שבחו את אלוהים והעבירו את התחמושת, האתון בועטת לעצמה בראש, ממש לא מתגעגע לשרון, ומרקוס-ווטש: ארבע הערות על המצב
עוד יש קרבות באופק: אובאמה ניצח הלילה באופן משכנע באיווה, וגרף שמונה אחוזים יותר מקלינטון – שבמכה אנושה לתפיסת ה"בלתי נמנעות" (inevitability) של מועמדותה, שעליה בנתה את הקמפיין, נדחקה למקום השלישי. מקום שני היה מהווה לה בעיה; מקום שלישי הוא אסון. היא טסה עוד הלילה לניו המפשייר. המאבק בינה ובין אובאמה היה צמוד שם עוד קודם לאיווה; ההערכה היא שהמקום השלישי באיווה יהפוך תבוסה של קלינטון בניו המפשייר לסבירה מאד.
מעבר לעובדה שתבוסה באיווה היתה עשויה להביא לקץ הקמפיין שלו, הנצחון חשוב לאובאמה משתי סיבות נוספות. ראשית, הוא הוכיח לשחורים שגם לבנים – ועוד באיווה, שזכתה לכינוי "מדינת הלחם הלבן" – יכולים להצביע למועמד שחור. שנית, מספר גבוה מאד של עצמאיים ורפובליקנים-לשעבר תמכו בו – מה שאין כן בקלינטון. חלק ניכר ממצביעי אובאמה היו צעירים; חלק ניכר ממצביעי קלינטון עברו את גיל 65. אובאמה הצליח לעשות את הבלתי יאומן: הוא הוציא צעירים להצביע. פרנק פויר כתב הבוקר בניו ריפבליק ש"הוויכוח על בחירות (electibility) נגמר". את נאום הנצחון של אובאמה ("אנשים רגילים יכולים לעשות דברים חריגים") אפשר לראות כאן.
בצד הרפובליקני, מעך הקאבי את רומני: הרד-נק חסר האמצעים הביס את המולטימיליונר, ששפך כ-100 מיליונים על איווה, בהפרש של תשעה אחוזים. רומני הוא הדבר הכי קרוב למועמד הממסד שיש בצד הרפובליקני; מק'קיין העצמאי מדי נדחק למקום הרביעי, ג'וליאני הביזארי למקום השישי. בהחלט יתכן שאנחנו רואים כאן התקוממות של הרד-נקים, שהבינו סוף סוף את המשחק הצבוע ששיחקה בהם ההנהגה האליטיסטית הרפובליקנית, צביעות שהתגלמותה הוא בוש: בוגר ייל שמשחק רד-נק בור.
כתבתי שלשום שכ-120,000 דמוקרטים ייצאו להתוועדויות. טעיתי. המספר היה מבוסס על מספרי 2004. המספר האמיתי היה כפול כמעט: יותר מ-239,000. בצד הרפובליקני, רק 108,000 טרחו להגיע. נקווה שזה סימן לעתיד.
הערה אחת נוספת: אני כותב את הדברים ביום שישי בבוקר. ההתוועדויות החלו בסביבות השעה 03:00 ביום שישי, על פי שעון ישראל. התוצאות הגיעו ב-07:00 . בהדפסת העיתונים החלו בשעה 02:00 לערך, הפצתם החלה ב-05:00 בערך. מחר אין עיתון. כלומר, העיתונים הישראלים ידווחו על האירועים הללו באיחור של 48 שעות – איחור בלתי נתפס בעידן הרשת. אם אנשים לא צריכים את עיתוני הנייר כדי לקבל חדשות, למה הם כן צריכים אותם?
בעיטה עצמית בראש: תחילה ניסתה האתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, להפחיד אנשים שהשתחחרו מהצבא בניגוד לרצונו של הלז: הם יקבלו תעודת שחרור שבה ייכתב שהם שוחררו "עקב התנהגות חמורה". הסתבר שהנהגים והטבחים – מרכיב בולט באוכלוסיית החיילים המשתחררים טרם זמנם – לא ממש התרשמו, בעיקר בגלל שמעבידים לא נוטים לבקש תעודות שחרור.
אהה! אמרה האתון. יש פתרון! אחלק את תעודות השחרור לשלושה צבעים, המבוססים על המתכות היקרות במדינה האידיאלית של אפלטון (טוב, נו, באולימפיאדה) – וכך ידע כל אחד את ערכו. הלוחמים (במדינה האידיאלית של שטרן, אבוי, אין חכמים) יקבלו כרטיס זהוב, התומכים בהם – כסוף, וכל השאר יסתפקו בכרטיס בצבע ארד. כל זה, כמובן, מותנה בכך שהאיש שירת לפחות 85% משירותו במקצועו.
הדבר יצר אוטומטית כמה אבסורדים. למשל, חייל צה"ל שנפצע אנושות חצי שנה לאחר תחילת שירותו בהתקלות עם החיזבאללה, דבר שהוביל לכך שלא יוכל להשלים את השירות, יקבל כרטיס בצבע ברונזה, כמו הטבח הפשוט ביותר. גלעד שליט, אם ישוחרר – לא נראה שהוא מזיז למישהו בקרב מקבלי ההחלטות – יקבל גם הוא אותו כרטיס.
מעבר לכך, האתון שכחה נתון פשוט: רוב מוחלט של חיילי צה"ל הם לא לוחמים ולא תומכי לחימה. הם ג'ובניקים שעוסקים בכל הדברים ההכרחיים האלה, שבלעדיהם מערכת לחימה מודרנית לא יכולה לתפקד. בלעדיהם, הלוחמים הרגילים להשתחצן על יושבי המשרדים יצאו לקרב בלי מזון, שתיה, דלק או תחמושת.
כאשר הכריזה האתון שרוב חיילי צה"ל שווים הרבה, הרבה פחות ממיעוט לוחם – למרות שגם מהם נגזלות שלוש שנות חיים, והם חיים אף יותר תחת רודנותם של בני 19 – היא, ראה זה פלא, העליבה אותם. והעלבון, ראה זה פלא, הוריד את המוטיבציה שלהם לשרת בכלל. אז מה הועילו טיפשים בקלקלתם?
כבר ציינתי שבמדינה האידיאלית של שטרן, הלוחמים תפסו את מקומם של החכמים? כבר ציינתי.
לא מתגעגע: העיתונות מלאה היום, במלאת שנתיים לשבץ שפקד את אריאל שרון, בבכי ונהי, קולות מספד ותלישת שיער. איך, איך הלך מאיתנו, מותיר אותנו יתומים. איזה חוש הומור היה לו. ואיך הוא הסתכל לביבי בעיניים ולא מצמץ. וקור הרוח. והחיוך. והטיפול האבהי באנשי הלשכה.
הכל נכון. היה לו חוש הומור מרושע וטוב, הוא היה אדם קר רוח באופן נדיר, הוא בז לנתניהו והפחיד אותו, והיה אכפת לו מאד מהאנשים שעובדים איתו. ובכל זאת.
שרון היה איש דמים מראשיתו. הפעולה שהביאה לו את תהילתו היתה פעולת קיביה, בה ביצע כלשונה את פקודתו של בן גוריון "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש". התוצאה היתה פשע מלחמה כה מחריד, עד שבן גוריון נאלץ לשקר לכנסת ולטעון שהוא היה "פעולה של איכרים ישראלים זועמים".
אחר כך, כשנרצחה אחותו של מאיר הר ציון, צייד שרון את הר ציון בנשק ואישר בשתיקה את נקמת הדם שביצע. ואחרי פריעת המשמעת הזו, שממנה לא ניזוק, באה פריעת המשמעת הגדולה מכולן: כשנאמר לו, במהלך מלחמת 1956, שאסור לו להכנס למיצרי המיתלה, הוא ביקש לשלוח "סיור חמוש", קיבל אישור – והשתמש בגדוד שלם ככוח הסיור. עשרות מתו בקרב מיותר, שהמטכ"ל ביקש למנוע.
על מלחמת לבנון הראשונה, על המפות השקריות שהוצגו לממשלה, על המניפולציה בנתונים שהוצגו לה, כבר נאמר הכל. גם על סברה ושתילה. גם על קשרי הון-שלטון שליוו את שרון כצל, עוד משנות השבעים ורכישת חוות השקמים.
הוא היה המושחת שבפוליטיקאים הישראלים, במיוחד בתקופה בה היה ראש ממשלה פופולרי. כראש ממשלה, ניהל מלחמת התשה פראית עם הפלסטינים, בהניחו – נכונה, כמסתבר – שהם יישברו ראשונים. לשם כך, היה מוכן להקזת דם של אלפי ישראלים – דמם של אלפי הפלסטינים מעולם לא נחשב בעיניו – ובלבד שלא לבנות את חומת ההפרדה, שהיתה כובלת אותו פוליטית. את תכנית ההתנתקות, שלעולם לא נדע כמה הושפעה מהחקירות הפליליות נגדו, ביצע במכוון באופן הגרוע ביותר ובאופן שלא יאפשר שלום עם הפלסטינים.
ייזכר לו לטובה שכשהרמטכ"ל בוגי ניסה לעשות לו את אותם תרגילים פוליטיים שעשה קודמו לקודמיו, הוא סילק אותו אל החושך החיצון, שם היללה וחרוק השיניים. אבל להתגעגע לציני ולאכזר שבפוליטיקאים הישראלים? לעגו לבגין בזמנו, על "אינני יכול עוד", אבל בגין לפחות הבין מה משמעותו של דם שפוך לשווא. שרון מעולם לא הבין, ספק אם יכול היה להבין. לא, אין למה להתגעגע. ינוח בשלום על משכבו, ואותנו אל נא יטריד עוד.
מרקוס-ווטש: הגיגן-הממסד ממשיך להלום בציבור ולנסות להתל בו. הבוקר היו כמה פניני-הבל חריגות אפילו בסטנדרטים הנמוכים מאד שמציב מרקוס. שנתחיל?
הפסקה הראשונה – "הכל ידעו…" – היא בולשיט טהור וסילוף היסטורי מן השורה הראשונה. אף אחד לא ידע שום דבר. מאבקים ניטשו על כל תפקיד ותפקיד. שרת לא בא "אחרי" בן גוריון; הוא היה הפוגה קלה, ובן גוריון התנקם בו על עצם המחשבה שהוא יכול להיות ראש ממשלה. שום דבר לא היה ודאי בעלייתה של גולדה אחרי אשכול – התמיכה שלה בציבור היתה נמוכה מאד – והיא הוכתרה בקנוניה של זקני מפא"י, כאמצעי לדחוק אחורה את הצעירים בני דור המדינה. גם עלייתו של שמיר אחרי בגין היא "הכרחית" רק אם אתה שוכח את העימותים האמיתיים מאד עם מחנה דוד לוי ומחנה שרון.
אשר לתפיסה ש"כך נעשה צדק היסטורי עם ראשי שלוש המחתרות" – ובכן, זו תפיסה אנטי-היסטורית ואנטי-דמוקרטית. אנטי-היסטורית משום שבן גוריון לא פיקד על ההגנה ובטח לא על הפלמ"ח, ושמיר היה רק אחד משלושת מנהיגי הלח"י לאחר הסיכול הממוקד של יאיר. אנטי-דמוקרטית, משום שהנהגת מדינה איננה אמורה להיות מועברת מיד ליד על פי שיקול של "מגיע לו".
הלאה. "בגין, שסבל ממניה-דיפרסיה…" בזזזזזזט! בגין מעולם לא אובחן כסובל ממחלה נפשית כלשהי. הפסיכולוגיזציה שנעשתה לו לאחר מותו איננה תחליף לאבחון, וודאי איננה מאפשרת לקבוע זאת בפסקנות שכזו. "לא היה יכול לעמוד… ובידיהם שלטים והכתובת 'רוצח'". אלא שכפי שהעידו מקורביו של בגין, מה ששבר אותו לא היה ה'רוצח' – שכלל לא ברור אם היה – אלא העובדה שמדי יום עדכנו המפגינים את מספר ההרוגים בלבנון, שלהם הוא חש אחריות אישית.
עוד לא גמרנו. "נכנסו שני מנהיגים… שכל אחד מהם בתורו הביא עלינו אינתיפאדה וטרור מתאבדים". וואו. כלומר, אני מתעב את נתניהו, אני סבור שהוא מהגרועים והריקניים שבמנהיגינו, והייתי שמח אילו היה בולס אותו איזה ג'מוס רעב, אבל אפילו אני לא חושב שהוא אחראי לאינתיפאדה הראשונה – שאגב, לא היה בה כל טרור מתאבדים. ב-1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, נתניהו אפילו לא היה סגן שר.
יש עוד. "לעומתם [אולמרט וברק – יצ"ג] ביבי, לא מועמד מיידי, זוכה ב-48% אחוז. הכל וירטואלי". סליחה, אבל מדוע נתניהו הוא מועמד "פחות מיידי" מברק או מאולמרט? ממשלת אולמרט היא כשלון בכל תחום שהוא, ברק הוא חלק מהכשלון, וטבעי שהציבור יעניק נצחון לאופוזיציה. חבל, אמנם, שהציבור שכח איך נראו ימיו של נתניהו כראש ממשלה – אבל זה מה שיש.
ואז יוצא המרצע מן השק: "אין הצדקה להדחות ולבחירות מוקדמות בעת הזאת. מגירות ההנהגה הלאומית ריקות מדי מכדי לעוקרו משם ולהחזיר במקומו את מתנגדי השלום והמתנחלים הקיצוניים". כלומר, כל הטור הזה הוא אקדמה לדו"ח וינוגרד הקרוב, שמלחשים שיהיה קטלני, ומרקוס לוקח על עצמו את תפקיד שומר האתרוגים הראשי. עצוב, אבל לא בלתי צפוי.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
"אם אנשים לא צריכים את עיתוני הנייר כדי לקבל חדשות, למה הם כן צריכים אותם?"
אם בכלל בשביל משהו, אז לא בשביל החדשות, בעידן האינטרנט (ועוד קודם, הרדיו). אם כבר אז בשביל הפובליציסטיקה, התחקירים, הערך המוסף של כתבות, היכולת לבדוק יותר ביסודיות. ואולי בכלל לא, כשהפובליציסטיקה היא יואל מרקוס וחבריו…
בעניין שרון: בין המיתלה למלחמת לבנון כדאי להזכיר את מלחמת יוה"כ, שבה על-פי הטענות הוא לא ציית (כהרגלו) לפקודות, והיווה את אחת הסיבות לכך שבר-לב הוצנח כמפקד הגזרה מעל גורודיש.
התגובה הקודמת היא שלי. פשוט התרגלתי שהמערכת שומרת את הפרטים שלי אבל בינתיים עברתם כתובת… שבת שלום
תגובות מצחיקות אני קורא באינטרנט באתרי חדשות ישראליים לגבי הניצחון של אובמה: "אובמה מסוכן לישראל", "אובמה מוסלמי", "הסוף של ישראל", "הסוף של ארה"ב", "אפשר לסגור את ישראל" וכו וכו
וכמוכמובן – נשים אוטומטיות הופכות, לשיטתו של שטרן, לאזרחיות סוג ב' במקרה ה"טוב" וסוג ג' במקרה הסביר.
אבל מי מבקש בכלל לראות תעודת שחרור?
אכן, ההתרפקות על שרון מעוררת בחילה קלה. היא מבוססת על היבטים שטחיים של יחסי-ציבור ולא על דעותיו ומהלכיו המשמעותיים.
קשה לי לראות אדם כלשהו, בימין או בשמאל, שבאמת מעריך את פועלו של שרון. הוא בנה את הליכוד ואז הרס אותו, בנה התנחלויות ואז הרס אותן. מלך בולדוזר, טקטיקן בלי אסטרטגיה ובטח שבלי תפיסת עולם.
זה לא אומר שכל מה שהוא עשה היה רע, היו גם דברים טובים.
משתמש אנונימי (4): מתברר שהקמפיין המצחין של שטרן משפיע. ראה את מכתבים למערכת הארץ אתמול ('מאבק לא יעיל'): http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/LiArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=20&sbSubContrassID=0&daysBack=03%2F01%2F2008#%E9%E5%EE%E9
כמובן שלא אומר שוב דבר בהכרח, אבל זה מבהיר היטיב למי מכוון הקמפיין- לא לחיילים או לחיילים פוטנציאליים, אלא למעסיקים.
דרך אגב, יש עו"ד בקהל? זה חוקי?
לחיילים הלוחמים מגיע ה"כבוד" של קבלת התעודה הזהובה, לא בגלל אומץ ליבם או חוכמתם, אלא בגלל שהם אכלו הכי הרבה חרא במהלך השירות שלהם.
כמובן שזה לא באמת פיצוי על חווית השירות שלהם, אבל אם יש דרך לצ'פר אותם, אני בעד. ואני בטוח שגם גלעד שליט יזכה לכבוד הראוי לכשישוחרר.
"מעבר לכך, האתון שכחה נתון פשוט: רוב מוחלט של חיילי צה“ל הם לא לוחמים ולא תומכי לחימה. הם ג‘ובניקים שעוסקים בכל הדברים ההכרחיים האלה, שבלעדיהם מערכת לחימה מודרנית לא יכולה לתפקד. בלעדיהם, הלוחמים הרגילים להשתחצן על יושבי המשרדים יצאו לקרב בלי מזון, שתיה, דלק או תחמושת"
בלי מזון שתייה דלק או תחמושת? חשבתי שזה המצב כבר עכשיו
מכיוון שגם לצורה חשיבות- יעודכן/יתוקן ה-RSS לאלתר.
ואגב, תהליך ההצבעה שתואר בפוסט הקודם משמש רק את הבחירות המקדימות של הדמוקרטים. הרפובליקאים מצביעים באופן פשוט יותר, ללא חלוקה לתת קבוצות והשוואה בין מדדים שונים; מצביעים למועמד ישירות וסופרים בסוף את הקולות, תו לא.
שלושה מארבעת המקומות הראשונים בקרב הרפובליקנים מריצים קמפיין עם מעט מאוד כסף. באופן אירוני אחד מהם גם אחראי לכך שאם אין לך כסף מהבית יהיה לך קשה מאוד לגייס אותו. אני מקווה שאחרי שהתפיסה שבבסיסו של מקקיין-פיינגולד הוכחה כשטות, ולמעשה רק ככסות להגבלת חופש הביטוי – יהיה למשהוא את השכל לבטל את החוק הנבזי הזה.
הטור של מרקוס באמת מדהים. אני מבין שאי אפשר לפטר אותו כי הוא מעין ספינקס עתיק, כבד וסמלי. אני לא מצליח להבין איך העורכים לא מחזירים אליו טקסטים כאלה לכתיבה מחודשת.
בעניין העיתונות הכתובה, ביום ב' השבוע עברתי על פני קיוסק והצצתי בכותרות ערימת העיתונים בחזית. אני אמנם כבר מזמן לא קורא עיתוני דפוס, אבל מה שראיתי על העמוד הראשון של "ידיעות" באמת היה רמה חדשה של עליבות:
על פני רבע מהעמוד הראשון הייתה תמונה של ידיעה חדשותית מסעירה במיוחד – ישראלי שמוכר פלאפל באלסקה! כן, זה מה שיש ל"ידיעות" למרוח על פני רבע מהעמוד הראשון שלו (!). ישראלי שמוכר פלאפל באלסקה. לא מלחמה, לא פשע, לא כלכלה, לא שביתות אפילו לא תרבות. ישראלי שמוכר פלאפל באלסקה.
אמרתי לעצמי שאני באמת חייב לזכור את הרגע הזה ואת הידיעה הזו, כאבן דרך בהדרדרות המתמשכת של העיתונות במקומותינו. אין מה לקרוא עיתוני דפוס, אין מה להתרגש מהם ואפילו לא צריך להתייחס אליהם. זו תת-רמה, זה ביב שופכין, וחבל לבזבז עליהם אנרגיה. בקצב הזה, תוך כמה שנים העסק המסריח הזה ייספג בקרקע וייעלם בין כה-וכה. למה להתעצבן? יותר פשוט להתעלם.
למי שמעוניין לקרוא את הידיעה המסעירה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3488616,00.html
אני מצטרף למה שכתב אחד מהמגיבים קודם לכן, ושהפרינט לא קיים לצורך חדשות (והרי גם עיכוב ב-24 שעות, כמו שקורה במהלך פיגוע שמתקיים בשעות הבוקר ומדווח בעיתון רק למחרת הוא עיכוב משמעותו בעידן הרשת), אלא לצורך הפובליציסטיקה, הפרשנויות, כתבות העומק, התחקירים, מוספי התרבות וכ'.
אני מציע, בפעם המי יודע כמה, להוסיף אפשרות לקבלת הודעה על תגובות לתגובה במייל. זה היה קיים בישראבלוג ולדעתי הפרה את השיח לאחר מכן.
מצטרף אל נמרוד 🙂
יוסי:
לדעתי יש קשר בין החלק הראשון של הפוסט לחלקו השלישי, ואני מכוון לגוון הרומנטי הדומיננטי בעיצוב ההעדפות הפוליטיות שלך. סיכוייו של אובמה לזכות במינוי מפלגתו אינם יותר מסבירים. סיכוייו לזכות בנשיאות קלושים. אולם החמור מכל הוא שסיכוייו לתפקד היטב כנשיא אפסיים. חוסר ניסיון ויכולת לשלהב מצביעים צעירים אינם כישורים מספיקים.
אשר לשרון, אין ספק שהוא היה ראש ממשלה שראוי לכל בן תרבות להתבייש בו. אף על פי כן, נראה שהעיתוי של ירידתו מהבמה הציבורית היה אומלל. בהיותו מקור סמכות (בעיניו של ציבור בעייתי, אבל היחיד שיש) – לו היה ניתן לו להשלים את המהלך הפוליטי שהחל ביצירת "קדימה" אזי מדינת ישראל הייתה יוצאת נשכרת. אולמרט, הרחוק משלמות אך הגרוע פחות מקודמיו מאז רבין, נאלץ להחליף את שרון בטרם עת. לא ירחק היום בו ממשלתו של ביבי, בחסותו של התאום ברק, תתן גם לך סיבות לשקול עניינים ארציים כמו חלופות, יכולות פוליטיות ומגבלות המציאות בטרם תחרוץ דין פוליטי על סמך כריזמה ורקורד נקי בלבד.