אם למשה קצב היה שכל, וחוש תזמון, הוא היה מתפטר ב-12 ביולי בשעה 22:00. הידיעה היתה נבלעת בשאון התותחים. וכשהמלחמה היתה מסתיימת, הכנסת היתה בוחרת נשיא חדש, והאזרחים היו מודים בשקט לנשיא לשעבר על שפטר אותם מעונשה של שערוריה מיותרת.

אלא ששכל מעולם לא היה לקצב. היה לו מזל מדהים – השמועות על מעלליו כבעל סמכות כלפי הכפופות לו מתרוצצות, כמסתבר, כבר 20 שנים. המזל היה ששמו תמיד עורר גיחוך. קצב? שערוריית מין? תעשה לי טובה. אבל פורטונה היא שליטה הפכפכה.

(יוסי גורביץ)

דן מרגלית הופך הזוי משבוע לשבוע. לאחר שבטורו הקודם קרא להמשך הכיבוש בשם ההתחדשות הלאומית, מחרחר עכשיו מרגלית מלחמה במזרח הרחוק. הוא קורא לארצות הברית לצאת למלחמה כנגד צפון קוריאה, דווקא עכשיו, כשיש לה נשק גרעיני.

הוא מעקם קצת את ההיסטוריה לצורך טיעוניו: “תקרית מוקדן" נתפסה בעולם המערבי כנסיון של יפן להרחיב את הקולוניות שלה על חשבון סין. למעצמות המערב, שבעצמן נגסו בסין בכל פה, לא היתה התנגדות מיוחדת. סין עצמה היתה במצב של תוהו ובוהו, והיפנים – שנלחמו בצד המערב במלחמת העולם הראשונה – נראו כאנשים מסודרים. רק ב-1937, כשהמתקפה היפנית כוונה לכיבוש סין כולה, החלו מעצמות המערב – לצורך העניין, בריטניה וארה"ב – להביע דאגה.

וכשהשתלטו היפנים על ויאטנם בסוף 1940, תוך ניצול חולשתה הסופנית של צרפת של וישי, החלו אורות אדומים להידלק בבית הלבן, ורוזוולט לחץ על הבריטים להטיל אמברגו נפט על יפן. הבריטים התנגדו – היחסים בינם ובין היפנים היו טובים, והקשרים היו הדוקים במיוחד בקרב אנשי הצי – אבל הסיוע האמריקני במלחמה בנאצים היה חשוב מהברית עם יפן, ובריטניה הצטרפה לחרם. לצורך השוואה, לבריטניה ולארה"ב לא היתה כל בעיה עם הכיבוש היפני בקוריאה, שפעל על פי קווים קולוניאליסטיים מובהקים ושהחל קודם למלחמת העולם הראשונה.

מוזר גם לחשוב שלארצות הברית היו נקיפות מצפון בהפעלת כוח בשל פצצות האטום שהטילה על יפן: פחות מחמש שנים לאחר מכן, יורה אותו נשיא עצמו, הארי טרומן, על הדיפת הפולשים הצפון קוריאנים מדרום קוריאה. הוא יעשה זאת תוך הסתייעות במנדט של האו"ם, כן, אבל רוב הכוחות הזרים בשטח יהיו אמריקנים. 14 שנים לאחר מכן, יורה נשיא אמריקני דמוקרטי אחר, לינדון ג'ונסון, על הפעלת כוחות גדולים בדרום ויאטנם. ואם יש לאמריקנים ספקות באשר להפעלת צבא – ספציפית, באשר למלחמת קרקע באסיה – הן נובעות מכשלונה המהדהד של המלחמה הזו הרבה יותר מאשר השימוש בנשק האטומי.

טיעון משונה אחר של מרגלית הוא האשמת "המורשת היודו-נוצרית" ב"נהנתנות, אנוכיות ועכשיוויזם". זה מוזר, כי כאשר פעלו מעצמות המערב על פי אותה מורשת, הן היו אימפריות ששלטו ברחבי העולם: האמריקנים שלטו בפיליפינים ובפועל גם בחלקים מדרום אמריקה, הבריטים צבעו באדום רבע מהשטח במפות העולם, לצרפתים היתה אימפריה נרחבת ואפילו הבלגים (!) הצליחו לבצע רצח עם בקונגו. הדה-קולוניזציה – אסון בפני עצמו – החלה להתבצע רק כאשר החלה נסיגה מאותה מורשת יודו-נוצרית בארצות המערב.

מדוע, אם כן, נוקט מרגלית דווקא בביטוי הזה? מותר לחשוד שבעקבות חביביו המתנחלים, הוא מנגיד את המוסר "הנוצרי" עם מוסר "יהודי", מוסר שאין לו שום בעיה עם רצח – של מי שאינו בן השבט, כמובן – ומלחמה. שוב ושוב, מאשימים אנשי הימין את הרוצים בשלום בכך שהם פועלים על פי "מוסר נוצרי", בעוד שהם עצמם אוחזים במוסר "יהודי". ואכן, יש לא מעט צדק בטענה הזו – אף שהיא בבואת ראי של תפיסת המוסר "הארית", שהאשימה את המוסר הנוצרי ברכרוכיות ובחוסר נכונות לאלימות.

כחסיד נאמן של שיטת "יגירו הגויים את דמם", קורא מרגלית למלחמה כנגד צפון קוריאה. מאחר והוא לא מבין מדוע עד כה לא יצאה ארצות הברית למלחמה כנגד המשטר הפסיכי שם, ננסה להסביר לו, לאט ובנקודות:

א. לצפון קוריאה יש צבא קבע של כמיליון איש.
ב. הצבא הדרום קוריאני חלש משמעותית מצבא הצפון.
ג. סיאול, בירת הדרום, נמצאת בטווח תותחי הצפון.
ד. יש כוחות אמריקנים בדרום קוריאה, אבל הם מונים רק 30,000 איש. וחלק גדול מהם הם אנשי תחזוקה.
ה. אין כוחות אמריקנים לתגבורת. המלחמה בעיראק שברה את הצבא האמריקני, שלאחרונה הוריד משמעותית את רף הגיוס שלו והוא מגייס כעת גם עבריינים ואנשים בעלי היסטוריה של שימוש לרעה בסמים ואלכוהול. הפרחים לרמספלד. יתר על כן, לארצות הברית אין כל אשראי מוסרי ובינלאומי למלחמה נוספת: הוא בוזבז כולו בעיראק. הפרחים לבוש, קונדי ופאוול.
ו. אין בעלי ברית שיסכימו לשלוח כוחות בעלי משמעות לזירה. במלחמת קוריאה הראשונה, הציע בן גוריון לשלוח כמה מאות חיילים ישראלים לחצי האי, דבר שעורר התנגדות משמעותית. האם מרגלית מוכן לשלוח, נניח, שתי אוגדות ישראליות למלחמה במקום? האם הוא גם יתלווה לקצין העיר, כשיגיע לבתי משפחות ויאמר להם שבנם מת למען שחרור סיאול? מה, לא?
ז. צפון קוריאה עשויה לתקוף בטילים גם את יפן. היא כבר ערכה ניסויי טילים מעל שטחה.
ח. באם ייכבש חלק משמעותי מן הדרום על ידי הצפון – מה שצפוי לקרות, ומה שקרה במלחמת קוריאה הראשונה – הנזק הכלכלי יהיה בלתי ניתן לחישוב וכלכלת העולם עשויה לקרוס. הסיכון לכך רק יגבר, אם גם יפן תותקף.
ט. החל מהשבוע שעבר, לצפון קוריאה יש כלי נשק גרעיניים. יכול להיות שהם לא משהו, אבל יכול להיות שזו סתם פשלה בניסוי, ושהכוחות האמריקנים שינחתו בקוריאה הדרומית לאחר שתכבש, יותקפו בפצצות ניוטרון, שצפון קוריאה טוענת שיש לה. נכון, זה לא קרה במלחמה הקרה, אבל במהלכה האמריקנים מעולם לא התנגשו קרקעית עם צבא של מדינה שמחזיקה בנשק גרעיני. והנהגת צפון קוריאה איננה יציבה כמו זו של ברית המועצות, בלשון המעטה.

מכל הסיבות הללו, מלחמה בחצי הקוריאני היא אסון שכולם מנסים להמנע ממנו. זה לא עניין של מוסר "יודו נוצרי" – בוש כבר הוכיח שאין לו מעצורים בכל מה שקשור ליציאה למלחמה – אלא חשבון פשוט: אי אפשר להכנס למלחמה שם ולצאת ממנה עם תוצאה מתקבלת על הדעת. כן, אם צפון קוריאה תפעיל נשק גרעיני, סביר שגם בוש יעשה זאת. לא, זאת לא תוצאה סבירה.

ומאחר ואין אופציה צבאית, עובר ממשל בוש לאופציה הדיפלומטית. הוא לא טוב בזה – ראה סעיף ה' – אבל זה מה שיש. צפון קוריאה היתה איום משמעותי בתחילת הקדנציה של בוש; הוא התעלם ממנו והעדיף להתמקד בעיראק. על טעויות משלמים – ועל הטעויות של בוש, משלם העולם כולו.

קאפיש, דן?

אם למישהו היה ספק באיזה צד של המפה הפוליטית עומד מרגלית, צריך רק לרדת לסעיף השלישי בטור שלו – תחת הכותרת "שר הבטחון פרץ – סוף" – שם הוא קורא בגלוי ל"תיקון השלטון" על פי שיטתו של אביגדור ליברמן.

ההצעות של ליברמן הן דיקטטוריות באופיין: הן מעמידות בראש המדינה שליט יחיד, שאין בפועל כל יכולת לערער על החלטותיו. הכנסת איננה יכולה להדיחו, והוא רשאי למנות שרים כרצונו. אמנם, ליברמן מדבר על "ממשלת מומחים", אבל מרגע שיהפוך לנשיא איש לא יוכל לערער על מינוי השרים. הוא יוכל למנות את אשתו לשרת החוץ, אם רק ירצה. וכמובן, אם הוא יחליט על גירושם של חמישית מאזרחי מדינת ישראל – צעד שמרגלית נמנע בעקביות מלגנות – הדבר היחיד שיוכל לבלום את ביצוע ההחלטה הוא מלחמת אזרחים.

הבעיה בישראל איננה בשיטה. השיטה הפרלמנטרית היא המתאימה לאסופת השבטים המרכיבה את ישראל. שלטון נשיאותי יוביל לכך שחלקים רחבים יותר ויותר באוכלוסיה ירגישו בלתי מיוצגים וממורמרים, ויוציאו את עצמם מן המשחק הפוליטי. אנחנו די קרובים לכך: רק שני שלישים מהאוכלוסיה הטריחו עצמם לקלפיות בבחירות האחרונות, וחלק גדול מהם בזבז את קולו על מפלגת הקתרזיס העונתית, הגימלאים.

הבעיה בישראל היא בעם: העם רקוב, מושחת וציני. הפוליטיקה נראית בהתאם. רק אנשים שהתרגלו לנוכלות קטנה – במוסך, במכולת – יכלו להצביע שוב ושוב עבור אנשים כמו אריאל שרון, בנימין נתניהו ואהוד אולמרט. שינוי השיטה לא יעזור, ואולי, בעצם, שום דבר כבר לא יעזור. אין לנו polity, ציבור בוחרים אחראי; יש לנו אספסוף. את העם צריך להחליף, לא את השיטה – וזה כבר הרבה יותר מסובך.

(יוסי גורביץ)

ממשלת קזחסטן לא צוחקת מסרטו החדש של הקומיקאי סשה ברון כהן, “בוראט”. כל כך לא צוחקת, שהיא אסרה על "בוראט" להשתמש בסיומת האינטרנט שלה, kz, לאתר שלו; הוציאה הודעות רשמיות כנגד השחקן והסרט; השקיעה כ-40 מיליוני דולרים במודעות בעיתונות ובטלוויזיה, בנסיון למזער את הנזק שנגרם לה; ולאחרונה, כתב השגריר הקזחי בבריטניה מאמר בגנות הסרט, שפורסם ב"גארדיאן" הבריטי.

ואפשר להבין אותם. כהן משחק בסרט דמות של גבר דוחה במיוחד: חרמן, פרימיטיבי, אנטישמי, הומופוב, ושונא נשים. הוא קזחי כביכול, וכל התכונות הללו מתוארות כתלויות-תרבות. כלומר, כך אמור להתנהג הקזחי הממוצע. אשר לקזחטן עצמה – היא מתוארת כשילוב בין טמטום סובייטי לפיגור מדיוואלי, עם קורטוב של קנאות מוסלמית.

יש ל'בוראט' כמה קטעים מוצלחים, אין ויכוח – מעטים הרגעים הקומיים שישתוו לזה שבו 'בוראט' משכנע באר קאנטרי שלם להצטרף לשירת 'השלך את היהודי לבאר' – אבל, כשאתה רואה את כהן מנסה להתגנב לבית הלבן בעת ביקורו של נשיא קזחסטן, אתה מבין שהבדיחה הזו הלכה קצת יותר מדי.

לא אהבתי את כל השטיק הזה כשהתחיל לתפוס תאוצה. אף פעם לא התרשמתי מבדיחות אתניות, או שמא נדייק ונאמר גזעניות. כן, בהפוך על הפוך 'בוראט' צוחק על הקהל שלו; בפועל, הוא מעודד תדמית שלילית – לא תמיד מודעת – על מדינה שמעטים מאיתנו יודעים עליה משהו, ושבודדים יוכלו למצוא על המפה. התדמית הזו תמיד תהיה שם, מאחור: משהו על רכבים שנגררים על ידי סוסים והזונות הנקיות ביותר באסיה.

הדבר המציק בכל השטיק הזה הוא עד כמה הוא זול. כהן נכנס במדינה אומללה, שנחלצה לפני פחות מ-20 שנים משלטון סובייטי. קל מאד לצחוק על ה'סטאנים'. אין בזה שום סיכון. עכשיו, בוא נעשה תרגיל מנטלי קטן, ונראה מה תהיה התגובה.

בוא נאמר שהדמות מגיעה לא מקזחסטן – לצרכיו של כהן, אחרי הכל, היא יכלה גם להגיע מאבסורדיסטן, והאנשים שעליהם הוא צוחק לא היו מבחינים בכך – אלא ממדינה אחרת, קטנה יותר. המדינה הזו שובניסטית מאד, בשני המובנים של המושג. גם לה יש עבר סוציאליסטי מביך למדי. הנשים בה טרם הגיעו לשוויון מלא עם הגברים, ובחלקים של האוכלוסיה הן נמצאות במצב של כמעט-צמיתות. התושבים משוכנעים שארצם היא מרכז היקום, שהיא הטובה בכל הארצות, ובד בבד אינם יודעים דבר על העולם, תרבותו או ההיסטוריה שלו.

רובם הגדול שונא זרים; מיעוט קטן אך משפיע אפילו משוכנע שהזרים הם צאצאי שדים. חלק ניכר מהאוכלוסיה חושב שנשים הם, בהכללה, זונות, ונשים נכריות – עוד יותר מכך. לאזרחים אמנם אין "מירוץ יהודים" שנתי, אבל פעם בשנה חלק גדול מהם מנופף תרנגולת סביב ראשו, ולאחר מכן מקריב אותה לאל השבט, ומאמין שבכך הוא מכפר על כל חטאי השנה הקודמת. רבים מן התושבים מסתובבים עם קמעות – לעיתים מגוחכים למדי, כמו שרוך אדום או ראש שום – וכמעט כולם משוכנעים שהמדינה מוקפת אויבים מרושעים. לדמות לא קוראים בוראט, אלא ברוך, והיא לא מגיעה מאסטנה, אלא מירושלים.

האם זה עדיין היה מצחיק? יכול להיות. האם היתה קמה זעקה? ודאי. האם היה אולפן אמריקני כלשהו, רשת טלוויזיה אמריקנית כלשהי, מעיזים להציג כך את הישראלי הממוצע? אל תהיו מגוחכים. האם כהן היה הופך לאייקון תרבותי? בערך כמו מל גיבסון אחרי ההתפרצות האחרונה שלו.

'בוראט', במובנים רבים, הוא בעיטה בחלשים. אותי זה לא מצחיק.

(יוסי גורביץ)

לבוגי יעלון יש תכונה, נדירה בקרב פוליטיקאים, אותה הוא חולק יחד עם אהוד ברק: בכל פעם שהוא פותח את הפה, הוא מבריח מצביעים. במיוחד אנשים חושבים.

בוגי עסוק בימים אלה במיצוב דמותו בפוליטיקה הישראלית. הוא עוד לא אמר שהוא הולך לליכוד – אין, בעצם, סיבה טובה שלא יתפקד לישראל ביתנו – ויתכן שהרעיון להתחרות על הזרקורים שם עם הגנרלים פלד (כבר שם) ורון-טל (בקרוב) לא קוסם לו.

על כן פתח היום בוגי במערכה על ליבו של הציבור הדתי-לאומני. ואיך עושים זאת הכי טוב? כמובן, באמצעות התקפה על הציבור החילוני. בראיון ל"מקור ראשון", שעיקריו פורסמו היום באתר nrg מתנחלים, מקונן הישר הידוע על כך שלרבים מבני הנוער החילוני "אין שורשים, אין להם מושג מאיפה הם באים, הם לא עסקו בבירורים ערכיים… יש בתי ספר שלא עוסקים בכלל בחינוך ערכי". מאוחר יותר, הוא מקונן על שאיפתו של אולמרט ל"מדינה שכיף לחיות בה". כיף מפחיד את בוגי: הוא רוצה שישראל תהיה חברת מאבק.

על מהותם של הערכים שבשמם מיילל הרמטכ"ל לשעבר מול הירח, כתבתי כבר כאן. “ערכים", במובנם הישראלי, משמעם לאומנות, שמרנות דתית ברובה, ושנאת הזר והשונה. ישראל, כמדינה יהודית, צריכה התפרקות מערכים: השלכת כל המטען הישן, ואז, אולי, יצירה מחדש כחברה אזרחית. זה, אגב, גם מה שחשבו מייסדי המדינה הזו, לפני שהציונות איבדה כל משמעות.

על ערכים דיברנו דיינו. הבה נדבר קצת על שורשים.

http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=199647&sid=126

אולי הטענה האומללה ביותר בדבריו של בוגי היא השלכת הבורות אל החילונים דווקא: בוגר תיכון חילוני, אם הקפיד להכין את שיעורי הבית שלו, יודע הרבה יותר על היסטוריה יהודית ואנושית (אם להשתמש בהפרדה המיוחסת תדיר למשה מנדלסון) מאשר יידע עמיתו בוגר הישיבה התיכונית. למעשה, הבורות של בוגרי הישיבות מגוחכת ממש. באוזני שמעתי רב-מחנך, שכאשר ציטט מעט קוק הערתי לו שמדובר למעשה ברעיונות של ניטשה; הוא הביט בי מבולבל ואמר שאם כן, ניטשה כיוון לדעת גדולים. בוגר ישיבה אחר לא הצליח להבין מדוע אמרתי שהרמב"ם נשען על אריסטו; הוא היה משוכנע שמחבר "מורה נבוכים" חי לפני מורהו של אלכסנדר.

טענת-הנגד של בוגי תהיה שרוב התיכוניסטים החילונים אינם טורחים ללמוד את הנדרש מהם בהיסטוריה. הוא צודק, ללא שום ויכוח. מה שמביא אותנו לשאלה מדוע אין הם לומדים. ראשית, כמובן, הם סובלים ממשך תשומת לב קצר להדהים, קליפי במהותו. זו בעיה משמעותית, ילידת הטכנולוגיה החדשה, והיא איננה בעיה ישראלית; אני בספק אם לבוגי יש תשובה יותר טובה משלי.

אבל אם יש דבר המרחיק ישראלים צעירים וחושבים – כן, כן, אוקסימורון, אני יודע – מלימודי ההיסטוריה הישראלית, הרי זו העובדה שהיא אינה מלמדת אותם שום דבר מועיל, ונסיונותיה לכפות עליהם תפיסת עולם שאבד עליה הכלח.

ההיסטוריה היהודית, כפי שלומדה ועדיין מלומדת בבתי הספר שלנו, היא היסטוריה של שמד, גזרות, פרעות, פוגרומים, ושיאה ברצח עם. רק לעיתים נדירות מתחברת ההיסטוריה היהודית עם ההיסטוריה האנושית, הכל על מנת לשמור על העיקר הגזעני של "בגויים לא יתחשב", וכדי לחדד את תחושת הקורבן הנכפית על התלמיד.

היסטוריה ישראלית, מצד שני, אין מלמדים כלל. רוב התלמידים אינם יודעים מתי הוקמה המדינה, מי היו מקימיה, מה רצו. והבורות הזו אינה מקרית: היא נובעת מן החור השחור של מלחמת העצמאות, אותו נושא שאיש אינו נוגע בו.

כי אי אפשר ללמד היסטוריה ישראלית, מבלי לומר שפעם ישבו כאן אנשים אחרים; שכ-400 כפרים הוחרבו, ושכל שריד לעבר סולק בקפדנות; שיפו, לוד, חיפה, באר שבע, עכו וערים אחרות היו, בתחום זכרונם של הורינו או הוריהם, ערים שונות מאד במראן, בריחותיהן, מן הערים העומדות במקומן. בני הדור ההוא ידעו היטב את הדברים: “אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם", אמר משה דיין על קברו של רועי רוטברג. אבל נכדיהם כבר לא רוצים לדעת.

ואם נאלץ את צעירינו להתמודד עם מה שעשו כובשי כנען בסופה, אם נאלץ אותם לחשוב מעט יותר מדי על "חרבת חזעה" של ס. יזהר – בקצרה, אם נדרוש מהם ללמוד על שורשיהם האמיתיים – הרי ננסר את יסוד קיומם, שהוא הקורבנות. אם יתברר שגם יהודים יכולים "לפעול כמו נאצים" – כפי שאמרו רוצחי כפר קאסם בעדותם – נעקור את השואה ממקומה העל-היסטורי ונמקם אותה היטב במסגרת זמנית.

על כן מתקדמים לימודי ההיסטוריה בבתי ספרנו בשני מישורים – הקהילות היהודיות ואסונותיהם מצד אחד, ו"ארץ ישראל" מצד שני. התלמידים לומדים שהיו כאן יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים, צלבנים, ממלוכים, ותורכים. הם לא לומדים דבר מעבר לכך; הם אינם יודעים שהביזנטים היו יוונים שעברו רומניזציה; כל התרבויות האלה הן "תקופות"; כולן חולפות, כולן הקדמה לשיבת ציון. התלמידים יודעים לדקלם את שנת עלייתה של כל קבוצה – אבל נמנעים מפרטים מביכים כמו, למשל, שסך כל הביל"ויים היה 14 – אבל כל המידע הזה נעצר בחריקת בלמים ב-29 בנובמבר 1947.

מה קרה אחר כך? אין לדעת. מה קרה בין 1948 ל-1967? איך נעלמו כל אותם כפרים? איך הפכה מג'דל לאשקלון? לילה וערפל יורדים על הפרטים. ובמקום שאין היסטוריה, צומח המיתוס; והמיתוסים רבים כמספר בתי האב בישראל.

מדוע, אם כן, מדבר בוגי על שורשים? כל השנים הקפידה ישראל הרשמית שלא יהיו שורשים. צמחים אינם גדלים לחצאין, חלקם כאן וחלקם שם. לאיזה שורשים צריך הצעיר הישראלי להתחבר? לבית אבא בכתריאליבקה? לקסבה של קזבלנקה? למוסקווה של ברז'נייב? לערבות אתיופיה בזמן הרעב? שורשים ישראליים הרי אין.

נסיונו של בוגי לצרוב את תודעתם של הפלסטינים הצליח עד כדי כך, שלנגד עינינו מתפרקת התנועה הלאומית הפלסטינית לרסיסים. והרסיסים הללו, מעשה שטן, מאוחדים רק בדבר אחד: שנאתם אלינו.

ומכאן סלידתו של בוגי מרעיון המדינה המאושרת. אזרחים מאושרים מנסים, החלאות חסרי הערכים, לסלק גורמי סבל מחייהם. הכיבוש שמבטיח לנו בוגי לדורי דורות, הוא ומלחמותיו, אינו מתיישב עם חיים טובים. האזרחים כפויי הטובה עוד עשויים לנסות ולהפסיק את הכיבוש, רק כדי שיוכלו, השרצים, ללכת לרקוד בפאב מבלי לחשוש שהוא יתפוצץ.

על כן – הלאה הכיף, קדימה המאבק. עוד מאבק. תמיד מאבק. רק במאבק אנו לומדים להכיר את עצמנו. המלחמה היא שיאה של החוויה האנושית. יובאו נא עוד ערכים; ייהפכו נא בתי הספר למדרשות-ערכים. יהפכו נא הקצינים למורים. ידעו נא בני הנוער כי מן הפוגרום נולדו ואל המחסום ילכו. עוד, עוד ערכים! ולצורך כך, כמובן, יש לקדש את "הנוער הערכי", שנלחם נגד מדינת ישראל בעמונה, ולהשפיל את אלו שראו בשירותם בצבא פרק שיש לחצות בזהירות, לא את פסגת קיומם.

ולכשיהפוך המאבק לחזות הכל, כשלא יהיה עוד אדם הזוכר שנים נטולות מלחמה, יכירו הכל ויוקירו את חוכמתו של משה "בוגי" יעלון, שניבא לנו מאבק אין סופי, וגם – אל יקל הדבר בעיניכם – עשה ככל יכולתו להגשמת נבואתו.

(יוסי גורביץ)

לבוגי יעלון יש תכונה, נדירה בקרב פוליטיקאים, אותה הוא חולק יחד עם אהוד ברק: בכל פעם שהוא פותח את הפה, הוא מבריח מצביעים. במיוחד אנשים חושבים.

בוגי עסוק בימים אלה במיצוב דמותו בפוליטיקה הישראלית. הוא עוד לא אמר שהוא הולך לליכוד – אין, בעצם, סיבה טובה שלא יתפקד לישראל ביתנו – ויתכן שהרעיון להתחרות על הזרקורים שם עם הגנרלים פלד (כבר שם) ורון-טל (בקרוב) לא קוסם לו.

על כן פתח היום בוגי במערכה על ליבו של הציבור הדתי-לאומני. ואיך עושים זאת הכי טוב? כמובן, באמצעות התקפה על הציבור החילוני. בראיון ל"מקור ראשון", שעיקריו פורסמו היום באתר nrg מתנחלים, מקונן הישר הידוע על כך שלרבים מבני הנוער החילוני "אין שורשים, אין להם מושג מאיפה הם באים, הם לא עסקו בבירורים ערכיים… יש בתי ספר שלא עוסקים בכלל בחינוך ערכי". מאוחר יותר, הוא מקונן על שאיפתו של אולמרט ל"מדינה שכיף לחיות בה". כיף מפחיד את בוגי: הוא רוצה שישראל תהיה חברת מאבק.

על מהותם של הערכים שבשמם מיילל הרמטכ"ל לשעבר מול הירח, כתבתי כבר כאן. “ערכים", במובנם הישראלי, משמעם לאומנות, שמרנות דתית ברובה, ושנאת הזר והשונה. ישראל, כמדינה יהודית, צריכה התפרקות מערכים: השלכת כל המטען הישן, ואז, אולי, יצירה מחדש כחברה אזרחית. זה, אגב, גם מה שחשבו מייסדי המדינה הזו, לפני שהציונות איבדה כל משמעות.

על ערכים דיברנו דיינו. הבה נדבר קצת על שורשים.

אולי הטענה האומללה ביותר בדבריו של בוגי היא השלכת הבורות אל החילונים דווקא: בוגר תיכון חילוני, אם הקפיד להכין את שיעורי הבית שלו, יודע הרבה יותר על היסטוריה יהודית ואנושית (אם להשתמש בהפרדה המיוחסת תדיר למשה מנדלסון) מאשר יידע עמיתו בוגר הישיבה התיכונית. למעשה, הבורות של בוגרי הישיבות מגוחכת ממש. באוזני שמעתי רב-מחנך, שכאשר ציטט מעט קוק הערתי לו שמדובר למעשה ברעיונות של ניטשה; הוא הביט בי מבולבל ואמר שאם כן, ניטשה כיוון לדעת גדולים. בוגר ישיבה אחר לא הצליח להבין מדוע אמרתי שהרמב"ם נשען על אריסטו; הוא היה משוכנע שמחבר "מורה נבוכים" חי לפני מורהו של אלכסנדר.

טענת-הנגד של בוגי תהיה שרוב התיכוניסטים החילונים אינם טורחים ללמוד את הנדרש מהם בהיסטוריה. הוא צודק, ללא שום ויכוח. מה שמביא אותנו לשאלה מדוע אין הם לומדים. ראשית, כמובן, הם סובלים ממשך תשומת לב קצר להדהים, קליפי במהותו. זו בעיה משמעותית, ילידת הטכנולוגיה החדשה, והיא איננה בעיה ישראלית; אני בספק אם לבוגי יש תשובה יותר טובה משלי.

אבל אם יש דבר המרחיק ישראלים צעירים וחושבים – כן, כן, אוקסימורון, אני יודע – מלימודי ההיסטוריה הישראלית, הרי זו העובדה שהיא אינה מלמדת אותם שום דבר מועיל, ונסיונותיה לכפות עליהם תפיסת עולם שאבד עליה הכלח.

ההיסטוריה היהודית, כפי שלומדה ועדיין מלומדת בבתי הספר שלנו, היא היסטוריה של שמד, גזרות, פרעות, פוגרומים, ושיאה ברצח עם. רק לעיתים נדירות מתחברת ההיסטוריה היהודית עם ההיסטוריה האנושית, הכל על מנת לשמור על העיקר הגזעני של "בגויים לא יתחשב", וכדי לחדד את תחושת הקורבן הנכפית על התלמיד.

היסטוריה ישראלית, מצד שני, אין מלמדים כלל. רוב התלמידים אינם יודעים מתי הוקמה המדינה, מי היו מקימיה, מה רצו. והבורות הזו אינה מקרית: היא נובעת מן החור השחור של מלחמת העצמאות, אותו נושא שאיש אינו נוגע בו.

כי אי אפשר ללמד היסטוריה ישראלית, מבלי לומר שפעם ישבו כאן אנשים אחרים; שכ-400 כפרים הוחרבו, ושכל שריד לעבר סולק בקפדנות; שיפו, לוד, חיפה, באר שבע, עכו וערים אחרות היו, בתחום זכרונם של הורינו או הוריהם, ערים שונות מאד במראן, בריחותיהן, מן הערים העומדות במקומן. בני הדור ההוא ידעו היטב את הדברים: “אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם", אמר משה דיין על קברו של רועי רוטברג. אבל נכדיהם כבר לא רוצים לדעת.

ואם נאלץ את צעירינו להתמודד עם מה שעשו כובשי כנען בסופה, אם נאלץ אותם לחשוב מעט יותר מדי על "חרבת חזעה" של ס. יזהר – בקצרה, אם נדרוש מהם ללמוד על שורשיהם האמיתיים – הרי ננסר את יסוד קיומם, שהוא הקורבנות. אם יתברר שגם יהודים יכולים "לפעול כמו נאצים" – כפי שאמרו רוצחי כפר קאסם בעדותם – נעקור את השואה ממקומה העל-היסטורי ונמקם אותה היטב במסגרת זמנית.

על כן מתקדמים לימודי ההיסטוריה בבתי ספרנו בשני מישורים – הקהילות היהודיות ואסונותיהם מצד אחד, ו"ארץ ישראל" מצד שני. התלמידים לומדים שהיו כאן יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים, צלבנים, ממלוכים, ותורכים. הם לא לומדים דבר מעבר לכך; הם אינם יודעים שהביזנטים היו יוונים שעברו רומניזציה; כל התרבויות האלה הן "תקופות"; כולן חולפות, כולן הקדמה לשיבת ציון. התלמידים יודעים לדקלם את שנת עלייתה של כל קבוצה – אבל נמנעים מפרטים מביכים כמו, למשל, שסך כל הביל"ויים היה 14 – אבל כל המידע הזה נעצר בחריקת בלמים ב-29 בנובמבר 1947.

מה קרה אחר כך? אין לדעת. מה קרה בין 1948 ל-1967? איך נעלמו כל אותם כפרים? איך הפכה מג'דל לאשקלון? לילה וערפל יורדים על הפרטים. ובמקום שאין היסטוריה, צומח המיתוס; והמיתוסים רבים כמספר בתי האב בישראל.

מדוע, אם כן, מדבר בוגי על שורשים? כל השנים הקפידה ישראל הרשמית שלא יהיו שורשים. צמחים אינם גדלים לחצאין, חלקם כאן וחלקם שם. לאיזה שורשים צריך הצעיר הישראלי להתחבר? לבית אבא בכתריאליבקה? לקסבה של קזבלנקה? למוסקווה של ברז'נייב? לערבות אתיופיה בזמן הרעב? שורשים ישראליים הרי אין.

נסיונו של בוגי לצרוב את תודעתם של הפלסטינים הצליח עד כדי כך, שלנגד עינינו מתפרקת התנועה הלאומית הפלסטינית לרסיסים. והרסיסים הללו, מעשה שטן, מאוחדים רק בדבר אחד: שנאתם אלינו.

ומכאן סלידתו של בוגי מרעיון המדינה המאושרת. אזרחים מאושרים מנסים, החלאות חסרי הערכים, לסלק גורמי סבל מחייהם. הכיבוש שמבטיח לנו בוגי לדורי דורות, הוא ומלחמותיו, אינו מתיישב עם חיים טובים. האזרחים כפויי הטובה עוד עשויים לנסות ולהפסיק את הכיבוש, רק כדי שיוכלו, השרצים, ללכת לרקוד בפאב מבלי לחשוש שהוא יתפוצץ.

על כן – הלאה הכיף, קדימה המאבק. עוד מאבק. תמיד מאבק. רק במאבק אנו לומדים להכיר את עצמנו. המלחמה היא שיאה של החוויה האנושית. יובאו נא עוד ערכים; ייהפכו נא בתי הספר למדרשות-ערכים. יהפכו נא הקצינים למורים. ידעו נא בני הנוער כי מן הפוגרום נולדו ואל המחסום ילכו. עוד, עוד ערכים! ולצורך כך, כמובן, יש לקדש את "הנוער הערכי", שנלחם נגד מדינת ישראל בעמונה, ולהשפיל את אלו שראו בשירותם בצבא פרק שיש לחצות בזהירות, לא את פסגת קיומם.

ולכשיהפוך המאבק לחזות הכל, כשלא יהיה עוד אדם הזוכר שנים נטולות מלחמה, יכירו הכל ויוקירו את חוכמתו של משה "בוגי" יעלון, שניבא לנו מאבק אין סופי, וגם – אל יקל הדבר בעיניכם – עשה ככל יכולתו להגשמת נבואתו.

(יוסי גורביץ)

טוב, זה כבר נהיה פאתטי. כל שעתיים, על פי שעוני, מצהיר אסד שהוא רוצה שלום ועכשיו, ואם לא – אז כנראה תהיה מלחמה. המדינאים הישראלים – אם הם ראויים לתואר זה – והדגנרלים שלנו העדיפו לתאר את בשאר כמין ילד תמהוני, שאוהב לשחק בפלייסטיישן, שאין צורך לקחת אותו ברצינות. אבל אחרי המלחמה האחרונה, שבה הוא יצא וידו על העליונה מבלי לאבד ולו פיון אחד, אולי כדאי להתייחס לרופא העיניים עגום-המבט בצורה פטרונית פחות. הוא אולי הגיע לנשיאות בטעות, אבל בינתיים הוא משחק פוקר נהדר. היתה לו נפילה רצינית בלבנון, עם חיסולו של חרירי, אבל נראה לי שהוא כבר גרף מספיק רווחים בשביל להחזיר את האבידות.

ולכן, כשהוא מאיים במלחמה, אני מאמין לו. במיוחד כשכל איום מסנדל אותו יותר ויותר. ומאחר ולאחרונה חיל האוויר מצטיין בעיקר באונס ילדות בנות 12, המח"טים של השריון והחי"ר לא מצליחים לתאם פעולה פשוטה כמו חציית ואדי גם כשהם יושבים באותו חדר, ועל המודיעין בכלל לא כדאי להרחיב את הדיבור – אז הנה, תכנית גורביץ לשלום בר קיימא עם סוריה.

הסכם שלום בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הערבית של סוריה

מאחר ושני הצדדים עייפו משפיכות הדמים, והם להוטים להבטיח לבני עמם את פרותיו של השלום, הסכימו הצדדים על ההסכם כדלהלן:

א. הרפובליקה הערבית של סוריה (להלן: סוריה) מכירה בזכות קיומה של מדינת ישראל (להלן: ישראל) בגבולות ה-4 ביוני 1967. היא שואפת לכך שישראל תקבל את החלטת הליגה הערבית לשלום כולל משנת 2002, אך מכירה בכך שבין ישראל ובין הפלסטינים יש נושאים השנויים במחלוקת, אשר ייפתרו בין שני הצדדים.
ב. ישראל מכירה בסוריה בגבולות ה-4 ביוני 1967, ותשיב לריבונותה של סוריה את כל השטחים המוחזקים בידיה – הרמה הסורית וחוות שבעא. כוחות ישראליים יסוגו משני מקומות אלו בתוך 18 חודשים מיום חתימת הסכם שלום זה. מיד עם השלמת נסיגה, ייפתחו שני הצדדים שגרירויות זה אצל האחר בדרג דיפלומטי מלא. סוריה תורשה להניף את דגליה בשטחים שיפונו, ותציב ברמה חטיבת חי"ר. במקביל, תסכים סוריה לתחנות התראה בינלאומיות ברמה.
ג. מתוך רצון בשגשוג הדדי, ומתוך הכרה בהשקעה הישראלית הניכרת שבוצעה ברמה הסורית, מסכימה סוריה להחכיר לישראל את הרמה לתקופה של 99 שנים. ישראל, בתמורה, תעביר מדי שנה לידי סוריה סך של מיליארד וחצי דולרים, בכסף, בטובין או בייעוץ, הכל על פי רצונה של סוריה, ובלבד שרצון זה יובע שישה חודשים לפני מועד התשלום השנתי. 94 שנים מיום החכירה, יפתחו ישראל וסוריה במשא ומתן מחודש בנושא, ויגיעו להסכמה לשביעות רצונם של שני הצדדים.
ד. סוריה מתחייבת לגרש משטחה כל אדם או ארגון, האחראים להריגתם של אזרחים ישראלים, ובלבד שאזרחים אלו לא היו מחויילים באותה עת. כמו כן, תיאסר פעילותם של ארגונים או פרטים, הקוראים למעשי איבה כנגד ישראל. סוריה מתחייבת שלא לחמש את ארגון החיזבאללה, ושלא לאפשר לנשק המיועד לו לעבור בשטחה.
ה. חיל האוויר הישראלי יורשה להתאמן בשטחה האווירי של הרמה הסורית במשך 36 חודשים מיום חתימת הסכם זה. לאחר מכן, תורשה ישראל לפנות לסוריה ולתאם טיסות כאלו לשביעות רצון שני הצדדים; וסוריה שומרת לה את הזכות לסרב לכך.
ו. כל התושבים החיים בעת חתימת הסכם זה בשטחים שהתחייבה ישראל לפנות יוכלו לקבל על עצמם את אזרחות אחת משתי המדינות, כרצונם. היחס לתושבי האזור הרוצים להחזיק בשתי אזרחויות יוכרע בכל מדינה על פי חוקיה הנוגעים לאזרחות כפולה. השיטור יתבצע על ידי כוח רב לאומי, אך החוק החל בהם יהיה החוק הסורי.
ז. שתי המדינות יתירו תיירות האחת של האחרת בשיטחן. בעשר השנים הראשונות, יוגבל מספר התיירים ל-10,000 מדי שנה; לאחר מכן תהיה התיירות חופשית.
ח. הסכמי סחר מלאים ייחתמו בין שתי המדינות, וייכנסו לתוקפם בתוך שלוש שנים מיום חתימת הסכם זה.

כניסתם של כוחות ישראליים חמושים לשטחים סוריים, או טיסות ישראליות מעליהם אם התנגדה סוריה לכך לאחר 36 חודשים, ייחשבו להפרה מהותית של הסכם זה, והוא ייראה כאילו לא נחתם מעולם, ובלבד שישראל סירבה להסיג את הכוחות בתוך 12 שעות מרגע קבלת ההודעה על כניסתם.

כניסתם של כוחות סוריים הגדולים מחטיבה לשטחים המפונים תיחשב להפרה מהותית של הסכם זה, והוא ייראה כאילו לא נחתם מעולם, ובלבד שסוריה סירבה להסיג את הכוחות בתוך 12 שעות מרגע קבלת ההודעה על כניסתם.

ולראיה באנו על החתום וגו'.

הבעיה העיקרית שאני רואה בהסכם הוא שמאחר ולמשטר בשאר אין תמיכה עממית, הסכם שלום עם ישראל עשוי לחזק את הכוחות הפונדמנטליסטיים בסוריה, משום שהוא ייראה כהענקת לגיטימציה לישראל. אבל גם שלטון פונדמנטליסטי יהיה כבול בחוזה, שיספק כמה נקודות ביטחון, מה שאין כן כרגע.

המצב העגום הוא שאסד חזק מספיק, ככל הנראה, כדי להעביר הסכם כזה; אי אפשר לומר את זה על אולמרט.

(יוסי גורביץ)

חוסר התוחלת שבאו"ם, חלק 1#. צפון קוריאה ערכה הבוקר ניסוי גרעיני. המדינה המטורפת ביותר בעולם, שרשמית מונהגת על ידי גוויה – קים איל סונג, שהתפגר ב-1994, הוא "הנשיא הנצחי" שלה – שמה את ידיה על הפצצה. ובהתחשב במנהגה של צפון קוריאה לערוך ניסויי טילים בשמיה של יפן דווקא, אפשר להניח שיהיה מעניין, במובן הסיני של המונח. ואם השקעתם במניות דרום קוריאניות, אני הייתי מוכר.

ובתוך כל מחול התרנגולת הערופה שסביב הניסוי, בולטת עובדה אחת: חוסר התוחלת שבארגון האו"ם. האו"ם כבר יצא פעם למלחמה נגד צפון קוריאה, ב-1950, אבל לא הצליח להשלים את המלאכה עקב התערבותה הצבאית של סין. הפעם, סין לא התערבה צבאית, אבל היא הגנה על בת חסותה במועצת הביטחון. ומאחר ויש לה זכות וטו, כל מה שהאו"ם הצליח לעשות הוא לומר "נו נו נו". אומרים עכשיו שהניסוי הצפון קוריאני מביך את סין ופוגע במעמדה: היא חפצה רק בשקט תעשייתי, ועכשיו התגלתה כנמר של נייר, שאין לו יכולת לכפות את רצונו אפילו על החלשה שבבנות חסותה, שאין לה קיום בלעדיו. נו, לפחות דבר אחד טוב יצא מזה.

ומה עכשיו? נמשכים הדיונים העקרים סביב הפצצה האיראנית. לאו"ם אין יכולת לבלום את התגרענותה של איראן. ספק אם יש אופציה צבאית בת קיימא – האיראנים הטמינו את המתקנים שלהם עמוק באדמה, ובלמעלה מ-70 אתרים – אבל אחרי היום, מה שברור הוא שאין אופציה דיפלומטית. לא כשלרוסיה ולסין יש זכות וטו.

הגיע הזמן שגם ישראל תבצע ניסוי גרעיני ותודיע שיש לה יכולת מכה שניה מצוללות. לחילופין, אופציה עדיפה יותר, אפשר לחשוף את הניסוי שביצעה ישראל <מנטרה> על פי מקורות זרים <סגור מנטרה> בדרום אפריקה לפני שנים. כי כל מה שנשאר לנו מול איראן, זו הרתעת MAD, היינו, Mutually Assured Destruction. עבד לאמריקנים מול הרוסים. אולי יעבוד גם כאן, כל זמן שהאצבע על ההדק היא של חמינאי ולא של אחמדניג'אד.

חוסר התוחלת שבאו"ם, 2#. ימים טובים הגיעו: ארגוני זכויות אדם תוקפים את "מועצת זכויות האדם" של האו"ם. המועצה היא גוף חדש, שנועד להחליף את "הוועדה לזכויות האדם", שהיתה בזיון אפילו במונחי האו"ם של קופי ענאן. לפני כמה שנים, כשהגיע תורה של אפריקה למנות נציג להנהגת הוועדה, לוב שיחדה את שאר מדינות אפריקה וקיבלה את התפקיד. הצעד הראשון שלה היה גירוש ארה"ב מהוועדה, בתואנה שיש בה עונש מוות ואפליה כלפי שחורים.

מאחר והפארסה הזו היתה קצת יותר מדי, הוקמה המועצה, שאמורה היתה להחליף את הוועדה. לאחרונה הסתיים המושב הראשון של המועצה ללא כל תוצאות. ארה"ב, שזכרה את הקרקס הקודם, העדיפה שלא להשתתף. האירופאים ומדינות האיסלם נכנסו למחול הצפוי: האירופאים דרשו גינוי חריף לרצח העם בדארפור, שם שוחטת ממשלה מוסלמית מאות אלפי שחורים, והמדינות המוסלמיות לא היו מוכנות לשמוע על כך. כתחליף, הן הציעו גינויים פראיים של ישראל, שאפילו האירופאים דחו על הסף, והעלו דרישה – שנדחתה גם היא – להכריז על 'השמצת דת' כעל 'פגיעה בזכויות האדם'. יש להניח שהם לא התכוונו לטענה שהיהדות מקריבה ילדים זרים כדי להכין מצות, הנפוצה מאד בארצות האיסלם. כתוצאה מכך, ננעלה הישיבה הראשונה של המועצה ללא תוצאות.

יש משהו נלעג בארגון זכויות אדם שלא מסוגל לגנות פגיעה בזכויות אדם. בעצם, יש משהו נלעג באו"ם כולו. מספרים שכאשר התנהלו הדיונים על הקמתו, ולאחר שהוסכם שלארגון לא יהיה כוח צבאי משלו, הציע סטאלין שיהיה לו רק חיל אוויר. החלו דיונים קדחתניים בנושא, שהופסקו לאחר כמה שבועות לאחר שהתברר שזו היתה בדיחה פרטית של סטאלין.

ובדיחה פרטית של סטאלין – ארגון הכובל את היכולת להגיב על פשעי מלחמה ורצח עם – זה כל מה שנשאר מן האו"ם. ארגון שבו לסודאן יש אותה זכות הצבעה כמו להולנד מאבד כל יכולת להעלות דרישות מוסריות. הגיע הזמן שהמדינות הדמוקרטיות יפרשו ממנו, וישאירו אותו כצעצוע לקדאפי, אחמדניג'אד, קים יונג איל ושאר החבר'ה. ממילא המערב הוא זה שנושא בעיקר נטל מימונו. אפשר להשאיר את ארגון הבריאות העולמי – הגורם היחיד המתפקד בכל הבלגאן הזה – אבל על השאר אפשר, וצריך, לוותר.

הצאר ולדימיר. המחסלים של פוטין הצליחו שלשום להשלים את מה שנכשלו בו ב-2004: הם רצחו את אנה פוליטקובסקאיה, הקול הבהיר והצלול ביותר נגד פשעיו של המשטר הרוסי החדש. ב-2004, הם ניסו להרעיל אותה שעה שטסה לבסלאן, שם הפגין המשטר בו זמנית את חוסר האונים שלו וחוסר האכפתיות לחיי אזרחיו. ב-2006, הם עברו לשיטה הישנה והטובה של כדור בעורף, כמו שהצ'קיסטים תמיד אהבו. הפעם זה עבד.

פוליטקובסקאיה פעלה יותר מכל אדם אחר לחשיפת זוועות השלטון של פוטין בצ'צ'ניה, שם מבצעים הרוסים – בפעם השניה; הראשונה היתה במלחמת העולם השניה – רצח עם. הרוסים צווחו על כך שמחבלות מתאבדות פוצצו מטוסי נוסעים; הם רק נמנעו מלציין שלפחות אחת "האלמנות השחורות" הללו נאנסה על ידי קבוצת חיילים, שבישלו באותה הזדמנות את התינוק שלה. העולם שותק, אבל פוליטקובסקאיה סירבה לשתוק. אז היא הושתקה בשיטות הישנות והבדוקות של המדינה הרוסית.

הגינויים זרמו מכל עבר: אפילו מחלקת המדינה האמריקנית הביעה זעזוע. הקרמלין, מצידו, סירב להגיב. פוטין, כמובן, לא יודה ברצח – זה עשוי לאלץ מדינות אחרות לשמוט את האשליה שרוסיה היא דמוקרטיה – אבל השתיקה שלו אומרת לרוסים כל מה שצריך לומר: אל תפתחו את הפה, ויהיה בסדר.

לזכותו של פוטין אפשר לומר שהוא מכיר את נפש בהמותיו: הרוסים בחרו בו בהפרש עצום. הם תמיד העדיפו את הצאר על המולת הפרלמנט. פוטין חידש זה כבר את המלחמה הקרה; הגיע הזמן להבין שזו לא רוסיה של ילצין, ולהשיב מלחמה. למשל, רוסיה מטילה סנקציות על גאורגיה, שגירשה ארבעה מן המרגלים שלה? צריך להטיל וטו על כניסתה לארגון הסחר העולמי. צריך לזכור שבניגוד לסיבוב הקודם, הפעם אנחנו יודעים שרוסיה רקובה עד לשד עצמותיה, ושאת המפלצת שנקראת הלאומנות הרוסית – שמעולם לא באה חשבון עם פשעיה – הגיע הזמן להוריד על ברכיה.

http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=400314&TypeID=1&sid=126

(יוסי גורביץ)

דן מרגלית עבר, סופית, לצד האויב. זה לקח שנה, אבל מי שכבר הגדיר בעבר את המתנחלים כחלק הכרחי מן "האליטה החדשה", ושמפמפם מזה חודשים את אביגדור ליברמן – ביריון הבארים הזה, האיש חסר המעש שכוחו באיומיו – כ"מנהיג לאומי", כתב היום ש"לא יהיה פתרון המבוסס על עקירת יהודים מבתיהם ביישובים חוקיים (להבדיל ממאחזי פרא)”.

נעזוב את ההבדלה האווילית בין "ישובים חוקיים" ל"מאחזי פרא": אין לה כל בסיס. מבחינת החוק הבינלאומי, כל ההתנחלויות בלתי חוקיות וכל המתנחלים פושעי מלחמה. מבחינת החוק הישראלי, מצבם לא טוב בהרבה: בג"צ קיבל, ערב ההתנתקות, את עמדת המדינה על פיה כל ההתנחלויות הן ישובי ארעי, “מאחזים צבאיים" הנמצאים בשטח "לצרכי ביטחון". הבומרנג חזר והכה את המתנחלים: הם הקימו את ישוביהם בקריצה, ועכשיו לממשלה מתחיל להמאס לקרוץ. ההבחנה שעושה מרגלית יוצרה במפעל של מועצת יש"ע: אין לה משמעות בעולם מבוסס-מציאות.

אז מה מציע מרגלית? ובכן, מאחר ואין ברירה ויש להקים שתי מדינות לשתי עמים – וזאת באשמת העם היהודי, מקונן מרגלית; הבני זונות החמדנים "לא עלו, לא גיירו", והם אפילו, שום-שמיים, “מחויבים לדמוקרטיה" – יש להקים מיד בנטוסטאן.

מכבסת המילים עובדת שעות נוספות: “חלק ניכר מן המתיישבים יישאר בתחומי ישראל", כותב מרגלית, ומתכוון לכתוב "חלק ניכר מן היישובים ישאר בשטח ישראל", היינו יסופח. והחלק האחר? הוא "יורשה לקיים יישובים יהודיים בריבונות פלשתינית, לפחות ברמת האוטונומיה התרבותית העומדת לערביי ישראל. שפה עברית ומורשת לאומית ורוחנית ודתית". וואלה.

וכאן עושה מרגלית את אחד התרגילים הרטוריים השקופים והמאוסים ביותר: “מי שמנסה לאחז את עינינו כאילו הוא מוכן לחיות עימנו במדינת כל אזרחיה שוויונית בין הים לנהר הירדן, אינו יכול לסרב לקלוט בחברתו הלאומית מיעוט דליל של יהודים". זוכרים את כמיהתו של מרגלית לליברמן? הנה היא כאן. הוא משליך את דרישתם של הערבים הישראלים אל הפלסטינים שבגדה, וכורך את כולם יחדיו. יתר על כן, הוא דורש להעניק לקוצים שתשאיר ישראל בשטחים, פרי הכיבוש, את מה שהואילה ישראל להעניק למיעוט שכבשה: גזירה שווה בין כובש ונכבש.

יתר על כן, ה"מיעוט הדליל" הזה הוא הפלח היותר שונא-אדם, יותר גזעני, בקצרה יותר יודו-נאצי שבחברה הישראלית. הוא דורש מן הפלסטינים לחיות בשלווה עם מי שהיו ראשי מדכאיהם עד אתמול, ושבדרשותיהם מוגדרים הפלסטינים כ"עמלק" וכ"צאצאי שדים"; הוא מצפה מהם לחבק כאחים למולדת את מפיצי חוברות "ברוך הגבר" ולהעניק זכויות מלאות לרב לווינגר ולברוך מרזל.

האם זה ביצועי? ודאי שלא. מרגלית מודה שאין אפשרות למנוע מן הפלסטינים שימוש באלימות. אז מה ישיגו המוקשים שהוא מפזר בשטח ביד רחבה כל כך? רק מלחמה אינסופית בין היודו-נאצים שלנו לאיסלמו-פשיסטים שלהם, עד שהדמוגרפיה תכפה עלינו את הבחירה החדה בין הענקת אזרחות לפלסטינים כולם – סופה של מדינת ישראל – או לצאת למלחמת טיהור אתני נוספת, סופית.

בצדקנות ציונית טיפוסית, שואל מרגלית "האם [הפלסטינים] באמת סבורים ששלושה דורות של תושבי קדומים אינם זכאים להישאר במקומם, שהוא ערש התרבות היהודית?”. האם אתה, מרגלית, מוכן לשובם של פליטי 1948 וצאצאיהם? אתה יודע, הם ישבו כאן הרבה יותר משלושה דורות. או שלפתע, מלחמת 1948 היא בלתי הפיכה, אבל 1967 הפיכה עד מאד?

דן מרגלית ייצג בשנים האחרונות את המיינסטרים הציוני הישן והעבש. ובציונות היתה תמיד רובד שדרש טיהור אתני, שהבין שיש סתירה בין מדינה יהודית ובין מספר גדול של לא-יהודים בתחומיה. לא דיברו על זה הרבה – תוכניות הטרנספר של ההסתדרות הציונית נערכו בדלתיים סגורות – אבל עכשיו הגיע מי שהביע תמיכה בו-זמנית בביילין ובליברמן אל הגיונה הסופי של הציונות, שאין לה קיום ללא טיהור אתני.

זו החברה שהוא מציע לנו. ואחר כך הוא אינו מבין מדוע כל אדם שעיניו בראשו נמלט מגן העדן הציוני, ומדוע הסיסמה "הציונות תנצח" הולידה מיד את "צחנת הציונות".

(יוסי גורביץ)

צה"ל ניסה למנוע מבוכה מעצמו, ואסר על צילום הנסיגה מלבנון. אחרי הכל, הם לא הצליחו להשיג תמונת ניצחון, ותמונת תבוסה – רק זה חסר להם. עיתונאי וצלם של ערוץ 1 הפרו את צו השטח הצבאי הסגור, וצילמו את צבאנו המהולל מזדנב. מפקד הכוח במקום, מג"ד גדוד 13 של גולני, התעצבן. רק שבמקום לעצור את השניים ולהעביר אותם לידי המשטרה הצבאית, שתעביר אותם לידי המשטרה האזרחית, שתגיש נגדם תלונה, הוא החליט לטפל בנושא באופן עצמאי. קצין צריך לקחת יוזמה, אחרי הכל.

אז הוא גנב את מפתחות הרכבים של השניים, וניסה לדרוס את הצלם. “ידיעות אחרונות" מוסר שבידיו צילום של הצלם שרוע על מכסה המנוע של ג'יפ המג"ד. עוד נטען שאחד החיילים קלט את רוח המפקד וכיוון נשק טעון אל אחד הצלמים.

דובר צה"ל, שהבין שזה לא הולך להיות היום שלו, הוציא תגובה שמגנה בעיקר את העיתונאים, וביודעו את נפש בהמתו, לא התאפק ושרבב את הטענה שמדובר ב"סיכון החיילים". ואשר להתנהגותו של המג"ד, שהיא לכאורה התנהגות שאיננה הולמת קצין? הנושא בבדיקה. העניינים כרגיל.

דובר צה"ל כיוון היטב: אם נסתכל על התגובות לידיעה, נגלה התלהבות מעצם הרעיון של דריסת עיתונאים. “הבו לנו עוד מג"דים כאלה"; “חבל שלא דרס"; וכמובן, הפנינה במס' 24. הכותרת: “כל הכבוד". הטקסט: “המגד (כך במקור) עשה מה שנדרש ממנו לעשות וזה היה הגנה על השטח מפני עיתונאים".

הגנה על השטח מפני עיתונאים. העיתונאים הם האויב. יש להתגונן מפניהם. יש לדרוס אותם ולקדם קצינים שעושים זאת. וכן, אני יודע: טוקבקים רחוקים מלהיות ברומטר מדויק. אבל הם ברומטר, ובמקרה הזה – קשה יהיה לטעון שהם אינם מייצגים.

הציבור הישראלי הוא אספסוף מוסת, שמזמן מעדיף לקבל ליטופי אגו במקום חדשות. העיתונות – על כל פגמיה, והם רבים – מציבה בפניו מראה, והוא אינו יכול לשאת את התמונה. הוא מעדיף לנפץ את המראה, או, לפחות, שיהיה מג"ד שידרוס אותה. ה"שטח הצבאי הסגור", שכל מתנחל יכול להכנס אליו כאוות נפשו, הוא התירוץ האולטימטיווי – ופגיעה בו מתירה עונש מוות.

במהלך המלחמה, הסית הצבא שוב ושוב נגד כלי התקשורת. הופעתה ההיסטרית של מירי רגב – “כשאתם משדרים את התמונות האלה [של פגיעת הרקטה ברכבת התחתית בחיפה – יצ"ג] אתם מסייעים לחיזבאללה! אני מציעה לכולם לפתוח את הרשתות הערביות ולראות את לבנון בוערת!” – נתנה את הטון, ונר"ג אף הציע את התקשורת כאחראית לכשלון המלחמה, יחד עם אולמרט, פרץ וברק. דירסו את העיתונאים והצילו את ישראל. או לפחות הסיטו את תשומת הלב מהכשלון המעוות שהוא הצבא, הממשלה והציבוריות הישראלית.

ובפרפרזה על אייזנהאוהר, אם האספסוף כל כך רוצה משטר צבאי, בסוף לא תהיה ברירה לצבא אלא לתת לו אותו. אלא אם, כמובן, הוא יעדיף שתהיה מריונטה שתקרא "הדרג המדיני", ושבה אפשר יהיה לתלות כל אשם.

(יוסי גורביץ)