דורון רוזנבלום העיר בעבר, בשנינות האופיינית לו, על הדמיון שבין הדיווח המתלהב על טקסי מינויו של רמטכ"ל ובין הדיווח על טקסי הכתרת מלכי בריטניה. אבל יש להניח שגם הוא שפשף עיניים ביום שישי האחרון: הכתבה הראשית של "7 ימים" הוקדשה לעובדה שדן חלוץ סוגר שנה בתפקיד הרמטכ"ל.

הכתבה עצמה לא חידשה הרבה – כפי שנאלצו הכותבים להודות, את יעילותו של הרמטכ"ל יש לשפוט בסוף כהונתו, לא כעבור שנה – אבל היא היתה מלאה דברי שבח, חנופה וליקוק, ולא חסרו שם גם איומים מרומזים על הדרג המדיני, ובמיוחד על שר הביטחון. על כך כבר כתב היטב רחביה ברמן.

אלא שאת הכתבה פתח פרט מטריד, שהציג את הכתבה כולה באור נלעג. הרמטכ"ל, כך מסתבר, הגיע אישית למצור על כלא יריחו; הגעתו מתוארת כמפיצת אור יקרות. "הוא אמר לנו לירות לפינות הבניין!", מדווחים קצינים נלהבים.

אז זה מה שהרמטכ"ל עושה: הוא משמש כסמל-על. הוא מדריך אלופי משנה בפרטים שכל סג"מ צריך לדעת. עכשיו באמת אפשר לישון טוב יותר.

לא שהתופעה הזו – בה אלופים לוקחים על עצמם תפקידים של סג"מים – היא חדשה: היא תוצאתה הממאירה של המלחמה בלבנון. היא פגם מובנה של צה"ל ב-15 השנים האחרונות. ובכל זאת, הצורך להראות שהרמטכ"ל – שהוא טייס, כידוע – הוא מ"כ לא פחות טוב מהמ"כ שבשטח, הוא מגוחך. הכתבים – בהנחה שדובר צה"ל לא שלח את הידיעה "בשם הכתב" – באו לברך, אבל יצאו מקללים.

(יוסי גורביץ)

"פרשת האונס" בבסיס חיל האוויר, שבמהלכה שכבו עשרות חיילים עם ילדה בת 12-13, חצתה את הארץ למחנה הנאורים ומחנה בני שטן. הראשונים הביעו זעזוע מוחלט מכל העניין, והאחרונים טענו שזה לא אונס, זו סתם שרמוטה.

ובכן, האחרונים צודקים – זה לא אונס. אולם זו גם לא סתם שרמוטה. מבחינה חוקית, כמובן, זה אונס לכל דבר. הילדה היתה מתחת לגיל ההסכמה, ויש לשפוט ולאסור את החלאות שנגעו בה לכמה שיותר זמן. אבל חשוב להבהיר – למרות החוק, ולמרות שמדובר בחלאות – זה עדיין לא אונס.

הדברים הללו יקוממו לא מעט אנשים, רובם ככולם טובים והגונים. ובכל זאת, חשוב לכתוב זאת. לא מכיוון שזה מטהר את החיילים, ולא מכיוון שזה הופך את מה שהם עשו לחמור פחות, אלא בדיוק מכיוון שמה שהם עשו היה חמור, גם אם הוא לא נעשה בכפייה, ובדיוק מכיוון שהמילה "אונס", במקרה הזה, מסתירה את העוול, ומעלימה את משמעותו האמיתית.

כי בזה העניין – חבורת אנשים ראתה ילדה, שאמרה להם שהיא בת 16 ושהיא מסכימה, ושכבו עמה אחד-אחד. למה היא אמרה להם שהיא בת 16? ככל הנראה בגלל שמישהו שאל. למישהו היה אכפת מספיק לברר אם המעשה חוקי, ומרגע שנחה דעתו ונחה דעתם, יכלו כולם לעלות עליה.

בואו נניח לרגע שהילדה בת 20, והיא מסכימה. הייתם מסכימים? 13 איש בחדר אחד, איש איש בתורו? הייתם נהנים מזה בכלל, איש איש בתורו?

אונס, במשמעותה המקורית של המילה, הוא כפיה. וכאן לא היתה כפיה. היה ניצול, ניצול זול ומכוער, שיכול היה להיעשות בדיוק בגלל שהיא הסכימה. סביר להניח שאף אחד (או, לפחות, רוב) מהחיילים ששכבו עם הילדה הזו לא היו אונסים אותה, לו ניתנה להם הברירה. סביר להניח שהם לא תופסים את עצמם כאנסים. בסך הכל, הם רק שכבו עם השרמוטה. "נותנים לך, לא תיקח?".

כסות החוק

כותבי התלמוד טבעו את המושג "נבל ברשות התורה" כדי לתאר אנשים, שאינם עוברים על ההלכה, אולם עושים מעשי נבלה, שההלכה אינה מכסה. אין מושג מתאים מזה כדי לתאר את האנשים הללו. כי גם אם מה שהם עשו היה חוקי, גם אם היא היתה בת 16, זו עדיין נבלות.

אדם עם מעט הגינות היה מוותר על התענוג. כי אין תענוג בלנצל אדם אחר, גם אם הוא הסכים לכך, אלא אם אתה נהנה מעצם הניצול, או, לחילופין, אינך רואה בו אדם. ובזה העניין, שמרגע שנחה דעתם, מרגע שהאמינו שהחוק לא חל עליהם, לא היה עוד מעצור נוסף. אותו מעצור שקיים בלי קשר לחוק, המעצור שאמור לומר לך שהסכמתה של הילדה הזו אינה משנה דבר, שאינך משתמש באדם ככלי לזרע, ואז מעביר אותו לבא בתור.

בזה העניין, והמילה "אונס" מסתירה זאת. כאשר קראתי לראשונה את הכותרות אודות הפרשה – "30 איש אנסו ילדה בבסיס חיל האוויר" – זה הגעיל אותי. כאשר קראתי, אחר כך, שהילדה הסכימה, חשתי הקלה. ההקלה הזו לא היתה אמורה להיות שם. כיצד הפכנו לחברה שבה אמות המידה נקבעות על פי החוק, והחוק בלבד? איך זה שמעבר לאיסור החוקי, הפורמלי, יש רק מותר אחד ארוך, חסר מגבלות?

ואלו שמשתמשים במילה "אונס" כדי לנסות להשיג את אותו זעזוע, שהמילה "ניצול" בחברה הישראלית כבר לא מצליחה ליצור, ממשיכים, שלא ביודעין, את אותו קו מחשבה של החיילים. כי גם מבחינתם, ב"ניצול" יש הקלה.

(איתמר שאלתיאל)

חוליית טרור נתפסה בטורונטו. 17 חשודים, 12 מהם מעל גיל 18. תכננו להפעיל משאית תופת עם שלושה טון (!) של דשן כימי. השמות הרגילים: פאחים אחמד; יאסים עבדל מוחמד; סעד חאליד.

אבל הניו יורק טיימס עושה הכל כדי שלא לומר שמדובר במוסלמים. כלומר, כולם כבר הבינו: השמות אומרים את הכל. ובינינו, מי עוד יכין משאיות תופת בלב טורונטו? הבהאים? יוצאי ויאטנם? כורים זועמים? מבחינתו, מדובר ב"אזרחים קנדים" ותו לא.

וחוסר היכולת לומר את המילה המפורשת "מוסלמים"; חוסר הנכונות להכיר בכך שלא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים הם מוסלמים; שהטרור איננו מקרי לאיסלם אלא אינטגרלי לו – מונע על ידי צווחות ג'יהאד ולחישות של פאתוות; העמדת הפנים הזו הורגת אותנו.

בזמן שחמש חוליות טרור נלכדות בלונדון; בזמן שחגורת הנפץ הכימית של אחת החוליות חסרה, ואפשר שהיא בדרכה למונדיאל; בזמן שבאנגליה אוסרים על שימוש בדגל הלאומי – צלב סנט ג'ורג' עשוי לפגוע ברגשותיהם העדינים של המהגרים, ואנחנו יודעים מה קורה כשאלה שבשמם אסור לנקוב מחליטים שהם פגועים; בזמן הזה חובה לומר, שוב ושוב, שהבעיה איננה ב"קיצוניות" או ב"פרשנות": היא באיסלם. כל הזרמים באיסלם מצווים על ג'יהאד.

וכשהניו יורק טיימס, ופרסומים אחרים – ביניהם עיתונים קנדיים, שהגדירו את הרוצחים-בפוטנציה כ"באים מכל שכבות האוכלוסיה" – מנסים להתחמק מהמילה האסורה, השנאה שאינם מעיזים לנקוב בשמה, הם בוגדים בחובתם כלפי קוראיהם. חובתם היא לספק להם מידע, לא להגן עליהם מעולם עוין. הצנזורה העצמית הזו, הנובעת מפחד, היא כניעה מרצון המתחזה ל"רגישות תרבותית".

(יוסי גורביץ)

ארצות הברית הכריזה אמש על שינוי מדיניותה מול איראן: מזכירת המדינה רייס הכריזה כי, בניגוד למדיניות הבלימה הקודמת, ארה"ב מעוניינת במשא ומתן ישיר עם איראן. הנשיא בוש הצהיר כי בכוונתו "לנקוט בעמדת מנהיגות" ולפתוח במשא ומתן דיפלומטי עם איראן.

חדי אוזן יכלו לשמוע, בין המילים הדיפלומטיות, את הרעש הרועם של קריסת הנשיאות של בוש – ועמה, יש לחשוש, האימפריה האמריקנית כולה.

---

 

הבחירות הבאות לנשיאות ייערכו בנובמבר 2008. אלא אם יצליחו הדמוקרטים להדיח את בוש – יוזמה שאין סיבה להניח שתצליח – הוא ימשיך לנצח על שקיעתה של ארצו. תוצאות ויאטנם הן כסף קטן לעומת התבוסה הנוכחית.

מקובל לראות את תאריך תחילת הג'יהאד כנגד המערב בספטמבר 2001, עם הטבח במגדלי התאומים וההתקפה על הפנטגון. היו, כמובן, התקפות קודמות; אבל ארה"ב, ומדינות אירופה, העדיפו להתעלם מההתקפה על המשחתת קול, ומפיצוץ השגרירויות האמריקניות באפריקה. מההתקפה על מגדלי התאומים אי אפשר היה להתעלם.

כשאירעו ההתקפות, בוש היה בנקודת שפל. הוא לא זכה באמון העם בבחירות 2000, ושום דבר שקרה לאחר מכן לא שיפר את מצבו. הוא איבד את מעט האמון שהיה למדינות אירופה בו, כשסירב לאשרר את אמנת קיוטו. ה-11 בספטמבר, שהביא גל אהדה עולמי לארה"ב, חשף את פרצופם של רוב המוסלמים בעולם, ואיחד את האמריקנים סביב נשיאם, יכול היה להיות הזדמנות נהדרת לשיקום. בוש החמיץ אותה – במכוון.

הוא היה יכול לבקש מהאמריקנים הכל, ולקבל. הוא היה יכול לשאת נאום ראוי לשמו, לציין את תחילתה של מלחמת העולם הרביעית, ולבקש שורה של דברים: מס כבד על דלק, שהיה מקצץ את הכנסות מדינות הטרור ומאלץ את האמריקנים לפתח ולהשתמש בכלי רכב חסכניים; גיוס חובה, או, למצער, הרחבה משמעותית של הצבא האמריקני; סמכויות חירום מדודות.

אבל בוש, איש הנפט, לא ביקש דבר. הצבא נשאר בגודלו המקורי. האמריקנים המשיכו להשתמש בנפט, ולממן, כפי שהעיר תומאס פרידמן, את שני הצדדים של המלחמה. בוש העדיף לקצץ מיסים, הנשיא היחיד שעשה זאת בזמן מלחמה. התוצאה היתה צפויה: תחושת הדחיפות התעמעמה. המלחמה בג'יהאד – והאויב הוא האיסלם; הטרור הוא רק האמצעי, לא המטרה – הפכה מנושא מאחד לנושא מפלג. ואז באה עיראק.

העולם קיבל בשתיקה את ההתקפה על אפגניסטן. שלטון הטאליבאן היה מאוס במידה קיצונית, ואיש לא הזיל דמעה על נפילתו. עיראק היתה שונה. אף אחת מהרציונליזציות של ממשל בוש לא עמדה במבחן. לא היה נשק להשמדה המונית; הקשרים של עיראק עם ארגוני טרור לא היו פחותים מאלו של איראן או סוריה; והשקרים הגלויים שנלוו למסע המלחמה – נאום "הפטריה הגרעינית" של רייס, כל הבלגאן סביב האוראניום הניז'רי ופרשת פליים – ריסקו את אמינותו של הממשל בנקודה הקריטית ביותר, כשהיה עליו לאגד סביבו קואליציה מערבית יציבה. הצהרות הבוז של הממשל ל"אירופה הישנה" ואף לבעלת הברית בריטניה; ההתעלמות מהאו"ם וממפקחיו – כל אלה יצרו שנאה, טינה, צפיה לנפילה.

אין ספק שנפילתו של סדאם חוסיין היא חיובית – אבל הפארסה של משפטו, שבה עצרה אתמול התביעה את עדי ההגנה, מלעיגה את הפשעים המפלצתיים של משטרו. אבל העולם מלא דיקטטורים, ולא ברור מדוע נבחר דווקא סדאם חוסיין כמטרה.

יש, כמובן, מגוון תיאוריות קונספירציה סביב הפלישה לעיראק: זה בגלל הנפט; זה בגלל שער הדולר, שסדאם שאף למוטט; זה רצון ילדותי להתעלות על אבא; זו היתה המטרה הנוחה ביותר לנצחון קל; ועוד. אבל כל התיאוריות הללו יוצאות מנקודת הנחה אחת: שבוש ידע מה הוא עושה.

הטענה הזו לא עומדת במבחן המציאות.

 

---

בכל מקום שבו נגע הממשל הזה, הוא הוכיח את חוסר כשרונו ואת שחיתותו, ואת האופטימיות חסרת הבסיס שלו. הסופה "קתרינה" היא דוגמא מובהקת, אבל הביצה האמיתית היא עיראק. צ'ייני הכריז לפני המלחמה ש"נתקבל בפרחים"; רמספלד הדיח גנרלים שדרשו יותר כוחות בשטח, יותר "מגפיים על האדמה". המלחמה היתה צריכה להיות זולה. אחרי הכל, קיצצנו את המיסים.

התוצאה, והיא נחזתה מראש, היתה קריסה כמעט ללא קרב של משטר סדאם – ועלייתם של כוחות גרילה, בעת'יסטים וג'יהאדיסטים מרחבי העולם. רק יריב טיפש יעמיד עצמו מול כוח האש חסר התקדים של הצבא האמריקני – ומתכנני הג'יהאד, בניגוד ל"פצצות הטיפשות" שהם שולחים למשימות התאבדות, אינם שוטים.

האסטרטגיה של זרקאווי היתה פשוטה: להרחיב את השסעים בין סונים לשיעים בעיראק. לפרק את המדינה ולהביא אותה למלחמת אזרחים, שתבלע את האמריקנים. והחסכון של רמספלד וצ'ייני הביא למצב שבו, שלוש שנים אחרי הכרזת "המשימה הושלמה" של בוש, האמריקנים עדיין לא הצליחו להבטיח את קטע הדרך בין שדה התעופה של בגדאד ל"אזור הירוק". כאן התנקמה בממשל בוש החלטתו שלא לדרוש מאזרחיו קורבנות: עכשיו היה עליו להסביר את המספר העולה של נפגעים אמריקנים.

כיבוש עיראק והשמדת הצבא העיראקי עלו לארצות הברית ב-136 הרוגים. עד כה, נהרגו בעיראק למעלה מ-2,400 חיילים אמריקנים – כלומר, הגרילה והטרור הרגו כ-17 חיילים אמריקנים על כל חייל שנהרג בהשמדת המשטר הבעת'יסטי.

הבוץ העיראקי מתמצה בקריקטורה שפורסמה בארה"ב, בה נראה לוחם אמריקני מתרעם על טענתו של ג'יהאדיסט שהמורדים מנצחים. "באמת?", מגחך הג'יהאדיסט, "תזכיר לי, מי מאיתנו לא עומד ביעדי הגיוס שלו?". מלחמת עיראק שחקה עד דק את הצבא האמריקני. מעטים מתגייסים לשורותיו: לכל ברור שהם ייאלצו לשרת בעיראק. האם אתה היית שולח את בנך לסכן את חייו למען דמוקרטיה בעיראק?

וכלום לא היה די בכל אלה, החליט ממשל בוש לנסר את רגליו-שלו. העינויים באבו גאריב, שלא היה מקרה אלא שיטה; כלא גוואנטאנמו; החזקתם של עצירים במשך שנים, בתנאים איומים, ללא חקירה; פתיחתם מחדש של גולאגים במזרח אירופה, כדי שישמשו כמתקני חקירה סודיים לחשודים; העברתם של חשודים בטרור למדינות המשתמשות בעינויים; הודאתו של אחד מפרקליטיו של בוש, ג'ון יו, שלדעתו הנשיא יכול להורות על עינוי ילדים, אם הדבר יקדם את המלחמה בטרור; כל אלה שיחקו היטב לידיהם של הג'יהאדיסטים והאנטי-אמריקנים. ואכן, גם תומכים מובהקים של ארה"ב, שרואים באנטי-אמריקניות הרווחת באירופה גזענות, יתקשו להגן על ממשל בוש.

וזה המצב בו פנה בוש לטפל במשבר האיראני.

---

אף שאיראן הוזכרה בנאום "ציר הרשע" של בוש בתחילת 2002, היא לא היתה בראש סולם המטרות. יש דיווחים, שלא אוששו, שאיראן אף סייעה במאבק באל קאעידה – שהוא, כזכור, ארגון סוני המאמין בטביחתם של שיעים.

איראן לא עניינה את בוש יתר על המידה. אבל לפני כשנה הפך מחמוד אחמדניג'אד לנשיא, והחליף בכך את מוחמד חת'אמי המתון. אחמדניג'אד הצהיר עשרות הצהרות פרובוקטיביות, ביניהן קריאות להשמדת מדינת ישראל, הכחשת שואה, ומה לא. גרוע מכך, מבחינת ממשל בוש: הוא האיץ את הפרויקט הגרעיני האיראני.

 

מבחינת איראן, יש בפרויקט הזה רציונל ברור: ארצות הברית לא העזה להתעסק עם מדינה מטורפת אחרת, צפון קוריאה, משום שאפשר שהיא מחזיקה בנשק גרעיני. נשק גרעיני מבטיח, בראיה אסטרטגית שקולה, שאיראן לא תהיה הבאה ב"מסע השחרור" של בוש.

במארס 2006, איראן הגדילה את סכום ההימור: היא הצהירה, בחגיגה מפוארת, על כך שהעשירה אוראניום. ובאיחור משמעותי, הבין ממשל בוש שהסכנה האמיתית איננה עיראק של סדאם, על צבא הסמרטוטים שלה, אלא המדינה המוסלמית שכבר ביצעה אקט של מלחמה כנגד ארצות הברית, ושמתקדמת במהירות לקראת נשק להשמדה המונית – והפעם, לא מדובר באנתרקס.

עד אז, שללה ארצות הברית את הפתרון הדיפלומטי כלפי איראן: בוש אף סירב להתחייב שלא יפעיל נגדה נשק גרעיני. אבל אז הסתבר לו שהוא משחק פוקר בקלפים פתוחים: אין לו אופציה צבאית נגד איראן, משום שהצבא האמריקני קורס בעיראק, וכלל איננו במצב לתקיפה באיראן; משום שפלישה לאיראן תגרום להתקוממות רבתי בקרב השיעים בעיראק; משום שהקונגרס לא יאשר זאת; משום שהזעם העולמי כנגד ארצות הברית יגיע למימדים חסרי תקדים. נותרה רק האופציה הגרעינית, ואפילו בוש יהסס להשתמש בה.

נואשות, פנה הממשל למסלול דיפלומטי – אבל גם כאן, הקלפים הטובים נמצאים בידי איראן. רוסיה וסין, צמד הדיקטטורות היושבות במועצת הביטחון, יבלמו כל החלטה מעשית נגד איראן – כפי שהן בולמות כל החלטה מעשית בנושא דארפור. יש להן זכות וטו והן לא יהססו להשתמש בה. סין זקוקה לנפט; רוסיה מנסה לחזור לתפקידה כמעצמה, ובינתיים שמחה לתקוע מקלות בגלגלים האמריקניים.

בעיראק אבד הסיכוי למנוע, דיפלומטית או צבאית, את התגרענותה של איראן. האופציה היחידה שנשארה היא אופציית הכוח הרך – להביא שינוי מתוך איראן, לשכנע את המוני המובטלים שלה שהמשטר חייב ללכת, שטילים לא מספקים מזון או תעסוקה.

אבל עצם הזכרת משטר בוש בנשימה אחת עם "כוח רך" מעלה לעג, ובצדק. כפי שהדברים נראים כעת, בוש יסיים את נשיאותו כאשר בידי אויבת מוצהרת של ארצות הברית, שכבשה את שגרירותה והשפילה אותה, מחזיקה בנשק גרעיני ומונהגת על ידי פנאט שפוי-למחצה, המאמין שהימים הם ימי הקץ ושהופעתו של "האימאם הנסתר" צפויה לבוא בקרוב.

נראה אותו מסביר את זה באוטוביוגרפיה שלו.

(יוסי גורביץ)

אחד המסלולים המקצועיים הגרועים ביותר – אם לא הגרוע שבהם – שיכול אדם לבור לעצמו בישראל הוא המסלול האקדמי. כיום, הבחירה להיות אקדמאי בארץ הזו אינה שונה בהרבה מהבחירה לשמור מצוות. בשני המסלולים, משליך אדם מאחורי גוו את שנותיו הטובות ביותר תמורת הבטחה מעורפלת, שהתגשמותה מוטלת בספק.

כהתחלה, עליך לשלם. לשלם שכר עושק כדי לסיים תואר ראשון (יותר מ-30 אלף שקלים כשכר לימוד לשלוש שנים), לשלם שכר עושק נוסף כדי לסיים תואר שני, ואז לשלם עוד קצת כדי לסיים דוקטורט. אבל התשלום אינו נמדד רק בכסף, אלא גם, ובעיקר, בזמן. כל תואר דורש השקעת זמן עצומה, שרוב האנשים אינם מסוגלים להרשות לעצמם, ואחרים מרשים לעצמם בדוחק רב.

בכדי לסיים תואר ראשון במדעי הרוח עליך להשיג בין 110 ל-120 שעות סמסטריאליות. מאחר שהמל"ג (מועצה להשכלה גבוהה) והות"ת (ועדה לתכנון ותקצוב) דורשות מן הסטודנט לסיים תואר ראשון בשלוש שנים, מתפרשות שעות אלה על פני 6 סמסטרים. כלומר, על הסטודנט התקין ללמוד בין 18 ל-20 שעות בשבוע בכל סמסטר. אבל לימודים, כמובן, אינם רק הימצאות בכיתה, הם גובים גם זמן נוסף – מטלות, מטלות קריאה ומבחנים, שלא לדבר על נסיעות. כדי להשלים תואר בשלוש שנים, ולנסות לעשות זאת בהצטיינות, עליך להיות עשיר או בן להורים עשירים. כאן לא מספיק להיות מבוסס, אלא אם יש לך אפשרות לגור אצל ההורים. אתה צריך מישהו שיממן את שכר הלימוד שלך, יממן לך דירה ויממן לך אוכל.

לחילופין, אתה יכול לחיות כמו כלב. לעבוד וללמוד, ולעבוד וללמוד, ובמקומות מסוימים לעגל פינות, בתקווה שלא ישימו לב. ויהי ערב, ויהי בוקר, תואר שני.

 

אולי עכשיו יעשו ממך מתרגל או עוזר הוראה או עוזר מחקר (ה"אתה" כאן הוא היפותטי, כמובן, ומתייחס גם למין השני). תזכה להכניס את הרגל למפתן דלתות השיש של האקדמיה, הפנים שלך יוכרו תחת אצטלת החוג, שמך יכנס לידיעון. העבודה שלך, עכשיו, היא באקדמיה, גם אם אתה רק סגל זוטר. לפחות את הנסיעות חסכת.

איני יודע כמה מרוויחים עוזרי הוראה או מתרגלים, ואני חושד שהמספרים משתנים בהתאם לחוג. השכר, עם זאת, אינו גבוה. ידידה שלי, למשל, שמתרגלת בחוג לספרות אנגלית, קיבלה לפני זמן מה, בהתפרצות מרושעת של מקריות ושררה, תלוש משכורת על סך 200- שקלים. ושוב, היא קיבלה שכר שלילי. השכר, כאמור, אינו גבוה.

אולם גם החסד הזה אינו מובטח. ב-2004, מבלי לספר דבר לארגון הסגל הזוטר או לסטודנטים, כינסה אוניברסיטת ת"א ועדה לבדיקת מעמד הסגל הזוטר. הוועדה, בראשות פרופסור יאיר אורגלר, המליצה, בפשטות, שלא להעסיק תלמידי מחקר חדשים ב-2005, ולהעסיק את כל הדוקטורנטים כ"מורים מן החוץ". "מורים מן החוץ" הוא שם נהדר לעובדי קבלן. אנשים שיעבדו עבור האוניברסיטה, יפוטרו כל קיץ, ולא יזכו לזכויות סוציאליות. כך יכולה האוניברסיטה לחסוך כ-50 אחוזים משכרם.

האוניברסיטה ראתה בחיוב את ההמלצות. וזה לא מפתיע, בעצם. אורגלר היה אחראי לאותה מדיניות בדיוק ב-1987 וב-1994. בשתי הפעמים נאלצה האוניברסיטה להתקפל. הסגל הזוטר, משום מה, לא מצא את המדיניות חיובית. תוצאות הוועדה היו ידועות מראש.

כאז כן עתה, אגב, האוניברסיטה נסוגה לאחר עיצומים של הסגל הזוטר, הבטיחה להעסיק דוקטורנטים חדשים, ולפצות כמה מהישנים. אבל זה היה רק הסיבוב הראשון. במסמך התגובה לוועדת אורגלר, שנכתב לאחר בדיקה של דו"ח הוועדה, נטען כי הוועדה לא רק שטעתה בהמלצותיה, אלא גם בחישובים שערכה, לעתים תוך התעלמות מנתונים מכריעים. במלים אחרות, האוניברסיטה החליטה לקצץ, והוועדה המליצה לקצץ, בסדר זה. ואם לא יקצצו עתה, יקצצו מחר. ככה זה. ואם תמצא את עצמך מלמד סטודנטים, אל תתפלא אם יהיה עליך לעבוד בעבודה נוספת, זמנית כמובן, לא רצינית, אולי במק'דונלדס, איפה שאפשר לעבוד במשמרות.

ודרך אגב, אל תשכח לכתוב את התזה. בתוך שנתיים, זוכר? כך הוחלט מלמעלה, מהמועצה להשכלה גבוהה. אולי, אם תשתדל אצל הפרנסים, ותסביר שאתה עובד בשתי משרות, תקבל עוד שנה. אולי. ואחר כך הדוקטורט, 4.5 שנים על פי הוראות מל"ג, ובאותם התנאים. לפעמים זה קשה, אבל חשוב על הגמול.

אלא שהגמול, כמובן, לא מובטח מעולם. לא כל מתרגל נעשה מרצה, ופחות ופחות מרצים מקבלים קביעות. האקדמיה (ואין הכוונה רק לאוניברסיטת תל אביב) בקיצוצים. יתכן שתהיה "מרצה מן החוץ", אבל אולי, אם תשתדל, יהיה בסדר.

 

כך מתקצבים את האוניברסיטאות. מתוך דו"ח על מצב ההשכלה הגבוהה של "עמותת שופר".

 

כאשר אומרים לנו שעל האוניברסיטאות להתייעל, זו, בין היתר, המשמעות. כאשר ב"הארץ" כותבים שאוניברסיטת תל אביב הצליחה לצמצם את הוצאות השכר בכ-15% מ-1999 ועד 2005, כך הדברים נעשים. כך, ועל ידי החזקת פחות ופחות מתרגלים. הצפיפות בכיתות, שאוהבים לדבר עליה, אין פירושה כיתות קטנות, כי אם פחות מתרגלים.

ובמצב הזה, רק מעטים בוחרים להישאר בארץ. זו פשוט אינה תעסוקה משתלמת, ואקדמיה ניתן לעשות גם בחו"ל, בתנאים טובים יותר ובשכר גבוה יותר. ובעצם, זה אפילו לא עניין של שכר. זה עניין של פחד. פחד מעתיד, שכרגע אף אחת מהבטחותיו אינה נראית חיובית.

באוניברסיטת ת"א יש כרגע, אם להאמין לד"ר דניאל מישורי, שמלמד אתיקה סביבתית, כ-450 מורים מן החוץ על כל אלף חברי סגל בכיר. באוניברסיטת חיפה מספר המורים מן החוץ גבוה כמעט פי שניים ממספר חברי הסגל הבכיר. ועדת אורגלר לא המציאה את עובדי הקבלן האקדמיים, היא פשוט דורשת הקצנה רדיקלית של התהליך. ד"ר מישורי אמר את הדברים בישיבה של ועדת החינוך של הכנסת.

 

---

הישיבה הזו מעניינת משום שהיא מראה את הסד, שאליו הוכנסו האוניברסיטאות. כי אוניברסיטת תל אביב, בכל הכנות, אינה יכולה לשאת בכל נטל האשם. האוניברסיטאות בארץ צריכות להתמודד עם גירעונות, שקשה לטעון כי הן היחידות האשמות בו.

משנת 2000 ועד 2004 קוצץ תקציב ההשכלה הגבוהה בכ-18%, שהם כמיליארד שקלים. זאת, מבלי לדבר על החלטת המדינה לקצץ בשכר הלימוד של הסטודנטים (על פי המלצות ועדת וינוגרד). המדינה קיצצה את שכר הלימוד – אמנם לא בשיעור שהובטח – אולם לא החזירה לאוניברסיטאות את הכסף שקוצץ. הסטודנטים, אם כן, שילמו פחות עבור אוניברסיטאות צולעות יותר, ועכשיו אנו גם משלמים את המחיר.

כדאי לתת על זה את הדעת. האוניברסיטאות בארץ אינן קובעות את גובה שכר הלימוד. המדינה עושה זאת. יתרה מכך, שכר הלימוד אינו גבוה מספיק כדי לשלם את עלות אחזקתו של סטודנט ממוצע. המדינה, שקובעת שכר לימוד אחיד לכל החוגים והפקולטות, אמורה להביא את יתרת הסכום לאוניברסיטאות. למעשה, המדינה מממנת באמצעות ות"ת 66 אחוזים מתקציב האוניברסיטאות, ו-21 אחוזים מגיעים משכר הלימוד. שאר הכסף מגיע מתוכניות מיוחדות של האוניברסיטה ומגיוס כספים מנדבנים.

יצויין כי הות"ת אינו מעביר סתם כספים. כפי שהוזכר קודם, לוועדה לתכנון ותקצוב יש דרישות. אם כסטודנט לתואר שני אתה מושך את התואר שלוש שנים, האוניברסיטה אינה מקבלת ממנה החזר על אותה שנה "מיותרת". דרישות המל"ג והות"ת, אם כן, אינן הצהרת כוונות נטולת תוכן, יש להן השפעה כלכלית ממשית.

וזו, אגב, אחת הסיבות שבאוניברסיטת ת"א מעודדים פתאום אנשים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט או תואר שני נטול תזה. מעטים בלבד יכולים לסיים בשנתיים תואר שני עם תזה, ורוב האנשים הללו אינם עובדים. התוצאה נראית גם בשטח: בתחילת שנות התשעים 72 אחוזים ממסיימי תואר שני סיימו עם תזה. כיום המספר עומד על כשליש. וכן, יש לכך השפעה על טיב הלימודים.

וזו, אגב, אחת הסיבות לכך שהאוניברסיטאות פותחות "תוכניות לימוד חוץ תקציביות", שבהן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מופקע (בתוכנית קלוג-רקנאטי, אם להשתמש בדוגמה קיצונית, מגיע שכר הלימוד לכ-200 אלף שקלים), ומקבלים תוכנית ייחודית, לרוב קלה יותר. וזו גם הסיבה שאוניברסיטת ת"א מפסיקה את עבודתן של נשים בהריון. כאשר מקצצים בשכר הלימוד מכאן ובתקציב האוניברסיטאות משם, אין לאוניברסיטאות הרבה ברירה.

יש גם בעיות נוספות. פנסיות המרצים אוכלות בתקציב האוניברסיטאות, והמגמה הזו צפויה להתגבר עד 2025, ורק אז להתחיל לרדת (בשל המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת).

אבל לא בזה העניין. האוניברסיטאות יכולות היו לקום על רגליהן האחוריות, ולהילחם. במקום זאת, הן העדיפו לקצץ, לקצץ עד יעבור זעם. בשנה הבאה יוחלפו 6 דיקנים באוניברסיטת ת"א. הדיקנים נבחרו בהתאם לתמיכתם בתכנית הקיצוצים.

"בראש ובראשונה לטעמי הדברים ופרטי התוכנית שהצגנו לא הובנו נכון", אמר נשיא אוניברסיטת ת"א, איתמר רבינוביץ', בריאיון לעיתון ת"א בזמן מאבק הסטודנטים. "הדבר היחיד שעניין את המפגינים ואת התקשורת היה שטחי וקליט – איזה חוגים סוגרים, כמה חברי סגל יפוטרו וכו'. אף אחד לא נכנס לעומק. הרי למעשה מדובר בתוכנית חומש שעיקרה אקדמי ולא כלכלי, מתוך הסתכלות על האוניברסיטה כפי שתיראה בשנת 2010".

כן, תכנית שעיקרה אקדמי.

(איתמר שאלתאל)