את בנדיקטוס ה-16 אי אפשר להאשים בחוסר זהירות במילים: האיש שעמד בראש האינקוויזיציה והוביל את הגוף הדוקטרינרי העיקרי של הכנסיה, הוא בראש ובראשונה איש המילה. ולכן, כשנשא השבוע הרצאה – שיש שיראו בה דרשה – בפני הפרופסורים של אוניברסיטת רגנסבורג, הוא ידע היטב מה הוא אומר.

בנדיקטוס בחר כנושאו דיאלוג מן המאה ה-14 – "שנערך, אולי, בחורף 1391 במחנה צבא סמוך לאנקרה" – בין הקיסר הביזנטי המלומד מנואל פלאולוגוס השני ובין חכם דת מוסלמי, ששמו אינו מוזכר. הוא ציטט – וכאדם זהיר מאד, שיודע היטב שהוא מצמיד פתיל לחבית אבק שריפה, הוא ציין שמדובר בציטוט – את הקיסר כ"פונה כמעט בגסות" אל המוסלמי, ומטיח בו ש"הראה לי את הדברים החדשים שהביא מוחמד, ושם תמצא רק דברים רעים ומנוגדים לאנושיות, כגון מצוותו להפיץ בחרב את התורה אשר לה הטיף". מכאן מפליג בנדיקטוס להבדלים בין הנצרות והאיסלם בכל הקשור להגיון, הלוגוס.

לשיטתו, הנצרות נשענת על תפיסה יוונית: שהאל הוא הגיוני. שלדרישותיו יש סיבה, יש הגיון, ושאלוהים לא יתן צו רע. הנצרות, הנשענת על בחירה חופשית – והוא מצטט שוב את מנואל באומרו ש"האל מתנגד לשפיכות דמים, והתנהגות בלתי הגיונית מנוגדת לטבעו. האמונה נולדת מן הנשמה, לא מן הגוף; הרוצה להוביל את האדם אל האמונה, חייב לדעת לדבר היטב ולהתדיין כראוי, ללא אלימות או איומים בה" – מנוגדת לאיסלם, שבו תפיסת האל היא טרנצנדטלית לחלוטין; אללה, טוען מלומד מוסלמי, איננו כבול אפילו למילתו שלו, ואילו רצה בכך – היינו עובדים אלילים.

כאן זונח בנדיקטוס את הנושאים המסוכנים, ועובר לדון ביחס שבין ההלניזם והנצרות. אבל הסערה, כמובן, כבר פרצה. בפקיסטן, דרש הפרלמנט התנצלות מבנדיקטוס על "השמצת הנביא". מדובר באותו הפרלמנט שסירב לאחרונה לתקן את החוק הדורש כי אשה תעמיד ארבעה עדים לכך שנאנסה – ולא, תיחשב לנואפת ותוצא להורג בהתאם. האחים המוסלמים דורשים להחרים את הוותיקן ומאשימים את בנדיקטוס ב"הגברת המרירות" בין הדתות. בטורקיה כבר יש הפגנות. פרשת הקריקטורות, סיבוב שני.

על מה קפץ רוגזם של אחינו עוטי חגורות הנפץ? ובכן, אם לצטט את רויטרס, נראה ש"בנדיקטוס אימץ את התפיסה, עליה חולקים רוב המוסלמים, שהמוסלמים המוקדמים הפיצו את האמונה באמצעות החרב". (מבזק לרויטרס: לא רק בנדיקטוס אימץ את "התפיסה" הזו, כך גם כל ההיסטוריונים. צפון אפריקה היתה פעם ארץ נוצרית, עם 250 בישופויות, שהצליחה לפרנס בשפע כמה וכמה תנועות מינות. בידקו איך זה השתנה וחיזרו אלי. ראבאק).

ולהערכתי, בנדיקטוס ידע בדיוק מה הוא עושה, ידע מה יהיו התגובות, ואמר את הדברים בכל זאת. הוותיקן מסר בתגובה כי "האפיפיור לא התכוון לפגוע במוסלמים והוא מתחרט על הפגיעה בהם" – במוסלמים, לא באיסלם. בתחילת השנה דרש הארכיבישוף של סידני, הקרדינל ג'ורג' פל, ערבויות ממתדיינים מוסלמים בוויכוח דתי שניתן יהיה לדון בתולדות האיסלם ובקוראן ללא אלימות וללא איום באלימות; המוסלמים עזבו את המקום והאשימו את פל, אלא מה, בגזענות ובבורות באיסלם.

לפל היתה שאלה נוספת: האם המוסלמים מאמינים שהסורות שנכתבו במדינה מחליפות את הסורות שנכתבו במכה? זו שאלה קרדינלית, וסליחה על משחק המילים. האפולוגטיקנים של האיסלם מצביעים שוב ושוב לפסוקי השלום שבו, וטוענים שהם מרכזו של האיסלם. זו הטעיה מכוונת: פסוקי השלום, המוקדמים יותר בקוראן, נכתבו במכה, קודם לגירושו של מוחמד ממנה. פסוקי החרב, שנכתבו במדינה, נתפסו בהלכה המוסלמית תמיד כעדיפים על פסוקי השלום, משום שנכתבו מאוחר יותר ובתקופה בשלה יותר, שבה הגיע האיסלם לשלטון. בקיצור, ההנהגה של המרכז המוסלמי משחקת איתנו במועצת יש"ע: כלפי חוץ, הם מנופפים בסורות של מכה, וכלפי פנים הם אומרים את האמת – ההלכה היא הסורות של מדינה. שלום ככלי תעמולה, מלחמה כאמת.

אף אחד לא שם לב, אבל בנדיקטוס ענה, כמעט אגבית, על השאלה של פל. בהרצאתו, הוא אמר "הקיסר ידע בוודאי שסורה 2:256 אומרת 'אין אונס בדת'. זו אחת הסורות של התקופה המוקדמת, שבה מוחמד היה עדיין נטול כוח והיה תחת איום. אבל, באורח טבעי, הקיסר הכיר גם את ההנחיות שניתנו לאחר מכן והונצחו בקוראן, על 'מלחמת קודש'”.

באורח טבעי, אכן: הביזנטים איבדו את רוב תחום שלטונם לכיבוש המוסלמי, לדת מוחמד שאז – בהיותה חזקה – לא ראתה כל צורך להתנצל או להצדיק את החרב. ומעט יותר משישים שנים לאחר אותו דיאלוג סמוך לאנקרה, יכבוש הסולטן מוחמד השני, מפקד המאמינים, את העיר שבה גדל ועליה משל מנואל. השחיטה תמשך שלושה ימים, ולאחר מכן תהפוך הכנסיה הגדולה ביותר בעולם, האגיה סופיה, פאר יצירתו של יוסטיניאנוס, למסגד. פסוקי שלום? הסורות של מכה? מנואל לא קנה את זה.

גם בנדיקטוס לא. ראוי לשים לב להסבר שלו לסורות השלום: חולשתו של מוחמד, היותו תחת איום. האפיפיור נפגש לאחרונה פעמיים באורח פרטי עם אוריאנה פלאצ'י, שכתבה שני טקסטים שוצפים כנגד האיסלם – הראשון ('הזעם והגאווה') כמעט ואינו ניתן לקריאה, השני ('כוחה של תבונה') הוא קריאה נדרשת – וראוי לתהות מה לאפיפיור ולאחת האתאיסטיות המפורסמות ביותר בעולם.

אפשר מאד שבנדיקטוס, בדרכו שלו, התחיל השבוע מסע צלב מתוכנן היטב, שיוכיח את שקר "סורות השלום", והוא יעשה זאת על ידי הדגמת התגובה ההיסטרית והפראית על ציטוט של טקסט מהמאה ה-14. וכמובן, התקפות פיזיות על הוואתיקן ועל נוצרים יוכיחו את הנקודה העיקרית של בנדיקטוס: שבין האיסלם ובין הלוגוס אין ולו דבר.

אין להוציא מכלל אפשרות שהוא יפול קורבן במאבק הזה. קודמו, אחרי הכל, נורה על ידי מוסלמי. ואם יצליח איזה מוג'האדין במקום שבו נכשל מוחמד עלי אגצ'ה, יעלו קריאות שמחה מכל רחבי העולם הברברי – ושייקח השטן את "סורות השלום".

הערה: אוריאנה פלאצ'י נפטרה אמש והיא בת 76. Requies in pacem.

(יוסי גורביץ)

יש בצה"ל רב סרן שסיכויי הקידום שלו לסגן אלוף דומים עכשיו לסיכוי של אולמרט להוביל בבחירות הבאות: רונן עצמון, נשיא בית הדין הצבאי ביהודה, שפוצץ אתמול את אחד הבלונים היותר מנופחים של הממשלה.

עצמון הורה על שחרורם של עצורי ממשלת ופרלמנט החמאס, שנחטפו על ידי ישראל בסוף חודש יוני, ימים ספורים לאחר חטיפתו של גלעד שליט. ישראל הקפידה להעניק לחטיפה מעטה חוקי: בחורינו המצוינים יצאו לדרך מצוידים בצווים שנחתמו על ידי היועמ"ש מזוז בכבודו ובעצמו.

והנה, עצמון דקר את הבלון בסיכה: העצורים מוחזקים, רשמית, מכוח הפקודה למניעת טרור – ובצבא טענו כל העת שאין כל קשר בין חטיפת גלעד שליט ובין המעצר של אבו טיר והחבר'ה; זה רק מקרה שהם נחטפו ארבעה ימים אחר כך. אבל, ציין רב סרן עצמון, ישראל לא התנגדה להתמודדותם בבחירות בינואר, וגם לא עשתה כל מאמץ ללכוד אותם בחמשת החודשים שלאחר מכן. מכאן הסיק השופט שככל הנראה מדובר בטיפוסים לא מסוכנים במיוחד, והחליט שאין עוד סיבה טובה להחזיקם במעצר. ואם לא יתקבל הערעור של הפרקליטות הצבאית – לא הייתי שם כסף על זה, בלשון המעטה – מחר ילכו נבחרי החמאס הביתה.

אבל, כמובן, ל"מעצרם" של אנשי החמאס אין כל קשר לחוק: הם היו בני ערובה. ה"הליך" היה מיועד להיות עלה תאנה, כי מדינה מתורבתת לא מתנהגת כמו ארגון טרור. הנה מה שיש ל"ידיעות" לכתוב על זה.

רצוי לשים לב לנזיפה הבוטה בשופט: הכותרת זועקת "מפסידים את הקלפים", ומצוין שם שבלשכת ראש הממשלה הופתעו מן הידיעה – ואפשר להבין את אולמרט: מתי התחילו השופטים הצבאיים על זכויות הנעצרים? – אבל הקפידו על תגובה מינורית "כדי שלא לפגוע בכבודו של השופט". תודה, באמת. לא הייתם צריכים.

דווקא במערכת המשפטית האזרחית התנהגו בדיוק להיפך: בניגוד להסכם הטיעון עם טלי פחימה, התנגדה הפרקליטות היום לשחרורה לאחר ריצוי שני שליש משום ש"היא מעליבה את הסוהרים" ומשום ש"לא הספקנו להכין את המסמכים". המקרה של טלי פחימה הוא אחד ממקרי הרדיפה המכוערים ביותר שנרשמו בישראל. אני לא מתיימר להבין אותה או להסכים איתה – אם הייתי רוצה להכיר פלסטינים וללמוד על תנאי חייהם, זכריה זביידי לא היה בדיוק השם הראשון שהיה עולה בדעתי – אבל מכל הפרשה שלה עולה ריח עז של הפללה.

האשימו אותה בפיגועים. אחרי זה האשימו אותה בתכנון פיגועים. אחרי זה – בידיעה על תכנון פיגועים. מה שנשאר מכל הבלון הזה הוא כתב אישום על כניסה לגדה ללא רשות, ירי ברובה יחד עם זביידי, והטענה המגוחכת שהיא תרגמה מסמך שצה"ל איבד, כשהיא לא יודעת ערבית. היא עצבנה את השב"כ, היא סירבה להוביל אותם אל זביידי, והיא משלמת את המחיר של סירוב להיות משת"פ.

אבל השב"כ לא היה יכול לעשות את זה, אלמלא נהנה משיתוף פעולה של הפרקליטות ובתי המשפט לאורך כל הדרך. מי ששלח את פחימה למעצר מנהלי ואחר כך גזר עליה שלוש שנים, ועכשיו דחה את שחרורה בניגוד להסכם הטיעון עליו חתמה, היה שותף – ויש להניח שהיה שותף מודע – לעוול, לכליאתו של אדם בשל דיעותיו והתנהגותו החורגות מן המקובל והנאה.

בתי המשפט האזרחיים צריכים ללמוד שיעור בהלכות זכויות העציר מבתי הדין הצבאיים. ימים יפים הגיעו.

(יוסי גורביץ)

בחודש האחרון החלה מקהלת עורבים לנבוח כנגד התקשורת, כביכול היתה זו אחראית לכל צרותינו, וספציפית – לחוסר יכולתו של צה"ל לתאם בין זרועותיו השונות, לנטייתו לדווח על נצחונות שלא היו, ולחיבתו הישנה לרשלנות קטלנית. כמה מן העורבים הללו צפויים למדי – עוזי לנדאו, מי שנבעט מן הכנסת ושבימים כתיקונם מתקשה מאד לגרד כותרת, תבע בצווחנות "ועדת חקירה לתקשורת". קל, וראוי, לבוז להם.

ואז אתה נתקל בכתבה כזו, מ"ידיעות אחרונות" של הבוקר.

מה כבר אפשר לומר. חייתי בפתח תקווה הרבה יותר מדי שנים, ומעולם לא ידעתי שהיא כל כך מעניינת. ארבע כתות – של אנרכיסטים, של אנשי השטן (אמא'לה!), של ניאו-נאצים (!) ונאצים (?!) שורצות באם המושבות. לו אני ראש העיר, הייתי פותח בתכנית נמרצת להפוך את עיר השינה הוותיקה למוקד משיכה לאנתרופולוגים מישראל והעולם. יש לה אחלה של חיי לילה, והם חתרניים מהמקובל. יש לזה פוטנציאל.

זה מצחיק במבט ראשון, ואז זה מכעיס. למשטרה יש חשוד אחד. הראיות שיש בידיה קושרות אותו, ורק אותו, למעשי ונדליזם והתעללות בבעלי חיים. ואז צצה, כבמטה קסם, כת השטן. מה היתה עושה המשטרה בלי המיתוס העבש הזה, שמעולם לא נמצא לו כל בסיס – ולא, כמה פסיכופטים הפועלים לבדם אינם "כת", גם אם הם טוענים שהשטן דיבר אליהם – המאפשר לה לתרץ כל תופעה בלתי מובנת. גם את החבר'ה החביבים של "ה-35 במאי", שטותניקים בלתי מזיקים, עצרה פעם המשטרה כ"אנשי כת השטן".

מילא המשטרה. היא מנסה להשיג כותרת ממעצר לא מעניין מדי. אלה כללי המשחק. אבל איפה, לעזאזל, היה העורך? מה חשב לעצמו מי שכתב שאנרכיסטים מסתופפים בכתות? ומילא האנרכיסטים ואנשי כת השטן; האם באמת יש ניאו-נאצים בפתח תקווה? ואם יש ניאו-נאצים – לא סביר, אבל זו עלילה מקובלת כנגד המהגרים מחבר העמים – איך, לכל הרוחות, הם הצליחו להגריל נאצים? ומישהו באמת מאמין שהם נאבקים אלה באלה? למה לנאצים ולניאו-נאצים להיאבק אלה באלה? וכש"מקור בכיר" במשטרה אומר ש"בני נוער רבים שייכים לקבוצות אלה, ושמדובר בסכנה ממשית", למה לא מבקשים לדעת על מה, במחילה, הוא מסתמך? למה לא מעמתים אותו, נניח, עם אנתרופולוג או סוציולוג? למה לא שואלים כנגד כמה חברי כת השטן הושגו הרשעות?

ואז אתה נזכר שהעורך הוא רפי גינת, והכל מתחיל להתבהר. גם זה.

כישוף, מיסטיקה ואמונות תפלות תמיד היו מקדם מכירות טוב. אדם בנק, אחד מכותבי "ארס מאגיקה", העיר בסוף העשור הקודם ש"הקסם תמיד היה איתנו. הוא מעולם לא הלך לשום מקום. זו הרציונליות שמתפוגגת". ובשינת התבונה, נולדות מפלצות.

במשך שנים, הרגילה העיתונות הישראלית את קוראיה לניסים. כדורים שלא פגעו, מכוניות שעפו מצוק ונהגיהם יצאו מהן רק נכים לכל החיים, ותופעות סטטיסטיות אחרות זכו לכינוי "נס". המיסטי, העל-טבעי, חדר לזירה הציבורית דרך הכלים שאמורים היו, מעצם האתוס הספקני שלהם, לבער אותם. השימוש ב"ניסים" הטריד כמה רק כמה פדנטים ורציונליסטים שעוד לא הבינו שהגיע זמנם להתפוגג.

ואז, יום אחד, העיתון הגדול ביותר במדינה – שהוא כמעט מונופול, עמדה חסרת תקדים בעיתונות המערבית – שם לך שכונה מקוללת באמצע העיתון. בלי סימני שאלה. בלי מרכאות כפולות; כותרת פשוטה, נחרצת: “השכונה המקוללת". עובדה.

אנתרופולוגים הבחינו בתחילת המאה ה-20 שמקרה אסון אחד אינו מעלה חשש לכישוף; צריך סדרה של מקרים, לכאורה בלתי קשורים, כדי להעיר את השדים הישנים. פרה אחת שמתה היא חוסר מזל; אבל אם הפרה שלך מתה, והאסם שלך נשרף, והילד שלך שבר רגל והאשה לקתה במחלה – הגיע הזמן לחפש את המכשף.

"ידיעות אחרונות" זנח את תפקידו כמספק מידע צונן, והפך את עצמו למספר הסיפורים של השבט. יש סדרה של אסונות; המסקנה היא שיש קללה, כישוף. ומאחר ואנחנו כבר חרגנו לגבולותיו של סטיבן קינג, אז יש גם הסבר נוסח "בית קברות לחיות": נקמתם של העצים, עצי הפרי שנכרתו כדי לפנות מקום לבני האדם. זו אולי לא עובדה – אבל זה ההסבר היחיד שמציג העיתון לתופעה.

ולשווא תנסה, בהיסוס, בפקפוק, המועצה האזורית לומר ש"אמונות מיסטיות אינן מדעים מדויקים… הן אינן בתחומי טיפול הרשות המוניציפלית". כמה חלוש נשמע קולה של התבונה, הנאלצת להודות שאולי, בכל זאת, יש בזה משהו; זה אולי לא "מדע מדויק", אבל…

וכשנכתוב את קורות התרסקותה של הרפובליקה הישראלית, ראוי לזכור גם את המקום הנרחב שהקדישה העיתונות שלנו לאי-רציונלי ולמכושף; כיצד פתחה את הדלת לשדים מן העבר – שמעולם לא בוערו כיאות במוחות הישראלים, שלא עברו דרך עידן הנאורות – והעניקה בכך כוח לשדים ולמלאכים של הקבלה, ומשנה עוצמה לתפיסות הגזעניות הנובעות ממנה, הרואה בלא-יהודים את צאצאי השדים. בזמנו לעגו לאריה דרעי ולשרוך האדום שלו, לפואד בן אליעזר ולקמע שהעניק לו כדורי. מה נאמר, אם כן, על ארנון מוזס ורפי גינת?

(יוסי גורביץ)

הבלוג הזה מתמקד ב"ביקורת שמאלית וליברלית על צביעות". אני לא בטוח שג'ורג' אורוול ,שכתב פעם ש"צביעות היא רסן על ההתנהגות", היה חותם על זה במאה אחוז, אבל ניחא: על מורשתו של אורוול יש הרבה קופצים. הבעיה היא שהמלחמות ב"עיוורון מכוון" מתחילות בזמן האחרון לגלוש כאן לכיוון הלא-אחראי. כדאי שמי שמחשיבים את עצמם ל"שמאל ליברלי" יתחילו גם לחשוב בצורה קצת יותר קונקרטית על הדרכים לקדם את האידיאל הזה. ציד המכשפות שמתנהל באתר אחרי אנשי צבא מטומטמים, אנטי-אמריקנים מבולבלים ואיסלאמיסטים רצחניים נותן אולי סיפוק מהיר, אבל הוא בהחלט מפספס את המטרה.

רובנו נסכים שמי שמכנה את עצמו "איש שמאל" אמור לפעול בדרכים אפקטיביות על מנת לשפר את המציאות שבה הוא חי. דרך מועדפת בדמוקרטיה היא לנסות לשכנע את החברה שסביבנו לנהוג בתום לב ובתבונה. התמקדות צולפנית בהטעיות, בטיפשות או בשקרים חשובה בעיקר בשביל לסמן את מה שטעון שיפור. אבל היא לא יכולה להחליף את הניסיון להציע כיוון חיובי יותר. מי ששוקע בקרבות מאסף ביקורתיים נגד "עיוורון מכוון" עלול די מהר לאבד בעצמו את הראיה. אם אתם רוצים לראות כמה נמוך אפשר לשקוע, כדאי שתקראו את עצותיו של יוסי גורביץ לאחר המלחמה. גורביץ מאיץ בממשלת ישראל לחזור שוב להפצצות על לבנון אם חיזבאללה לא יעביר אות חיים מהחיילים החטופים. במקרה כזה הוא גם מציע להוציא להורג עצורים לבנוניים.

מה כבר אפשר להגיד על הפוסט הזה? שהאסטרטגיה המחוכמת של הפצצת אזרחים לבנוניים כבר נוסתה קצת יותר מדי בחודשיים האחרונים? שבשנה ה-40 לכיבוש ההתהדרות ב"תפיסה שלנו על זכויות" נשמעת קצת נבובה? שגם הטלת פצצת אטום על ביירות לא צפויה לקדם את שחרור החיילים?

הנה הצעה פשוטה שהעליתי בתגובה לאותו מאמר. במקום להמשיך בהתיישרות הלאומנית האופיינית לשמאל הציוני בישראל בזמני משבר, אני מציע לכל איש שמאל ישראלי לדרוש:

א. שישראל תכריז שבתמורה להסכם שלום עם סוריה היא מוכנה לוותר על כל השטח שכבשה ממנה ב-1967.

ב. שהסכם שלום כזה יכלול מחויבות סורית למנוע נשק מחיזבאללה.

אלה שתי דרישות פשוטות וסבירות, שמבוססות גם על התקדים הטוב של ההסכם עם מצרים (כמעט 30 שנה, כמעט בלי אלימות). נכון לעכשיו עוד לא נרשמה התלהבות בישראל למו"מ עם סוריה. זה חבל. לכל ישראלי יש אינטרס גדול במהלך שיכול לבודד את חיזבאללה, למנוע גלישה למלחמה כוללת בצפון, ולהניע תהליך שלום גם עם לבנון ועם הפלסטינים.

אפשר להיכנס לספקולציות על תגובתו הצפויה של המשטר הסורי להצעת שלום ישראלית. אפשר גם להשמיע השערות אחרות על השלכותיו של מהלך שלום ישראלי כלפי סוריה. אבל המסר הראשון של כל איש שמאל צריך להיות בכיוון שעשוי לשפר את המצב הקיים, לא בכיוון שמוביל בוודאות להחמרתו. את הירידות על אויבי השלום מימין ומשמאל אפשר להמשיך אם רוצים, אבל מומלץ לא להתמכר להן. מה שבטוח – את האיומים על אזרחי לבנון כדאי להשאיר לדוברי החונטה הצבאית בישראל. מאלה כבר קיבלנו מספיק בקיץ האחרון.

(יועד וינטר-שגב)