החברים של ג'ורג'

על רן ברץ, חופש ביטוי, ויושר אינטלקטואלי

מסתבר שהממונה המיועד על ההסברה לא מאמין בהסברה – אלא אם, כמסתבר, הוא יכול לגזור ממנה קופון

להיות ימני מודרני זה לומר שהממשלה לא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך, ואז לקבל על עצמך תפקיד ממשלתי שאתה לא מאמין בו: רן ברץ כמשל.

רבי המזל ביניכם שלא היו מודעים לקיומו של ברץ עד השבוע שעבר לא הפסידו הרבה. ברץ, מתנחל מכפר אדומים – אותה התנחלות בה גר בשעתו רונן שובל ושחלק ניכר ממייסדי “תנועת המרכז” אם תרצו הגיעו ממנה – הוא דוקטור לפילוסופיה שלא קיבל קביעות, והפך את ההחלטה המוצדקת הזו (אין לו פרסומים) לקרדום לחפור בו. מסתבר שיש כסף בלהיות קורבן מקצועי ימני.

ברץ היה ממובילי הקמפיין של אם תרצו נגד הקרן החדשה, ואחר כך הפך לעורך הראשי של מידה, לכאורה בטאון ימני אינטלקטואלי ובפועל עמותה ימנית (”אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית”) שמקפידה – כמקובל – להסתיר את מקורות המימון שלה. כעורך של מידה, הוא נתן במה למצדיק השואה אלון מזרחי ופרסם תוכן של מפלגה שונאת זרים עם גוון אנטישמי, ה-English Defense League. בין לבין, הוא פרסם שורה של מאמרים מייגעים אפילו ביחס לאתר שלו, שהפגינו בעיקר את סוג האנטי-הומור שמכונה בקרב חובשי הכיפות “ויצים.”

כל זה, כמסתבר, היה מספיק ללשכת ראש הממשלה כדי למנות אותו כאחראי הלאומי על ההסברה. ואז התחילו הצרות. קודם כל, התברר שברץ חושב שהרעיון של שליחת נשיא המדינה לדאע”ש (אפילו הם לא ירצו אותו!) הוא מצחיק, ובאותה הזדמנות אמר גם שלריבלין אין ממה לחשוש כי הוא לא חשוב מספיק להתנקשות. אחר כך הסתבר שהוא אמר על אובמה שהוא אנטישמי ועל קרי שהוא בגיל מנטלי של 12. כמקובל בקרב אנשי אם תרצו שמעמידים פני ימין שפוי, תוך זמן קצר נחשפה העובדה שברץ גם פינטז על בניית בית מקדש בהר הבית. זה היה השלב שבו לשכת נתניהו התחילה להשמיע קולות שאולי בעצם הוא לא ימונה לתפקידו, ולפני כיומיים ברץ הותקף על ידי סגן הנשיא ביידן עצמו, אם כי לא בשמו. למנות אותו עכשיו, זה כנראה לא סוג ההשתנה מהמקפצה שנתניהו לא רוצה להסתכן בו.

ברץ עצמו פרסם אי-התנצלות, שבפועל מחקה לאחור את כל קריירת הכתיבה שלו: כולה הוגדרה כ”דברים שנכתבו בקלות הדעת ולעתים בבדיחות הדעת.” אז בוא נראה: אתה דוקטור לפילוסופיה בלי פרסומים, וכל מה שיש לך הוא קריירת הכתיבה שלך. הרגע מחקת את כולה למפרע. מה בעצם הכישורים שלך לתפקיד? העובדה שאתה שייך לקונספירציה הימנית הגדולה, שמשתרעת מלשכת ראש הממשלה בואכה מכון שלם עבור באם תרצו, ארגוני קש אחרים והקריקטורה האנטישמית שמממנת את כולם?

אנשי הימין התחילו מיד לצווח שפוגעים בזכות הביטוי של ברץ (הנה דוגמא של עוד “אינטלקטואל” של מידה). בחדות: בולשיט. לכל אדם יש זכות להתבטא כרצונו מבלי שהמשטר ירדוף אותו (כן, ימנונים, זה כולל גם הערות מרגיזות של חנין זועבי); לאף אדם אין זכות מולדת לתפקיד ציבורי. האנשים שדרשו לפני 22 שנים למנוע את פרס ישראל מישעיהו ליבוביץ’ בשל דבריו עומדים כעת על זכותו של אדם למלא תפקיד ציבורי אחרי שגידף את נשיא המדינה והעליב את נשיא ארה”ב ומזכיר המדינה שלה.

אבל יש פה רמה נוספת של גיחוך: אחת העמדות שמידה של ברץ קידם בעקביות (שימו לב לשם העמותה: “אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית”) היא ליברטריאניות. לכאורה, יש סתירה בין ליברטריאניות – התפיסה שהמדינה לא צריכה להיות נוכחת בחיינו ושיש לפרק כמה שיותר ממנה כדי להעניק כמה שיותר חירות לאזרח – ובין העובדה שרוב הליברטריאנים בישראל תומכים בעצם במדינה יהודית מאד; הסתירה הזו נפתרת אם מתעלמים מהעמדת הפנים שמדובר בעמדה אינטלקטואלית ומבינים שזו כסות אידיאולוגית של חלאנים, במקרה שלנו חלאנים יהודים. (כן, אני יודע: יש כמה ליברטריאנים שאשכרה מאמינים במה שהם אומרים. נאחל להם רפואה שלמה ונזכיר שבמקרה הזה, 99% מהליברטריאנים מוציאים שם רע לכל השאר.)

ופה יש סתירה. התפיסה הליברטריאנית אומרת שהממשלה לא עושה שום דבר נכון; הדבר המתבקש הוא להקים ארגון פרטי שיעשה את זה. מהבחינה הזו, הבחירה של ברץ לקדם את הרעיונות שלו באמצעות מידה היא הבחירה הנכונה. אז למה החליט ברץ לקחת את כספי הממשלה ולקבל ג’וב ממשלתי, אם נתון שהממשלה לא עושה שום דבר נכון?

ואז מגיע זה. אני מודה לדדי שי על החשיפה ומבקש שלשכת ראש הממשלה תשלם לו את המשכורת של האיש שאמור היה לבחון את ברץ קודם למינויו.

baratz

שזה די מדהים. ברץ לא מאמין בהסברה. הוא חושב שהיא בזבוז של זמן ומאמץ. ואף על פי כן, שנה וחצי אחרי שהוא כותב את זה, הוא מקבל מינוי ציבורי, בכספי ציבור, כדי להיות אחראי על ההסברה. כלומר, ליברטריאן לוקח על עצמו תפקיד ממשלתי שהוא יודע שלא יכול לעבוד. כי, היי, משכורת ושורה נאה ברזומה.

אז זה מה ששווה היושר האינטלקטואלי של רן ברץ. זה מה ששווה הליברטריאניזם היהודי. וזה מה ששווה יכולות הבדיקה של לשכת ראש הממשלה. אלוהים אדירים, אלה האנשים שאמורים היו להוציא אותנו למלחמה עם איראן.

ועוד דבר אחד: מדהים לגלות שכאנטי-ציוני, יש לך כבוד רב הרבה יותר למוסדות המדינה – גם המיותרים, כמו הנשיאות – מאשר לימנים גאים כמו ברץ וחוגיו. בסופו של דבר, זה ההבדל: אני חושב על מדינה אזרחית, וברץ ודומיו חושבים על מדינת פולק, מדינה שצריכה להתבטל כדי לבטא את רצון העם היהודי. היינו בסרט הזה. כדאי שנצא ממנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אנטישמי הבית של “מידה”

לפני שהימין היהודי מאשים את השמאל באנטישמיות, או בשנאה עצמית, כדאי שיסתכל פנימה

“כי לפני שהגתה אירופה רעיון של פיתרון סופי עבור יהודיה הגו יהודיה פיתרון סופי עבורה. לפיתרון הסופי שהגתה אירופה עבור היהודים קוראים שואה. לפיתרון הסופי שהגו היהודים עבור אירופה קוראים קומוניזם.” – אלון מזרחי, כותב לשעבר ב”מידה,” משחזר עלילות אנטישמיות

זה לא חדש לי שהימין היהודי הוא בעצם סוג של אנטישמיות. כתבתי את זה לפני כמעט עשור. ובכל זאת, לפעמים הוא משאיר אותך עם לסת שמוטה. כזה היה המקרה של אלון מזרחי.

אם לא שמעתם עליו, קשה להאשים אתכם. הוא בלוגר שרואה בעצמו משורר, והתפרסם בבלוגוספירה הישראלית כאשר כתב עבור “מידה”, האתר שמתיימר לייצג את ה”ימין האינטלקטואלי” בישראל ומכיל הרבה פליטי “אם תרצו.”

השבוע הוא כתב בבלוג שלו, “פצצות קטנות ומלוכלכות,” מאמר שיצר סערה זוטא. הסיבה: מזרחי הכריז בעצם שיהודי אירופה יכולים להאשים את עצמם ברציחתם על ידי הנאצים, משום שהם היו אחראים לקומוניזם.

“קומוניזם הוא המיזם התרבותי הגדול ביותר של יהודי מזרח אירופה, ומכיוון שרצח המוני, דיקטטורה, השתלטות אלימה, טרור וטיהור אתני הם חלק בלתי נפרד מהתורה הזו, אפשר לקרוא לה בלי מאמץ ניכר פיתרון סופי עבור אירופה. ואם בוחנים מה עשו הקומוניסטים בארצות מזרח אירופה שרכשו לעצמם אחרי המלחמה, עם השטאזי והסקוריטטה, דיקטטורות האימים ומשטרי הזוועה, ההסתכלות הזו על קומוניזם, התורה היהודית, כפיתרון סופי עבור אירופה, או עבור כל אפשרות לשפיות וחופש באירופה, מתקבלת היטב על הדעת.”

התזה הזו לא חדשה. כפי שמציין מזרחי בפתח הפוסט שלו, הוא לקח אותה מאדולף היטלר. וכמו היטלר, ההבנה שלו בהיסטוריה לא משהו. נפרק את הטקסט קלות.

“אבל הוגי הקומוניזם ומי שסללו את דרכו לתפיסת השלטון ברוסיה היו כולם יהודים.”

– אה, להוציא אישים זניחים כמו אחד ולדימיר איליץ’ לנין, בוכארין, פליקס דז’רז’ינסקי ואחרים. הוגי הקומוניזם, אגב, היו כמעט כולם לא יהודים. כדי לעקם את המציאות כך שתתאים לתיאוריה, מזרחי – כמו דורות של אנטישמים אחרים – טוען שמרקס היה יהודי. מרקס לא ראה בעצמו יהודי ולא קיבל חינוך יהודי.

“הוגה הטרור האדום – משטר ההפחדה והרצח של ראשית הקומוניזם – ומייסד הצבא האדום של מלחמת האזרחים הרוסית הוא ליאון טרוצקי היהודי..”

בולשיט. מזרחי מצטט כאן לא רק דורות של אנטישמים, אלא גם סטאליניסטים מאוחרים. הוגה הטרור האדום היה לנין, שבין השאר שלח מברקים נוסח “הוצא להרוג 500 פרופסורים”, בלי להתעכב יתר על המידה על זהותם של הפרופסורים, ושעוד קודם למהפכה אמר שהיא תצריך שפיכת דמם של מיליונים. טרוצקי לא נקי בשום צורה, אבל הוא לא היה היוזם, הוא היה הירח מול השמש הלניניסטית.

“הצלע השלישית בהנהגת ברית המועצות בימים שלאחר מות סטלין, גרגורי זינובייב, הלא הוא גרשון אהרונוביץ', היה יהודי.”

בולשיט. זינובייב נרצח על ידי סטאלין ב-1936. הטרויקה שירשה את סטאלין הורכבה מחרושצ’ב, מלנקוב ומולוטוב. אף אחד מהם לא היה יהודי וכל אחד מהם היה דמות רצחנית בפני עצמה. חרושצ’ב היה אחד מהאדריכלים של הרצח ההמוני באוקראינה. מולוטוב היה מעורב אינטימית בטרור הגדול. הם היו רוסים ואוקראינים. מיד נחזור לכך.

“לזר כגנוביץ', יהודי אוקראיני, היה יד ימינו של סטלין בשנות ההולודומור באוקראינה והוא בין האחראים הראשיים לה, כמו גם להרס כנסיות ומנזרים נוצריים באוקראינה ודרום רוסיה, ולטיהור אתני של קוזקים. אנוך גרשונוביץ' יהודה, הלא הוא גנריך יגודה, שהיה ראש המשטרה החשאית של סטלין ורוצח צמא דם, יהודי. ועוד ועוד ועוד. הרשימה של יהודים ברמות הבכירות ביותר של הוגי ומהפכני הקומוניזם לא מותירה ספק בכך שהקומוניזם יהודי בדיוק כמו הבעל שם טוב, העיירה וסיפורי המגיד ממזריטש.”

אוי. העובדות נכונות, המסקנה היא בולשיט נקי. שוב, חלק ניכר מהוגי הקומוניזם לא היו יהודים, וודאי וודאי שהרוב המוחלט של הקומוניסטים בברית המועצות ובמדינות הלוויין שלה – להוציא, אולי, פולין שמיד לאחר המלחמה – לא היו יהודים. המספר של יהודים במפלגות הקומוניסטית היא אכן דיספרופורציונלי, אבל זו לא תוצאה של “מזימה יהודית” לתכנן “פתרון סופי” לאירופה. היהודים היו שילוב יוצא דופן במזרח אירופה, של מיעוט מדוכא ונרדף בכל מקום, שבו זמנית היה חלק ניכר ממעמד הביניים המזרח אירופי ומהאינטליגנציה שלה (השמדת יהודי פולין השמידה שליש ממעמד הביניים הפולני.) ליהודים של רוסיה הצארית לא היתה שום סיבה עלי אדמות לתמוך במשטר הנתעב ההוא, ואף על פי כן רובם לא הצטרפו לקומוניסטים. בכך הם לא היו שונים משאר הרוסים: ה”מהפכה הרוסית” היתה בפועל הפיכה בולשביקית, שלא זכתה אף פעם לתמיכת הרוב ונאלצה תמיד לנהל מלחמה כנגד אוכלוסייתה. הסיבה לכך היתה, בעיקרה, הסטיה הלניניסטית מהדוגמה המרקסיסטית: אם מרקס דיבר על מהפכה שתקרה כמעט מאליה כשיגיע זמנה, לנין – שידע שרוסיה לא תתקרב בעתיד הנראה לעין לתיעוש שיאפשר לה להתקרב למהפכה קומוניסטית; מדובר, אחרי הכל, במדינה הנחשלת ביותר מבין המעצמות האירופאיות של זמנה – רצה לחטוף את ההיסטוריה, להקים קאדר מהפכני נחוש שיביא את המהפכה בין אם רוסיה ערוכה לה ובין אם לא. הטרור מתחיל מהחטיפה הזו, הוא מתחיל מלנין.

רוב היהודים, בכל מקום, דחו תמיד את התנועה הקומוניסטית. כן, היהודים שהצטרפו לתנועה הקומוניסטית בלטו – הרבה בזכות העובדה שהם משכו את תשומת הלב של האנטישמים. טוב שמזרחי לא חזר על הבדיחה האנטישמית הרוסית משנות העשרים, “הלחם של ברודצקי, התה של ויסוצקי ורוסיה של טרוצקי.” הדיכוי של הרוסים בוצע על ידי רוסים. פשוט לא היו מספיק יהודים בסביבה בשביל זה.

כדי לומר ש”הקומוניזם יהודי בדיוק כמו הבעל שם טוב, העיירה וסיפורי המגיד ממזריטש,” צריך להפגין חוסר הבנה הן בקומוניזם הן בחיי היהודי המזרח אירופי. הקומוניזם היה התנערות מהיהדות, נטישה – מלווה לעתים קרובות בסלידה עמוקה – של חיי העיירה, והוא הצריך את מה שחיי העיירה ניסו להמנע ממנו עד כמה שאפשר: מגע רציף עם לא יהודים כשותפים לדרך. הקומוניזם, אם כבר, הוא דחיה “העיירה” – וכך הוא נתפס בשעתו הן על ידי תושבי “העיירה” והן על ידי הקומוניסטים עצמם. הייבסקציה, המחלקה היהודית שניסתה לחסל את “העיירה”, היתה ידועה לשמצה.

וכמובן, מזרחי לא מודע לעובדה שבסופו של דבר, היהודים נוצלו על ידי הקומוניזם הסובייטי. אחרי שסטאלין השתמש בהם כחיל חלוץ בארצות שבהן היו הרוסים שנואים ובצדק – השתמש בהם, בעצם, כחיץ בין המשטר הסובייטי ובין האוכלוסיה, כפי שהשתמשו בהם ה”פריצים” של המאות הקודמות, ככליא ברק של שנאה עממית – הוא חיסל אותם. שורה של משפטי ראווה בסוף השנות הארבעים, ורצח מן המארב של אחרים, חיסלו את המנהיגות היהודית-קומוניסטית של מזרח אירופה. אנה פאוקר, המנהיגה היהודיה-קומוניסטית של רומניה, פרצה בבכי בתאה בכלא, כששמעה על מותו של סטאלין. החוקר הביט בה בהפתעה: “מה את בוכה? את לא מבינה שאם הוא היה חי, את היית מתה?” הטיהור הזה הוא הסיבה לכך שלאחר מותו של סטאלין, לא נשארו יהודים בעמדות מפתח במפלגה הקומוניסטית.

סטאלין בילה את החודשים האחרונים של חייו בתכנון “פתרון סופי” משלו לבעיית היהודים. “עלילת הרופאים” – שמנהיגי מק”י עדיין מצטטים בהערכה מפעם לפעם – היתה אמורה להיות המצת: הרופאים שכביכול קשרו נגד סטאלין היו אמורים להיות העילה לגירושם של יהודי ברה”מ לגולאגים ואף להשמדה. למרבה המזל, הוא התפגר קודם לפני שיישם את התוכנית. מעניין מה היו מזרחי ודומיו בקרב הנאצים והניאו-נאצים אומרים על סטאלין, אם היה חי עוד חצי שנה ומיישם אותה. על פי ההגיון של מזרחי, כנראה משהו בנוסח “אם גם הנאצים וגם הקומוניסטים רצחו אותם, כנראה שהם הבינו שהם זוממים משהו.”

המחצית הראשונה של המאה ה-20 היא טרגדיה יהודית: נלחצים בין אבני הריחיים של תנועות מנוגדות ומשלימות, הפאשיזם והקומוניזם (או, בשם מדויק יותר, האימפריאליזם הרוסי) יהודים מתו בין אם תמכו בקומוניזם בהתלהבות (טרוצקי, זינובייב, קמנייב) ובין אם התנגדו לו. עשרות אלפי יהודים ישבו הן בגולאגים של סטאלין הן במחנות הריכוז וההשמדה של הנאצים. אבל מה זה משנה. הם הרי – כולם, כי הם סוג של hive mind – תכננו את “הפתרון הסופי של אירופה.”

הפתרון הסופי נשמע למזרחי קצת מוגזם. הדרישה שלו היא אחרת, היא נאציזם מודל 1937:

“הלקח מהאסון שהמיטו היהודים על רוסיה ומזרח אירופה הוא אחד: אסור ליהודים לשגות בפנטזיות מהפכניות עבור העולם. אסור להם לבחוש בעניניי אומות ועמים. הנטיה הזאת שהגיעה לשיאה עם הקומוניזם היהודי, חוזרת אל היהודים גרועה שבעתיים, אולי כי היא מסתדרת בקלות עם אנטישמיות מושרשת ממילא. יהודים צריכים להתעסק ברווחת עמם ועצמאותו, לא בשגעונות מהפכניים כלל עולמיים.

וכשרואים כמה יהודים מעורבים בבית הלבן של אובאמה, בעיצוב חיי הרוח והמדיניות הפוליטית בארצות הברית, בגיבוש יוזמות מהפכניות עבור חיי האוכלוסיה הכללית בארץ הזו, כמו גם בהסתה נגד מדינת ישראל, יהודים שהם צאצאי אותם אלה שהמיטו את טרגדיית הקומוניזם על מזרח אירופה ועל עצמם, מבינים שהלקח של השואה עדיין רחוק מלהילמד.”

וכאן מצליח מזרחי לרבע מעגל לא פשוט: הוא מצליח להגיע מהאנטישמיות של השנים שלפני ואחרי המלחמה הישר אל הציונות. הבעיה היא, הוא אומר, ביהודים שחיים בחו”ל וחושבים שמותר להם להתערב במדיניות של הארצות בהן הם אזרחים, מבלי להבין שתפקידם הוא לסתום את הפה ולהגר לישראל.

* * *

למה אני מטריח אתכם בהבל הזה, ובפשפש האינטלקטואלי אלון מזרחי? הלא חייכם יכלו להיות טובים הרבה יותר מבלי לשמוע עליו. ובכן, משתי סיבות. קודם כל, מפני שמזרחי הוא דוגמא לא רעה לתפיסה שכבר רווחת בחלק מהימין היהודי – ערגה לנאציזם. הלאומנים היהודים רוצים להיות נאצים, ומחפשים את מי שיתן להם גושפנקא לכך. שנית, משום שעד לפני מספר חודשים, כאמור, הוא היה אחד הכותבים הבולטים ב”מידה.”

מזרחי הפסיק לכתוב ב”מידה” בינואר. רן ברץ, העורך הראשי של “מידה” – אתר שכבר נתפס בקידום עמדות של מפלגה בריטית עם רקע ניאו-נאצי – כתב לי היום ש”אלון החליט להפסיק לכתוב על דעת עצמו אחרי עשרות שבועות של כתיבה, הוא הודיע במפורש בדף הפייסבוק שלו שמעולם לא צנזרו אותו ב׳מידה׳ ואף קיבל ממני הזמנה ציבורית להמשיך לכתוב בדף הפייסבוק שלו.” הוא כתב את הדברים בתגובה לשאלה האם נכונה השמועה ש”מידה” הפסיקה לעבוד עם מזרחי בעקבות מה שכונה “הלאומנות המזרחית” שלו. העורך הראשי של “מידה,” אם כן, אומר שעד כמה שזה היה תלוי בו, מזרחי יכול היה להמשיך לכתוב ב”מידה” – יש לציין שלא ברור אם ברץ היה מודע לפוסט האחרון של מזרחי לפני שכתב זאת.

למה זה חשוב? כי שלשום (ב’), יצא “מידה” לעוד סבב של האשמה-באמצעות-קרבה, תחום ההתמחות שירש מ”אם תרצו”. בעקבות סרטון חריף שהוציאו מספר פעילים, כתבו ב”מידה” את הכותרת הבאה: “פעילים בקרן החדשה לישראל: השואה היא יצאנית שמצדיקה את הכיבוש.”

mida1

כמובן, זה היה שקר נקי. הפעילים המעורבים לא היו “פעילים של הקרן החדשה לישראל,” ולו משום שאין לה כאלה. היא צינור העברת כספים. הפעילים שייכים לשאר ארגונים רדיקלים, שמקבלים או קיבלו סיוע מהקרן – אבל להפקת הסרטון לא רק שלא היה קשר אל הקרן, גם לא היה קשר אל הארגונים הללו. ב”מידה” כנראה יקבלו את זה בתדהמה, אבל גם לפעילי שמאל רדיקליים יש חיים מחוץ לעבודה שלהם.

העובדה הפעוטה הזו לא הפריעה למסיתה המובילה בתחום, “אם תרצו”, להצטרף בתופים ובמחולות:

imti

ותוך זמן קצר הצטרפה גם הבזיון המהלך לכנסת, איילת שקד, לחגיגה:

ayelet shaked

אבל החגיגה נגמרה זמן קצר לאחר מכן, כש”מידה” קיבלה מכתב תקיף מעורכי הדין של הקרן, ועל כן נאלצה לפרסם את ההתנצלות הבאה:

mida apology

באמת, איך אפשר היה להבין את זה אחרת? הרי הכותרת המקורית שלכם היתה בסך הכל “פעילים בקרן החדשה לישראל: השואה היא” וגו’.

אז צריך לומר דבר מאד פשוט: הפעילים הללו אינם פעילים של הקרן. אם “מידה” רוצה לשחק את המשחק של האשמה באמצעות קרבה, אין שום בעיה. רק תזכרו דבר אחד: אלון מזרחי קרוב אליכם הרבה, הרבה יותר משהפעילים הללו קשורים באיזושהי צורה לקרן. אתם סיפקתם לו במה במשך חודשים. בלעדיכם, סביר להניח שאף אחד לא היה שומע עליו. העורך הראשי שלכם לא התנער ממנו גם אחרי הפרסום של הטקסט הניאו-נאצי שלו. טלו קורה – קורה? בקתת קורות – מבין עיניכם. בהתחשב בהסטוריה שלכם, של קידום הזבל של מפלגה בריטית עם ניחוח ניאו-נאצי עז, יש לכם הרבה עבודה לעשות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. קראתי דבריכם, ואני אמשיך.

(יוסי גורביץ)

כבר אפשר לקרוא להם יודו- נאצים?

באחד ממאמריה, תיארה שולמית הראבן עליה השלום את הדיונים בפרקליטות ערב משפטו של אייכמן. בין השאר, תהו שם הפרקליטים האם הם עצמם היו מסוגלים לשתף פעולה עם המשטר הנאצי. ברור היה להם שהם לא היו יכולים לעשות זאת כשהנאצים שוקדים על השמדת היהודים, אבל מה אם ההשמדה היתה מוכוונת לאיזה עם מרכז אסייתי? השאלה היתה לא נוחה, והעלאתה הציבה סימן שאלה על התפיסה הישראלית כל כך של השואה: שהיא בוצעה על ידי "חיות אדם," שפעלו ב"פלנטה אחרת," כלומר מחוץ להיסטוריה, ושיהודים עצמם לא יכולים בשום אופן לפעול כך.

אולי הלקח העיקרי של טבח כפר קאסם, 11 שנים אחרי השואה, הוא שיהודים יכולים בהחלט, בהנתן התנאים הנכונים, לפעול כמו חוליית חיילי אס.אס.. פקודה מעורפלת ברשעותה ניתנה; מג"ד החליט ליישם אותה בצורה הרצחנית ביותר שבאפשר, כשהוא זוכר את התפקיד האסטרטגי שמילאו מעשי טבח במלחמת 1948; ובאחת הפלוגות היא בוצעה כלשונה. שני המ"פים האחרים פירשו אותה אחרת, וטבח נמנע. אבל כשיש זדון, והוא יכול להתעטף בפקודה – כלומר, בהסרת האחריות מעל הרוצח; והסרת האחריות הכרחית כמעט תמיד לפשע שאיננו מתבצע בסערת הקרב – וכשהוא מופנה אל מי שאיננו נתפס כאדם מלא, אז החיה שבאדם, שלאורך כל ההיסטוריה היא מתגלמת שוב ושוב בגבר צעיר חמוש, משתחררת ללא כל בעיה.

אף אחד מנידוני כפר קאסם לא ריצה את מלוא עונשו. הממשלה סייעה להם, בחשאי ובגלוי, בהשגת ג'ובים נחשקים ביחס.

[…]

אבל כפר קאסם, והנכונות של הנאשמים בה לומר במפורש שהם "פעלו כמו נאצים", היתה אפיזודה נדירה ביחס. החלק ההכרחי האחר של הכנת הקרקע לפשעי מלחמה, הדמוניזציה של האחר והורדתו למדרגת תת-אדם, קיים בחברה הישראלית בצורה הרבה יותר בולטת. בעשור האחרון, השתחררו כל חרצובות הגזענות הישראלית – ובאופן מעניין, הן השתחררו ככל שהתרחקנו משנות הדמים 2001-2004. הסתה לרצח של פלסטינים ואנשי שמאל הן דבר יומיומי ברשת הישראלית. הח"מ האמין, בתמימותו, שבפייסבוק התופעה תרווח פחות: אחרי הכל, אנשים צריכים לחתום בשמם, או על כל פנים בתעודת הזהות הווירטואלית, שלהם על הדברים. האמנתי שהדברים הללו ייאמרו רק מאחורי חומת אנונימיות, שלא תאפשר לקשר בין המשתמש ובין הדברים. מסתבר שהלגיטימיות לשנאת אדם בישראל כבר פרצה את המחסום הזה.

אני רוצה להתמקד היום בגזען קטן, טל גלעד שמו. כפי שאפשר לראות מהתמונה כאן, הוא כתב ש"כל הערבים חארות, אחד אחד, אין טובים ואין רעים, כולם אותו זבל, גברים, נשים, זקנים וטף, ומצדי שימותו כולם עד האחרון שבהם." בסטטוס אחר הוא כותב ש"הפגנות במצרים. בלגן. הרוגים ופצועים בעימותים בין הצבא לאיסלמיסטים. איזה עצוב." ובשלישי, "אז הערבים שוב בזעם בלתי נשלט, הפעם על הריסת באיזור ואדי ערה. וכמובן שגם הכלבה המזועבת אצה לשם. אני כל כך רוצה פה את הסינים לשנה אחת. רק שנה אחת, זה יספיק. לא עוד הפגנות נגד המדינה. המוני מפגינים נעלמים במפתיע ואיש לא יודע על גורלם, ארגוני שמאל נעלמים, איש לא מעז להניף את דגל פלסטין, חברי כנסת קורעי חוק מסוימים נשלחים למעצר בית עם אופציה לשדרוג למאסר עולם ברוטשילד, הכלכלה פתאום משתפרת פלאים, התל"ג דוהר, מקדונלדס מולאם ללא פיצויים לזכיין, אין אוהלים ברוטשילד, התקשורת לפתע מאירה פנים לאזרח ומוותרת על זכות הציבור לדעת ועל חופש הביטוי, המדינות מסביב משתתקות, האו"ם וארגוני זכויות האדם משתתקים, ארה"ב מחזרת, יו"ש מסופחת ומספר התושבים היהודים שם פתאום עולה בהרבה על מספר הערבים שנשארו בחיים. הכל פתאום שקט ונורמלי. שנה אחת. נו, מה אכפת לכם."

ההזיה הימנית הזו לא היתה ראויה לתשומת לב מיוחדת, אלמלא שני דברים, שאחד מהם נובע מהשני: היא כתובה בעברית תקנית ועם שימוש נכון, רוב הזמן, בסימני פיסוק. הסיבה לכך היא שהכותב שלה הוא איש קבוצת "לאטמה."

אתם יודעים, זו שאמורה להיות ה"סאטירה" הימנית.

[…]

לאטמה פרצה לתודעה הישראלית אחרי הטבח על המרמרה, כשהפיצה סרטון תעמולה שאמור היה להצדיק את הטבח ואת ההיסטריה הישראלית שבאה אחריו. לאטמה מונהגת על ידי העיתונאית המפוקפקת קרולין גליק – זו שהיתה היחידה בעולם ש"מצאה" את הנשק להשמדה המונית בעיראק. העובדה שהיא לא עפה מהמקצוע אחרי התרגיל הזה אומרת הרבה מאד דברים רעים על התקשורת הימנית.

כמה חודשים לאחר מכן, היא הפיצה את הסרטון המשונה הבא.

בסרטון נראים אחמדניג'אד, ארדואן ואסד, כשהם שרים ביחד על השימוש הרווח והמשותף שלהם בטרור ועד כמה הוא מועיל להם. ארדואן מתוודה על כוונתו לבנות מחדש את האימפריה העות'מנית, כששני האחרים תומכים בו בהתלהבות.

ספק אם יש מראה מוצלחת יותר אל נפשו המעוותת של הישראלי הממוצע. סוריה ואיראן הן יריבות מושבעות של הרעיון העות'מני; איראן-פרס היתה יריבה עתיקת יומין של העות'מנים וסוריה נבנתה על הלאומיות הערבית שבתורה, בנתה את עצמה על התנגדות לעריצות הטורקית. לא משנה; הם ערבים, או מוסלמים, ובכל מקרה אויבים, אז זה הולך.

הלאה. ארדואן שותף לטרור? באיזה יקום מקביל? אה, כן – בזה שעצם המשט נתפס בו כ"פעולת טרור." סוריה ואיראן הן בעלות ברית של טורקיה? וואלה, מי יכול היה לדעת שהרעיון הזה ייראה כל כך מטומטם שלוש שנים אחרי שהסרטון יצא? אה, פחות או יותר כל מי שקרא יותר משני ספרים על המזרח התיכון. כלומר, לא היהודי הישראלי הממוצע, כלומר לא הקהל של לאטמה. אם לזה קוראים סאטירה, אז גבלס עשה את זה קודם, ויותר טוב. הנה עוד דוגמא ל"סאטירה" של לאטמה:

כלומר, אם ב"סאטירה" אתם מתכוונים לומר "תעמולה."

לפני כחודש, רווחו דיווחים על כך שלאטמה על סף סגירה עקב משבר כלכלי. לפתע, אנחנו למדים שרשות השידור – שנשלטת, כזכור, על ידי נאמניו של נתניהו – הכפילה את התקציב לפרק "סאטירה" של לאטמה מבלי שזו הצליחה להפיק ולו פרק אחד. האם מישהו מצא דרך לפתור את הבעיות של לאטמה על ידי הזרמת תקציב ציבורי עודף באופן חריג לתכנית התעמולה המועדפת של לשכת ראש הממשלה? לא יודע. אני יודע, עם זאת, שאתם צריכים לקחת בחשבון שכאשר אתם משלמים את האגרה, אתם מממנים את פנטזיות רצח העם של ה"סאטיריקן" טל גלעד. אני יודע עוד שתכנית "סאטירה" שתפקידה הוא לרדת על האופוזיציה וממומנת על ידי הממשלה איננה סאטירה אלא תעמולה. כלומר, נתניהו משתמש בכספי הציבור כדי לממן לעצמו יח"צ שמתחפש לסאטירה.

[…]

אז למדנו מלאטמה שכל הערבים והמוסלמים אותו הדבר. מאתר התוכן הימני "מידה", שמקושר ל"אם תרצו" באמצעות ארז תדמור (גנב האמל"ח המורשע שמשמש כבכיר בתנועה וככותב ב"מידה"), אנחנו למדים שיש משהו לא בסדר בכך שיש מסגד בלב לונדון ההיסטורית. מה לא בסדר? אה, זה מעיד על כך שהאיסלם משתלט על בריטניה או משהו, כי הענקת מקום תפילה למיעוטים מעידה על כך שהם משתלטים עליך, או משהו.

אבל לא זו הבעיה העיקרית עם הסרטון של "מידה"; הבעיה העיקרית היא שמדובר בסרטון שהופק על ידי ה-EDL, ה-English Defense League. ה-EDL הוא ארגון שנאה גזעני, שכמקובל בארגונים כאלה מפעיל שני אגפים: הזרוע המדינית, או זרוע היח"צ, עטויה חליפות ומדברת בלשון חלקות על נאמנותה לתרבות המערבית; הזרוע הצבאית יורדת לרחובות, עם מגפים כבדים, ומחפשת מוסלמים לפוצץ להם את הצורה. בקיצור, אותו מבנה של מועצת יש"ע ונוער הגבעות. יש לארגון גם אגף יהודי, אם כי המנהיגה שלו רוברטה מור התפטרה מה-EDL לאור העובדה שהנהגת הארגון מעלימה עין מאלמנטים ניאו-נאציים בארגון. ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קאמרון, הצהיר שהממשלה עוקבת אחרי הארגון ובמידת הצורך, תאסור על קיומו. הטרוריסט הימני אנדרס בהרינג ברייביק, שרצח לפני כשנתיים באוסלו 77 אזרחים – רובם הגדול קטינים ממחנה נוער של מפלגת העבודה שם – היה "חבר" פייסבוק של מאות אנשי EDL. לא מיותר לציין שהוא גם ראה את עצמו כתומך ישראל. והאמת, כשחושבים על הפנטזיות של טל גלעד, הן די דומות למה שברייביק ביצע.

אז אלה בעלי הברית החדשים של הימין הישראלי: קבוצות גזעניות עם אלמנטים ניאו-נאציים. אין שום בעיה איתם כל זמן שהם אנטי-מוסלמים, משום שבמסווה המלחמה באיסלם יוכלו אנשי לאטמה, "מידה" ועוזריהם, כך הם מקווים, לספח את הגדה ואולי לבצע איזה רצח עם קטן ולזכות למשהו שדומה לאהדה בעולם. היי, הם יכולים לפנטז. טל גלעד מוכן להיות סיני לשנה. עוד שנה, אולי, הוא ישדרג את הפנטזיות שלו למדרגת צפון קוריאה.

במילים אחרות, לאטמה ו"מידה" נותנים תשובה ברורה וחד משמעית לשאלה של פרקליטי משפט אייכמן. כן, יהודים בהחלט יכולים.

ועוד דבר אחד: הבלוג o139 קורע לגזרים את התעמולה של המתפ"ש, מתאם הפעולות בשטחים, על היצוא מעזה. מה תחום היצוא העיקרי של עזה? מסתבר שעל פי המתפ"ש, ארגזים ריקים שמוחזרים לישראל נחשבים ליצוא. קראו את זה שם, כי בתקשורת הממסדית לא תוכלו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מכונת העשן של "אם תרצו"

לימין היהודי יש בעיה: תוך זמן לא רב, כל מה שהוא נוגע בו הופך לרדיואקטיבי. כך הפך הביטוי "מתנחלים", שפעם נושאיו השתמשו בו בגאווה, לכל כך רעיל שהמתנחלים נושפים חומצה גופרתית לעבר כל מי שמעז להמשיך ולהשתמש בו, ונעמדים על רגליהם האחוריות בדרישה שישתמש בביטוי "מתיישבים." פעם הם דיברו בהתפעמות על "מפעל ההתנחלות," אבל ברגע שהציבור קיבל דימוי ברור של איך נראה מתנחל, המתנחלים עצמם מיהרו לנסות לתקוע יתד בלב המותג. הם לגמרי לא לבד כאן: שלושים שנים של שלטון הימין בישראל גרמו למשרד החוץ של ליברמן להורות על פתיחת קמפיין חשאי, שהמטרה שלו היא הפצת מסרים של ישראל – קרי: של הימין היהודי – כשהם מגיעים לא ממשרד החוץ הישראלי או מכל גוף ישראלי רשמי, משום שאף אחד לא מאמין להם יותר, ובצדק.

תהליך דומה עובר על התנועה הפולקיסטית "אם תרצו." פעם, היא היתה יכולה למכור את הזבל שלה ישירות ל"מעריב", בדרך כלל דרך בן כספית, ולפרסם אותו פחות או יותר כפי שהוא. הבעיה היא ששלוש שנות קיומה הציבורי (הפרסום שהזניק אותה היה הקשקוש על הקרן החדשה לישראל, ש"מעריב" שימש לו שופר, ב-2010) שחקו את הדימוי שלה. כשבן כספית כתב על רונן שובל בהתפעמות ב-2010, הוא כתב עליו כעל איש הייטק, איש מרכז, סתם מילואימניק טוב שכזה. היום אנחנו יודעים ששובל הוא מתנחל; שכל מקימי "אם תרצו" היו מתנחלים; שהם קודמו על ידי משרד הפרסום של קלוגהפט שטשטוש האמת בכל מה שקשור להתנחלויות הוא אמנותו; ששובל היה ראש "תא כתום" בזמן ההתנתקות; שהוא היה מועמד לכנסת מטעם "הבית היהודי"; בקצרה, ש"אם תרצו" היתה אחת ההונאות הפוליטיות הגדולות של העשור האחרון. ל"אם תרצו" היו יותר מדי פליטות פה בשנים האחרונות, והיא נשרפה כתנועה "א פוליטית."

אז "אם תרצו" פועלת כמו משרד החוץ: היא מפיצה את המסרים שלה באמצעות כלים אחרים. במארס האחרון, פרסם אתר חדש יחסית בשם "מידה" מאמר מאת מיודענו ארז תדמור, גנב האמל"ח שמשמש כמנכ"ל התנועה, ובו נטען שעבדכם הנאמן, ככותב בקולקטיב +972, נטש את הקורא הישראלי כדי להתמקד בקוראים מחו"ל. לטענה הזו, כמו גם לטענה הדומה שהופנתה כלפי הכותבים האחרים של +972, לא היה בסיס – כפי שאפשר לראות, למשל, מריבוי הפוסטים בבלוג הזה. זה בפני עצמו לא היה מעניין; מה שכן מעניין הוא שיממה לאחר פרסום המאמר של תדמור, הופיע בנרג מאמר של אחד איתי ראובני, שחזר על אותה התזה בדיוק: ארגוני שמאל מואסים בציבור הישראלי ומעדיפים לדבר עם הקהל הבינלאומי. ראובני הוא חוקר (?) בנגו מוניטור, ארגון שעיקר כתיבתו באנגלית, אבל לו זה כנראה מותר.

בין נגו"מ (שעל איכות התוכן שלו אפשר לקרוא כאן), בין ארגון האב שלו "המכון לאסטרטגיה ציונית" ובין "אם תרצו" מתנהלים כבר שנים יחסי גילוי עריות אינטלקטואליים שהיו גורמים ליוקסטה לזקוף גבה. מנהיגי "אם תרצו" הם בוגרים של קורסים של המכון לאסטרטגיה ציונית וחלק ניכר מה"דו"חות" שמפרסמת "אם תרצו" הם בעצם גרסה מדוללת של פרסומים של נגו"מ או של מל"צ. "מידה" מסתמן ככלי תעמולה נוסף של "אם תרצו", עוד כלי להפצת טענות של "אם תרצו" מבלי שהתנועה תצטרך לחתום עליהן – כי, כזכור, המוניטין שלה כבר מפוקפק. של "מידה" עוד לא.

לפני כשבוע, פרסם "מידה" עוד מאמר של תדמור, הפעם בטענה שהקצונה המרושעת של צה"ל תוקעת סכין בגב החיילים וכובלת את ידיהם במאבק ב"טרור העממי" בגדה. אגדת הסכין בגב הזו איננה חדשה: צבאות משמיעים אותה על בסיס קבוע כשהם נאלצים לרסן את כוחם. בישראל היא מושמעת שוב ושוב מאז מלחמת לבנון הראשונה, ובמיוחד באינתיפאדות. "אם תרצו" נולדה מהניצול של מאבק המילואימניקים על ידי לשכת נתניהו, ותמה מרכזית של מאבק המילואימניקים היתה אגדת הסכין בגב: הפוליטיקאים המרושעים והקצינים הפחדנים שלא נתנו לצבא לנצח. תדמור בעצם חוזר כאן למקורות.

וראה זה פלא, שבוע לאחר הפרסום של תדמור, מפרסם גם נרג – שתדמור הוא עכשיו ראש הדסק הפוליטי-מדיני שלו; גילוי עריות אינטלקטואלי כבר אמרנו?כתבה שנראית דומה מאד (מישהו הזכיר גילוי עריות?) למה שכתב תדמור ב"מידה." אותה אגדה על חיילים שידיהם כבולות, כולל קצין שמתלונן שהוא לא קיבל אישור לירות ירי חי לעבר משליכי אבנים, כולל קצין שהושפל מכך שפלסטיני נענע מולו את אבר המין שלו בעת הפגנה, ולא מבין איך לא נותנים לו לפוצץ לפלסטיני את הצורה: "בן אדם שעושה לך דבר כזה מול הפרצוף, התגובה צריכה להיות חריפה […] הוא אמור להירתע ממך, והוא פשוט מראה לך בדיוק מה הוא מרגיש כלפיך." אין ספק: כשבן הגזע הנחות נוקט בפעולה כזו, הקולוניאליסט הנאור חייב להבהיר לו את מקומו. איכשהו, היללות האלה על חיילים שלא נותנים להם לבצע טבח נדרש אף פעם לא מציינות את הקורבנות הפלסטיניים הרבים (מי שרוצה לראות את ה"איפוק" של קלגסינו החמודים מוזמן להצטרף להפגנת יום שישי באחד מכפרי ההתנגדות העממית; אשמח לסייע בארגון הנסיעה), כמו למשל נאג'י בילביסי, שחמוש צה"ל הרג אותו בירי בגבו.

עם הפרסום בנרג, מיהרה "אם תרצו" לברך עליו, תוך שהיא מוסיפה את הקשקוש הרגיל על "דה לגיטימציה" של לוחמי צה"ל והקרן החדשה לישראל. ספק אם יש משהו שמסוגל לבצע "דה לגיטימציה" לצה"ל כמו הרעיון שלקצין ישראלי מותר להעניש ב"תגובה חריפה" – קרי אלימות – פלסטיני שמתחצף אליו, אבל ב"אם תרצו" עוד לא קלטו את הקטע וספק אם יוכלו להבין אותו אי פעם. יתר על כן, המאמצים למנוע חיכוך בגדה – עד כמה שהם קיימים – לא נובעים מחשש ל"דה לגיטימציה" אלא מהחשש שקצת יותר הרוגים פלסטינים ממה שצה"ל רגיל לנפק בדרך כלל, ותפרוץ פה אינתיפאדה שלישית גם בלי שמישהו יתכנן אותה. חמושי צה"ל לא מבינים, מעולם לא הבינו, שתפקידם הוא לשרת את הדרג המדיני ושאם הוא חפץ בריסון האלימות, תפקידם לרסן אותה.

אז מה היה לנו פה? פרסום של ארז תדמור ב"מידה", שמתורגם תוך שבוע לפרסום בנרג (שם, במקרה, תדמור הוא ראש דסק), וזוכה תוך שעות לקידום נלהב מצד "אם תרצו." האם זה מעיד על כך ש"אם תרצו" הבינה שהיא הצטרפה לשורות המוטנטים של הימין, ושכשהיא מפרסמת משהו עדיף לה להלבין אותו דרך צד שלישי – או, במקרה הזה, דרך שני צדדים כאלה? יש לקוות שכן – ויש לפקוח עין לקראת הופעת יצור שדומה מאד ל"אם תרצו" בזירה הציבורית, אולי אפילו עם אותם אותן הדמויות עצמן, אבל תחת שם אחר, לוגו אחר ומוטו אחר.

למה כל זה טוב? די פשוט. "אם תרצו" יכולים להשען על הפרסום בנרג ולהצביע עליו כעל תמיכה בעמדה שלהם, כשהם מקווים שאף אחד לא יעלה במעלה השרשרת ויגיע ל"מידה" ותדמור. כך "אם תרצו" יכולה לטעון שמקור חיצוני העניק לגיטימציה לטענות שלה, גם כאשר המקור הזה לא היה מי יודע מה חיצוני; רוב הציבור לא מודע לכך. זה אותו התרגיל עצמו שבוצע עם הפרסום של ראובני ותדמור על +972: "מכון מחקר" עאלק עצמאי, למעשה חלק אינטגרלי של אותה מכונת העשן עצמה, מספק לגיטימציה לטענות של אנשי "אם תרצו."

ההונאה הזו עשויה לעבוד על כמה אנשים. אבל, כפי שמעידה העובדה ששקרני "אם תרצו" צריכים כעת להרחיק את עדותם מעצמם, לא להרבה זמן. זו רק שאלה של זמן עד ש"מידה" וכנראה גם נרג ייראו לרוב הציבור השפוי כמו היצור מהביצה. אז יבנו לנו תדמור וחבריו יצור חדש, הישר מהמעבדה של ד"ר אדלסון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)