוי, איזה פאדיחות עשיתם לנו" ועד "אוי, אוי, אוי, למה דיברתם בפומבי על מה שמדברים עליו רק בבית המדרש, בשקט, כשאין זרים בסביבה". אם מישהו היה צריך לקבל דוגמא לכך, רבה של רעננה, יצחק פרץ – פעם שר הפנים מטעם ש"ס – הוא דוגמא קלאסית.

הוא משך את החתימה שלו על המכתב בהוראתם של מנהיגי הליטאים, אבל הקפיד להבהיר שהוא עושה זאת משום ש"הם אומרים שכיוון שזה יכול להזיק ליהדות העולם, וכיוון שהתקשורת עשתה מזה סיפור גדול, אז רצוי למשוך את החתימות", וש"היו נימוקים כבדי משקל שבגללם חתמתי על המכתב. אני לא חוזר בי, אלא מושך את חתימתי בעצת גדולי ישראל". כלומר, המכתב בעצם בסדר גמור, אבל הוא עשה יותר מדי רעש, הרעש מסוגל לגרום נזק ליהודים בחו"ל, ולכן צריך – בו זמנית – לומר שהחתימה היתה במקום ושאתה מושך אותה. כלומר, פרץ נוהג כאן על פי הדין הישן והמוכר של "חשש איבה" ו"דרכי שלום": לא צריך לומר את האמת, כשזה יכול לגרום נזק. את האמת יש להשאיר לימים שבהם תהיה "יד ישראל תקיפה".

במקביל, חשים גם הרבנים החרדים את הלחץ הציבורי להצטרף ליוזמה של רבני הערים – הציבור החרדי הוא הציבור שונא האדם ביותר בישראל, ובניגוד למיתוסים הוא מסוגל להפעיל לחץ כבד מאד על הרבנים שלו, כשהוא רוצה – וסביר שנוסח משלהם, כלומר מעורפל הרבה יותר אבל שאומר אותו דבר, יגיע בקרוב. בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, מסתובב נוסח שלישי של המכתב, שהמארגן שלו הוא חיים דרוקמן. (במאמר מוסגר, ראוי לציין שחיים דרוקמן הוא מגן הרבנים הפדופילים המוביל של מגזר חובשי הכיפות; הוא הגן בשעתו על זאב קופולביץ' מישיבת נתיב מאיר, וכיום הוא מקדם במרץ את שובו לזירה של מוטי אלון. למרות זאת, ובניגוד למה שקרה למשל לקרדינל ברנרד לאו, שמאמיניו אילצו אותו להתפטר, דרוקמן ממשיך לשמש כדמות בעלת משקל במגזר).

המכתב של דרוקמן אמור לשמור על כל כללי "דרכי שלום": הוא יאסור על השכרת דירות לערבים – אבל רק ל"ערבים רעים"; לערבים "נאמנים למדינה", דווקא מותר יהיה. על המכתב הזה, הודיע יו"ר ארגון רבני צה"ר – שמנסים לשכנע אותנו שיש יהדות עם פני אדם – יחתום גם הוא. אפילו מי שהתחיל את התבערה, שמואל אליהו, הודיע שיתמוך בפסק של דרוקמן – כי, לדבריו, מדובר בעצם באותו הפסק. והוא צריך לדעת.

המכתב של דרוקמן הוא, כמובן, מלכודת. הוא מיועד להעניק לגיטימציה לגזענות ההלכתית, וזאת בשני מהלכים. הראשון, כמובן, הוא דרישה למבחן נאמנות רק מערבים. דרוקמן לא מעלה על דעתו – בינתיים, לפחות; גם זה יגיע – לדרוש הוכחת נאמנות גם מיהודים כשרים. אחרי הכל, אם יהודי כשר יכול להשכיר את ביתו רק למי ששומר על "צביון יהודי-ציוני" – אה, לא, סליחה: זה הנוסח הנדרש בעצמון שבמשגב; התכוונתי לומר "רק למי שנאמן למדינה" – הוא צריך לבדוק בציציותיהם גם של יהודים. אבל זה כמובן לא המצב. בינתיים.

שנית, דרוקמן והרבנים ודאי גיחכו בשקט מול פתיותו של חמורו של משיח. כל חובש כיפה יודע, לא משנה מה ההתפלפלות בפסק ההלכה, משהו בסיסי הרבה יותר: הלכה שעשיו שונא ליעקב. האמירה הזו מיוחסת לשמעון בר יוחאי, מחשובי התנאים ומי שנתפס – תוצאה של זיוף מאוחר ומוצלח – ככותב ספר הזוהר, וככזה גם כאחד מחשובי כותבי הקבלה וחשובי הרבנים בכלל. לא במקרה יש לו הילולה ידועה במיוחד.

כלומר, כשדרוקמן אוסר על השכרת דירות "לערבים רעים בלבד", הוא קורץ. המאמינים שלו יודעים שהוא מתכוון לומר שלערבי טוב אין דופק. לדרוקמן, נזכיר, יש היסטוריה ארוכה של קריצות: הוא תמך בקריצה גם במחתרת היהודית של 1981-1984. אבל כפי שלא הבינו החילונים את הקריצות של דרוקמן ואחרים בשנות השמונים, הם אינם מבינים אותן כיום. הקריצה מכוונת מעיקרה לרשויות החוק, ומטרתה להוריד את המדינה מהווריד של הרבנים: הם לא נגד ערבים באשר הם, אלא רק נגד ערבים "לא נאמנים". וכאן, אחרי הכל, נמצא איתם הממסד הציוני כולו, שאוהב את הערבים שלו כנועים ואסירי תודה מימי הרצל והלאה.

ובינתיים, בבת ים, פועלים תלמידיו של יצחק שפירא – כותב "תורת המלך" – כדי לארגן פוגרום נגד ערבים, תחת הסיסמא של "שומרים על בת ים יהודית" והעלילה על "15 אלף בנות יהודיות נלקחו לכפרים". נלקחו: שימו לב לפסיביות ולרמיזה הבוטה לאונס. מעבר לסיסמא הקבועה הזו, הפחד מפני אונו וקסמו האפל של הפרא, יש להם סיסמא חדשה: נגד השכרת דירות לערבים. ודרוקמן? ורבני צה"ר? הם יתמכו בהם, בדרכם. מי בקריצה ומי בהתפתלות.

הודעה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים ולציין שקראתי והפנמתי את המסרים שלהם.

הודעה מנהלתית ב’: המגזין טיימאאוט הכתיר את הבלוג כ”בלוג השמאלני הכי טוב”. שלום לקוראים שהגיעו לכאן מטיימאאוט, ותודה לערן כץ על ההפניה.

(יוסי גורביץ)

אתמול הצליח בנימין נתניהו לחמוק מוועדת חקירה, עוד אחת, ובקדימה האשימו אותו בכך שקנה את חבר הכנסת אורי אריאל ב-22 מיליוני שקלים לישיבות ההסדר. 43 אנשים נהרגו בשל שורה של כשלים ממשלתיים, ונתניהו מצליח בינתיים לא רע במסמוס הנושא. עוד שבוע, אנשים ישכחו ונתניהו יוכל להמשיך הלאה, לכשלון הבא.

הבוקר פרסם כלכליסט (גילוי נאות: אני פרילאנסר שלהם) ידיעה שהיתה צריכה להוציא את הציבור לרחובות כדי לבנות גיליוטינה בפתח משרד האוצר. כלומר, אם עוד היה כאן ציבור. משרד האוצר מסרב להציג לחברי הכנסת את תקציב המדינה בפירוט מלא, כלומר כזה שיסביר לאיפה הולך הכסף בדיוק. נערי האוצר, שזוכים לתמיכת השר שלהם, טוענים בחוצפה ש"פרסום התקציב המפורט יצית מחלוקות שיערימו קשיים על אישורו הסופי". אתם הבנתם את זה? הכנסת דנה בתקציב, אבל אסור להסביר לה על מה היא דנה כי היא עוד עשויה "לעורר מחלוקות". כאילו זה לא תפקידה.

התקציב אמור להיות תקציב דו שנתי, לשנים 2011-2012. ישראל היא אחת משתי מדינות בעולם שמתנהלת בתקציב דו שנתי. הפעם הראשונה שבה העבירו תקציב כזה היתה ב-2009, והמצב אז היה ייחודי. הכנסת היוצאת לא הצליחה להעביר תקציב, והממשלה הוקמה רק במארס. דיוני התקציב היו אמורים להמשך חודשיים. הממשלה הגישה אז הצעת חוק שקבעה ש"בשל המצב הייחודי כפי שתואר לעיל, הנובע מהצטרפות הנסיבות של עיכוב באישור תקציב המדינה לשנת 2009 וההשפעות השליליות של המשבר העולמי על המשק הישראלי, מוצע לקבוע הסדר מיוחד, במסגרת הוראת שעה, שיחול לגבי תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010". ההדגשות שלי. עכשיו אנחנו לא "במצב ייחודי", אז למה בכל זאת יש לנו תקציב דו שנתי?

כי באוצר התאהבו בו. שטייניץ אפילו אמר שתקציב חד-שנתי הוא "על גבול האיוולת. כל העולם טועה". ומה פשר סיפור האהבה הזה? בכל מדינה נורמלית, אישור התקציב הוא הדיון בהא הידיעה שעומד בפני הפרלמנט. התקציב הוא הצהרת כוונות של המדינה: מה היא רוצה, לאיפה היא הולכת. הדיון נמשך חודשים.

המעבר לתקציב דו שנתי, והסירוב החצוף לומר מה בעצם כתוב בו, מסרסים את יכולתה של הכנסת לפקח על התקציב, מה שבאוצר מכנים "שכנוע המפלגות". לא שקודם היכולת היתה גדולה מדי: חוק ההסדרים – הפרחים על התועבה הזו מגיעים, כרגיל, לשמעון פרס – משמש את משרד האוצר לחיסול מה שהוא מכנה "חקיקה פופוליסטית" כבר 25 שנה. הכנסת רוצה יום לימודים מלא? היא יכולה לרצות, מי שואל אותה, האוצר לא רוצה. אז לא יהיה. אה, היא העבירה חוק? זה בסדר, נטפל בו באמצעות חוק ההסדרים. באיטיות אך בעקביות, מעביר נתניהו את השלטון בישראל – אם אין לך השפעה על התקציב, אתה לא באמת שולט – לידי קבוצת מומחים בלתי נבחרים.

לפני כשלושה שבועות, רימה בנימין נתניהו קלות והעביר את חוק משאל העם תוך שהוא מביא למליאה חברי כנסת מן הקואליציה שכבר קוזזו עם חברי כנסת מקדימה, ושבר בכך מסורת ארוכת שנים. לא היה שום צורך בכך; לקואליציה היה רוב גדול, של יותר מ-30 ח"כים (65:33). ובכל זאת.

בתחום אחר, הודיע אתמול שגריר ישראל בארה"ב, מייקל אורן, בשיא נדיר של חוצפה – נשברים הרבה כאלה לאחרונה – שישראל בכל זאת רוצה לקבל את המטוסים שהיתה אמורה לקבל מארה"ב תמורת ההקפאה. למי ששכח, אין הקפאה. אין הקפאה כי לבנימין נתניהו חסר הרצון לארגן כזו. כפי שכבר נכתב פה, נתניהו העדיף לסכן את המטוסים – שאישית, הייתי שמח לוותר עליהם, אבל זה נושא אחר – ואת הווטו האמריקני האוטומטי כדי להיראות בסדר בעיני הבסיס הפוליטי שלו והמתנחלים.

בחדשות אחרות, האיחוד האירופי הודיע אתמול שהוא רוצה מו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים שישיג תוצאות תוך 12 חודשים, אבל באותה נשימה הוסיף ש"The EU commends the work of the Palestinian Authority in building the institutions of the future State of Palestine … the Council reiterates its readiness, when appropriate, to recognize a Palestinian state. We welcome the World Bank’s assessment that “if the Palestinian Authority maintains its current performance in institution building and delivery of public services, it is well positioned for the establishment of a State at any point in the near future”.

כלומר, עכשיו כשאפילו שמעון פרס לא יכול יותר להעמיד פנים שבנימין נתניהו לא עבד עליו כשאמר שהוא רוצה שלום, תגיע אירופה ותכיר חד צדדית במדינה פלסטינית בגבולות 1967, כי לכולם ברור שמדובר בשקרן קליני שלא רוצה ולא מסוגל להשיג שלום. ברזיל וארגננטינה כבר הודיעו שיכירו במדינה כזו, שתאריך היעד המוצהר שלה הוא אוגוסט 2011. ואם אירופה בפנים, סביר להניח שברק אובמה ינגב את הרוק של נתניהו מפניו ויימנע מלהטיל וטו – אחרי הכל, נתניהו ויתר על הווטו כשסירב להקפאה.

ואה, כן – זוכרים את הדיבורים של נתניהו על סולחה עם טורקיה, אחרי הסיוע הטורקי לכיבוי השריפות? אז לא תהיה כזו. סגן שר החוץ, דני "הכסא הנמוך" איילון, הודיע הערב – דווקא הוא – מעל דוכן הכנסת שישראל לא תסכים להתנצלות ולא תשלם פיצויים על הריגתם של תשעה אזרחים טורקים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. ואיילון עוד היה מנומס: ח"כ דני דנון השתחץ בכך ששלח מכתב לארדואן שבו אמר שהטורקים צריכים להיות רגועים, כי ישראל היתה צריכה להרוג את כל האנשים על הסיפון אבל נמנעה מלעשות זאת.

ואם אנחנו כבר בנושאי השריפה, אולי שמתם לב אבל יש מחסור קבוע במים כאן. ישראל נחשבת למובילה עולמית בתחומי התפלה, אבל דווקא לה אין כאלה. למה? כי האוצר נוקט סחבת. אתמול נאם נתניהו בכנס כלשהו, והעלה את ההתפלה על ראש שמחתו. כל השומע יצחק: הרי רק באפריל דפק נתניהו על השולחן והורה להגיש לו תכנית להתפלה תוך 30 יום, ושום דבר לא זז. המתקנים האלה, כמובן, יוקמו על ידי גופים פרטיים. הרי הממשלה, כך נתניהו, לא מסוגלת לנהל שום דבר כיאות.

אז אם ככה, למה הוא שם, בעצם?

* * * * *

ממשלת נתניהו קיימת כבר כמעט שנתיים. היא לא יכולה להצביע ולו על הישג אחד. הנזקים שהיא גרמה, במיוחד בתחום יחסי החוץ של ישראל, בלתי ניתנים לכימות. נתניהו פועל בעקביות כמו רב חובל של ספינה שוקעת, שכדי להציל את עצמו ממרד הנוסעים, שובר חתיכות מן הספינה ומעניק להם אותם כרפסודות. הספינה תשקע, אבל כנראה שיהיה לו מקום על הרפסודה האחרונה. הוא עושה הכל כדי לא לעשות; עשיה פירושה קבלת החלטות, והוא מעדיף את המצב כמו שהוא, או על כל פנים מעדיף שלא להרגיז מישהו מהקואליציה שלו. לכל היותר הוא יאמר משהו נוקב, כמו במקרה המרד הלגמרי לא שקט של 50 רבני הערים. הוא לא ינקוט פעולה. ואם מתוך אי עשיה הולכת המדינה, נו – הוא תמיד יוכל לצאת לסיבוב הרצאות על דמוקרטיה ויעילות כלכלית. האנשים שישאיר מאחוריו, קצת פחות.

בתרבות הפוליטית האמריקנית – אני מודה לאיתמר על התזכורת – אין אדם שזכה למקום של נצח בגיהנום יותר מאשר ג'יימס ביוקנן, חדל האישים ששימש כנשיא לפני לינקולן ונקט באפס מעשה בזמן שמדינה אחרי מדינה בדרום ארה"ב הודיעה על פרישה מן האיחוד. כשלינקולן נכנס לתפקידו, כבר לא היה איחוד. בהחלט יתכן שאם יהיה פעם זכרון פוליטי בישראל – כרגע אין – הכהונה השניה של נתניהו תזכר כדומה לזו של ביוקנן. הבעיה היא שארה"ב שרדה את ביוקנן, במאמץ רב ובמלחמה רבת הדמים ביותר בתולדותיה; כלל לא ברור שישראל תוכל לשרוד זמן רב אחרי נתניהו. כבר עכשיו אנחנו רואים את הרעה החולה של האדישות, תולדת היאוש: האדישות שאומרת שאין טעם לצאת לרחובות, אין טעם לתבוע את דמם של 43 משרתי ציבור, אין טעם להסתער על משרד האוצר ולמשוח את פקידיו בזפת ונוצות, אין טעם. כי אי אפשר.

וציבור שהגיע לנקודה הזו – הרבה, יש להודות, בזכות מלחמת ההתשה האיומה שניהל אריאל שרון בראשית העשור, שהרגילה את הציבור לכך שהוא לא יכול לצפות מממשלתו אפילו להגנה מפיגועים – כבר איננו ציבור. הוא כבר הסכין עם כך שאחרים קובעים את גורלו ושאין טעם אפילו להתעצבן. הוא נסוג אל השאנטי למיניהו, אל הבידור הזול, אל הניו אייג' והרבנים הכריזמטיים. הוא בעצם כבר ויתר על הדמוקרטיה, שהיא הרעיון שהציבור מנהל את ענייניו – הציבור ולא רק באמצעות נבחריו, הציבור באמצעות מעורבות תקיפה, מתמדת, בין בחירות לבחירות. ובמקום שאין ציבור, גם אין דין וחשבון ציבורי.

כך שנתניהו יכול להיות רגוע. לעם בישראל יש את המנהיג שמגיע לו, ואם לא טוב לו עם זה, אם הוא עדיין מקטר, לא נראה שהוא יעשה משהו בנידון. כמו נתניהו, הציבור לא אוהב מאמץ. תנו לשבת. מה שיקרה, יקרה.

הערה מנהלתית: רשימת הקישורים שמשמאל עודכנה לראשונה זה זמן רב. לעיונכם.

הערה מנהלתית ב’: מי מכם שרוצים לשמוע אותי מלהג על אורוול, יוכלו לעשות זאת מחר, ה-16 בחודש, בשעה שבע בבוקר ברשת א’. אם מישהו יוכל לארגן הקלטה באיכות ראויה, אודה לו.

(יוסי גורביץ)

לפני כחצי שנה הגיח לחיינו לרגע, ונעלם מיד, אסיר מסתורי בשם "מיסטר איקס": על פי דיווח שפורסם בוויינט, ונעלם בתוך יממה, מוחזק בכלא איילון – הידוע יותר ככלא רמלה – אדם מסתורי, שהיה מבודד לחלוטין ממגע עם אחרים. מאז לא שמענו עוד דבר על מר איקס.

עד אתמול. ריצ'רד סילברסטין פרסם פוסט, בו הוא טוען שהאסיר הוא גנרל משמרות המהפכה של איראן, עלי רזה אסגרי, שנעלם ב-2007 ועל פי שורה של דיווחים ערק או נחטף למערב.

אני מפקפק בדיווח הזה, מכמה סיבות. ראשית, משום שהוא נשען על מקור אחד שאיננו מזוהה – אמנם, במקרה הזה, הוא גם לא יכול להיות מזוהה. שנית, משום שעדיין נותרו לי כמה גרמים של אמון ביכולת הבסיסית של שירותי האופל שלנו, ואם הם אכן היו שמים את ידם על גנרל פסדראן, אני בספק אם הם היו שמים אותו דווקא בכלא רמלה, ודווקא באופן שימשוך את תשומת הלב של הסוהרים, שאחד מהם היה המקור של וויינט. כלומר, לא חסרים מתקני מעצר שמורים וחשאיים יותר בישראל. במקרה הגרוע ביותר, אפשר היה לפתוח מחדש את מתקן 1391 ולסמוך על כך שלרגל הנסיבות החדשות בג"ץ יאשר בכניעה, כהרגלו, את כניעת החוק למולך הבטחון.

יתר על כן, מקורות אחרים העריכו – גם הם על סמך מקורות מודיעיניים – שאסגרי ערק מרצונו אל האמריקנים, מה שנתמך בכך שמשפחתו הצליחה גם היא לצאת בשקט מאיראן. בהתחשב בכך שזמן קצר לאחר העלמותו של אסגרי פרסמה מערכת המודיעין האמריקנית את המסמך המפורסם שלה שקבע שאיראן קרובה לפצצה הרבה פחות ממה שמערכת המודיעין הישראלית היתה רוצה שנאמין, זה נשמע סביר לא פחות.

כך או כך, בין אם מיסטר איקס הוא אסגרי שהצליח לעצבן את שוביו או אדם אחר, צריך לזכור שוב שבישראל, רשמית מדינה דמוקרטית, מחזיקים עצור בתנאים שהיו ידועים לשמצה כבר בימיו של לואי ה-14. אין מדינת חוק לחצאין: אם לשירותים החשאיים יש זכות לעבור על החוק, המדינה היא מדינת משטרה ולא מדינת חוק. תוצג נא זהותו של מיסטר איקס לאלתר. אם יש ראיות לכך שביצע פשע כלפי ישראל או אזרחיה, יועמד נא לדין. אם הוא קצין בצבא עוין, יש לנהוג בו על פי אמנת ז'נבה – שכוללת, בין השאר, את הזכות שבני משפחתו ידעו שהוא מוחזק בידי שוביו ואת הזכות לביקורי הצלב האדום. אם אין ראיות כאלה, יש לשחרר אותו.

למותר לציין, אגב, שאם ישראל חטפה קצין איראני, מדובר בפעולה שהיא קזוס בלי מובהק. גם גניחות האושר שעלו מהתקשורת הישראלית לאחר שגורמים עלומים התנקשו בשני מדעני אטום בטהראן לפני כשבועיים, תוך רמיזות שמדובר במתנת פרדה של ראש המוסד היוצא מאיר דגן, צריכות להזכיר לנו במה אנחנו מרשים לשירותים החשאיים שלנו לשחק. כשקצינים ישראלים ייחטפו בחו"ל, או מדענים ישראלים יירצחו במעבדות שלהם, צריך לזכור שההיסטוריה לא התחילה באותו מעשה; שקדמו לו מעשים אחרים. על דאטפת אטפוך, נאמר.

(יוסי גורביץ)

זה התחיל בצפת, יחסית בשקט, בפברואר האחרון: קבוצה של שוחרי "ערכי יהדות" החלה לנסות לשכנע את בעלי העסקים בעיר להמנע מהעסקת לא-יהודים, אם הללו לא יחתמו על התחייבות לשמור על "שבע מצוות בני נוח". שום דבר לא קרה להם.

בסוף אוקטובר האחרון, ערך שמואל אליהו – שבונה את עצמו כמשיח החרד"לי – עצרת בצפת, ובה חזר על פסק ההלכה שלו שאוסר על השכרת דירות ללא יהודים. הוא נחקר חמש שנים קודם לכן, ולא קרה לו כלום. הוא היה רגוע. האולם שבו נערכה העצרת, אגב, נשכר על המועצה הדתית של צפת. ימים ספורים לאחר מכן, החלו תומכי חב"ד – אוכלוסיה שאליהו מקורב אליה – בפוגרום כנגד הסטודנטים הערבים בעיר. המשטרה עצרה שניים מן המתפרעים, אחד מהם שוטר מג"ב שהשתמש בנשקו כדי לירות באוויר במהלך ההתפרעות. ראש עיריית צפת, אילן שוחט, בחר להאשים את דווקא את הסטודנטים הערבים. אלמונים איימו להצית את ביתו של אלי צביאלי, שהשכיר את הדירה שלו לסטודנטים ערבים. למותר לציין שלאליהו לא קרה שום דבר.

לפני כשבוע, חתמו כ-50 רבנים נוספים על פסק ההלכה של שמואל אליהו. הם נימקו אותו, בין השאר, ב"חשש מהתבוללות". שום דבר לא קרה ולא יקרה להם. הרבנים מנסים להשיג 500 חתימות, ובהתחשב בכך שמאות רבנים ניצבו לצידם של הרבנים שנחקרו בעקבות פרסום הלכות הריגת גוי, "תורת המלך", זה יעד מעשי. אפשר היה להשעות אותם מתפקידם, ולפתוח בחקירה נגדם, אבל הדבר מצריך את החלטתו של שר המשפטים. הלז, כזכור, הוא יעקב "משפט התורה" נאמן, מינוי אישי של אביגדור ליברמן, שמשרד המשפטים שלו עורך סמינרים על מצוות "לא תחנם", כלומר אותה מצווה עצמה שעומדת בבסיס פסק ההלכה האוסר על השכרת דירות. הסיכוי שזה יקרה, אפשר להעריך בזהירות, נמוך למדי. הנה המבחן לבנימין נתניהו, שגינה את פסק ההלכה: האם הוא גם יעשה משהו בנידון, גם במחיר משבר קואליציוני עם ליברמן, או שיסתפק במילים ריקות. אני חושב שהתשובה ברורה לכולנו.

כמה כלי תקשורת טענו השבוע שיוסף שלום אלישיב, ראש הציבור הליטאי, יצא נגד פסק ההלכה הזה. זה לא מדויק. אלישיב לא כתב פסק נגדי משלו, הוא הסתפק – או, מדויק יותר לומר, מקורביו הסתפקו – בהדלפה שזלזלה ברבנים שחתמו עליו: הוא תיאר אותם ככאלה ש"יש לקחת מהם את העט". אבל נגד הפסק עצמו הוא לא יצא, כי הוא יודע שזו לשון ההלכה. קצת מגוחך היה לראות את "הארץ" מתרפס לרגליו. (ובאותה הזדמנות, מה חושב אלישיב על רבנים שפרסמו קריאה לתמיכה באליאור חן ואחר כך טענו שדבריהם הוצאו מהקשרם? אולי גם מהם – או ממקורביהם – צריך לקחת את העט?)

אחד החותמים על פסק ההלכה הוא עזריה בסיס, מי שאוכל את לחמו של הציבור כרב הראשי של ראש העין. בסוף השבוע, בחן בסיס שוב את גבולות החוק: יחד עם רבנים אחרים בראש העין, הוא פסק שאסור לבעלי העסקים בעיר להעסיק יחדיו גם ערבים וגם נשים יהודיות. אחד ממקורביו של בסיס, חנניה צפר, אמר ש"יש להבהיר לבעלי העסקים, שעליהם להעסיקם בהפרדה. אם לא, צריך להודיע לציבור שלא לקנות אצלם. בכך הם יחליטו ממי הם מרוויחים – מהצרכן או מפועלים זולים. יש מקרים חמורים מאוד בהם נערות במצוקה מוצאות את עצמן עם מוחמד בכפר. אחר כך נולדים להן גם אחמד ופאטמה". פסק הדין נשען על תלונתה של איזו יהודיה טובה, שאמרה ש"מה שמתנהל שם זה פשוט קטסטרופה. אני מגיעה לאותם בתי עסק ורואה את התימניות היפות שלנו עם ערבים, שנראים כמו יהודים. הם קונים להן מתנות, מדברים אליהן יפה ומסנוורים אותן. אחר כך הן מגיעות לכפרים ומקבלות מכות. במשפחה שלי מישהי עזבה את בעלה היהודי למען ערבי כיוון שהיא נכנסה להריון. בגלל זה אני רגישה לכל העניין". בסיס, כמסתבר, כל כך חושש מהתבוללות, שלפני שלוש שנים הוא אסר גם על יריד עסקי משותף לנשים יהודיות ופלסטיניות. ואולי מה שהטריד אותו הוא החשש מפני העצמה של נשים.

צריך לשים לב לטקסט שפרסם השבוע ברנש בשם הראל חצרוני, שפורסם ב"ערוץ 7", אתר מיינסטרימי יחסית של חובשי הכיפות. לטענתו של חצרוני, שמתאר את עצמו כמי שעוסק ב"הצלתן של בנות יהודיות מכפרים ערביים", וטוען ששישים נשים יהודיות התאסלמו בחודשיים האחרונים (שימו לב למספר), הוא נפגש עם מוכתר כלשהו, ששמו לא מצוין, כדי לשכנע אותו להפסיק את הבעיה. המוכתר הבהיר לו, לדבריו, ש"כי כיבוש הבנות היהודיות הוא חלק מהמאבק בין העמים, מאבק שבו הוא מאמין שינצחו למרות צבאה החזק של מדינת ישראל".

רגע, לא סיימנו. לדברי חצרוני, לא מדובר בקשרים מקריים בין ערבים ויהודיות, אלא במזימה רחבת היקף: "במסגרת פעילותו ארוכת השנים בתחום הצלת הבנות מכפרים ערביים נודע לו שאין מדובר רק בגחמה רגעית של בחורים ערביים אלא במהלכים מתוכננים היטב הנעזרים גם בנשים זקנות המכירות מסורות עתיקות לייצור סמי הזיה ותשוקה מחומרים שונים כריאות של ארנבת וכיוצא באלה, אלה נטחנים לאבקה המוכנסת למשקה שנמסר לבת היהודייה ו"הבחורה שתשתה מהמשקה תימשך לבחור שהגיש לה אותו".

וואו. אנחנו יוצאים אפילו מתחומי פסק "הנער שחור השיער שאורב לנערה, אה, שחורת השיער" של עזריה בסיס וחוזרים במהירות לתקופה הפרה-מודרנית. כשקראתי את זה, המחשבה הראשונה שלי היתה שאני צריך במהירות ליצוק קליעי כסף. איזו בעיטה בראש חזרה למאה ה-17: מכשפות שמכירות מתכונים עתיקים רוקחות שיקויי תשוקה כחלק מקנוניה מחושבת שמטרתה לחתור תחת החברה המהוגנת. הן משתמשות במתכוני שיקויים שהיו מוכרים היטב לכל צייד מכשפות, כמו חלקי גוף של ארנבת שקושרו מאז ומעולם עם תשוקה מינית. החותרים מצליחים לעמוד במשימתם ביעילות שטנית, קורבן אחד ליום. המטרה, כמובן, היא נשים, שכידוע מימי חווה והלאה קל להטות אותן מן הדרך. פעם הן הקשיבו לנחשים מדברים; היום הן מסתפקות בישמעאלים.

בקיצור, חצרוני רוקח לנו כאן הילולת מכשפות שכמוה לא נראתה מימי ה-Malleus Maleficarum, ומשתמש בדיוק באותם דימויים של תקופת ציד המכשפות הגדולה, העלילה הרצחנית שאחרי שעברה סובלימציה התגלגלה לימים אל "הפרוטוקולים של זקני ציון". אם רודפי המכשפות חששו במיוחד מפגיעה בתומתן של נזירות ("כלות ישוע"), במקרה של חצרוני הקורבן המיועד הוא במיוחד צעירות דתיות. לתוך כל המרקחה הרעילה הזו, הוא מטפטף כמה טיפות של הפחד הכמוס של הקולוניאליסט מפני אונו המפורסם של היליד.

הטקסט של חצרוני התפרסם לא רק בערוץ 7, כאמור ללא כל הסתייגות, אלא גם בעלוני שבת כלשהם, מהסוג שנקראים בבתי הכנסת בין התפילות. סביר שתוך שנה-שנתיים, כמו אותו סיפור המעשה בהומונוקולוס של אריסטוטלס והרמב"ם, גם זה ייכנס לפולקלור של בחורי הישיבות ויהפוך לעובדה שאין עליה עוררין. אבל גם קודם להבל של חצרוני, הפחד ההיסטרי מפגיעה בטוהר הדם היהודי שימש – כמו בדרום של חוקי ג'ים קראו, כמו בדרום אפריקה של האפרטהייד, וכן, גם כמו בגרמניה הנאצית; הדרישה החדשה של בסיס כמו הועתקה ישירות מחוקי נירנברג – את הרוב הרודף לצמצם עוד את צעדיו של המיעוט הנרדף. ככל שמתגברת הרדיפה, כך חש הרודף את עצמו לחוץ יותר, צריך ללחוץ את הנרדף עוד.

ומאחר והרשויות לא עושות דבר כדי לבלום את ההיסטריה, או – כמו במקרה של משרד המשפטים – נמצאות בידיהם של שונאי המין האנושי, כנראה שזה יימשך.

(יוסי גורביץ)

חמישים רבנים, בעיקרם רבני ערים – כלומר, פקידי ציבור מושכי משכורת – פרסמו הבוקר קול קורא לתושבי ישראל, בו הם אוסרים על השכרה או מכירה של דירות לערבים. הרב הראשי של אשדוד, יוסף שיינין, הצהיר את מה שהבלוג הזה כותב כבר שנים: שהגזענות היהודית מקורה בדת היהודית. שלמה אבינר, מחשובי הרבנים ה"ממלכתיים" שהתפרסם בעבר במיזוגניות שלו, נחלץ להזכיר לנו שהוא גם הכריז על ברוך גולדשטיין כקדוש וקבע ש"אנחנו לא צריכים לעזור לערבים להשתרש בישראל", ושיש לתת עדיפות ליהודי בהשכרת דירה על פני ערבי. להשתרש בישראל: מיותר אפילו לעמוד על האירוניה. רשימה של הערים שרבניהן חתומים על הפסיקה אפשר לראות כאן.

האמירה הזו היא גזענית לחלוטין, אבל – כמו החומץ בן החומצה שמואל אליהו, שהתחיל את כל הטרנד הזה מתוך ידיעה ששום דבר לא יקרה לו – גם הרבנים האלה לא מפחדים. הם ימשיכו לקבל משכורת מממשלת ישראל, למרות שהם חתומים על קריאה מפורשת לאפליה כנגד חלק ניכר מהאוכלוסיה. עד כה, אף נציג של הקואליציה המכהנת – זו שמייללת ללא הרף על ה"דה-לגיטימציה של ישראל" – לא מצא לנכון אפילו לגנות את הקריאה. חברי כנסת מן השמאל קראו לפטר את הרבנים; הסיכוי שהדבר אכן יקרה אפסי. חוקי הנאמנות, אגב, לא חלים עליהם אפילו בצורה המצומצמת ביותר: רבנים אינם חייבים בשבועה לציות לחוק, והדבר איננו מקרי. הם לא יכולים להיות נאמנים לחוקיה של מדינה שאיננה גזענית.

מן הראוי לציין שהרבנים קבעו שמכירה או השכרה של דירות ללא יהודים עשויה להיענש בנידוי, עונש כבד במיוחד – נשק יום הדין של ההלכה – שבעשורים האחרונים ממעטים מאד להשתמש בו. יגאל עמיר, למשל, שרצח ראש ממשלה בישראל ושאפשר לטעון בלי הרבה בעיות שגרם ל"חילול השם" הגדול ביותר בהיסטוריה של ישראל, לא נודה. הרוצחים של שלל המחתרות היהודיות והקנאים לדורותיהם לא נודו. בעלים שמסרבים לתת גט לנשותיהם כבר לא מנודים. רק מי שכופר בעיקר העיקרים של ההלכה – עליונות היהודי על הלא-יהודי – מועמד במדרגה אחת עם שפינוזה ואוריאל א קוסטה.

לרבנים לא יקרה שום דבר, משום שהחוק מכיר במפורש בזכות ההסתה שלהם. חוק הגזענות הישראלי, כל כך פרוץ לרוחות שאפילו מאיר מרטין כהנא חתם עליו, קובע (144 ג.ב.) ש"פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144ב, ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות". ההדגשות שלי. כל מה שהרבנים צריכים לעשות הוא לטעון שההכרזה שלהם מיועדת "לשמירה על פולחן של דת", לצטט באריכות את פסקי ההלכה של דורות קודמים בנושא ("כתבי דת"), ולהתעקש בצדקנות שמטרתם איננה "הסתה לגזענות" אלא "החזרת עטרה ליושנה", ויהיה מעט מאד שאפשר יהיה לעשות כנגדם במסגרת החוק.

"אם תרצו" הכריזה על הפרובוקציה האחרונה שלה, הגעה למצעד זכויות האדם ביום שישי כדי לדרוש "זכויות אדם גם ליהודים". הפסיקה של רבני הערים מוכיחה, אם היה צורך בהוכחה נוספת, שכדי לכתוב משפט כזה בישראל, צריך להיות אדם עם תודעה של חבר קו קלוקס קלאן, כזה שחושב שהרוב הלבן הדורסני נרדף וצריך להתגונן מפני המיעוט השחור המאיים.

למותר לציין שאם 50 בישופים היו יוצאים בקריאה שלא להשכיר רכוש ליהודים – דבר שיש לו סימוכין בהחלטות מועצה קדומות – המדינה היתה רועשת, השגריר הישראלי היה מוחזר להתייעצויות, ושר החוץ היה מארח את שגרירה של אותה מדינה על סד עינויים. אבל לעם הנבחר, שחושב שארץ ישראל צריכה להיות יהודית בדיוק כפי שספרד של האינקוויזיציה היתה נוצרית, מותר יותר.

בינתיים. עד שיימאס לעולם. יש כבר מי שמתאר את תרחיש האימים: ישראל שהפכה רשמית למדינת אפרטהייד, ושמשתמשת בנשק הגרעיני שלה כמגן המאפשר לה לתקוף ללא הפרעה את מדינות המפרץ הפרסי. כלומר, ישראל כצפון קוריאה; ואולי זה צריך להיות המודל שלנו לתיאורה של ישראל, זה ולא דרום אפריקה. צפון קוריאה: מדינה שבה האליטה חוגגת ורוב העם נטול זכויות ומורעב, תוך שבו זמנית מפמפמים לו את הטענה שהוא גזע אדונים ושכל העולם נגדו. אחרי הכל, מנהיגים ישראלים כבר טענו שישראל צריכה להתנהג "כמו מדינה משוגעת", וההבדלים בין חיקוי טוב של שגעון ובין הדבר עצמו הם קטנים. המאמינים שבין הנתינים יוכלו להתנחם בהתגשמות הנבואה "והיית לזעווה לכל ממלכות הארץ".

הערה מנהלתית: לאחרונה קיבלתי תרומה בדואר מקורא של הבלוג, שצירף אליה גם את ספרו. אני רוצה להודות לו בהזדמנות זו.

(יוסי גורביץ)

דמי אחיך זועקים: החדשה החשובה של היממה האחרונה היא שאלי ישי סירב לקבל כבאיות שנתרמו על ידי ארגון ידידות נוצרי-יהודי. בתקופה שבה כיהן מאיר שטרית כשר הפנים, העביר ארגון International Fellowship of Christians and Jews שמונה כבאיות לישראל, בעקבות מלחמת לבנון השניה.

עם כניסתו של ישי לתפקידו, אומר דובר הארגון, הרב יחיאל אקשטיין – דוברו של ישי מסרב להכחיש או לאשר את הטענה – הפסיק משרד הפנים לקבל את התרומות. ישי אפילו סירב להכיר בתרומות שקדמו לתקופתו, סירב להגיע לטקס בנושא, סרב לפגישת צילום. אז הארגון העביר את התרומות שלו לגוף קצת יותר ידידותי. התנהגותו של ישי, כמובן, נבעה מהעובדה שהתורמים הם בחלקם הגדול נוצרים.

עד עכשיו חשבנו שאלי ישי הרג אותנו בפאסיביות, כלומר על ידי המנעות מיציאה למאבק על מה שהיה חובתו המיניסטריאלית. עכשיו מסתבר שההרג היה אקטיבי למדי: מסיבותיו הדתיות, הוא מנע ציוד חיוני להצלת חיים בישראל. במונחים הלכתיים, קשה לענות בשלילה על השאלה האם בעת קבלת ההחלטה חל על אלי ישי דין רודף כלפי כל הציבור בישראל.

אם הסיפור הזה לא יביא לפיטורי ישי, או לפחות להתפטרותו, אפשר להפסיק להעמיד פנים שאפשר לשנות את המשטר בישראל.

השיטה: בנימין נתניהו מזיע. איך אנחנו יודעים? הבוקר קידם הביביתון, המכונה גם "ישראל היום", את הטענה שמי שאחראי לשריפה היא… ציפי לבני. כן, כן – זה ב-2002, ככל הנראה כשהיתה שרה בלי תיק (בדצמבר, אחרי שמצנע ניצח בפריימריז של העבודה ופואד בן אליעזר התפטר מהממשלה, היא הפכה לשרת החקלאות ופיתוח הכפר). יחד איתה, בשאלה להפסיק את הכיבוי של מסוקי חיל האוויר – דן חלוץ, אז מפקד חיל האוויר, ציין שהחשיפה למים דופקת את המנועים שלהם – הצביעה כל הממשלה פרט לש"ס.

אז הבה נזכיר לנתניהו משהו. לפני שנה, כמעט בדיוק, התנהלה ישיבה בוועדת הפנים והגנת הסביבה, שדנה בתחום הכיבוי. כל הפרוטוקול שווה קריאה, אבל צריך לשים לב במיוחד לדבריהם של שלי יחימוביץ', אריה ביבי, ויואב גדסי.

יחימוביץ' הסבירה את שיטת נתניהו: קודם כל מייבשים. לא מעבירים תקציבים. (אריה ביבי: "יש פה כדרור, תאמין לי שמרדונה לא מכדרר ככה. הממשלה אומרת: אני נותנת את ה-50 אחוז. הבעיה עם ה-50 אחוז השניים, שצריכים לבוא מהמועצות. הרשויות, אין להן כסף גם ככה לחיות, ואז המועצה אומרת: אני לא נותנת, וככה זה נגרר, ואין כבאים"). אחר כך ממתינים בסבלנות עד שארגון יפסיק לתפקד – ואיך יתפקד, בלי תקציב נאות? – ומתחילים להתלונן בקול על כך שהוא לא מתפקד. לוחצים עליו לעבור "רפורמה" כדי שיקבל תקציבים. איך נראית הרפורמה?

יואב גדסי, יו"ר ארגון הכבאים הארצי: "הבאתי תוכנית – לא טוב. מה טוב? רק מה שהם רוצים; בלי זכות התארגנות, בלי כלום. מה רוצים, להפריט? רוצים עובדים זרים? בכבאות עוד מעט יביאו גם עובדים זרים. רצו להפשיט אותנו לגמרי, בלי זכות התארגנות, בלי כלום. עובדים חיילים. אז שיגייסו אותנו לצה"ל או למשטרה. אם הייתי רוצה להיות שוטר, הייתי מתגייס למשטרה. לא התגייסתי, כי אני שירות אזרחי. לא משטרה ולא צה"ל. ופה התפוצץ…. רוצים להביא אותנו לקריסה, שנתחנן לרפורמה. אנחנו לא מתכוונים לעשות את זה…".

ככה זה עובד. בדרך כלל, בלי טרגדיות פומביות ובלי יותר מדי רעש. הפעם זה התפוצץ לנתניהו ולאוצר בפרצוף. נציג האוצר, אגב, הוא סגן שר האוצר, יצחק כהן. איש ש"ס. איכשהו, נראה לי שאם שירותי הכבאות היו חשובים מספיק לאלי ישי, הוא היה מגיע איתו להסדר. ואולי הגיע הזמן להפסיק עם האנונימיות הזו של "נערי האוצר": לפרסם את השמות שלהם. שכל מי שירצה לדעת יוכל לברר מי היה בוגר החוג לכלכלה שהחליט שהוא מבין מספיק בכבאות כדי לקבוע מה צריכה תחנה. אחרי הכל, האחריות היא במידה רבה שלהם.

(יוסי גורביץ)