החברים של ג'ורג'

אוי, התחרפנותה הסופית של האתון, סגירתה של המחשבה הישראלית, ושיטת מצליח של טרטמן: שלוש הערות אומללות ואחת משועשעת על המצב

הפתעת ניו המפשייר: נסתפק במשפט קצר, כי זה כואב: אוי. נקווה שבפעמים הבאות ילך יותר טוב. לא ככה הייתי צריך לפתוח את הבוקר.

ירד לגמרי מהפסים: אני יודע שהאתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, חייב כותרת כל שבוע ושמזמן לא צעקו עליו בבית כנסת או שנדמה היה לו שמישהו ירק בכיוונו. אבל בכל זאת.

הציטוט הבא הוא מתוך ידיעה שהודלפה ל-Ynet על ידי שטרן או מי מטעמו (איך אני יודע? כי אני עדיין שומע את היחצ"ן שכתב אותה): "עם זאת, חולי סכרת, חרשים ואלו הלוקים בשיתוק מוחין ימשיכו להתנדב בלבד ולא יוכלו להתגייס לצבא. באגף משאבי אנוש מבטיחים כי כל המבקש להתנדב מבין אוכלוסיות אלה – יזכה להליך מהיר. בתוך כך, ממשיכים בצה"ל לבחון את נושא גיוס החיילים הסובלים מאוטיזם. החלטה בעניין עוד לא התקבלה ובחינת הנושא נמשכת על מנת לאפשר גם לאלה הסובלים מהמחלה בצורה קלה – להתגייס לצבא".

כשקראתי את זה נזכרתי באותה פקודת גיוס נוראה שהוציאה הממשלה הבריטית בסוף 1917, שגייסה עיוורים, נכים, חרשים ומשוגעים לשורות הצבא. אבל, אלים רחומים, הצבא הבריטי היה אז אחרי קרב איפר השלישי, שבו הצליח מוכה השטיון שבכל הגנרלים – ששטרן, עם כל טמטומו, לא מתקרב לקרסוליו – דגלאס הייג לטבוח ב-400,000 מאנשיו. בריטניה היתה על סף מה שנראה כתבוסה סופית. האם ספגנו מכה דומה לזו באחרונה? מי ההזוי שהעלה על דעתו לגייס משותקי מוחין? מי הבנזונה נטול החמלה שחושב שלאוטיסט יש איזשהו סיכוי לשרוד את האכזר שבריטואלים הישראלים, הטירונות?

תאמרו: אתה עושה לעצמך חיים קלים, נטפלת לאבסורד. נכון. אבל האבסורד היה שם. ועיקר הידיעה – "החיילים [הסובלים מאסטמה או בעיות נפשיות – יצ"ג] יישלחו לחזית, ליחידות תומכות-לחימה, אך במקביל יהנו מתנאים מקלים בשירותם, בהתאם לבעיותיהם הבריאותיות והנפשיות" – לא כל כך רחוק מן האבסורד.

והבעיה של מספר המתאבדים הגואה תהיה כבר של יורשו של שטרן, שיקפיד כנראה גם הוא לטאטא אותה מתחת לשטיח. יש לקוות שכמה מהאוטיסטים שישימו קץ לחייהם בטירונות יקחו איתם גם כמה מנוגשיהם, רצוי קצינים. אולי כך הרשעות הזו, שמבוססת אך ורק על הסנטימנט של "אותי דפקו לשלוש שנים, אז גם אתם תדפקו", תגיע לקיצה.

סוגרים את הבאסטה: בחוגים ללימודים קלאסיים (גילוי נאות: אני בוגר גאה של החוג לתרבות קלאסית באוניברסיטת תל אביב, והשנים בהן למדתי בו היו מהמאושרות שבחיי) כבר מחשבים את קיצם לאחור. פרופ' בנימין איזק, איש חכם ובעל חוש הומור עצוב, מקווה שהחוג עוד יהיה שם בעוד עשור. בכלל לא בטוח; לא אם זה תלוי בפקידים הבלתי נבחרים במשרד האוצר, המנהלים את חיינו – ובפוליטיקאים הנכנעים להם ללא קרב.

תמיד היה קשה להגן על נחיצותם של הלימודים הקלאסיים. אחרי הכל, הם לא מי יודע מועילים במכולת, וגם לא מקדמים אותך במילימטר לעבר התואר הנכסף בהנהלת חשבונות. ומי יכול להתלונן על אובדנן של לשונות יוון ורומא, כאשר בוגרי בתי הספר שלנו אינם יודעים אפילו עברית, וכאשר סטודנטים אינם מסוגלים לנסח משפט ברור?

אבל צריך להתלונן, צריך למחות, כי התרבות הקלאסית היא העמוד האחרון, המט ליפול, של כל מה בתרבותנו שאיננו קנאות דתית מצד אחד וריקנות בככנטית נוסח תרבות נינט וספירס מצד שני. כל השאלות הגדולות, וחלק גדול מהתשובות הראויות להזכר, נמצא שם. מיהו אדם; כיצד ראוי אדם שיתנהג בעולם; מה היחס הראוי בין אדם לחברה; העזה אינסופית לשאול, נכונות להסתכן במוות למען השאלה. כל הנשגב (והרבה מן הנמוך; היוונים היו עם ביזארי) נמצא שם.

המידע הזה שרד את קריסת האימפריה והכיבוש הברברי, את נפילת ביזנטיון והמנוסה המבוהלת מערבה, והקים לתחיה את המערב בזמן הרנסנס. מבעית לחשוב שאחרי כל זה, מילטון פרידמן, בשילוב ידיים עם הרב כדורי ותרבות הסלבס, יהיו מה שיכבו את הלפיד הזה, לפחות בפרובינציה המזרח תיכונית הזו, שתמיד התנודדה בין פרס ורומא.

שיטח מצליח: כפרילנסר, יש מספר כלי תקשורת שאני כותב בהם. אחד מהם הוא ערוץ הצרכנות של נענע10, שבו יש לי טור נשכני ויחסית קבוע מדי שבת. בטור האחרון, התייחסתי אגבית לפרשיות העבר של אחת מחברות הכנסת הנלעגות ביותר; קראתי לה אסתרינה 'דוקטורט בגזענות' טרטמן. כפי שאפשר לראות, כל מילה משמשת כעוגן לקישור לפרשיה המתאימה של חברת הכנסת.

מיד קפץ עלי רוגזו של היועץ הפרלמנטרי שלה, מאיר בן שימול, ששלח אימייל זועם למערכת. משם האימייל הגיע אלי. התקשרתי אל בן שימול ושאלתי אותו במה אני יכול לעזור לו. הוא הודיע לי שצורת הכתיבה שלי אינה מקובלת עליו. שאלתי בנימוס אם הוא חולק על העובדה שהבוסית שלו הסתבכה בפרשת זיוף תארים. הוא הודה שלא. שאלתי אותו, אם כן, מה הוא רוצה מחיי.

הוא טען שטרטמן איננה גזענית. אמרתי לו שאני חולק עליו, ושכל אדם סביר יחלוק עליו. הוא אמר ש-120 ערבים שלחו אליה בקשות לעזרה, ונענו. אמרתי לו שהדפוס הזה, שבו פוליטיקאי גזען בכל זאת עושה משהו פרטני עבור האוכלוסיה הנפגעת, מוכר למדי ממדינות דרום ארה"ב.

כאן החליט בן שימול להתחיל לרמוז שהוא שוקל תביעת דיבה. אמרתי לו "בכיף. בוא נלך על זה, יהיה מעניין". הוא התחיל לצרוח שאני מתכוון לבנות את עצמי על תביעת הדיבה שלו (שטרם הגיש, כזכור, ושבה נפנף כאיום). אמרתי לו בנימוס שזו לא שאיפתי, אבל אם הוא ייקח אותי לבית משפט, אני אלך על הגנת 'אמת דיברתי' ואשיג חותמת של בית משפט שהח"כית שלו גזענית; ההחלטה שלך, אמרתי לו.

הוא רצה לדבר עם העורך שלי. נתתי לו את המספר. העורך גיבה אותי ולעס לו את הצורה. הוא איים לדבר עם העורך הראשי, ובזה זה נגמר. היו כמה פרפורי לב, אבל – כמו כמעט תמיד – זה היה איום-סרק, שיטת מצליח. אם אני או העורך היינו נבהלים, הידיעה הלא מחמיאה היתה יורדת. כל מה שהוא הפסיד היה כמה דקות של שיחת טלפון.

יש בין קוראי הבלוג הזה עוד כמה כותבים. כלל האצבע הוא פשוט: כל זמן שדיברתם אמת, ויש בזה עניין לציבור, אתם פחות או יותר מחוסנים. יחצ"נים ודוברים אוהבים לאיים, אבל המעבר לצעד משפטי של ממש בדרך כלל לא קורה. היו זהירים – אבל אל תפחדו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

שובם של המתבכיינים, ההיסטריה של מירב ארלוזרוב, ההתעמרות בניצולי השואה נמשכת, ועוד מילה טובה לאורי אורבך: ארבע הערות על המצב

המתבכיינים המפונקים: המתנחלים שפונו מרצועת עזה ממשיכים להתבכיין תחת כל עץ רענן ומול כל מקרופון. היום הוגש לכנסת דו"ח-מטעם, הקובע שרבים מהם נזקקים לטיפול נפשי ולסיוע מרשויות הרווחה. יצוין שרבים מהם היו מוכרים לרשויות הרווחה עוד קודם לכן.

אולי זה קשור לכך שהמועצה המקומית המנופחת של גוש קטיף, שסיפקה לרבים מהם מקום עבודה פיקטיווי, בין השאר באמצעות מספר חריג של בתי ספר, חדלה להתקיים. המועצה, רצוי להזכיר, העסיקה (זהירות, מסמך אקסל) 1,865 בני אדם – כרבע ממספר המתנחלים שחיו ברצועה, וכמעט כל הבגירים בה – בשנת 2004. הטענה שאנשי גוש קטיף היו חקלאים היא מיתוס. אך מיעוטם עסקו בחקלאות, ואלו שעשו זאת היו בעלי לטיפונדיות, שהתקיימו על עבודת עבדים.

אולי זה קשור לאבטלה מרצון שרבים מהם בחרו בה בשנתיים האחרונות, כשהם שורצים באתרי קראווילות ומסרבים לכל הצעה שלא תיתן להם להקים בדיוק, אבל בדיוק, את אותה הקהילה.

אולי זה קשור בצורך של עסקנים לייצר טראומה, מלאכותית ככל שתהיה, ממעבר דירה – כדי להקשות עוד יותר על מעבר הדירה של מאות אלפי המתנחלים בגדה. מצטער, לא קונה. שירתתי שנתיים בדיר אל בלאח. ראיתי היטב את המעבר החד, הבלתי נתפס, שעשו חמש דקות נסיעה מלב העיירה אל כפר דרום. ראיתי איך חיו בני עם האדונים, ראיתי איך חיו מי שנועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים בארצם-שלהם. אשר לקובעת המררה של שלושים שנות התעמרות – לפושעי המלחמה לשעבר יש עוד הרבה מאד לשתות, בטרם יגיעו למה שהיה מנת חלקם היומית של מעוניהם לשעבר.

הסוציאל-דארוויניסטית בהתקף: רבים מתחרים על תואר "הכותב השפל בעיתונות העברית", אבל מירב ארלוזרוב נמצאת בליגה משלה. יש שפלים ממנה, אבל אין שפלים כמוה. לאורך כל שביתות המורים והמרצים, תקפה ארלוזרוב – לעיתים מדי יום – את השובתים מעל דפי "דה מארקר", והאשימה אותם פחות או יותר בשתיית דמו של העם. כל הוצאה ציבורית, להוציא כמובן משכורות נערי האוצר, זוכה להתקפה מצידה. (גילוי נאות: אני מועסק כעת כפרילאנסר במיזם המתחרה ב"דה מארקר").

לפני כשבועיים, פרסם פרופ' ירון אזרחי מאמר, בו הוא מבכה את קוצר ראייתם וצרות אופקיהם של הכלכלנים המושלים בנו, והעז לומר שהם מודעים היטב לכך שקיצוצי השירותים שהם מבצעים מבטיחים להם תפקיד טוב אחר כך.

התגובה של ארלוזרוב – כלכלנית, אלא מה – היתה היסטרית. היא טענה שאזרחי האשים את הכלכלנים בבורות (הוא לא, הוא דיבר על צרות אופקים), ובכך שהם פסולים מוסרית – וכאן היא כבר ראתה מהרהורי ליבה. מפה הפליגה ארלוזרוב לטענה שאזרחי אמר שכלכלנים מוקצים מחמת מיאוס, ומכאן שהם פסולים לדיון.

משהציתה את איש הקש הזה, הודיעה ארלוזרוב בגאווה שהיא אמונה על מסורתו של וולטר, שאמר ש"אני לא מסכים עם הטענות שלך, אבל אהיה מוכן להלחם על זכותך לומר אותן" – ושאזרחי אשם באי סובלנות (!), המשולה לשנאת החינם שהחריבה את בית המקדש (!!).

כמה הערות. אילו היתה ארלוזרוב משכילה מעט יותר, היא היתה יודעת שוולטר כנראה לא אמר את המיוחס לו. אילו היתה משכילה טיפה יותר, למשל אילו למדה היסטוריה, היתה יודעת שהאמירה ששנאת חינם החריבה את בית המקדש היא בולשיט, ושהוא נחרב באמצעות כמה לגיונות רומאיים, ושנאת החינם המפורסמת ההיא בסך הכל הקדימה את החורבן בכמה חודשים. אילו היתה משכילה יותר במדע, היה לה כנראה יותר שכל מלהביא דווקא את הדוגמא של פופר כעמוד תמיכה לטענה הבעייתית שכלכלה היא מדע. אחרי הכל, פופר קבע שמדע הוא דבר הניתן להפרכה בניסוי – ובכלכלה אי אפשר לבצע ניסויים החוזרים על עצמם (אלא אם רואים את מדיניות הקיצוצים של נערי האוצר, החוזרת על עצמה הן במצב שפל הן במצב רווחה, כאילו היתה ניסוי בבני אדם). ואילו היתה משכילה לחשוב רגע לפני ההתלהמות, היא היתה מבינה שהיא פועלת בדיוק ההיפך מוולטר. היא נלחמה על זכותה לסתום לאזרחי את הפה ולעשות לו דמוניזציה.

הטענה של ארלוזרוב, שאזרחי אמר שכלכלנים הם רשעים ובורים, לא נובעת ממה שהוא אמר; היא השלכה. במקרה האישי של ארלוזרוב, אין מנוס מלקבוע שהטענה בהחלט נכונה.

הנה דרכי האחרונה: הוועדה לביקורת המדינה הורתה היום על הקמת ועדת חקירה לטיפול המדינה בניצולי השואה. ועדת חקירה היא בהחלט רעיון טוב – אבל היא באה באיחור של כמה שנים. מדי שנה מתים כ-1,000 ניצולי שואה, ופשוט אין לנו את הזמן הזה.

אגב, החברים הטובים מהאוצר, שהבינו שכסף הם כבר לא יראו יותר מניצולי השואה, הודיעו היום שקצבאות ניצולי השואה שעליהן דיבר אולמרט לפני כחצי שנה, ישולמו החל מחודש פברואר – מה שיכניס לקופות המדינה חסכון של כ-664 ניצולים, שהלכו לעולמם מרגע ההכרזה ועד רגע ביצועה.

אבל ועדת חקירה, רצוי להזכיר, כבר היתה לנו. לפני שלוש שנים פרסמה ח"כ קולט אביטל (עבודה) את מסקנות ועדת החקירה בראשותה, שתיעדה כיצד בזזו הבנקים הישראלים את כספיהם של הניצולים. הכסף שחייב בנק לאומי, למשל, היה מכסה יפה מאד את הסכומים הנדרשים לעשור לפחות, אבל בנק לאומי הודיע שהוא לא ישלם שקל. היה לו גם תירוץ נהדר: החשש שבעלי המניות יתבעו את הבנק אם ישלם.

דו"ח אביטל צלל כאבן במים אדירים. חבל על העצים שייכרתו כדי לכתוב את דו"ח הוועדה הבא. המדיניות הישראלית כלפי ניצולי השואה נשארה כשהיתה: להשתמש ולזרוק. הם מזכירים עולם שהיה ואיננו, עולם מפחיד משהו.

כשמגיע, מגיע: כבר החמאתי לאורי אורבך בעבר על אומץ הלב, הנדיר במיוחד במגזר שופע חרמות ואיומים, בו הוא מטיח בקהל הבית שלו אמיתות קשות. השבוע הוא עשה זאת שוב. שאפו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(כתיבה: יוסי גורביץ, איור: עדי גינת)

שבחו את אלוהים והעבירו את התחמושת, האתון בועטת לעצמה בראש, ממש לא מתגעגע לשרון, ומרקוס-ווטש: ארבע הערות על המצב

עוד יש קרבות באופק: אובאמה ניצח הלילה באופן משכנע באיווה, וגרף שמונה אחוזים יותר מקלינטון – שבמכה אנושה לתפיסת ה"בלתי נמנעות" (inevitability) של מועמדותה, שעליה בנתה את הקמפיין, נדחקה למקום השלישי. מקום שני היה מהווה לה בעיה; מקום שלישי הוא אסון. היא טסה עוד הלילה לניו המפשייר. המאבק בינה ובין אובאמה היה צמוד שם עוד קודם לאיווה; ההערכה היא שהמקום השלישי באיווה יהפוך תבוסה של קלינטון בניו המפשייר לסבירה מאד.

מעבר לעובדה שתבוסה באיווה היתה עשויה להביא לקץ הקמפיין שלו, הנצחון חשוב לאובאמה משתי סיבות נוספות. ראשית, הוא הוכיח לשחורים שגם לבנים – ועוד באיווה, שזכתה לכינוי "מדינת הלחם הלבן" – יכולים להצביע למועמד שחור. שנית, מספר גבוה מאד של עצמאיים ורפובליקנים-לשעבר תמכו בו – מה שאין כן בקלינטון. חלק ניכר ממצביעי אובאמה היו צעירים; חלק ניכר ממצביעי קלינטון עברו את גיל 65. אובאמה הצליח לעשות את הבלתי יאומן: הוא הוציא צעירים להצביע. פרנק פויר כתב הבוקר בניו ריפבליק ש"הוויכוח על בחירות (electibility) נגמר". את נאום הנצחון של אובאמה ("אנשים רגילים יכולים לעשות דברים חריגים") אפשר לראות כאן.

בצד הרפובליקני, מעך הקאבי את רומני: הרד-נק חסר האמצעים הביס את המולטימיליונר, ששפך כ-100 מיליונים על איווה, בהפרש של תשעה אחוזים. רומני הוא הדבר הכי קרוב למועמד הממסד שיש בצד הרפובליקני; מק'קיין העצמאי מדי נדחק למקום הרביעי, ג'וליאני הביזארי למקום השישי. בהחלט יתכן שאנחנו רואים כאן התקוממות של הרד-נקים, שהבינו סוף סוף את המשחק הצבוע ששיחקה בהם ההנהגה האליטיסטית הרפובליקנית, צביעות שהתגלמותה הוא בוש: בוגר ייל שמשחק רד-נק בור.

כתבתי שלשום שכ-120,000 דמוקרטים ייצאו להתוועדויות. טעיתי. המספר היה מבוסס על מספרי 2004. המספר האמיתי היה כפול כמעט: יותר מ-239,000. בצד הרפובליקני, רק 108,000 טרחו להגיע. נקווה שזה סימן לעתיד.

הערה אחת נוספת: אני כותב את הדברים ביום שישי בבוקר. ההתוועדויות החלו בסביבות השעה 03:00 ביום שישי, על פי שעון ישראל. התוצאות הגיעו ב-07:00 . בהדפסת העיתונים החלו בשעה 02:00 לערך, הפצתם החלה ב-05:00 בערך. מחר אין עיתון. כלומר, העיתונים הישראלים ידווחו על האירועים הללו באיחור של 48 שעות – איחור בלתי נתפס בעידן הרשת. אם אנשים לא צריכים את עיתוני הנייר כדי לקבל חדשות, למה הם כן צריכים אותם?

בעיטה עצמית בראש: תחילה ניסתה האתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, להפחיד אנשים שהשתחחרו מהצבא בניגוד לרצונו של הלז: הם יקבלו תעודת שחרור שבה ייכתב שהם שוחררו "עקב התנהגות חמורה". הסתבר שהנהגים והטבחים – מרכיב בולט באוכלוסיית החיילים המשתחררים טרם זמנם – לא ממש התרשמו, בעיקר בגלל שמעבידים לא נוטים לבקש תעודות שחרור.

אהה! אמרה האתון. יש פתרון! אחלק את תעודות השחרור לשלושה צבעים, המבוססים על המתכות היקרות במדינה האידיאלית של אפלטון (טוב, נו, באולימפיאדה) – וכך ידע כל אחד את ערכו. הלוחמים (במדינה האידיאלית של שטרן, אבוי, אין חכמים) יקבלו כרטיס זהוב, התומכים בהם – כסוף, וכל השאר יסתפקו בכרטיס בצבע ארד. כל זה, כמובן, מותנה בכך שהאיש שירת לפחות 85% משירותו במקצועו.

הדבר יצר אוטומטית כמה אבסורדים. למשל, חייל צה"ל שנפצע אנושות חצי שנה לאחר תחילת שירותו בהתקלות עם החיזבאללה, דבר שהוביל לכך שלא יוכל להשלים את השירות, יקבל כרטיס בצבע ברונזה, כמו הטבח הפשוט ביותר. גלעד שליט, אם ישוחרר – לא נראה שהוא מזיז למישהו בקרב מקבלי ההחלטות – יקבל גם הוא אותו כרטיס.

מעבר לכך, האתון שכחה נתון פשוט: רוב מוחלט של חיילי צה"ל הם לא לוחמים ולא תומכי לחימה. הם ג'ובניקים שעוסקים בכל הדברים ההכרחיים האלה, שבלעדיהם מערכת לחימה מודרנית לא יכולה לתפקד. בלעדיהם, הלוחמים הרגילים להשתחצן על יושבי המשרדים יצאו לקרב בלי מזון, שתיה, דלק או תחמושת.

כאשר הכריזה האתון שרוב חיילי צה"ל שווים הרבה, הרבה פחות ממיעוט לוחם – למרות שגם מהם נגזלות שלוש שנות חיים, והם חיים אף יותר תחת רודנותם של בני 19 – היא, ראה זה פלא, העליבה אותם. והעלבון, ראה זה פלא, הוריד את המוטיבציה שלהם לשרת בכלל. אז מה הועילו טיפשים בקלקלתם?

כבר ציינתי שבמדינה האידיאלית של שטרן, הלוחמים תפסו את מקומם של החכמים? כבר ציינתי.

לא מתגעגע: העיתונות מלאה היום, במלאת שנתיים לשבץ שפקד את אריאל שרון, בבכי ונהי, קולות מספד ותלישת שיער. איך, איך הלך מאיתנו, מותיר אותנו יתומים. איזה חוש הומור היה לו. ואיך הוא הסתכל לביבי בעיניים ולא מצמץ. וקור הרוח. והחיוך. והטיפול האבהי באנשי הלשכה.

הכל נכון. היה לו חוש הומור מרושע וטוב, הוא היה אדם קר רוח באופן נדיר, הוא בז לנתניהו והפחיד אותו, והיה אכפת לו מאד מהאנשים שעובדים איתו. ובכל זאת.

שרון היה איש דמים מראשיתו. הפעולה שהביאה לו את תהילתו היתה פעולת קיביה, בה ביצע כלשונה את פקודתו של בן גוריון "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש". התוצאה היתה פשע מלחמה כה מחריד, עד שבן גוריון נאלץ לשקר לכנסת ולטעון שהוא היה "פעולה של איכרים ישראלים זועמים".

אחר כך, כשנרצחה אחותו של מאיר הר ציון, צייד שרון את הר ציון בנשק ואישר בשתיקה את נקמת הדם שביצע. ואחרי פריעת המשמעת הזו, שממנה לא ניזוק, באה פריעת המשמעת הגדולה מכולן: כשנאמר לו, במהלך מלחמת 1956, שאסור לו להכנס למיצרי המיתלה, הוא ביקש לשלוח "סיור חמוש", קיבל אישור – והשתמש בגדוד שלם ככוח הסיור. עשרות מתו בקרב מיותר, שהמטכ"ל ביקש למנוע.

על מלחמת לבנון הראשונה, על המפות השקריות שהוצגו לממשלה, על המניפולציה בנתונים שהוצגו לה, כבר נאמר הכל. גם על סברה ושתילה. גם על קשרי הון-שלטון שליוו את שרון כצל, עוד משנות השבעים ורכישת חוות השקמים.

הוא היה המושחת שבפוליטיקאים הישראלים, במיוחד בתקופה בה היה ראש ממשלה פופולרי. כראש ממשלה, ניהל מלחמת התשה פראית עם הפלסטינים, בהניחו – נכונה, כמסתבר – שהם יישברו ראשונים. לשם כך, היה מוכן להקזת דם של אלפי ישראלים – דמם של אלפי הפלסטינים מעולם לא נחשב בעיניו – ובלבד שלא לבנות את חומת ההפרדה, שהיתה כובלת אותו פוליטית. את תכנית ההתנתקות, שלעולם לא נדע כמה הושפעה מהחקירות הפליליות נגדו, ביצע במכוון באופן הגרוע ביותר ובאופן שלא יאפשר שלום עם הפלסטינים.

ייזכר לו לטובה שכשהרמטכ"ל בוגי ניסה לעשות לו את אותם תרגילים פוליטיים שעשה קודמו לקודמיו, הוא סילק אותו אל החושך החיצון, שם היללה וחרוק השיניים. אבל להתגעגע לציני ולאכזר שבפוליטיקאים הישראלים? לעגו לבגין בזמנו, על "אינני יכול עוד", אבל בגין לפחות הבין מה משמעותו של דם שפוך לשווא. שרון מעולם לא הבין, ספק אם יכול היה להבין. לא, אין למה להתגעגע. ינוח בשלום על משכבו, ואותנו אל נא יטריד עוד.

מרקוס-ווטש: הגיגן-הממסד ממשיך להלום בציבור ולנסות להתל בו. הבוקר היו כמה פניני-הבל חריגות אפילו בסטנדרטים הנמוכים מאד שמציב מרקוס. שנתחיל?

הפסקה הראשונה – "הכל ידעו…" – היא בולשיט טהור וסילוף היסטורי מן השורה הראשונה. אף אחד לא ידע שום דבר. מאבקים ניטשו על כל תפקיד ותפקיד. שרת לא בא "אחרי" בן גוריון; הוא היה הפוגה קלה, ובן גוריון התנקם בו על עצם המחשבה שהוא יכול להיות ראש ממשלה. שום דבר לא היה ודאי בעלייתה של גולדה אחרי אשכול – התמיכה שלה בציבור היתה נמוכה מאד – והיא הוכתרה בקנוניה של זקני מפא"י, כאמצעי לדחוק אחורה את הצעירים בני דור המדינה. גם עלייתו של שמיר אחרי בגין היא "הכרחית" רק אם אתה שוכח את העימותים האמיתיים מאד עם מחנה דוד לוי ומחנה שרון.

אשר לתפיסה ש"כך נעשה צדק היסטורי עם ראשי שלוש המחתרות" – ובכן, זו תפיסה אנטי-היסטורית ואנטי-דמוקרטית. אנטי-היסטורית משום שבן גוריון לא פיקד על ההגנה ובטח לא על הפלמ"ח, ושמיר היה רק אחד משלושת מנהיגי הלח"י לאחר הסיכול הממוקד של יאיר. אנטי-דמוקרטית, משום שהנהגת מדינה איננה אמורה להיות מועברת מיד ליד על פי שיקול של "מגיע לו".

הלאה. "בגין, שסבל ממניה-דיפרסיה…" בזזזזזזט! בגין מעולם לא אובחן כסובל ממחלה נפשית כלשהי. הפסיכולוגיזציה שנעשתה לו לאחר מותו איננה תחליף לאבחון, וודאי איננה מאפשרת לקבוע זאת בפסקנות שכזו. "לא היה יכול לעמוד… ובידיהם שלטים והכתובת 'רוצח'". אלא שכפי שהעידו מקורביו של בגין, מה ששבר אותו לא היה ה'רוצח' – שכלל לא ברור אם היה – אלא העובדה שמדי יום עדכנו המפגינים את מספר ההרוגים בלבנון, שלהם הוא חש אחריות אישית.

עוד לא גמרנו. "נכנסו שני מנהיגים… שכל אחד מהם בתורו הביא עלינו אינתיפאדה וטרור מתאבדים". וואו. כלומר, אני מתעב את נתניהו, אני סבור שהוא מהגרועים והריקניים שבמנהיגינו, והייתי שמח אילו היה בולס אותו איזה ג'מוס רעב, אבל אפילו אני לא חושב שהוא אחראי לאינתיפאדה הראשונה – שאגב, לא היה בה כל טרור מתאבדים. ב-1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, נתניהו אפילו לא היה סגן שר.

יש עוד. "לעומתם [אולמרט וברק – יצ"ג] ביבי, לא מועמד מיידי, זוכה ב-48% אחוז. הכל וירטואלי". סליחה, אבל מדוע נתניהו הוא מועמד "פחות מיידי" מברק או מאולמרט? ממשלת אולמרט היא כשלון בכל תחום שהוא, ברק הוא חלק מהכשלון, וטבעי שהציבור יעניק נצחון לאופוזיציה. חבל, אמנם, שהציבור שכח איך נראו ימיו של נתניהו כראש ממשלה – אבל זה מה שיש.

ואז יוצא המרצע מן השק: "אין הצדקה להדחות ולבחירות מוקדמות בעת הזאת. מגירות ההנהגה הלאומית ריקות מדי מכדי לעוקרו משם ולהחזיר במקומו את מתנגדי השלום והמתנחלים הקיצוניים". כלומר, כל הטור הזה הוא אקדמה לדו"ח וינוגרד הקרוב, שמלחשים שיהיה קטלני, ומרקוס לוקח על עצמו את תפקיד שומר האתרוגים הראשי. עצוב, אבל לא בלתי צפוי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

כינוס קטן בשדות הקרח

איווה, מדינה ששמה קשה מאד לכתיבה בעברית, איננה מדינה אמריקנית יצוגית. אוכלוסייתה קטנה, רוב מוחלט של תושביה – למעלה מ-95% – הם לבנים, וחלק ניכר מהם חקלאים שפרנסתם היא גידול תירס. ובכל זאת, איווה תשחק תפקיד קריטי בבחירת הנשיא האמריקני הבא.

ההליך – ה"התוועדות", caucus – שיתחיל מחר בערב, יהיה משונה, ואולי ארכאי יהיה ביטוי טוב יותר. חברי המפלגות יתכנסו, איש בעיירתו, בשעת ערב מאוחרת ובמזג אוויר קפוא, במבנה ציבורי. שם יתחיל ריטואל ההתוועדות: הנוכחים ינסו לשכנע, איש בתורו, את האחרים כי דווקא המועמד שלהם, הוא ולא שרף, הוא ולא מלאך, ראוי להיות מועמד המפלגה לנשיאות. לאחר שעות של דיונים, תיערך ההצבעה: כל משתתף ילך לפינה מסוימת של החדר, שנקבעה עבור המועמד שלו. בוחרים שתמכו במועמד שקיבל פחות מ-15% מהקולות, יתבקשו להשתתף בהצבעה שניה.

כ-120,000 דמוקרטים וכ-90,000 רפובליקנים, מאחת המדינות הפחות יצוגיות בארצות הברית, צפויים להשתתף בהתוועדויות מחר. מספר זעום על פי כל קנה מידה: בבחירות הנשיאותיות האחרונות, הצביעו כ-120 מיליון בוחרים. ואף על פי כן, איווה הקטנה, ולאחריה ניו המפשייר הזעירה, מחזיקות במידה חסרת פרופורציה של השפעה על הבחירות. המועמדים שינצחו בהן, וראשית באיווה, יקבלו כוח-זינוק עצום, ויגיעו לפריימריז הבאים מעמדת כוח. המפסידים, כמובן, יאבדו גובה.

מאחר ומדובר בהתוועדות, ולא בבחירה מהירה וישירה; ומאחר ורבים מן המגיעים לדיונים טרם החליטו סופית במי יתמכו; ומאחר ובעבר, רבים מן המצביעים שינו את דעתם בעת ההתוועדות – יהיה אווילי לנסות לקבוע מי ינצח. אבל אנסה לתת קווים כלליים – שבהחלט יתכן כי יתבדו בבוקר יום שישי.

* * * * *

בחירות 2008 נערכות בסימן החורבן שהשאיר אחריו ג'ורג' וו. בוש, שדרדר את מעמדה הבינלאומי של ארצו לשפל חסר תקדים; שהוציא אותה למלחמת שולל אחת, ושזמם שניה; שהרס את צבאה; שממשלו היה כנראה המושחת ביותר מאז זה של גראנט; שמילא את שורות הפקידות באפסים חדלי אישים, ושלא הצליח למנוע את החרבתה של עיר גדולה ועתיקה; שהפך מדיניות שקבע נשיאה הראשון של הרפובליקה, והתיר עינויים; שביטל שורה של חירויות בסיסיות, ביניהן ההבאס קורפוס (שר המשפטים המתפטר שלו, אלברטו גונזלס, באחד מרגעי השפל של הממשל, אף ההין לומר את דבר ההבל שהעובדה שהחוקה קובעת שהבאס קורפוס לא יוקפא אלא בעת פלישה או מרד, אין פירושה שהבאס קורפוס הוא זכות חוקתית); שבמהלך כהונתו הטיל רק פעמיים וטו – פעם אחת על מחקר בתאי גזע שהיו עשויים להציל חיי אדם, פעם שניה על חקיקה שהיתה מבטיחה שמיליוני ילדים היו נהנים מביטוח רפואי בסיסי – וכל זאת בשם השמרנות הרחומה.

הנחת הבסיס בבחירות הללו היא שהרפובליקנים הולכים לחטוף בעיטה בראש, שכמוה לא נראתה מאז הבחירות שלאחר התפטרותו של ניקסון. כמובן, המפלגה הדמוקרטית ידועה ביכולתה עוצרת הנשימה לחטוף תבוסה ממלתעות הנצחון, אבל אם גם הפעם היא תפסיד – אולי הגיע הזמן לסגור את הבאסטה. מתוך הנחה אופטימית זו, אטפל במועמדים הרפובליקניים במהירות ובקצרה.

* * * * *

שני המועמדים הרפובליקניים המובילים באיווה הם שני טיפוסים נאלחים, מיט רומני ומייק הקאבי, שניהם מושלים לשעבר (של מסצ'וסטס וארקנסו, בהתאמה). לרומני יש יתרון משמעותי: הוא מולטי-מיליונר שכבר שפך 80 מיליונים באיווה. יש לו גם שורה של חסרונות בולטים, שמסבירים מדוע הוא צריך להיאבק בשיניים וציפורניים מול מועמד שאין לו כסף לפלאפל.Picture by Flickr user Protect_Our_Primary, used accordinf to the Creative Commons license

ראשית, הוא מורמוני, כת מאוסה וחשודה (בסקר שנערך לאחרונה, 95% ידעו שרומני הוא "המועמד המורמוני"); שנית, הוא שינה כל כך הרבה עמדות במהלך הקמפיין, ונתפס בכך, שהאמינות שלו נחותה מזה של סוחר מכוניות משומשות (בזמנו, הוא רץ משמאל לטד קנדי, מהליברלים שבסנאטורים, במסצ'וסטס); ושלישית, הוא נתפס בשורה של שקרים אומללים.

הקלאסי שבהם היה כאשר טען שהוא "ראה את אביו צועד עם מרטין לות'ר קינג". מטרת השקר הזה היתה לחפות על העובדה המרשיעה שהכנסיה המורמונית היתה ארגון גזעני רשמי עד 1978 – כשרומני היה חבר פעיל בה. דא עקא, שהסתבר שאביו של רומני מעולם לא צעד לצד קינג; לכל היותר, הוא הגיע ללוויה שלו. זה לא מעט בכנסיה גזענית, אבל לא בדיוק אותו דבר. כשעומת רומני עם העובדה הזו, הוא טען שהמילה "ראיתי" היתה מטאפורית.

הקאבי הוא הדבר הכי דומה לג'ורג' בוש במירוץ הנוכחי: מטיף בפטיסטי כריזמטי, שמחזיק בעמדות "שמרניות רחומות" (כשנשאל אם הוא תומך במניעת חינוך מילדיהם של מהגרים, הוא התמרמר ואמר שהוא לא מתכוון להעניש ילדים שלא חטאו – "אנחנו יותר גדולים מזה".זו היתה עמדה לא פופולרית). הוא, כמובן, מכחיש-אבולוציה, והפגין בורות מזעזעת בשורה של נושאי מדיניות חוץ.Picture by Flickr user Protect_Our_Primary, used accordinf to the Creative Commons license

הממסד הרפובליקני מתעב את הקאבי, והוא משיב לו באותו מטבע. לאחרונה אמר במפורש שהממסד בז לפונדמנטליסטים, אבל מחזר אחרי קולותיהם – ולאחר הבחירות שוכח מהם. לרטוריקה הכמו-פופוליסטית הזו יש קונים (חשבו על "נאום הקופים" של דוד לוי), והקאבי מחפה על חולשתו בכריזמה, בכשרון נאום, בנגינה על גיטרה ובשורה של גימיקים – שהידוע שבהם הוא תשדיר משותף ומלא הומור עצמי עם צ'אק נוריס. הקאבי אף העז למתוח ביקורת על ניהול המלחמה בעיראק.

שני המתמודדים הבולטים האחרים בקרב הרפובליקנים הם ג'ון מק'קיין ורודי ג'וליאני. שניהם בצרות ניכרות ואף אחד מהם לא צפוי לזכות באיווה. השמרנים הדתיים חושדים במק'קיין – והציבור הכללי לא מקבל את עמדתו באשר למלחמה בעיראק (הוא חושב שצריך להמשיך בה). ג'וליאני סובל מתסמונת אהוד ברק: ככל שהבוחרים נחשפים אליו יותר, כך הם רוצים בו פחות. התנהגותו קפריזית, ולאחרונה הסתבך בפרשיה חמורה: הוא חשוד בכך שהורה למשטרת ניו יורק לספק אבטחה לפילגשו (שהפכה בינתיים לאשתו) והשוטרים אף הוציאו את כלבה של אשתו לטיול. העובדה שצולם בעבר בדראג, שמימן לבתו הפלה, שהתגורר עם חברים הומוסקסואלים, שמינה מקורב לפשע המאורגן למפקד משטרת ניו יורק וניסה למנות אותו לאחראי על המשרד לבטחון פנים – כל אלה הם אבני ריחיים על צווארו. ג'וליאני צפוי להפסיד בשורה של פריימריז עד פלורידה – ולפחות באיווה, ההפסד צפוי להיות משפיל. כמה תבוסות יכול לספוג בטרם יודיע על פרישה? כנראה שלא יותר משלוש.

שאר המועמדים הרפובליקניים לא ראויים להתייחסות אלא כקוריוז.

* * * * *

בצד הדמוקרטי יש שלושה מועמדים עיקריים ומספר מועמדים משניים. הראשיים הם הילארי קלינטון, אשתו של וסנאטור מניו יורק; ברק אובאמה, סנאטור טרי מאילינוי; וג'ון אדווארדס, סנאטור לשעבר מצפון קרוליינה והמועמד לתפקיד סגן הנשיא בשנת 2004.

השלושה רצים צמוד, צמוד מאד. אצהיר מראש שאהדתי נתונה לאובאמה ולאדווארדס, בסדר זה, ושאני חושב שמועמדותה של קלינטון היא בעייתית מאד. מדוע?

* * * * *

לקלינטון יש יתרון אחד ויתרון שני שהוא עושר השמור לבעליו לרעתו. הראשון הוא תמיכת הממסד המפלגתי בה. השני הוא העובדה שהיא מוכרת מאד ביחס למתמודדים האחרים. אבל היתרון הזה, כאמור, עשוי להתגלות כחסרון: האמריקנים מכירים אותה – ודוחים אותה. 50% מן האמריקנים אמרו כי לא יצביעו עבורה, בכלל זה 56% מהגברים, 69% מקרב המבוגרים מגיל 60, 48% מקרב העצמאיים (אלו שאינם מזדהים כדמוקרטים או רפובליקנים), וכך גם יותר מ-20% מהדמוקרטים. כלומר, אם הדמוקרטים באמת רוצים להפסיד, קלינטון היא המועמד הנכון.Picture by Flickr user Llima, used in accordance with the Creative Commons license

בעיני רבים – וגם בעיני – קלינטון איננה מועמדת ראויה. היא חוזרת שוב ושוב על המנטרה על פיה היא "מנוסה" – אבל הנסיון הזה מורכב בעיקרו משמונה שנים כגבירה הראשונה. וזו, מה לעשות, לא משרה ביצועית. היא היתה חברה שמונה שנים בסנאט – אבל לא העבירה שום חוק ראוי לשמו. היא הצביעה בעד המלחמה בעיראק, וסירבה להודות שהיה מדובר בטעות – אם כי אמרה ש"אילו היתה יודעת אז מה שהיא יודעת היום", היתה מצביעה נגד. זאת חוכמה קטנה מאד: אובאמה נאם נגד המלחמה כבר אז. יתר על כן, רק לפני כחודשיים תמכה קלינטון בהצהרת הסנאט המכריזה על משמרות המהפכה כארגון טרור – מה שהיה יכול לשמש ככלי בידי בוש לתקיפת איראן. חודש לאחר מכן, כידוע, פירקה קהילת המודיעין האמריקנית את הטיעונים שבוש השתמש בהם לאורך השנה האחרונה – ושהיו מקובלים גם על קלינטון.

לקלינטון יש שורה של בעיות אחרות. הראשונה והחשובה שבהן: היא מפחדת. היא לא אומרת שום דבר ברור – אלא אם הוא כבר קונסנסוס. היא תמיד בודקת לאן נושבת הרוח. היא ספגה כל כך הרבה מכות במהלך המתקפה הרפובליקנית על שלטון בעלה, עד שהיא – כדבריה של אחת הדמויות בסדרה "הבית הלבן" – לא מסוגלת לומר "תקשיב, יא חתיכת פונמנטליסט מפגר…", ועוברת ישר ל"בבקשה, אל תרביץ לי עוד".

אני מאמין לקלינטון כשהיא אומרת שהיא ליברלית שרוצה להחזיר את הניו דיל, אני מאמין שהיא באמת רוצה לשפר את מצבם של חסרי ביטוח הבריאות, אני מאמין שאכפת לה – בדרכה הקרה, המחושבת, המנוכרת, שלא שונה בהרבה משלי – מחסרי המזל. אבל אני לא חושב שיש לה את האומץ, ולא את היכולת, לנצח במאבק. ובהנתן מה שהאמריקנים חושבים על קלינטון, כל צעד שלה ידרוש מאבק. ולנשיא הבא תהיה הרבה, הרבה עבודה. ויש לזכור: המאבק החשוב ביותר שניהלה קלינטון, תכנית הבריאות שלה בעת ממשלו הראשון של בעלה, קרס בלהבות. הוא לא הגיע אפילו להצבעה.

הבעיה השניה היא זו של השושלת. אם תבחר קלינטון, ותסיים את כהונתה, ארצות הברית תהיה בשליטתן של שתי משפחות אצולה במשך 24 שנים (בוש האב-ביל קלינטון-בוש ג'וניור-הילארי קלינטון). זה לא בריא וזה לא אמור להיות כך.

הבעיה השלישית נקראת ביל קלינטון. מעולם לא היה מצב שבו בבית הלבן יש נשיאה, כשלצידה יושב בעל מנוסה הרבה יותר ונטול כל סמכות. הפוטנציאל לשימוש לרעה ולשיבוש הליכים תקינים מסחרר את הראש. רבים מן הדמוקרטים – וגם בציבור הכללי – היו רוצים לראות את ביל קלינטון בכהונה שלישית, והבחירה בהילארי נראית כדבר הכי קרוב לכך. וכל זה, כמובן, בלי להכניס למשוואה את האפשרות שהשניים יריבו ביניהם. בעל הטור הניאו שמרני צ'ארלס קראוטהמר הציע לשלוח את ביל כשגריר לארגנטינה, תוך שהוא מפטיר ש"הרומאים ידעו להעריך היטב את האמנות העדינה של הגליה". ביל צפוי להעריך אותה מעט פחות, יש להניח.

לקלינטון יש שני טיעונים כשהיא באה בפני הבוחרים: ראשית, שהיא מנוסה ממתחריה; שנית, שהגיע הזמן לבחור נשיאה לארצות הברית. לטיעון הראשון יש שתי תשובות: ראשית, ששמונה שנים כגבירה הראשונה אינם אימון נאות לדבר, ושלאובאמה יש אמנם פחות נסיון ממנה בסנאט – אבל הוא שימש שנים ארוכות כסנאטור-מדינה. קלינטון מחזיקה במשרה הנבחרת הראשונה שלה. יתר על כן, ה"נסיון" של הילארי לא הוכיח את עצמו במבחני עיראק ואיראן – ועל כן עדיף חוש שיפוט על פני נסיון.

התשובה לטיעון השני היא שאין שום דבר פמיניסטי באשה שנבחרת לתפקיד על כנפי מעילו של בעלה. הילארי קלינטון לא היתה נחשבת למועמדת ראויה לנשיאות אלמלא היתה אשתו של ביל קלינטון. אין לה כל הישגים ראויים לציון. היא סנאטורית בינונית למדי, שאלמלא תמיכתו של בעלה, שפופולרי ממנה עשרות מונים, לא היתה מגיעה רחוק.

* * * * *

אוקיי, לא קלינטון. אז למה אובאמה?

Picture by Flickr user Transplanted_Mountaineer, used according to the Creative Commons licenseראשית כל, משום שהוא יכול להבחר. הרפובליקנים ניסו נואשות – ועד עכשיו לא הצליחו להדביק אליו שום דבר. סקרים מראים שהוא מנצח כל מועמד רפובליקני שיוצב מולו (במיוחד הקאבי ורומני – מק'קיין יהיה קשה יותר). אפילו רפובליקנים מחבבים אותו.

שנית, משום שהוא צדק. הוא עמד מול הגל והתריע מפני המלחמה בעיראק כבר ב-2002, עוד קודם לבחירתו לסנאט. גם היום, לעומת ההתפלפלויות של קלינטון, הוא מצהיר שהוא יתחיל מיד עם כניסתו לבית הלבן בהסגת הכוחות האמריקניים מעיראק. זו המדיניות שהעם האמריקני, על פי כל הסקרים, רוצה בה. ובניגוד לקלינטון, הרקורד של אובאמה נקי בנושא זה.

שלישית, משום שהוא מציע משהו אחר, משהו שלא נראה מאז ימי קנדי: תקווה ושינוי. סיסמאות, כן: כריזמה היא בדרך כלל סיבה רעה מאד לבחור מישהו, ויכולת רטורית איננה ערובה לדבר. אבל כמה מרענן אחרי הבערות והגמגום של בוש, אחרי ההתחמקויות הלשוניות של קלינטון, מישהו שמדבר ישירות – ואומר דברים ברורים. עצם ההתחמקות מהחובה של פוליטיקת הזהויות מהמנעות מכל אמירה, היא תכונה חיובית.

רביעית, וחשוב מכל, משום שהוא ישנה את כל התמונה. אמריקה שבוחרת נשיא שחור – נשיא שבילה את ילדותו באינדונזיה, נשיא שיודע כיצד נראים החיים מחוץ לארצו, נשיא שהקדיש שנים ארוכות מחייו לסיוע משפטי לעניים, נשיא שהתנגד לאימפריאליזם – תהיה אמריקה אחרת. לא תהיה הוכחה טובה יותר מכך שהסטיה האיומה הזו של שנות בוש וצ'ייני, שנות הפחד והטרור, שנות בזיזת החירות – וזה התחיל לפני ה-11 בספטמבר – מגיעות לקיצן, שהגלגל הסתובב שוב.

והתקווה, החזרה לאידיאל הדמוקרטי: "קול אחד יכול לשנות חדר, ואם קול אחד יכול לשנות חדר, הוא יכול לשנות עיר; ואם עיר, אז מדינה; ואם מדינה – אז את האומה כולה; ואם את האומה – אז גם את העולם כולו. הקול שלכם יכול לשנות את העולם".

אני לא יודע – איש אינו יודע – איך ייראו הדברים לאחר שהמתוועדים יצאו מן הקור אל חדרי הוועידה החמים. אבל אני מקווה שהם ישאו איתם את הדברים הללו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)