לשלשת עופות רוצה לרקוד על הדם בצרפת, אבל בינתיים, הרפובליקה הצרפתית מנצחת – בדיוק בגלל שהיא דוחה את השיטות של צה”ל והשב”כ
שורת הפיגועים בפאריס בימים האחרונים גרמה לאושר רב למספר גדול של יהודים בישראל, שנהמו בתגובה שעכשיו הצרפתים האלה יבינו מה עובר עלינו. ראש הממשלה נתניהו, שכנראה מתגעגע לימי ריקודי הדם שלו אחרי הפיגוע בקו 5, הודיע שהוא מתכוון לנסוע לצרפת השבוע; לכאורה כדי “להביע הזדהות,” בפועל כדי לקבע במוח היהודים בישראל את הסיסמה “דאע”ש היא חמאס.” לא שברור למה שיצביעו לו, לאור העובדה שהוא נכשל קשות מול החמאס, אבל כשהדם מציף את הראש, אנשים חושבים פחות, וכשהם חושבים פחות, הם נוטים להצביע לנתניהו. (להחלטה קדם זיגזג מביך: תחילה הודיע לשלשת עופות שהוא לא יטוס “מטעמי בטחון,” אבל אחרי שליברמן ובנט קפצו על העגלה, מיהר להודיע שגם הוא יטוס. יש לך את זה ביותר לשלשת עופות?)
בישראל, חזרו הפרשנים שוב ושוב על התפיסה ש”אנחנו במלחמת תרבויות.” התזה העתיקה הזו של סמיואל הנטינגטון מתלבשת ככפפה ביד על התפיסה הימנית, שמבלבלת בכוונת מכוון בין המאבק עם האיסלמיזם ובין המאבק היהודי על המשך הכיבוש בגדה וברצועה. אם זו מלחמת דת, אז אין עם מי לדבר, ואנחנו צריכים להמשיך במלחמה למשך כל ימי חיינו. זה מאד מתאים למי שהאידיאולוגיה מדברת על המשך החזקה בשטחים הכבושים, ובמיוחד למי שחושב שאנחנו צריכים לקדם את מלחמת גוג ומגוג על ידי פיצוץ המסגדים על הר הבית. יש מפלגה שמקדמת את הרעיון הזה: קוראים לה הבית היהודי.
המציאות, מה לעשות, מורכבת יותר. קודם כל, מלחמות דת הן אמנם דבר מאד לא נעים, רצחני מאד, אבל בכל זאת משהו שמסתיים. מלחמות הדת באירופה הפסיקו, פלוס מינוס, ב-1648. אנשים שלפני כמה חודשים הרגו זה את זה רשמית בשם השאלה האם ישוע מתגשם בלחם הקודש במיסה ובפועל (במקרה הטוב) בשם האינטרסים של מלך זה או אחר או (במקרה הרע) כבר שכחו למה בעצם הם נלחמים, למדו לחיות זה עם זה. שפיכות הדמים האיומה הזו הובילה, לגמרי לא במקרה, אל עידן הנאורות; העידן שבו למדה אירופה ללעוג לדת שלה (זורחת השנינה של גיבון על אותו אפיפיור במאה העשירית, שבימיו “חששו בתולות רומא לבקר בקבר סנט פטרוס, שמא יחוללו על ידי יורשו”; והאמירה הארסית של יום, ש”הנצרות החלה כדת של מעשי ניסים, ועד היום אין אדם חושב יכול להאמין בה בלא נס.”) מלחמות הדת המרובות של האיסלם עם הנצרות נמשכו כמעט אלף שנים, והן לוו פעם אחר פעם בהפסקות אש שבהן עובדי אלילים שמאמינים בשילוש הקדוש הגיעו להסכמים עם אנשים שנחשבו לסוגדים לאפולו ושרואים במוחמד אל.
המלחמה שלפנינו מורכבת הרבה יותר, משום שהשחקן העיקרי בה הוא שחקן לא מדינתי, כלומר אין לו מרכז שאפשר לכבוש ולהכריע. על זה אין ויכוח. זו נקודת החוזק של הארגונים הסלפיסטיים. אבל גם ההיפך הוא נכון: מאחר ואין להם מרכז, ומאחר ואם יהיה מרכז הוא יושמד בכוח אש מכריע, הארגונים האלה גם לא יכולים לשלוט. הם יכולים לכבוש, אבל הם לא יכולים להחזיק בשטח שהם כובשים. הם גם לא בדיוק הצלחה פנומנלית בכיבושים. זוכרים את ההיסטריה שפרצה סביב דאע”ש ביוני, כשהם נחלו נצחון גדול (על כל פנים, על פי ההיסטריה התקשורתית) בעיראק? אז הם לא הצליחו שם כל כך מאז. המצור מעל עיר היזידים הוסר, הלוחמות הנועזות של הפשמרגה מפגינות רוח לחימה שצה”ל שכח מזמן, ואפשר לומר שדאע”ש נבלמה. המוראל בקרב המתנדבים הזרים שלה נמוך עד כדי כך שלפני כשלושה שבועות הארגון צריך היה לרצוח (”להוציא להורג”) כ-100 מתנדבים שרצו לחזור הביתה.
המתנדבים הללו, יש לומר, הם לא הכפית החדה שבמגירה. הם אולי יודעים להרוג אנשים חפים מפשע וחסרי ישע, אבל הידע האיסלמי שלהם כל כך נמוך שהם קונים את Islam for Dummies לפני שהם יוצאים מזרחה. במילים אחרות, מדובר בצעירים ניהיליסטים ומשועממים שמחפשים אקשן וסיבות לאקשן. לא שונים בהרבה מהפושעים הקטנים הלאומנים שלנו. כמה חבר’ה עם טנדרים וסכינים הם איום על מדינה מערבית? אתם מנסים להצחיק אותי?
ובדיוק כאן נכנסת ההתקפה בצרפת. היא לא היתה מקרית. היא היתה מכוונת. המטרות נבחרו בקפידה והרוצחים היו מיומנים בשימוש בנשק. המטרה היתה לגרום כמה שיותר הלם. המטרה היתה מה שמרקסיסטים קראו פעם “הגברת הניגודיות”: להציף את הדם בראשה הקולקטיבי של החברה הצרפתית ולגרום לה להפגין חוסר סובלנות קיצוני כלפי המיעוט המוסלמי שלה. זה ייאלץ פתאום להתמודד עם גזענות שלא היה לו שום חלק בה, והחלקים היותר נוחים להשפעה ממנו יפנו לאל קאעדה ודאע”ש.
הטקטיקה הזו מצליחה לעתים. זו בדיוק הטקטיקה שבה נקט החמאס ב-1996: הוא רצה את נתניהו כראש ממשלה, כדי שזה יהרוג את הסכם אוסלו שלו היו החמאס והימין היהודי שותפים בהתנגדות. אז הם יצאו לשורה איומה של פיגועים, הימין היהודי הגיב בהתפרעויות, והשלטון התחלף. החמאס ונתניהו השיגו את שלהם.
אלא שבינתיים נראה שהרשויות בצרפת נוהגות בתבונה יוצאת דופן. הם הרגו את הרוצחים והחוטפים – ואיזה מזל שהם לא פעלו כפי שצה”ל והשב”כ פועלים. מי שזוכר את מבצע “שובו אחים,” יכול היה לצפות שהצבא הצרפתי, יחד עם ה-DGSI, יפרצו לאלפי בתים ברובעי העוני של פאריס, יבזזו חלק מהם, יעצרו אלפי אנשים, יתעללו ויכו אלפי אנשים אחרים, ו”בטעות” יהרסו את בתיהם של חשודים בולטים, וכפי שכתב ניתאי פרץ, היו על הדרך מתיזים בואש על הלובר, ליתר בטחון. אם זה מה שהיה קורה, אז הצבא הצרפתי, כמו צה”ל, היה משמש כסוכנות הגיוס של דאע”ש: הוא היה משכנע עשרות אלפי אנשים שאין דרך אלא התנגדות. אבל, למרבה המזל, לא זה מה שקרה.
אמרו לנו במשך שנים שהמוסלמים של צרפת הם גיס חמישי. ברגע המשבר, רובם הגדול התייצב ללא היסוס לצד הרפובליקה. רבים מהם הפיצו את הקריאה JeSuisCharlie, הזדהות עם הנרצחים בשרלי הבדלו. בקרב דוברי הערבית, רווחה הקריאה “אנא שארלי.” בשעת המבחן, הממשלה הצרפתית הלכה בעקבות ממשלת נורווגיה אחרי ההתקפה הרצחנית של איש הימין (וחובב הציונות) אנדראס ברייביק: היא סירבה להכנס להיסטריית טרור. בנורווגיה התייחסו לברייביק כאל סתם פושע, ודנו אותו ככזה. הנשיא הצרפתי חיבק את האוכלוסיה המוסלמית של ארצו. השוו את זה לציטוט המסולף של לשלשת עופות, “נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן”, במצב דומה.
המטרה של טרור היא, כשמו, לגרום לפחד לגבור על התבונה. כולנו צריכים לעמוד בסיסמה הבריטית הישנה, Keep Calm and Carry On. למרבה הצער, התקשורת היהודית היא חלק מהבעיה. קחו, למשל, את המאמר הזה, שפורסם השבוע ב-nrg, מגזין הרשת של “מקור ראשון,” העיתון העאלק-אינטלקטואלי של הימין.
אף אחד לא חתם על המאמר, וגם אני לא הייתי חותם עליו. המטרה שלו היא להודיע בריש גלי שב-20 השנים האחרונות “המוסלמים הפכו לגורם הטרור מס’ 1 באירופה.” וואלה. יש כמה בעיות בטיעונים שלו. נתחיל מהשקר הבוטה.
באוקטובר 2002, טוען מקור ראשון, “מחבל מתאבד פוצץ את עצמו במרכז קניות סמוך להלסינקי, פינלנד.” או שלא. בדיקה מהירה מעלה שיש סיכוי סביר שהאדם שנשא את המטען, פטרי ארקי טאפיו גרדט (כמה משונה ש”מקור ראשון” לא טרח לצטט את השם המוסלמי המובהק הזה, אה?), כלל לא התכוון להפעיל אותו באותו המקום, ועל כל פנים לא התכוון להפעיל אותו כשהוא עליו. הוא גם לא השתייך לשום ארגון רדיקלי. כלומר, הכינוי “מחבל מתאבד” לחלוטין לא רלוונטי, אבל היי – אם אפשר להפיץ שנאה, אז למה לא?
מקור ראשון גם טועה כשהוא מייחס את הפיגוע באולסטר ב-1998 ל-IRA. המבצע של הפיגוע היה ה-Real IRA, פלג פורש מהארגון שהיחס בינו ובין ה-IRA הוא בערך כיחס של פורעי הגבעות לצה”ל, כלומר מיליציה לא רשמית שלא מקבלת את מרות המיליציה הרשמית ולפעמים נלחמת בה. את זה ידעתי אפילו בלי לגגל. אבל כשצריך למהר ולהפיץ שנאה, למה לברר?
מקור ראשון כותב שארגונים מקורבים לאל קאעדה ביצעו את הפיגועים במדריד ב-2004 ובלונדון ב-2005. הוא צודק – אבל משמיט עובדה קריטית, עובדה שעליה עמדו המפגעים בהצהרותיהם: שהפיגועים נועדו כתגובה על השתתפות צבאות ספרד ובריטניה בפלישה לעיראק. בספרד, הפיגוע – ונסיונות הטיוח של הממשלה הימנית, שניסתה לזרוק את התיק על המחתרת הבסקית, ETA – הוביל לנפילת הממשלה. האוכלוסיה שם, כמסתבר, לא אוהבת שלוקחים אותה למלחמות שולל, ובניגוד לאוכלוסיה הישראלית, היא לא סלחה לראש הממשלה על מניפולציה במודיעין. הפיגועים בלונדון הובילו לשמיטת שאריות התמיכה מטוני בלייר – בניגוד, למשל, לפיגוע שבוצע ב-2014 ובו נהרג חייל. אגב, הפיגוע בצרפת ב-2012, שבו נהרגו שלושה חיילים? מקור ראשון משמיט את העובדה השולית שהם היו ממוצא צפון אפריקאי. לא מסתדר עם התזה, אחרי הכל.
אבל רגע, למה דווקא 20 שנים? למה לא 30? 40? 50? כי מתגנב החשד שאם היינו מרחיבים את היריעה כך, אז היינו מקבלים שעיקר מעשי הטרור בוצעו על ידי אירים קתולים לאומנים, בדלנים בסקים, ושלל קבוצות מרקסיסטיות (או, באיטליה, קבוצות פאשיסטיות שמתחזות למרקסיסטיות.) זה, אפעס, היה מפריע לתיאוריה שטרור הוא משהו שעושים מוסלמים. ואם היינו מצמצמים את היריעה לעשר שנים? טוב, אז היינו נשארים עם שישה פיגועים בלבד, אחד מהם נגד מטרה ישראלית (כלומר, לא אירופית), וכשהפיגוע הגדול ביותר מבוצע על ידי ימני קיצוני עם נטיה ציונית. כלומר, פחות מפיגוע בשנה, והגדול שבהם מבוצע על ידי תומך רעיוני. זה היה מביך.
כי צריך לזכור, בפעם הבאה שאומרים לכם שברברים מגיעים מן המדבר כדי לטרוף את אירופה: זו פנטזיה ימנית קלאסית, שמדברת על חורבן התרבות לכאורה באימה בזמן שהיא עורגת אליו. היא מתחילה עם “הסכנה הצהובה” של הקייזר וילהלם השני, ממשיכה עם “שקיעת המערב” של שפנגלר שהדהד כל כך הרבה בכתבים הנאציים, התחברה עם ההיסטריה מפני היהודים שאוכלים את אירופה מבפנים, וממשיכה היום עם הפנטזיה על פלישה מוסלמית מאורגנת. התמה החוזרת והולכת היא החולשה הפנימית של המערב, שלא מצליח לגלות גבריות כמו פעם. מה שמאיים על הימין הוא תמיד אותו הדבר: הזר, האחר, שהוא בו זמנית גברי יותר ובעל נטיות נשיות, שתמיד מאיים באונס הנשים שלנו (חשש להעדר כוח הגברא של הגברבר הממוצע שמחזיק בתיאוריה), כשהוא נעזר בהחלשת כוח הגברא של הנפלש על ידי רכרוכיות, זכויות נשים (היום קוראים לזה “פמיניזם קיצוני”), דעיכת הגבריות (כל מה שרצינו הוא אתיקה בעיתונות הגיימינג!), וכמובן הומוסקסואליות, כשכל זה מגיע בדמות אמנות שהמפנטז לא מסוגל להבין ועל כן הוא דורש שהיא תחזור להיות אמנות מגויסת.
ומה התגובה על הסכנה לתרבות? היא תמיד קבועה: יציאה למלחמת עולם. זו, כמובן, מצריכה את השעיית התרבות. אנחנו במלחמת תרבויות! אין זמן לתרבות שלך עכשיו! אין מקום למחאה, אין מקום לחשיבה חתרנית, אין חקום לפקפוק בסמכות – זה הזמן להסתדר בשורות מאחורי רונן שובל ולהיות כולנו איש אחד. וכמובן, במצב כזה, נשים מתבקשות לחזור למטבח ולהוריד את הנעליים, הומוסקסואלים מתבקשים להכנס בחזרה לארון, וזרים – כדאי שייעלמו מפה.
כלומר, במסווה הגנה על התרבות, משמידים אותה. מחסלים את היסודות האתונאיים שלנו וממליכים את הספרטניים. את הנזק שגורמים לנו הרונן שובלים, לא יגרמו אלף מחבלים מתאבדים. אם מחפשים את הגיס החמישי, צריך לחפש אותו היכן שהיה תמיד: בימין האתני, שלא מבין איך לעזאזל נכנסנו לעולם המודרני המפחיד כל כך, ושרוצה לחזור לזמנים פשוטים יותר. אתם יודעים, כשגברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים היו מבועתות.
בסרט הזה היינו יותר מדי פעמים, ואף על פי כן, יותר מדי אנשים נכנסים בעיניים עצומות אחרי בנט ושובל אל האולם.
הגיע הזמן להדליק את האור.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות