החברים של ג'ורג'

והרפובליקה מנצחת

לשלשת עופות רוצה לרקוד על הדם בצרפת, אבל בינתיים, הרפובליקה הצרפתית מנצחת – בדיוק בגלל שהיא דוחה את השיטות של צה”ל והשב”כ

שורת הפיגועים בפאריס בימים האחרונים גרמה לאושר רב למספר גדול של יהודים בישראל, שנהמו בתגובה שעכשיו הצרפתים האלה יבינו מה עובר עלינו. ראש הממשלה נתניהו, שכנראה מתגעגע לימי ריקודי הדם שלו אחרי הפיגוע בקו 5, הודיע שהוא מתכוון לנסוע לצרפת השבוע; לכאורה כדי “להביע הזדהות,” בפועל כדי לקבע במוח היהודים בישראל את הסיסמה “דאע”ש היא חמאס.” לא שברור למה שיצביעו לו, לאור העובדה שהוא נכשל קשות מול החמאס, אבל כשהדם מציף את הראש, אנשים חושבים פחות, וכשהם חושבים פחות, הם נוטים להצביע לנתניהו. (להחלטה קדם זיגזג מביך: תחילה הודיע לשלשת עופות שהוא לא יטוס “מטעמי בטחון,” אבל אחרי שליברמן ובנט קפצו על העגלה, מיהר להודיע שגם הוא יטוס. יש לך את זה ביותר לשלשת עופות?)

בישראל, חזרו הפרשנים שוב ושוב על התפיסה ש”אנחנו במלחמת תרבויות.” התזה העתיקה הזו של סמיואל הנטינגטון מתלבשת ככפפה ביד על התפיסה הימנית, שמבלבלת בכוונת מכוון בין המאבק עם האיסלמיזם ובין המאבק היהודי על המשך הכיבוש בגדה וברצועה. אם זו מלחמת דת, אז אין עם מי לדבר, ואנחנו צריכים להמשיך במלחמה למשך כל ימי חיינו. זה מאד מתאים למי שהאידיאולוגיה מדברת על המשך החזקה בשטחים הכבושים, ובמיוחד למי שחושב שאנחנו צריכים לקדם את מלחמת גוג ומגוג על ידי פיצוץ המסגדים על הר הבית. יש מפלגה שמקדמת את הרעיון הזה: קוראים לה הבית היהודי.

המציאות, מה לעשות, מורכבת יותר. קודם כל, מלחמות דת הן אמנם דבר מאד לא נעים, רצחני מאד, אבל בכל זאת משהו שמסתיים. מלחמות הדת באירופה הפסיקו, פלוס מינוס, ב-1648. אנשים שלפני כמה חודשים הרגו זה את זה רשמית בשם השאלה האם ישוע מתגשם בלחם הקודש במיסה ובפועל (במקרה הטוב) בשם האינטרסים של מלך זה או אחר או (במקרה הרע) כבר שכחו למה בעצם הם נלחמים, למדו לחיות זה עם זה. שפיכות הדמים האיומה הזו הובילה, לגמרי לא במקרה, אל עידן הנאורות; העידן שבו למדה אירופה ללעוג לדת שלה (זורחת השנינה של גיבון על אותו אפיפיור במאה העשירית, שבימיו “חששו בתולות רומא לבקר בקבר סנט פטרוס, שמא יחוללו על ידי יורשו”; והאמירה הארסית של יום, ש”הנצרות החלה כדת של מעשי ניסים, ועד היום אין אדם חושב יכול להאמין בה בלא נס.”) מלחמות הדת המרובות של האיסלם עם הנצרות נמשכו כמעט אלף שנים, והן לוו פעם אחר פעם בהפסקות אש שבהן עובדי אלילים שמאמינים בשילוש הקדוש הגיעו להסכמים עם אנשים שנחשבו לסוגדים לאפולו ושרואים במוחמד אל.

המלחמה שלפנינו מורכבת הרבה יותר, משום שהשחקן העיקרי בה הוא שחקן לא מדינתי, כלומר אין לו מרכז שאפשר לכבוש ולהכריע. על זה אין ויכוח. זו נקודת החוזק של הארגונים הסלפיסטיים. אבל גם ההיפך הוא נכון: מאחר ואין להם מרכז, ומאחר ואם יהיה מרכז הוא יושמד בכוח אש מכריע, הארגונים האלה גם לא יכולים לשלוט. הם יכולים לכבוש, אבל הם לא יכולים להחזיק בשטח שהם כובשים. הם גם לא בדיוק הצלחה פנומנלית בכיבושים. זוכרים את ההיסטריה שפרצה סביב דאע”ש ביוני, כשהם נחלו נצחון גדול (על כל פנים, על פי ההיסטריה התקשורתית) בעיראק? אז הם לא הצליחו שם כל כך מאז. המצור מעל עיר היזידים הוסר, הלוחמות הנועזות של הפשמרגה מפגינות רוח לחימה שצה”ל שכח מזמן, ואפשר לומר שדאע”ש נבלמה. המוראל בקרב המתנדבים הזרים שלה נמוך עד כדי כך שלפני כשלושה שבועות הארגון צריך היה לרצוח (”להוציא להורג”) כ-100 מתנדבים שרצו לחזור הביתה.

המתנדבים הללו, יש לומר, הם לא הכפית החדה שבמגירה. הם אולי יודעים להרוג אנשים חפים מפשע וחסרי ישע, אבל הידע האיסלמי שלהם כל כך נמוך שהם קונים את Islam for Dummies לפני שהם יוצאים מזרחה. במילים אחרות, מדובר בצעירים ניהיליסטים ומשועממים שמחפשים אקשן וסיבות לאקשן. לא שונים בהרבה מהפושעים הקטנים הלאומנים שלנו. כמה חבר’ה עם טנדרים וסכינים הם איום על מדינה מערבית? אתם מנסים להצחיק אותי?

ובדיוק כאן נכנסת ההתקפה בצרפת. היא לא היתה מקרית. היא היתה מכוונת. המטרות נבחרו בקפידה והרוצחים היו מיומנים בשימוש בנשק. המטרה היתה לגרום כמה שיותר הלם. המטרה היתה מה שמרקסיסטים קראו פעם “הגברת הניגודיות”: להציף את הדם בראשה הקולקטיבי של החברה הצרפתית ולגרום לה להפגין חוסר סובלנות קיצוני כלפי המיעוט המוסלמי שלה. זה ייאלץ פתאום להתמודד עם גזענות שלא היה לו שום חלק בה, והחלקים היותר נוחים להשפעה ממנו יפנו לאל קאעדה ודאע”ש.

הטקטיקה הזו מצליחה לעתים. זו בדיוק הטקטיקה שבה נקט החמאס ב-1996: הוא רצה את נתניהו כראש ממשלה, כדי שזה יהרוג את הסכם אוסלו שלו היו החמאס והימין היהודי שותפים בהתנגדות. אז הם יצאו לשורה איומה של פיגועים, הימין היהודי הגיב בהתפרעויות, והשלטון התחלף. החמאס ונתניהו השיגו את שלהם.

אלא שבינתיים נראה שהרשויות בצרפת נוהגות בתבונה יוצאת דופן. הם הרגו את הרוצחים והחוטפים – ואיזה מזל שהם לא פעלו כפי שצה”ל והשב”כ פועלים. מי שזוכר את מבצע “שובו אחים,” יכול היה לצפות שהצבא הצרפתי, יחד עם ה-DGSI, יפרצו לאלפי בתים ברובעי העוני של פאריס, יבזזו חלק מהם, יעצרו אלפי אנשים, יתעללו ויכו אלפי אנשים אחרים, ו”בטעות” יהרסו את בתיהם של חשודים בולטים, וכפי שכתב ניתאי פרץ, היו על הדרך מתיזים בואש על הלובר, ליתר בטחון. אם זה מה שהיה קורה, אז הצבא הצרפתי, כמו צה”ל, היה משמש כסוכנות הגיוס של דאע”ש: הוא היה משכנע עשרות אלפי אנשים שאין דרך אלא התנגדות. אבל, למרבה המזל, לא זה מה שקרה.

אמרו לנו במשך שנים שהמוסלמים של צרפת הם גיס חמישי. ברגע המשבר, רובם הגדול התייצב ללא היסוס לצד הרפובליקה. רבים מהם הפיצו את הקריאה JeSuisCharlie, הזדהות עם הנרצחים בשרלי הבדלו. בקרב דוברי הערבית, רווחה הקריאה “אנא שארלי.” בשעת המבחן, הממשלה הצרפתית הלכה בעקבות ממשלת נורווגיה אחרי ההתקפה הרצחנית של איש הימין (וחובב הציונות) אנדראס ברייביק: היא סירבה להכנס להיסטריית טרור. בנורווגיה התייחסו לברייביק כאל סתם פושע, ודנו אותו ככזה. הנשיא הצרפתי חיבק את האוכלוסיה המוסלמית של ארצו. השוו את זה לציטוט המסולף של לשלשת עופות, “נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן”, במצב דומה.

המטרה של טרור היא, כשמו, לגרום לפחד לגבור על התבונה. כולנו צריכים לעמוד בסיסמה הבריטית הישנה, Keep Calm and Carry On. למרבה הצער, התקשורת היהודית היא חלק מהבעיה. קחו, למשל, את המאמר הזה, שפורסם השבוע ב-nrg, מגזין הרשת של “מקור ראשון,” העיתון העאלק-אינטלקטואלי של הימין.

אף אחד לא חתם על המאמר, וגם אני לא הייתי חותם עליו. המטרה שלו היא להודיע בריש גלי שב-20 השנים האחרונות “המוסלמים הפכו לגורם הטרור מס’ 1 באירופה.” וואלה. יש כמה בעיות בטיעונים שלו. נתחיל מהשקר הבוטה.

באוקטובר 2002, טוען מקור ראשון, “מחבל מתאבד פוצץ את עצמו במרכז קניות סמוך להלסינקי, פינלנד.” או שלא. בדיקה מהירה מעלה שיש סיכוי סביר שהאדם שנשא את המטען, פטרי ארקי טאפיו גרדט (כמה משונה ש”מקור ראשון” לא טרח לצטט את השם המוסלמי המובהק הזה, אה?), כלל לא התכוון להפעיל אותו באותו המקום, ועל כל פנים לא התכוון להפעיל אותו כשהוא עליו. הוא גם לא השתייך לשום ארגון רדיקלי. כלומר, הכינוי “מחבל מתאבד” לחלוטין לא רלוונטי, אבל היי – אם אפשר להפיץ שנאה, אז למה לא?

מקור ראשון גם טועה כשהוא מייחס את הפיגוע באולסטר ב-1998 ל-IRA. המבצע של הפיגוע היה ה-Real IRA, פלג פורש מהארגון שהיחס בינו ובין ה-IRA הוא בערך כיחס של פורעי הגבעות לצה”ל, כלומר מיליציה לא רשמית שלא מקבלת את מרות המיליציה הרשמית ולפעמים נלחמת בה. את זה ידעתי אפילו בלי לגגל. אבל כשצריך למהר ולהפיץ שנאה, למה לברר?

מקור ראשון כותב שארגונים מקורבים לאל קאעדה ביצעו את הפיגועים במדריד ב-2004 ובלונדון ב-2005. הוא צודק – אבל משמיט עובדה קריטית, עובדה שעליה עמדו המפגעים בהצהרותיהם: שהפיגועים נועדו כתגובה על השתתפות צבאות ספרד ובריטניה בפלישה לעיראק. בספרד, הפיגוע – ונסיונות הטיוח של הממשלה הימנית, שניסתה לזרוק את התיק על המחתרת הבסקית, ETA – הוביל לנפילת הממשלה. האוכלוסיה שם, כמסתבר, לא אוהבת שלוקחים אותה למלחמות שולל, ובניגוד לאוכלוסיה הישראלית, היא לא סלחה לראש הממשלה על מניפולציה במודיעין. הפיגועים בלונדון הובילו לשמיטת שאריות התמיכה מטוני בלייר – בניגוד, למשל, לפיגוע שבוצע ב-2014 ובו נהרג חייל. אגב, הפיגוע בצרפת ב-2012, שבו נהרגו שלושה חיילים? מקור ראשון משמיט את העובדה השולית שהם היו ממוצא צפון אפריקאי. לא מסתדר עם התזה, אחרי הכל.

אבל רגע, למה דווקא 20 שנים? למה לא 30? 40? 50? כי מתגנב החשד שאם היינו מרחיבים את היריעה כך, אז היינו מקבלים שעיקר מעשי הטרור בוצעו על ידי אירים קתולים לאומנים, בדלנים בסקים, ושלל קבוצות מרקסיסטיות (או, באיטליה, קבוצות פאשיסטיות שמתחזות למרקסיסטיות.) זה, אפעס, היה מפריע לתיאוריה שטרור הוא משהו שעושים מוסלמים. ואם היינו מצמצמים את היריעה לעשר שנים? טוב, אז היינו נשארים עם שישה פיגועים בלבד, אחד מהם נגד מטרה ישראלית (כלומר, לא אירופית), וכשהפיגוע הגדול ביותר מבוצע על ידי ימני קיצוני עם נטיה ציונית. כלומר, פחות מפיגוע בשנה, והגדול שבהם מבוצע על ידי תומך רעיוני. זה היה מביך.

כי צריך לזכור, בפעם הבאה שאומרים לכם שברברים מגיעים מן המדבר כדי לטרוף את אירופה: זו פנטזיה ימנית קלאסית, שמדברת על חורבן התרבות לכאורה באימה בזמן שהיא עורגת אליו. היא מתחילה עם “הסכנה הצהובה” של הקייזר וילהלם השני, ממשיכה עם “שקיעת המערב” של שפנגלר שהדהד כל כך הרבה בכתבים הנאציים, התחברה עם ההיסטריה מפני היהודים שאוכלים את אירופה מבפנים, וממשיכה היום עם הפנטזיה על פלישה מוסלמית מאורגנת. התמה החוזרת והולכת היא החולשה הפנימית של המערב, שלא מצליח לגלות גבריות כמו פעם. מה שמאיים על הימין הוא תמיד אותו הדבר: הזר, האחר, שהוא בו זמנית גברי יותר ובעל נטיות נשיות, שתמיד מאיים באונס הנשים שלנו (חשש להעדר כוח הגברא של הגברבר הממוצע שמחזיק בתיאוריה), כשהוא נעזר בהחלשת כוח הגברא של הנפלש על ידי רכרוכיות, זכויות נשים (היום קוראים לזה “פמיניזם קיצוני”), דעיכת הגבריות (כל מה שרצינו הוא אתיקה בעיתונות הגיימינג!), וכמובן הומוסקסואליות, כשכל זה מגיע בדמות אמנות שהמפנטז לא מסוגל להבין ועל כן הוא דורש שהיא תחזור להיות אמנות מגויסת.

ומה התגובה על הסכנה לתרבות? היא תמיד קבועה: יציאה למלחמת עולם. זו, כמובן, מצריכה את השעיית התרבות. אנחנו במלחמת תרבויות! אין זמן לתרבות שלך עכשיו! אין מקום למחאה, אין מקום לחשיבה חתרנית, אין חקום לפקפוק בסמכות – זה הזמן להסתדר בשורות מאחורי רונן שובל ולהיות כולנו איש אחד. וכמובן, במצב כזה, נשים מתבקשות לחזור למטבח ולהוריד את הנעליים, הומוסקסואלים מתבקשים להכנס בחזרה לארון, וזרים – כדאי שייעלמו מפה.

כלומר, במסווה הגנה על התרבות, משמידים אותה. מחסלים את היסודות האתונאיים שלנו וממליכים את הספרטניים. את הנזק שגורמים לנו הרונן שובלים, לא יגרמו אלף מחבלים מתאבדים. אם מחפשים את הגיס החמישי, צריך לחפש אותו היכן שהיה תמיד: בימין האתני, שלא מבין איך לעזאזל נכנסנו לעולם המודרני המפחיד כל כך, ושרוצה לחזור לזמנים פשוטים יותר. אתם יודעים, כשגברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים היו מבועתות.

בסרט הזה היינו יותר מדי פעמים, ואף על פי כן, יותר מדי אנשים נכנסים בעיניים עצומות אחרי בנט ושובל אל האולם.

הגיע הזמן להדליק את האור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פאליווד ואידיוטים מועילים אחרים

פלסטיני ירושלמי רצח היום שלושה ישראלים ופצע עשרות נוספים באמצעות טרקטור. בעוד כוחות הבטחון הישראלים מנהלים מריבה נלעגת למדי על השאלה מי הכניס את הכדור האחרון, הסופי, במחבל, מיהר הבי.בי.סי. והעלה סרטון של החיסול.

 

הישג עיתונאי נאה, שאיבד הרבה בשל הכותרת שנתנו לו העורכים: "נהג בולדוזר ישראלי נורה למוות". מתחת לכותרת, ומתחת לשני קטעי וידאו, מגיע גם הסיפור האמיתי. כסת"ח צריך הרי להיות.

 

לא שזה צריך להפתיע: הבי.בי.סי. מנהל מזה ארבע שנים מאבק עיקש למנוע את פרסומו של דו"ח ביילן (The Balen Report), דו"ח פנימי שהזמין הארגון-עצמו על סיקורו במזרח התיכון. ההערכה היא שהבי.בי.סי. שורף כמויות נכבדות של כספי ציבור כדי למנוע מהדו"ח לראות אור יום, משום שהוא ביקורתי מאד כלפי ההטיה של הבי.בי.סי. כנגד ישראל. אתם יודעים, דברים בנוסח הכתבת של הרשת שפורצת בבכי עם השמע הידיעה על מותו של יאסר ערפאת.

 

הבי.בי.סי. לא לבד, כמובן. בסוף מאי, נתן בית משפט צרפתי פסק דין סופי בתביעת הדיבה של ערוץ 2 הצרפתי כנגד פיליפ קרסנטי. הלה טען בעקשנות שצילומי מותו של מוחמד א דורה, שהסעירו כל כך את העולם בתחילת האינתיפאדה והפכו לסמל לאומי פלסטיני, זויפו. השופטים כתבו פסק דין קטלני: הם קבעו שדבריו של קרסנטי הם דיבה והוצאת שם רע – ושהם מוצדקים לחלוטין. הם ציינו שקרסנטי הביא 14 ראיות לדבריו, שעורכים בכירים הביעו "ספקות חמורים" בנכונות שידור הקלטת של הכתב שארל אנדרלין, שדבריו של אנדרלין (שכזכור, השמיט חלקים נרחבים מהווידאו שצולם) "אינם קוהרנטיים", והם קיבלו כראיה עדות הקובעת כי הסבירות שהסצינה כולה בוימה על ידי הפלסטינים "עומדת על כ-95%".

 

עלילת הדם של רצח א דורה – שאם אכן נרצח, דמו על ידיים פלסטיניות – זעזעה בשעתו את העולם. העובדה שהיא עלילה, קצת פחות. רוב כלי התקשורת בצרפת נמנעו מלדווח על זיכויו של קרסנטי. אתם יודעים מה, עזבו את כלי התקשורת הצרפתים – להוציא בן דרור ימיני, שיש לו נסיון בחשיפת אמיתות לא נעימות למיניסטריון האמת הלא רשמי שלנו, גם התקשורת הישראלית די שתקה. בג"צ הגן על זכותו של אנדרלין לשאת תעודת עיתונאי ישראלית. הסיבה לכך היא שאין הוכחה שאנדרלין הפיץ שקרים במודע, אלא רק מתוך רשלנות וחוסר מקצועיות. נו, לפחות הם קבעו שהשענות ללא חקירה ודרישה על צלם פלסטיני היא "התנהלות בלתי מקצועית". [אסף ברטוב מעיר שגם שמעון הלקין כתב על הנושא בהרחבה, בעיקר בעיתונות הכתובה באנגלית. – יצ"ג]

 

על מוחמד בכרי, עם זאת, אי אפשר לומר שהוא לא שיקר. בית משפט ישראלי קבע, למעשה, שהוא שיקר גם שיקר, ושעלילת הדם שלו – סרט התעמולה המתחזה לדוקומנטרי, "ג'נין, ג'נין" – נערכה ב"חוסר תום לב" ושאיננה נתמכת בראיות.

 

נזכיר במה מדובר, כי זה היה מזמן, ב-2002: החיות הדו רגליות שממזרח לקו הירוק (אותה קבוצה ש-81% מתוכה תמכו בפשעי מלחמה כנגד אזרחים, ושעדיין רואה ברובה רוצחי ילדים כגיבורים) מבצעות טבח אחד יותר מדי, וחוטפות בפרצוף תגובה צבאית הולמת ומאוחרת מאד. המבצע הצבאי מתמקד בג'נין, "בירת המתאבדים", ומחסל כמה עשרות מחבלים ושובה עוד כמה מאות. בקרבות באזור נהרגים יותר מעשרה חיילי צה"ל. הפלסטינים מארגנים במהירות מצג-שווא של "טבח" – אבל הוא נערך בקצת פחות כשרון מהרגיל, כי אפילו האו"ם של קופי ענאן דוחה בבוז את הטענה הזו.

 

ואז צץ בכרי ויוצר את "ג'נין, ג'נין". באקט נדיר של טמטום קשה, מנסה הצנזורה הישראלית לבלום את הקרנת הסרט, ומעניקה לתועמלן זול סטטוס של קדוש מעונה. כל מיני גורמים חתרניים – למרבה הצער, גם שולמית אלוני – ממהרים לאמץ את הוולטר החדש. אני מוכן למות על זכותך לשקר ולטעון שאני רוצח, או משהו כזה.

 

נהוג במקומותינו להאשים את "ההסברה". אני לא בטוח שזה נכון. השקרים האלה צומחים על קרקע מציאותית מאד, על רקע רצח של אזרחים פלסטינים רבים על ידי הבהמה הירוקה והסתרת הפשעים על ידי המערכת הצבאית. זה לא רק ר' מרפיח ו"כל מי שנע במרחב, גם ילד בן שלוש, צריך להרוג אותו" שלו; זו גם רייצ'ל קורי, שהיתה שוטה אידיאליסטית ללא ספק, אבל זו לא עילה להדרס על ידי בולדוזר; אלה גם טום הרנאדל וג'יימס מילר, פעילי שלום בריטים שנרצחו על ידי חיילי צה"ל; ויש עוד. מי שהתיר את רסנה של הבהמה הירוקה, מי שמעודד כל פשע מלחמה בקריאות "כל הכבוד לצה"ל", איבד את הזכות להתלונן על כך שהנראטיב העולמי קובע עכשיו שישראל היא, תמיד, פושעת מלחמה; שכל מה שהיא עושה, תמיד, פסול; ומסיק מכך שדמם של אזרחיה, תמיד, מותר. הציבור הישראלי, שמפסיד לפלסטינים את הקרב על הבהמיות רק בנקודות, יכול לבוא בטענות רק לעצמו.

 

התקשורת המערבית, והישראלית בכלל זו, צריכה לעשות חשבון נפש משלה, ולראות כיצד היא נגררת – בעצלות, בחוסר מחשבה – שוב לעמדה של "אידיוט מועיל". היא צריכה לשבור את התפיסה הבסיסית של "פרא אציל ומדוכא מול מערבי מרושע" שמדריכה אותה כל פעם שהיא מתעסקת בעולם השלישי, ולהתחיל לראות שהמציאות מורכבת משני מחנות שאף אחד מהם לא סימפטי. אבל שרק לאחד מהם יש מחויבות, מהוססת אמנם, לאמת. והיא צריכה להפסיק להתרפס אוטומטית בפני כל ברברי מהעולם השלישי, ולהשליך את רגשות האשמה המיותרים שלה על "אירופים" שאיתרע מזלם להיות במקום.

 

המסקנה צריכה להיות שבהצהרותיו של דובר צה"ל תמיד יש לפקפק, אבל טענות של פלסטינים – האמונים על תפיסת התע'קיה, המתירה לשקר למען מטרה דתית – יש לדחות על הסף, אלא אם הן מגובות בראיות אמינות אחרות.

 

אה, ועוד משהו – את העורכים ההם של הבי.בי.סי. צריך לפטר. עכשיו. אין צורך לדאוג להם: אל ג'זירה תמיד מחפשת עובדים.

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

על צפרדעים סרבניות, מילואימניקים זועמים, והפרדוקס הסורי

מעצמת האופרטה. הבריטים הפנימו שהם מעצמה דרג ב' אחרי כשלון הפלישה למצרים ב-1956, אותה קנוניה בריטית-צרפתית-ישראלית ששווקה כאן כ"מלחמת סיני". מאז הם השתדלו להמנע מהרפתקאות מעבר לים, ונצמדו למדיניות החוץ האמריקנית.

צרפת סירבה להבין את המסר, והמשיכה להפגין מניירות של מעצמה גם לאחר שנבעטה מאלג'יר. השבוע התבקע הסופלה: צרפת, שהובילה את הסכם הפסקת האש בלבנון, תוך התחייבות להעמיד כוחות גדולים במקום, הודיעה שבעצם, היא תשלח רק 200 חיילים. מהנדסים.

מי שרוצה לשחק במגרש של הגדולים, צריך לשחק לפי הכללים שלהם. 200 מהנדסים? על מי אתם מנסים לעבוד? 200 מהנדסים, חבר'ה, לא שווים מקום קבוע במועצת הביטחון. אני חושב שהיפנים, ההודים או הגרמנים יעשו עבודה טובה ורצינית יותר.

קרוב מאד לפוטש. רק בישראל: כשיש כבר מחאה נגד המלחמה, היא על כך שהיא לא נמשכה מספיק. חיילי מילואים בחטיבת "חוד החנית" שלחו מכתב לשר הביטחון ולרמטכ"ל, בו הם מאשימים את הדרג הבכיר בכך ש"מנעו מהם את הניצחון".

אם הדבר נכתב כשהיו החיילים משוחררים, ניחא. לאזרחים יש זכות להתאגד ולהביע את דעתם. אבל הרושם המתקבל הוא שהדבר הזה נכתב בעוד החותמים במדים. וזה כבר מסוכן. מחאה, רבותי, היא דבר לגיטימי – אבל הניחו קודם כל את הנשק בצד. מכאן ועד "הם ירעדו שם בממשלה, כשנעלה מן התעלה" של שרון, הדרך קצרה מאד.

מעגל הקסמים הסורי. אבי דיכטר הציע היום במפתיע להגיע להסכם שלום עם סוריה, על בסיס ויתור על הגולן. להערכתו, הדבר יביא להשקטת גבול הצפון. אין ספק שאסד ג'וניור זקוק להישג; השאלה היא אם הוא עדיין מסוגל לבלום את הגולם האיראני שאליו חבר, ואם הוא מסוגל בנקודת זמן זו – לאחר שכבר יצא בהצהרות לוחמניות – ללכת למשא ומתן. ראוי לציין שזהו השר השני המביע תמיכה במו"מ עם סוריה; קדם לשר לביטחון פנים שר הביטחון, עמיר פרץ.

ראש ממשלתנו הנערץ, אהוד אולמרט, התנגד מיד. לדבריו, אין לשאת ולתת עם סוריה, כל זמן שהיא מספקת נשק לחיזבאללה. דא עקא, שסוריה מספקת נשק לחיזבאללה כאמצעי לחץ על ישראל להגעה למשא ומתן. איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה? כנראה שלא לאולמרט פתרונים.

(יוסי גורביץ)

נפט תמורת דם

אחת הסיסמאות הרווחות בהפגנות לפני הפלישה לעיראק היתה "No blood for oil": לא לשפיכות דמים עבור נפט. ההנחה הרווחת היתה שמטרת המלחמה בעיראק היתה השתלטות אמריקנית על שדות הנפט. את ההתנגדות למלחמה הובילה צרפת.

מאז, כידוע, מחירי הנפט רק האמירו. המלחמה בעיראק לא הוזילה את מחיר הנפט, ולא העבירה אותו לידיים אמריקניות: אם נפט היתה מטרת המלחמה, היא היתה כשלון מוחלט.

אבל ישנה מלחמה אחרת בה משחק הנפט תפקיד – אם אפשר לקרוא לרצח עם מלחמה. מזה שלוש שנים, מבצעת ממשלת חרטום המוסלמית רצח עם בתושבי חבל דארפור השחורים. בדארפור פועלות מיליציות רצחניות, הג'נגאוויד, המצוידות על ידי ממשלת חרטום והנתמכות על ידי חיל האוויר שלה. במאמר קורע לב לפני שנתיים בניו יורק טיימס, תיאר ניקולאס קריסטוף את הברירות שבפני הפליטים: לסכן את הילדים או את עצמם? וכשהילדים נאנסים – האם להגן עליהם?

כ=200,000 בני אדם נרצחו; כ-2,500,000 הפכו לפליטים; והעולם שותק. כלומר, לא בדיוק שותק: מועצת הביטחון הורתה לסודאן ביולי 2004 לפרק את הג'נג'אוויד, ודרשה שהדבר יתבצע תוך 30 ימים, ולא – תנקוט בסנקציות. הסנקציות לא ננקטו מעולם. ואשר לג'נג'אוויד – הם הפכו למשטרת דארפור, כלומר – הפכו לכוח רשמי. האו"ם איים להעמיד את האחראים לדין – Human Rights Watch קובע כי נשיא סודאן היה מעורב אישית במתן הוראות הטבח – אבל הסודאנים הקימו "בתי דין" משלהם, וצחקו צחוק חלול: אי אפשר להעמיד אדם לדין על פשעי מלחמה, אם נשפט במדינתו.

למה לא נעשה דבר? למה לא יושמה החלטת האו"ם? שלוש מדינות בולמות החלטה בעלת שיניים: רוסיה, סין וצרפת. צרפת הודיעה כי לא תתמוך בהחלטה על סנקציות "כל עוד נמשכת האלימות בדארפור"; סין ורוסיה התנגדו לכך מלכתחילה. לכל שלוש המדינות זכות ווטו במועצת הביטחון.

רוסיה מתנגדת אוטומטית לכל הצעה אמריקנית, מאז שוולדימיר פוטין החל לבנות מחדש את אימפריית-הפח הסובייטית. לסין אין כל עניין בזכויות אדם. אבל מה עם צרפת? הבה נביט במפה הזו, המשרטטת את זכיונות הנפט בסודאן.

לסין יש שני זכיונות גדולים – מס' 4 ומס' 6; מספר 6 נמצא בדארפור עצמה. נו, טוב: מסין לא ציפינו לשום דבר. אבל מי מחזיק בזכיון הגדול מכולם, מס' 5? חברה בשם TotalFinaElf. וראה זה פלא, TFE היא חברה צרפתית. ברור, אם כן, מדוע מתנגד שיראק לכל פעולה בדארפור, או להפלת השלטון בחארטום: זה השלטון שהעניק לחברה צרפתית חוזה נפט שמן במיוחד. הבה לא נזעזע את הסירה.

וזכויות האדם? והחוק הבינלאומי? והאו"ם? ומועצת הביטחון? ואלפי הורים שאינם יודעים אם לסכן את עצמם, או את ילדיהם? ילדים שנאנסים ונרצחים לעיני הוריהם? נו, אל תהיה כה פשטני. את המוסר הזה, את הטיעונים האלה, יש להפנות לכיוון אחד בלבד.

(יוסי גורביץ)