החברים של ג'ורג'

האם עובר קו אחד בין הנקודות הללו?

האם ממשלת ישראל משתתפת בקנוניה כלל-אזורית, שעשויה לגרור אותנו למלחמה?

המלחמה היא המשכה של המדיניות,

ודרום לבנון המשכו של הגליל העליון;

על כן אך טבעי שמדינה

תערוך מלחמה בלבנון.

הנעורים הם המשכה של הילדות,

ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון;

על כן אין טבעי מילדים ונערים

היורים זה בזה בלבנון.

(מאיר ויזלטיר, “המשך יבוא”)

בשבוע האחרון נרשמה סדרת אירועים חריגה אפילו ביחס למזרח התיכון. להלן תיאורם בקצרה:

* בסוף השבוע, הודיע במפתיע ראש ממשלת לבנון, סעד אל חרירי, על התפטרותו מתפקידו כראש הממשלה. הוא נימק את התפטרותו בכך שאיראן וחיזבאללה חותרות תחת לבנון. חרירי, חשוב לציין, אמר את הדברים בריאד, בירת סעודיה.

* שעות ספורות לאחר מכן, הודיע יורש העצר הסעודי, מוחמד בין סלמן, על מעצרם של 11 נסיכים בכירים. במקביל למעצר הזה, בוצעו מעצרים של עשרות בכירים אחרים בסעודיה. נסיך סעודי בכיר ושורה של בכירים נהרגו במה שתואר כהתרסקות מסוק. לאור העובדה ש”התרסקות מסוק” היתה התירוץ המקובל של סדאם חוסיין לחיסול יריבים, הטענה התקבלה בסקפטיות מסוימת. המעצרים מתוארים כסוג של טיהור או הפיכה, תלוי בנקודת המבט; ולאף אחד אין מושג ברור מה מתרחש בריאד.

* ג’ארד קושנר, שליחו של טראמפ למזרח התיכון, נצפה בריאד כשבוע לפני ההפיכה, שם נפגש בחשאי עם יורש העצר הסעודי. זו היתה נסיעתו השלישית של קושנר השנה לסעודיה.

* משרד החוץ הישראלי מיהר לשגר מברקים לכל השגרירויות, שבו הביע תמיכה בטיהור/הפיכה שביצע מוחמד בין סלמן. המברק נשלח ביום ראשון, בהפרש קצר מאד אחרי המעצרים בסעודיה ובערך 12 שעות לאחר התפטרותו של חרירי. המברק עוסק רבות בחתרנות לכאורה של איראן בלבנון, ומאשים את איראן בשיסוי החות’ים בתימן כנגד סעודיה. סעודיה שלחה, מצידה, מברקים זהים כמעט לשגרירויות שלה.

* למרות הבטחות סעודיות שחרירי ישוב ללבנון, בפועל הוא מוחזק בריאד. אפילו מקורביו לא מוכנים לומר שהוא חופשי לפעול, והתפטרותו הפתיעה את כולם. במקביל, יש דיווחים עקשניים שגם הנשיא הבובה של תימן שמפעילים הסעודים, עבדרבאח חאדי, מוחזק במעצר בסעודיה – יחד עם בניו. סעודיה החמירה את המצור הימי שהיא מטילה על תימן – כוחותיה מנהלים מלחמה במדינה כבר זמן רב, והם לא טובים בזה – והמצב ההומניטרי שם, שגם כך על סף האסון, מתדרדר. התירוץ הסעודי הוא שהמורדים שם העזו לירות טיל לעבר נמל התעופה שלה, מה שנשמע סביר לגמרי בהתחשב בהפצצות הסעודיות הרצחניות שם.

* ביום שני, הודיעה סעודיה שהיא רואה את לבנון כאילו הכריזה עליה מלחמה, וזאת בשל פעילות החיזבאללה במדינה. סעודיה הודיעה עוד, תוך שהיא מפרה את זכויות היוצרים של דן חלוץ, שהיא תשיב את תושבי לבנון “למערות.”

* לסעודיה אין צבא שמסוגל לפגוע בלבנון. לעזאזל, אפילו בתימן היא מתקשה לטפל.

* לישראל, מצד שני, דווקא יש. פרשנים ערבים כבר העריכו שסעודיה תלחם בלבנון “עד החייל הישראלי האחרון.” בניו רפבליק הזהירו מסכנה של מלחמה בין ישראל ולבנון.

* אתמול (ג’) הודיע בנט – לכאורה, שר החינוך – שאם ישראל תותקף על ידי חיזבאללה, היא תראה בממשלת לבנון אחראית. בנט, על פי הדיווחים, נפגש בוושינגטון עם בכירים (ג’ארד קושנר?) כדי לקדם הכרה אמריקאית בכך שממשלת לבנון היא בעצם חיזבאללה. ההודעה נשמעת משונה במיוחד, כי אין שום סימן שחיזבאללה מנסה לתקוף את ישראל.

* היום (ד’) פרסם האלוף במיל’ גיורא איילנד מאמר שמאיים על לבנון ואומר שהיא ניצבת בפני “הסיכוי האחרון להציל את עצמה.” איילנד – שאין להוציא מכלל אפשרות שהוא מנסה להסיח את הדעת מחלקו בפרשת הארווי וינשטיין – כתב את מאמרו באנגלית, והזהיר את לבנון שאם תפרוץ מלחמת לבנון שלישית, ישראל תלחם לא בחיזבאללה, אלא “בפטרון שלו: המדינה הלבנונית.”

האם עובר קו ישר בין הנקודות הללו, או שהן אוסף כאוטי של נתונים? האם מתבשל כאן מהלך רב-אזורי, שבו סעודיה תגביר את המבצעים שלה בתימן בנסיון להגיע להכרעה שם, ובמקביל ישראל תתקוף את לבנון, כשעיקר הכוחות של חיזבאללה עודם בסוריה – הכל כדי לשבור את ההשפעה האזורית של איראן, בברכה שקטה של ממשל טראמפ?

מוקדם מדי לדעת. אבל צריך להזהיר שלישראל יש היסטוריה ארוכה ומגונה של קנוניות בינלאומיות מהסוג הזה, וספציפית בלבנון. כזכור, ישראל נכנסה למלחמת לבנון הראשונה לאחר 11 חודשים של הפסקת אש שהחזיקה מעמד יפה, תוך ניצול פיגוע של פלג אבו נידאל (”אבו נידאל אבו שמידאל, צריך לדפוק את אש”ף”, אמר הרמטכ”ל רפאל איתן) כדי להפר את הפסקת האש – וששבירת הפסקת האש היתה חלק ממזימה ישראלית להמליך את באשיר ג’ומאייל על לבנון. גם אז היו פרשנים ופוליטיקאים שזיהו את התהליכים והזהירו מפניהם, אבל הם הוטבעו באשד התעמולה של הממשלה.

אז אם פתאום ישראל תודיע על תקיפה לא צפויה מצד חיזבאללה, על ירי לא ברור בגולן, על תנועה לא מזוהה של המדוכאים עלי אדמות, או על מכת ארבה בגבול הצפון, אני הייתי מפגין חשדנות קיצונית כלפי הטענות הללו. עוד יותר מבדרך כלל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אם תעבוד עלי פעם שניה…

עמיר פרץ אמר אמש שהוא יסרב בעתיד לקבל את תפקיד שר הבטחון.

כאילו שמישהו יציע לו אותו.

* * * * *

עמיר פרץ היה כנראה האכזבה המהירה ביותר בהיסטוריה שבעת האכזבות של הפוליטיקה הישראלית. אחרי שנים שמפלגת העבודה נשלטה על ידי פרס, ברק, פרס, בן אליעזר, מצנע, ופרס, הגיע עמיר פרץ, הסב לפרס את התבוסה האחרונה והמשפילה בתולדות הזיקית הפוליטית הזו, ושלח אותו אל קלונו הסופי כאיש קדימה. פרץ אמר אז דברים מדהימים: הוא השווה בין זכותם לשלום של ילדי שדרות וילדי עזה, ואף אחד לא יכול היה לגעת בו: הוא גר שם. למרות העריקה הבזיונית של שלישיית הבוגדים פרס, איציק ורמון, ולמרות הקמתה של מפלגת הגמלאים, חביבת הרגע של האדישים פוליטית, פרץ הצליח להשיג 19 מנדטים. אחר כך, כידוע, הוא נפל למלכודת, קיבל את תפקיד שר הבטחון, מלחמת לבנון פרצה וההבטחה הגדולה נגוזה בעשן. אפילו ברק נדרש ליותר זמן כדי לזמבר כך את בוחריו, אם כי הוא זרע הרבה, הרבה יותר חורבן.

מאז מנסה פרץ, שוב ושוב, לתרץ את אירועי שלושת החודשים ההם של קיץ 2006, ללא הצלחה. כוונותיו רצויות. מעשיו, קצת פחות.

* * * * *

נפגשנו אמש, שורה של בלוגרים משחרים לטרף, עם פרץ. קודם לפגישה, ומאוחר מכדי שיהיה לנו מספיק מידע מספיק ברור כדי שנוכל להתייחס אליו במהלכה, פלט פרץ את השטות על ה"שמאלנים שותי האספרסו". מעבר לעלבון המיותר לפלג שהצביע עבורו ב-2006 ושעשוי היה, במאמץ, להצביע עבורו גם הפעם, ההתבטאות הזו הצביעה על הניתוק של אומרה. אספרסו? באמת? זה מה שיש לך לומר? "נוער האספרסו" הוא ביטוי גנאי משנות החמישים, שנבע מטינתה ההיסטורית של הציונות – במיוחד תנועת העבודה – לערים ולאורבניות. הביטוי היה כל כך רטרו, שלרגע ניתן היה למצמץ ולחשוב שפרץ הפך להיפסטר.

אבל זו לא היתה אירוניה מודעת לעצמה. מותר לנחש שזה היה נסיון נואל לקושש קולות מן הימין על גבם של מצביעים שפרץ מעריך שתומכים בשאר המועמדים במפלגה, כלומר אבודים מבחינתו – מצביעי הרצוג או יחימוביץ', למשל.

* * * * *

הפגישה לא הלכה טוב. פרץ התחיל אותה במונולוג ארוך, שהתמקד בימיו בצבא ואחר כך בשדרות – כלומר, אירועים שהם בני שלושים עד ארבעים שנה. אף שהוא הודה ששגה כאשר קיבל את תיק הבטחון – אם כי הוא טען שלא היתה לו ברירה – נראה שהוא די מתגעגע. הלשכה שלו מעוטרת בדגם זכוכית טנק, אביר (עם חרב שבורה למראה), תמונה של מטס חיל האוויר מעל אושוויץ, ושאר מזכרות. באמצעות המונולוג, הוא ניסה לנטרל את השאלות הקשות שידע שעומדות להגיע. זה לא הלך.

מוקף במזכרות - מהתקופה הטובה ביותר בחייו? עמיר פרץ, אתמול.

התשובות היו מתחמקות, לעיתים – כפי שהבחין איתמר – שגויות עד שקריות, מתגוננות, תוקפניות. הוא היה אגרסיבי מאד כלפי רחביה ברמן, שנעץ את שיניו כבולדוג בשאלה מדוע הסכים פרץ לקבל את משרד הבטחון ולא ניהל משחק פוקר ראוי לשמו מול אולמרט; זה האחרון הרי לא יכול היה להקים ממשלת מרכז-שמאל בלעדי העבודה. את ליהי הוא שאל בפטרנליזם בוטה אם היא בכלל נולדה בתקופה שהוא דיבר עליה (תחילת שנות השמונים, כמדומני). לשאלה שלי, מדוע להצביע למפלגת העבודה כאשר נציג בולט של הקוד הגנטי שלה הוא בוז'י הרצוג, שעוד לא ראה ממשלת ימין שהוא לא אהב, הוא ענה פחות או יותר ב"אז אל תצביע". כשהאני זוביידה קרא לו לזרוק את הממסד הישן של המפלגה לכלבים, בדיוק בגלל אותו מטען גנטי, ולהצהיר על כך מראש, לפני הפריימריז, הוא חייך ולא ענה.

נשארתי אחר כך לשיחה עם היועצים שלו, חזרתי על כמה מהבעיות שיש לי עם התנהלותו במלחמת לבנון – היציאה החפוזה למלחמה, העובדה שיצחק גרשון יכול היה לסרב פקודה בזמן מלחמה ולצאת מזה בלי עונש, שלא לדבר על כיתת היורים שהוא היה ראוי לה – התוצאה היתה התנשאות זחוחה: תחילה אמירה שפרץ כבר ענה על השאלות האלה בעבר; אחר כך שאלה האם קראתי את החלק הסודי של דו"ח וינוגרד ורמיזה, שדחיתי מיד, שאם לא קראתי אותו, אינני יכול לשפוט מה קרה שם; ואחר כך שאלה בוטה האם שירתתי בכלל בלבנון, כשהעוזר טוען שהוא דווקא כן, כצנחן. מה זה קשור, לא ממש הבנתי. אני מניח שאם הייתי נשאר שם עוד קצת, היתה עולה השאלה האם בכלל שירתתי בצה"ל.

עוזריו של פרץ טענו בלהט שהוא לא יכול היה להיערך למלחמה שפרצה בהתרעה, לדבריהם, של שבועיים; רחביה ברמן ואנוכי הצבענו על כך שכל המלחמות בישראל – להוציא מלחמת סיני ב-1956 ומלחמת לבנון הראשונה, שתוכננו מראש על ידי ישראל – פרצו בהתרעה של שבועיים. זה המצב כאן. מי שלא יכול להיערך לכך, שלא יקח את תפקיד שר הבטחון.

לא, כאמור, שיש סיכוי שהמצב הזה יחזור על עצמו. הזדמנות כזו מפספסים רק פעם אחת.

הבהרה מראש: אני לא תומך באף מועמד בפריימריז של מפלגת העבודה. מבחינתי היא זומבי חולני שהגיע זמנו להתפגר סופית, ושעצם קיומו מונע שידוד מערכות במה שנשאר מהשמאל הישראלי.

ועוד דבר אחד: בעוד הטמטום הישראלי מול ה"מטס" מגיע לשיאים נדירים – על כך, אולי, מחר – מזכיר לנו עקיבא אלדר שהמשטר הציוני נקט באמצעים חריפים נגד מחאה לא-אלימה כבר בשנות השמונים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צבא ההגנה לעצמו

צה"ל לאזרחי ישראל: לכו תמותו

אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, הודיע אמש (ג') שבמקרה של התקפת טילים על ישראל, מה שסביר מאד שיקרה בכל קונסטלציה שבה יוציא אותנו צה"ל לעוד מלחמת שולל, האזרחים מתבקשים להתפגר בשקט ולא להפריע לצבא לעבוד. מערכות ההגנה נגד טילים הקיימות בישראל, הסביר אייזנקוט, יופנו קודם כל להגנה על בסיסי צה"ל, ורק אם ישאר גם קצת עודף, הם יגנו גם על האזרחים.

הזחיחות של אייזנקוט מרשימה, וראוי לצטט אותו: "שלא תהיה לתושבי ישראל אשליה שמישהו יפתח להם מטריה מעל לראש. המערכות נועדו להגנת בסיסי חיל האוויר, בסיסי חיל הים ובסיסי הגיוס – גם אם זה אומר שבימים הראשונים של המערכה, לא יהיה נוח לאזרחים". אהבתי את ה"לא יהיה נוח", אנדרסטייטמנט סטייל. רק שאייזנקוט כנראה לא יודע שאנדרסטייטמנט הוא נשקו של הסובל והחלש, שמיועד להפגין את העובדה שהוא מסוגל לעמוד בכל מה שזורקים עליו. כשזה מגיע מהצד המדושן והממוגן, זה נראה הרבה פחות טוב.

טילים, הסביר אייזנקוט לקהל ההמום קמעא, לא מי יודע מה מסוכנים. עשרות אלפי רקטות נורו לישראל לאורך השנים, אמר, וגרמו בסך הכל ל-130 הרוגים, בעוד שחודש קטלני אחד באינתיפאדה השניה גרם ל-120 הרוגים.

וואלה. אם זה המצב, וטילים הם איום כל כך שולי, אז למה בעצם מתעקש צה"ל להקיף את עצמו במערכות נגדם? מה, אם אזרחים בתל אביב יכולים לעמוד בזה, חיילים – שזה, נזכיר, תפקידם – לא יכולים? ורגע, מי בעצם אמר לנו שהבעיה תהיה רק ב"ימים הראשונים של המערכה"? במהלך מלחמת לבנון השניה שימש אייזנקוט כראש אגף המבצעים במטכ"ל, כך שבהנחה שהוא לא לקה באלצהיימר בארבע השנים האחרונות, הוא אמור לזכור שצה"ל לא הצליח לשתק את ירי הרקטות של החיזבאללה לאורך כל המערכה כולה. יתר על כן, אייזנקוט אמר ב-2008 כי אין בעצם בידי ישראל אפשרות למנוע ירי טילים לעברה. כלומר, הדיבורים על "ימי המערכה הראשונים" הם קשקוש, ואייזנקוט יודע שהם קשקוש.

גם אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן, מסכים עם אייזנקוט ואומר שהעורף הישראלי יוכל לעמוד במטחי הטילים, כי זה שום דבר לעומת הבליץ שחטפו הלונדונים. שלוש הערות: קודם כל, ישראל איננה לונדון והישראלים ממש גרועים ב-stiff upper lip. גולן ודאי שכח – פיקוד העורף היה מעדיף מאד לשכוח את שעתו הקטנה ביותר – מה קרה במלחמת לבנון השניה, איך חלקים נרחבים מתושבי הצפון נמלטו כמעט בלי שום סיוע ממשלתי, ואזורים שלמים ננטשו. למעשה, החיזבאללה שיתק את צפון המדינה. שנית, גולן עצמו אמר לפני כשנתיים שבמערכה הבאה, איום הטילים יהיה "איום הולך ומתעצם, שפועלים עליו לא מעט מרסנים, אך גם גורמים שיכולים להוציא את האזור מאיזון. מולנו נבנה מערך של אלפי רקטות. לא רק ראשי נפץ של עשרים קילוגרמים, גם ראשי נפץ במשקל 45, 90, 150, 180 קילוגרמים, חצי טון. אלה לא 42 טילי הסקאד שירה סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, חלקם עם ראש בטון. זו כמות גדולה בהרבה". כמובן, יש לציין שאז נאבק גולן על תקציב הפיקוד שלו, כך שלא ברור מתי הוא אומר את דעתו האמיתית, אז או היום. ושלישית, מאד קל לדבר על "אפשר לעמוד בזה" כשלך יש בונקר ולאזרחים אין.

רגע, שניה – מערכת ההגנה הזו, כיפת ברזל, היא לא היתה אמורה להגן על תושבי שדרות מפני קסאמים? אז למה בעצם צה"ל לא מציב אותה שם? כי, כרגיל, צה"ל שיקר לנו. במשך שנים מכרו לנו קצינים ש"כיפת ברזל" מיועדת להגנה מפני קסאמים, למרות שמומחים טענו כי מאחר ומשך הפעולה שלה ארוך ממשך הטיסה של קסאם, מדובר באחיזת עיניים. כשהמערכת הפכה למבצעית, אמר "בכיר במטכ"ל" ש"הפרשנות שניתנה בתקשורת כאילו נועדה "כיפת ברזל" ליירט באופן שוטף רקטות קסאם וקטיושות גראד, מחמיצה את ייעודה האמיתי של המערכת. "זו מערכת שצריכה להתמודד עם רקטות כבדות יותר, שייתכן שנמצאות ברצועה, כמו פאג'ר 5". אתם מבינים? זה לא השקרים ארוכי השנים של צה"ל, זו "הפרשנות שניתנה בתקשורת". וכיפת ברזל, שפותחה בכספי משלם המיסים, מיועדת בכלל לסינגפור.

זו לא הפעם הראשונה שצה"ל ממגן את עצמו על חשבון האזרחים: בעוד שהצבא התנגד בתוקף לרעיון של מיגון אזור אשקלון, את בסיס הטירונים בזיקים הוא דווקא מיהר למגן. שוב חוזר אותו הניגון עצמו: הצבא מגן על החיילים, לא על האזרחים. האזרחים הם לכל היותר מטרד, משהו שצריך לטפל בו כדי שלא יבכה בזמן שהצבא עסוק בדבר האמיתי.

צה"ל עלה לנו בשנת 2010 53 מיליארדי שקלים באופן רשמי, ובהתחשב במנהג של הצבא לדרוש תוספות תקציב כל כמה חודשים, כנראה יותר. סך התקציב של ישראל עמד על כ-321 מיליארדי שקלים. כלומר, כל שקל שישי בערך הלך לצה"ל. בהתחשב בכך שהוא שכח מה תפקידו והוא מתעסק בהגנה על עצמו, צריך לתהות אם יש הצדקה למפלצת תקציבית גדולה כל כך. כלומר, אם לא בראש של צה"ל להגן עלינו, יש לנו מה לעשות עם הכסף.

מעבר לתקציב, יש בעיה אחרת. צבא שמתרגל רק לחשוב על עצמו, שמתרגל לחשוב על עצמו לא כגוף משרת אלא כמטרה בפני עצמה, הוא גם כזה שמכיל בתוכו אלמנט פוטשיסטי. במשך שנים היה נהוג לומר שלא יתכן פוטש בישראל. היום זה בכלל לא בטוח: 81% מהציבור הביעו אמון בצה"ל בסקר שנערך לאחרונה. הרבה, הרבה מעבר לכל גוף ממשלתי או ציבורי אחר. זה קורה אחרי הכשלון בעזה, אחרי הכשלון בלבנון, ולעזאזל, אחרי פרשת מסמך אשכנזי. נראה שככל שצה"ל נכשל – והוא לא הצליח בשום דבר מאז 1973 ויש אומרים 1967 – כך הוא זוכה יותר לאהדת הציבור. במצב שבו הקודקוד המכהן נתפס, בשל הדרגות שעל כתפיו, כאמין יותר מראש הממשלה, השרים, הכנסת, בתי המשפט והתקשורת, צריך לשאול אם פוטש הוא לא שאלה של זמן. היינו די קרובים לזה ב-2003-2004, כשבוגי יעלון הרשה לעצמו לשלוח מכתבי נזיפה לכנסת, להתעלם מהוראותיה, ולחתור תחת הממשלה המכהנת. בכלל לא בטוח שהסכנה חלפה.

צריך לתהות ברצינות האם צה"ל הוא לא טפיל גדול מדי על החברה הישראלית. האם העובדה שהוא, מצד אחד, שש אלי הדק אבל, מצד שני, לא מסוגל לנצח; האם העובדה שהוא הדוחף העיקרי להמשך התבוססותה של ישראל בשטחים הכבושים, שהם עיקר תעסוקתו; האם העובדה שבשל נטייתו להגן על עצמו לפני המדינה, הוא מסבך אותה שוב ושוב בפשעי מלחמה שחותרים תחת הלגיטימיות שלה; האם העובדה שהוא הופך, בעקביות, למוקד ההזדהות של האזרחים הרבה יותר מאשר עושה זאת הממשלה, דווקא כאשר הצבא נכשל בהגנה עליהם ומצהיר בגאווה שהוא לא מתכוון להגן עליהם – האם כל אלה יחדיו לא הופכים את צה"ל לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

להרוג את המלחמה כשהיא קטנה

תקרית גבול אירעה היום בגבול לבנון: צה"ל הרשה לעצמו לכרות עץ בצד השני של הגבול, וכוחות צבא לבנון – שנמאס להם לראות את צה"ל מפר את ריבונות מדינתם בפעם ה-6,722 – הגיבו באש. שני קציני צה"ל נפגעו מאש חיילי צבא לבנון, ואחד מהם נהרג. בתגובה, השיבו חמושי צה"ל באש נק"ל (תגובה סבירה), הוסיפו אש ארטילרית (לא כל כך סבירה), וקינחו בהפצצה מהאוויר של מפקדה לבנונית. חיל האוויר התגאה שהוא העלה בסערה השמימה קצין ושני חיילים, עיתונאי, וערימה של כלי רכב. זו כבר הגזמה פראית.

דובר צה"ל טוען שהתקיפה האווירית התבצעה "דקות ספורות" לאחר הירי הלבנוני. אומרים לנו שהתקפת המסוקים היתה בשעה 14:00. דיווחים על תקרית האש הראשונית הגיעו בסביבות השעה 13:00, כך שאפשר להניח שהיא התרחשה חצי שעה קודם לכן, פלוס מינוס. יתר על כן, קשה להאמין שצה"ל היה מאשר התקפה אווירית "דקות ספורות" לאחר תקרית אש; דברים כאלה לוקחים זמן, ומצריכים גם עדכון של הזרוע המדינית של צה"ל.

למה פתחו הלבנונים באש? אף אתר חדשות לא מעמיק בנושא, כך שזה נראה אירוע נטול סיבה, חזרה ל"משוגע התורן" של שנות החמישים והשישים. מי שקצת עקב אחרי האירועים בלבנון בשבועות האחרונים, יכול היה לזכור גל מעצרים גדול, שכלל יותר מ-50 עצורים, ביניהם בכירים בחברות תקשורת וקולונל אחד לפחות, שכולם חשודים בריגול עבור ישראל. החשד הוא שישראל ניהלה מבצע האזנה ענק בלבנון. התקשורת הישראלית, מטבע הדברים, נמנעת מלקשר בין מה שנראה כמו מתנת הפרידה של מאיר דגן ובין תקרית הגבול הבוקר. ככה זה, ככה זה תמיד: כשתופי הטם-טם מתחילים להשמיע את קולם, העיתונות מאבדת ברובה הגדול את יכולת הביקורת שלה.

התקפת המסוקים של צה"ל נראית באופן חשוד כמו נסיון הסלמה. צה"ל, נזכיר, קצת מושפל כרגע, אחרי פרשת המשט. צה"ל מושפל הוא צה"ל מסוכן. מעבר לכך, צה"ל עדיין לא הוכיח – לעצמו ולאחרים – שהוא מחה את חרפת מלחמת לבנון השניה, והוא משתוקק לעוד סיבוב. חודשים מתופפים לנו שעשויה להיות מלחמה הקיץ, וסגן הרמטכ"ל רייר עליה בפומבי לפני חודשיים.

נראה שלשם שינוי, הציבור לא שואף נקמה – אולי, מאחר והוא מבין רק כוח, הוא הבין את לקחי מלחמת לבנון השניה טוב יותר מהגנרלים והקולונלים – וגם נתניהו נראה כשומר על קור רוח. הבעיה היא שר הבטחון שלו, אהוד ברק.

מדובר עדיין בתקרית גבול. צריך לעקוב בשבע עיניים אחרי צה"ל, כדי שלא יתפתה להפוך אותה למלחמה. ואם הוא ינסה להוליך את הציבור שולל שוב, להתריע על כך מיד.

עדכון: הפוסט תוקן.

עדכון #2: בטורו היום בעין השביעית, מציין אורן פרסיקו עובדות שדובר צה"ל, ובעקבותיו רוב התקשורת הישראלית, ניסו להעלים:

א. הלבנונים קראו קריאות אזהרה לעבר חיילי צה"ל.
ב. בוצע ירי באוויר מצד הלבנונים קודם לירי הישיר.
ג. לפחות על פי דיווח אחד, של חיילי גולני, הם פתחו ראשונים באש, כירי אזהרה.
ד. צה"ל התעלם מבקשת יוניפי"ל לדחות את ביצוע החישוף.

כל זה מטיל ספק רציני על גרסת צה"ל לגבי "מארב צלפים".

(יוסי גורביץ)

למה צה"ל יפסיד גם במלחמה הבאה

בסוף השבוע, רוו העיתונים דיווחים על הצבא החדש שמחשל לנו גבי אשכנזי. שטיק יחסי הציבור החדש של צה"ל הוא תרגיל חטיבת שריון שבוצע ברמת הגולן – הראשון, כך מספרים לנו, מאז 1999. סוף סוף, טפחו קצינים לעצמם על השכם, צה"ל חוזר לעצמו.

 

אלא שלמרבה הצער, התרגיל מוכיח בדיוק את ההיפך: שצה"ל לא שכח שום דבר ולא למד שום דבר. הרומנטיזציה של מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים הפכה לפטישיזציה: אז ניהלנו הסתערויות טנקים גדולות וזה הצליח, אז כנראה שמה שאנחנו צריכים הוא לחזור לאותם תמרונים ישנים. הבהמה הירוקה מפגינה, כרגיל, אפס חשיבה. לזה התרגלנו. השאלה היא למה אף אחד אחר לא אומר משהו.

 

בשנות העשרים זכה קפטן באזיל ליטל-הארט לכבוד מפוקפק משהו: הצבא שלו, הצבא הבריטי, דחה בבוז את פרסומיו על עליונות השריון וחשיבותו בשדה הקרב, ודווקא צבא האויב – הוורמאכט – קרא בשקיקה, למד ויישם. בשנות התשעים עדיין התגאו בצה"ל בקריאת לידל-הארט, מבלי להפנים את חשיבותו: לידל-הארט היה קצין זוטר שידע לחשוב, ושהעז לומר לממונים עליו את האמת. זה לא מקרה, אגב, שהוא נשאר קפטן, בעוד שמחקהו העיקרי בגרמניה, פרנץ גודריאן, שגם הוא היה קפטן בתחילת שנות העשרים, טיפס במהירות לדרגת גנרל.

 

לצה"ל אין לידל-הארטים, ולא במקרה. במשך דורות התרגל צה"ל לגייס קצינים לתקופה של שנת קבע אחת. קצונה הפכה לסמל סטטוס, לשיטה להעברת הזמן המבוזבז בשירות בנוחות, ולאמצעי למימון טיול לאחר השחרור או לימודים. זו השיטה שבה מגייסים האמריקנים והבריטים את החוגרים שלהם. מעטים מאד קציני צה"ל שתכננו מראש קריירה צבאית: רבים מהם נשארים, שנה אחר שנה, עד שהם תופסים שמאוחר מדי לצאת לשוק העבודה. רובם מתהדרים בתארים אקדמיים; רובנו יודעים מה ערכו של התואר הצה"לי מן השורה. רוב התארים הללו אינם באסטרטגיה, טקטיקה, או לוגיסטיקה, וכל קיומם הוא צ'ופר שנועד לקדם את מחזיקיהם בקריירה השניה שלהם, ואין להם דבר עם החיילות כמקצוע.

 

לו היה לידל-הארט ישראלי, הוא כנראה לא היה מגיע אפילו לדרגת סרן, והיה נמלט אל תחום ההייטק, כי בבהמה הירוקה לא היה לו שומע. לוחמת שריון היתה עסק מפוקפק מאד כבר ב-1973, שם שמעו החיילים הישראלים לראשונה על הסאגרים. היא הפכה לבעיה של ממש במלחמת לבנון הראשונה, שם יצרו הטנקים – ושיירות האספקה שלהם – פקק תנועה אדיר שגרם לשלוש אוגדות להסתרבל זו בזו. מעבר לבעיה האסטרטגית הזו, התבררה באופן מכאיב חולשתם הטקטית של הטנקים: "ילדי האר.פי.ג'י" לא היו רק בעיה מוסרית אלא גם בעיה צבאית, והתבוסה הקשה של צה"ל באותה מלחמה – סולטן יעקב – ראתה גדוד שריון נמעך בידי יחידות קומנדו סוריות חמושים בטילי נ"ט. צהל איבד כ-20 הרוגים ועשרות כלי רכב משוריינים.

 

טנק, בפשטות, הוא כלי כבד מדי למלחמה מודרנית. טנקי המרכבה של צה"ל שוקלים יותר מ-60 טונות. כלים כאלה לא מתמרנים היטב, ודאי לא בשטח בנוי; הם גם לא יעילים, בלשון המעטה, בלוחמה זעירה –  ויש יותר מיסוד סביר להניח שרוב מוחלט של פעילות צה"ל בעשורים הקרובים תהיה לוחמה זעירה, חלקה הניכר בשטח בנוי.

 

הפנטזיה של הסתערות טנקים נוסח גורודיש לא תתממש. אפילו אם יטפישו הסורים עד כדי כך שיוציאו את הטנקים שלהם מהמחפורות ויובילו אותם לדהרת וולקירות לעבר הגולן, מי שישמיד אותם יהיה חיל האוויר, הרבה לפני שהטנקים יספיקו להגיע. כפי שהראו האמריקנים במלחמת המפרץ של 1991, לטנקים אין שום סיכוי מול מסוקים. ולא בטוח שצריך מסוק: רוב הגיחות של חיל האוויר במלחמה האחרונה בוצעו על ידי כלים לא מאוישים, וכמה מהם – המל"טים – מסוגלים לשאת ולהפעיל טילים נגד טנקים. ישנן שמועות שחלק ניכר מהחיסולים שמבצע צה"ל בגדה וברצועה מתבצעים לא ממסוקים אלא ממל"טים.

 

לא; קשה להניח שהסורים יהיו שוטים עד כדי כך. אם יתקפו את ישראל, הם יעשו זאת בשילוב של חי"ר קל וחמוש בטילי נ"ט, ומטח כבד של טילי קרקע-קרקע – אותו שילוב מנצח של החיזבאללה מ-2006. במהלך אותה מלחמה, נתקעה פלוגת שריון אחת בדרך לסלוקי מול "כפר גדול", שממנה סברו לוחמיה שיורים עליהם. רק לאחר שהושמדו או הוצאו מכלל פעולה כל הטנקים של הפלוגה, התברר שירו עליהם בכלל מאחור, מגבעה מיוערת.

 

שום איום שריוני אחר אינו קיים בזירה: אם המצרים ינסו לחצות את מצרים בשריון, תמונות 1967 ישובו על עצמן. ירדן היא מדינה ידידותית. כדי שהשריון האיראני יצטרך להגיע לישראל, הוא יצטרך לעבור דרך עיראק וירדן – לא מעשי ולא רציני. 

 

אז למה צה"ל ממשיך להשקיע כל כך הרבה בטנקים? גם בגלל השענות על העבר, אבל גם בגלל שטנקים הם ממוגנים יותר, וצה"ל עדיין אחוז פחד משתק מאבידות. המדליות שחולקו ביד נדיבה באופן חסר תקדים לאחר מלחמת 2006, הוענקו כמעט כולן עבור חילוץ פצועים. המנעות מאבידות – שמשמעה, כמובן, אבידות אזרחיות – הפכה לחלק העיקרי של המשימה. אם יש פצועים – הכוח עוצר ומתחיל לפנות אותם לאחור. ובינתיים, אנשי הגרילה שמולו חומקים.

 

סוג הפעולה הזה הוא זה שישראל צפויה, על פי כל תרחיש סביר, לעמוד מולו בעשורים הקרובים. בהתחשב בתמונת המצב הזו, כל שקל שמושקע בטנקים הוא בזבוז, ורצוי היה לפרק את רוב חטיבות השריון ולמכור את רוב הטנקים. מה שצה"ל צריך הוא כוחות קטנים, זריזים, המשלבים הרבה חי"ר נייד ומעט שריון או נגמ"שים נושאי טילים. המבנים הטקטיים הנוכחיים – פלוגה, גדוד – גדולים מדי ומסורבלים מדי למשימות הנדרשות. במלחמה האחרונה, נזכיר שוב, לא נתקל צה"ל אפילו בכוח השווה למחלקה. כוחות גדולים מדי מהווים מטרה מפתה.

 

כל זמן שצה"ל ימשיך להתכונן מחדש לקרב קורסק, וכל זמן שהוא לא יהיה מסוגל לומר לקציניו שבמלחמה יש אבידות, שהחובשים מטפלים בפצועים ושהשאר מסתערים קדימה, הוא יפסיד גם במלחמה הבאה. וגם בה, האשם לא יהיה בדרג המדיני, אלא בו עצמו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

שקט, יורים

החיזבאללה קיפל אמש את ממשלת לבנון. מה קיפל? עשה ממנה אוריגמי. הוא הציב דרישות, הממשלה סירבה להיענות להן. הוא השתלט, כמעט בלי קרב, על השכונות הסוניות בביירות, והצבא נכנע מיד לדרישותיו. כבר היתה עדיפה כניעה מראש מאשר לצאת למבחן הכוח, ולהכשל בו.

קואליציית ה-14 במארס נחשפה אתמול במלוא חולשתה. הדרוזים נסוגים למעוזים שלהם – ואללה ירחמו אם החיזבאללה ינסה לטפס להרי השוף – והשיעים נעים כמעט כאיש אחד לצד חיזבאללה. הנוצרים מגינים על השכונות שלהם, הסונים חסרי יכולת.

ובישראל? כמעט כלום. דום שתיקה. הכותרות הערב, אחרי חידוש הקרבות בהרי השוף, כמעט ולא דנו בלבנון. Ynetייצוגי לעניין זה: הרביעיה שלו, בערב המוקדם, כללה האשמות כנגד ממשלתנו מצד ראש מועצה תחת אש קסאמים, נשיאנו היקר פלט את סוג הקשקשת שהתרגלנו לקבל ממנו ("אנו נגיע לעתיד בלי איומים"), דיווח על משחק כדורגל בבריטניה (!), וסקירה של משחק מחשב (!!) שיצא בשבוע שעבר. לזכותו ייאמר שהוא דיווח, מוקדם יותר, על דבר שטות נמהר של השר-לענייני-מה-בעצם, חיימון "מעשה מגונה בכפיה" רמון, על פיה "לבנון היא חיזבאללה – אין שם ממשלה יותר". אם יתברר שלפני ישיבת הממשלה הוא שוב כפה את עצמו על קצינה, יש סיבה להתחיל להכין את המקלטים.

נרג מביא את טלנסקי, שאומר את הצפוי ("כשהעברתי סכומי עתק במעטפות לפוליטיקאי בכיר, לא העלתי על דעתי שיתכן שיש משהו לא תקין בכך", או משהו כזה), שר בטחוננו האמיץ מאיים על "אויבים" (כך!), המלצה להמשיך ולערער את המצב העדין בהר הבית, וקשקשת של הרב אבינר.

"הארץ", היותר רציני מבין השלושה, הביא את טלנסקי (ראו לעיל), דיווח מעמיק ביחס על הקורה בלבנון, את האיומים מפי ברק (שהודיע שהוא צופה בו זמנית לדרום ולצפון), ואת המשחק הבריטי ההוא. השכנה הצפונית שלנו נגררת למלחמת אזרחים, כשהכסף הוא על הזרוע האיראנית במדינה, וזה מה שכלי התקשורת שלנו עוסקים בו. בפעם הבאה שידברו פה על "אחריות התקשורת", שידברו על זה, על ההפקרות הזו, ולא על הבולשיט של "דיווח ממקום נפילת הטילים".

ידיעה מנחמת אחת: האצטגנין הלאומי, עמוס ידלין, ניסה לשכנע את הממשלה שהשתלטות חיזבאללה על לבנון חושפת דווקא את חולשתו. הפעם, דווח, השרים לא קנו את ההפוך על הפוך הזה. אולי למדנו משהו. אולי הפעם האיומים של שר הבטחון, הלהג האופטימיסטי של הגנרלים, והמיליטריזם ("לשטח את הכפרים!") של האיש עם הלשון המשתרבבת לא יעבדו. אולי הפעם לא נצא לעוד תבוסה ידועה מראש, למרות שהבהמה הירוקה כל כך רוצה עוד סיבוב.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מילה טובה על דן חלוץ, משפט הראווה של ממשל בוש, אור נדיר במערכת המשפט הצבאית, תהיה נשמתם צרורה: ארבע הערות על המצב

כשמגיע, מגיע: שנה לאחר התפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל, פורסם היום במוסף לשבת של "ידיעות" ראיון ראשון נרחב איתו. המראיינת, סימה קדמון, היא גם זו שלה העניק חלוץ ראיון לאחר פרסום פרשת מכירת המניות.

קוראי הבלוג הזה יודעים שאין בי הרבה אהדה כלפי פושע המלחמה הזה, אבל הוא ראוי לשבח על כך שהוא מתייצב כנגד אגדת הסכין בגב. לממשלה אין לו טענות: אפילו על ההחלטה להמנע מהפצצת תשתיות – שהוא עדיין משוכנע שהיתה עוזרת – הוא אומר ש"הממשלה, בזכות השמורה לה, לא קיבלה את המלצתי, מסיבות שכולן לגיטימיות". הוא מחמיא להחלטה של עמיר פרץ לתקוף את הרקטות ארוכות הטווח של החיזבאללה, וסבור שבהחלט יש מקום לשר בטחון מרקע אזרחי. הוא אומר במפורש שהכשלון במלחמה הוא זה של הצבא שעליו פיקד, ושהרגע הקשה ביותר שלו "היה כשהבנתי שאנחנו לא מספקים את הסחורה".

את המילים הקשות הוא מפנה אל קודמו בתפקיד, בוגי יעלון, שיצר את הספין על פיו ימי הקרב האחרונים היו "ספין מושחת", שאומץ על ידי המתלהמים. בחמיצות-מה הוא מציין שבוגי, שהרבה ללהג על "פורום החווה" והתערבותו בענייני צה"ל, מונה בעצמו על ידי אותו פורום.

לתומר בוהדנות, ולציבור מסומם-המיליטריזם הישראלי, זה כנראה לא יספיק. כנראה ששום דבר לא יספיק.

משפט ראווה: ממשל בוש הודיע לאחרונה שיעמיד לדין שישה מן המוחזקים בגוואנטנמו בחשד שהיו מעורבים בתכנון פיגועי ה-11 בספטמבר, וידרוש להוציא אותם להורג. לפחות כנגד אחד מן השישה – חאלד שייח' מוחמד – נראה שיש ראיות מוצקות.

אבל המשפט הזה יהיה בומרנג, במיוחד אם אכן יהיו הוצאות להורג. מוחמד מוחזק על ידי האמריקנים מזה כשש שנים. במקרה שלו, הסי.איי.איי. הודה כי הוא עונה – בדימוי הטבעה – ויש יסוד סביר להניח שגם האחרים עונו. ראיות שהושגו בעינויים לא יתקבלו בדעת הקהל העולמית, ובצדק. אנשים ישאלו, גם כן בצדק, מה פתאום, אחרי שש שנים, הוחלט להעמיד את מוחמד לדין, ומה עבר עליו בשש השנים האלה. אנחנו יודעים שבהפרה נפשעת של כל כלל, חוקי ומוסרי, איימו חוקריו של מוחמד לענות גם את ילדיו. הילדים עצמם נעלמו.

וכך יצליח ממשל בוש להפוך גם את חאלד שייח' מוחמד לקדוש מעונה, אחרי שהצליח כל כך – באמצעות משפט שמבייש את משפטי הראווה של מוסקווה, והוצאה להורג עלובה במיוחד – להציג אפילו את סדאם חוסיין כדמות הראויה להזדהות.

די כבר, שתגמר הנשיאות האומללה ביותר בתולדות ארצות הברית.

ומהצד השני… בצעד שנרג מגדיר, לחרפתנו בצדק, כ"נדיר ויוצא דופן", הורה השופט הצבאי אריה אבריאל להפסיק את עינוייו של עציר פלסטיני, עומר דאוד. לטענת דאוד, החשוד במעורבות בפעילות צבאית, הוא הוחזק אזוק במשך 23 שעות ביממה, ונמנעה ממנו שינה.

העינוי הזה, אחד היעילים הידועים לאדם, כונה על ידי האינקוויזיציה tormentum insomniae, וחוקריה שיבחו את שיעור ההצלחה שלו. באנגליה, שבה היו העינויים בחקירה אסורים על פי חוק, השתמש ה-Witchfinder General מטעם עצמו, מת'יו הופקינס, בעינוי זה כדי להשיג הודאות ולתלות 19 "מכשפות".

אבריאל קיבל את טענותיו של דאוד, והורה להפסיק את חקירתו למשך 24 שעות. גם זה היה קצת יותר מדי למדינה, שמיהרה לערער על ההחלטה. הטוקבקים, כמובן, נכנסו להתקף; אחד מהם רוצה לראות את בנו של השופט הרוג בפיגוע, והתגובה הזו אושרה. תמונה מן הציבוריות הישראליות, 2008.

אחרי מות: כבר בימים הראשונים של מלחמת לבנון העריך צה"ל כי שני החיילים החטופים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נהרגו במהלך נסיון החטיפה שלהם; אולמרט למד על כך רק כמה ימים לאחר מכן. השניים ישבו ברכב שנפגע ישירות מרקטת אר.פי.ג'י, וחוקרי צה"ל מצאו בזירת החטיפה כמות גדולה של דם, ממנה ניתן היה להסיק כי במקרה הטוב השניים פצועים קשה.

כמו במקרה 'חטיפת' שלושת החיילים ב-2000, החיזבאללה נמנע עד כה מלהעביר כל סימן חיים מן השניים. כמו אז, הסיבה לכך היא ככל הנראה שהשניים אינם בחיים. שוביו של גלעד שליט, כידוע, כבר סיפקו כמה הוכחות לכך שהוא בחיים.

לחיזבאללה עבר עשיר בחטיפת בני ערובה. קמב"ץ הארגון שחוסל השבוע, עימאד מורנייה, התמחה בשנות השמונים בחטיפת מערביים תמימים שניסו לסייע ללבנונים. החיזבאללה הקפיד אז להנפיק קלטות שבהם נראים החטופים, הוכחה שלדרישות הכופר שלו – בעיקר נשק וחלקי חילוף עבור איראן, שהיתה שקועה אז בביצת המלחמה העיראקית – יש בסיס. זה לא מסובך ודי זול: מרתף, מצלמת וידאו ניידת, חטוף, מעטפה לאי.פי. או רויטרס. במקרה של רגב וגולדווסר, החיזבאללה נמנע מכך; הוא כנראה יודע למה. לאחרונה התרבו סימנים שראש הממשלה אולמרט, שיצא למלחמה למען החזרתם של השניים כשידע שאין לכך כל סיכוי – "יש דברים שצריך לומר", אמר על כך לוועדת וינוגרד – מתחיל להבין מה קרה, ומתנהג בהתאם.

חלק ניכר מהאשמה נטוע בנו, שהסכמנו לעסקה המשפילה וכנראה המושחתת שרקח שרון, במסגרתה שילמנו במאות שבויים חיים תמורת שלושה ארונות מתים ופושע חי אחד. לימדנו את החיזבאללה שנשלם מחיר מלא עבור גוויות; הסרנו את הצורך שלו לשמור על בני הערובה בחיים. בעסקה השפלה ההיא, התרנו גם את דמם של גולדווסר ורגב. לא עוד.

שלום לעפרם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ירידה מהירה לתהומות הנשיה, כשהחיזבאללה צודק, התנגשות לאומנית במכללת ספיר, וריטואל ההתאבדות הפלסטיני: ארבע הערות על המצב

פג תוקף: האמירה האומללה של פרופ' יחזקאל דרור, על פיה 'אם אנחנו חושבים שראש הממשלה יקדם את תהליך השלום, זה שיקול מכובד מאד… לא נכון להסתכל רק על צד אחד', קברה סופית את דו"ח וינוגרד בטרם מלא לו שבוע.

כי כל ההתפתלויות וכל ההצטדקויות לא יעזרו. חודשים סיפרו לנו איך הוועדה מתייסרת על כל משפט, איך סעיף אחד גרר דיון של כמה שעות, ועכשיו מתברר לנו שאחד מהחמישה – לפחות – הגיע עם דעות מוקדמות ברורות מאד ("מה אתה מעדיף? ממשלה של אולמרט וברק, או בחירות חדשות שבהן יעלה נתניהו?") לדיונים.

לוועדה היו בעיות אמינות מלכתחילה, משום שאולמרט התעקש שלא ללכת על ועדת חקירה, והוא זה שמינה את חבריה. הצבא, מתוך נסיון לכסות את ערוות בכיריו, מוטט חלק ניכר מאמינותה כשאילץ אותה להמנע מהדחות. ועכשיו זה.

קשה לחשוב על מהלומה כבדה יותר לאמינות המשטר בישראל, במיוחד עכשיו. ועדת וינוגרד עוד עשויה להכנס להיסטוריה כמקבילה הישראלית של ועדת וורן, שחקרה את רצח קנדי ושהדו"ח הצמחוני שלה התקבל בחוסר אמון רחב.

כשהם צודקים, הם צודקים: שלושה שבויים, אנשי חיזבאללה, שנשבו במלחמה האחרונה, הודיעו כי לא ישתתפו במשפט הראווה שישראל מארגנת להם. בין ההאשמות "המופרכות עד גיחוך" שהועלו נגדם אפשר למצוא השתתפות באימונים צבאיים ללא אישור ממשלת ישראל, ונשיאת נשק ללא אישור משרד הפנים. כל זה, כזכור, בשטח לבנון – שהריבונות הישראלית עליו, איך לומר, מפוקפקת משהו.

יש משהו נלעג באובססיה הישראלית להעמדתם לדין של לוחמים מהצד השני. אם ביצעו פשעי מלחמה – ירי לעבר אזרחים, למשל – יש להעמיד אותם לדין על הפשעים הללו. ירי לעבר חיילי צה"ל איננו פשע, הוא מלחמה. אפילו מבחינה תעמולתית גרידא, ראוי היה להעניק לאנשי החיזבאללה וללוחמים פלסטינים (להבדיל מפושעי מלחמה פלסטינים, שיש להעניש כנדרש) מעמד של שבויי מלחמה, עם ביקורים של הצלב האדום וכל הנדרש; זה היה מדגיש את ההבדל בין ישראל ובין הברברים שבהם היא נלחמת.

במכתבם של אנשי החיזבאללה נאמר לסיום ש"הצגת לוחמי חיזבאללה כעבריינים ולא כלוחמים מבזה גם את לוחמי צה"ל שלחמו נגדם. האם חיילי צה"ל חירפו נפשם בפעולת שיטור מול עבריינים, או שהשתתפו בלחימה מול אויב של ממש?". צודקים בכל מילה.

התנגשות לאומנית: שום דבר טוב לא יצא מהבלגאן במכללת ספיר, שפרץ לאחר שמרצה ערבי-ישראלי, נזאר חסן, דרש מחייל מילואים שהגיע לשיעור במדים לחזור לכיתה ללא מדים.

חסן הפך את הכיתה שלו לקהל שבוי לדעותיו הפוליטיות, וביזה אדם שבסך הכל מילא את חובתו על פי חוק, ביצע שירות ציבורי וחשב לתומו שמותר לו למרות זאת לקבל שירות שעליו שילם. ראוי היה שהמכללה תשעה את חסן או תפטר אותו.

אבל ההחלטה של הנשיא, פרופ' צחור, היתה לקויה לא פחות: הוא דרש מחסן "לכבד את מדי צה"ל", והוסיף שלא יקבל "התנצלות שאיננה מתייחס לכיבוד מדי צה"ל". עם כל הכבוד, ויש פחות מיום ליום, אף אחד לא חייב לסגוד למדי צה"ל. זכותו של חסן להפגין מול הקריה, לשרוף את דגלי צה"ל, לראות במפקדיו פושעי מלחמה ולדרוש את העמדתם בבית דין בינלאומי, אם חפץ בכך; הוא חייב בכבודו של הסטודנט שלו, לא בכבודו של צה"ל.

במקביל, הגיע הזמן להפסיק עם הקשקשת הרואה בחיילים המגיעים במדים ללימודים "מיליטריזם". יש בארץ צבא. הוא מגייס בכפיה מאות אלפי אנשים, ולאנשים האלה יש זכות להשכלה. לחיילים אין שום סמכות כפיה בתחומי האוניברסיטה, וכל השטות הזו היא העתקה עמומה וחסרת הבנה מהאוניברסיטאות האמריקניות במהלך מלחמת ויאטנם. וגם שם העסק היה די מטומטם. די.

ריטואל קבוע: המשקיף על המתרחש באזורנו האומלל יבחין בוודאי בתסמונת העקרב של הפלסטינים. באמנות יוצאת דופן, תוך סיוע מהאגפים הרב-תרבותיים של התקשורת העולמית, הם מצליחים להציג את עצמם שוב ושוב כקורבן – ואז, חמש דקות אחרי ההפקה סוחטת הדמעות, מפוצצים את הכל.

הם הצליחו בזה באופן יפהפה ברצועת עזה, כשייבבו על מצור, יצרו יופי של הצגה של "התקוממות עממית" – נשים וילדים תחילה, כמקובל – ופרצו את הגבול. העולם העדיף למחוא כפיים להפקה המשומנת – ולהתעלם מתופעות מציקות כמו ירי על חיילים מצרים, התעמתות חמושה עם אזרחים מצרים, ושאר מעשי תוקפנות יומיומיים. הצד המשעשע של כל העניין, כמובן, הגיע כשהפלסטינים שילמו למצרים בכסף ישראלי מזויף – וקיבלו בתמורה מזון שפג תוקפו.

ואז, ימים ספורים אחרי הנצחון התקשורתי הסוחף בעזה, המצלמות הופנו אליה שוב – הפעם כדי לתעד את חלוקת הפרחים והממתקים, חגיגה לרגל הצלחתן של צמד חיות אדם לבצע פשע מלחמה כנגד אזרחים לא מוגנים. והתקשורת העולמית התחילה להזכר בממתקים פלסטינים קודמים, אלו שחולקו ב-11 בספטמבר 2001.

ההצלחה בדימונה היתה כל כך גדולה, שאפילו שמעון פרס נאלץ לומר ש"החמאס הופך את החלום של מדינה פלסטינית אחודה [כך – יצ"ג] לבלתי אפשרי". לכו בכוחכם זה, חברים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הספינר המושחת, שקיעתו של ברק, ימי חסד לפרץ, ולמה אולמרט צריך ללכת: ארבע הערות קצרות על ספיחי וינוגרד

על ראש הפשלונר בוער הכובע: הזכרון הציבורי קצר פה, אז רצוי להזכיר: הרעיון שאולמרט יצא למבצע של הרגע האחרון והרג 33 חיילים למען מטרה פוליטית, הוא של בוגי "משה" יעלון, שכינה את ימי המלחמה האחרונים "ספין מושחת".

אם לא שמעתם מבוגי מאז יום רביעי, זה לא במקרה. ועדת וינוגרד ריסקה את התיאוריה הזו. מעולם לא היו לה רגליים: הצעת התקיפה נדחפה בעוצמה על ידי הצבא – דן חלוץ אף הודיע לממשלה בפסקנות ש"אין הצעה אחרת", כשמופז ניסה להעלות הצעה כזו בדיוק – ואולמרט היה זה שהיסס.

האם היה כאן ספין? כן, כנראה. אבל הוא היה מצד הצבא. חלוץ דרש מבצע אחרון של תשעים שעות; אחרי יומיים, הוא הסתפק בשישים; והוא הורה לעצור את ההתקדמות אחרי 24 שעות בלבד. למה הוא עצר, כשהוא טען שוב ושוב ש"אי אפשר לעצור"? 33 ההרוגים. הנסיון הנואש שלו לארגן 'תמונת נצחון' היה אמור להוציא את שמו של צה"ל – ואת שמו שלו – מן הביצה שבה שקע.

זה לא עבד. אבל בוגי הוא האחרון שרשאי לפתוח את הלוע. הוא היה הרמטכ"ל שקדם לחלוץ, והוא היה סגן הרמטכ"ל המשפיע ביותר בעשרים השנה האחרונות – מאז אהוד ברק. הוא פיקח על הפיכתו של צה"ל לכוח בט"ש, הגה את תפיסת "הקטיושות יחלידו" שרווחה בשש השנים שבהן צה"ל לא היה בלבנון, ופיקד על צבא שיותר ויותר ויתר על עמידה במשימות למען המנעות מנפגעים. מאז שניסה לסחוט את אריאל שרון כדי לקבל שנה רביעית בתפקיד ונכשל, הוא משפריץ ארס לעבר מחליפיו והמערכת הפוליטית. אם יש כאן ספינר, הריהו הצדקן הידוע מגרופית.

שמחה קטנה לאיד: הסקר של 'ידיעות אחרונות' הראה הבוקר, לראשונה מאז חזרתו של ברק לפוליטיקה, שאולמרט עקף את ברק בסקרים. אמנם, עם 18% קצת קשה ללכת למכולת – במיוחד כשנתניהו מסתובב עם 30% – אבל זה לוקח 14%.

הלקח כאן פשוט למדי: כדאי לפוליטיקאים לומר מה הם חושבים. ברק הבטיח נחרצות – למרות השקרים של האתרוגן יאיר לפיד – לפרוש מהממשלה. מאז ההבטחה ההיא, הוא עושה כל תרגיל אפשרי כדי לא לעמוד במילתו. ברק מעולם לא הצטיין בעמידה במילתו, כפי שיודע כל מי שזוכר איך בסוף שבוע אחד הכריז ברק על "מהפכה חילונית" ביום שישי, שהפכה ל"מהפכה אזרחית" במוצ"ש והתאדתה לחלוטין ביום ראשון.

אני לא מחבב את אולמרט ואני מאמין שהוא צריך ללכת הביתה – ועל כך, למטה – אבל מאז שחל אצלו המהפך המחשבתי, הוא לא מהסס לומר את דעתו. הוא תקף בחריפות את המתנחבלים, הוא שימש כלב התקיפה של שרון לאורך כל ההתנתקות, והוא הודיע – בניגוד לעצת הספינרים שלו – על תכנית ההתכנסות במהלך הבחירות.

שניהם היו מוקד כשלונות. של ברק היו גדולים משמעותית יותר.

קצת חסד: דו"ח וינוגרד עשה חסד עם האדם המושמץ ביותר במלחמה, עמיר פרץ. הוא לא גאון צבאי גדול, וקבלת תיק הבטחון היתה עדיין שגיאה מצידו, אבל אין ספק שהוא היה שר בטחון יותר טוב מבוגי, למשל.

הוא התעקש – בניגוד לדעתו של חלוץ – לפתוח את המלחמה בהשמדת הטילים לטווח בינוני וארוך של החיזבאללה. זו היתה ההצלחה העיקרית במלחמה, והיא נבעה מתפיסתו של פרץ שהאזרחים לא צריכים להיות השכפ"ץ של צה"ל.

מאותה סיבה הוא הורה לעלוב יצחק גרשון לשלוח את כוחות פיקוד העורף לסייע לישובים המופגזים. גרשון, שהקטין ראש במידה שבמדינה נורמלית היתה מעמידה אותו מול כיתת יורים, לא ביצע את הפקודה.

הטעות שלו, כמו זו של אולמרט, היתה להאמין למה שהקצינים הבכירים אמרו להם. לשרון זה לא היה קורה; הוא היה מורגל בשקריה של הבהמה – והיה השקרן המוצלח יותר.

ובכל זאת, הביתה: אז אולמרט הוא לא ערפד ששותה דם חיילים כדי לעלות כמה נקודות בסקרים – למעשה, הוא צריך להודות לבוגי על הספין האידיוטי הזה, שהסיט את האש מהבעיות האמיתיות שלו – אבל הוא עדיין צריך להתפטר.

ועדת וינוגרד ציינה, והלשכה של אולמרט אוהבת לשכוח, שדו"ח הביניים שלה הוא חלק מהדו"ח הסופי. ודו"ח הביניים היה קטלני. אולמרט יצא למלחמה בלי לבדוק את מצב הצבא, בלי לבדוק אופציות אחרות, בלי לנסות דיפלומטיה.

אמנם, חלוץ תקע לו – ולנו – סכין בגב. אמנם, הבהמה הירוקה איבדה את כל הבלמים אחרי שדפקו אותה פעם שניה בשלושה שבועות. אבל מלחמה איננה דבר שיוצאים אליו בקלות ראש. מעבר לכך, מי שלא הצליח להשתלט על הבהמה כשהיא חוטפת את הג'ננה, לא בטוח שיצליח לעשות זאת בפעם הבאה כשהיא תכנס להתקף. יתר על כן, היה ויעלה צורך ממשי לצאת למלחמה – עזה נראית כמו המטרה הברורה כאן – אסור שיעמוד בראש הממשלה אדם שאיננו נהנה מאמון הציבור, ושכבר כשל במלחמה אחת. ומעבר לכל: ראש ממשלה שנוא, שאיננו מתפטר ומנצל תכסיסים פוליטיים ואת חולשתם של פוליטיקאים אחרים כדי לשרוד, שוחק את האמון במערכת הפוליטית כולה.

ועם כל הכבוד, ישראל חשובה יותר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

תוקעים לעצמנו סכין בגב

הסיוט הלאומי הארוך שלנו הסתיים: שנה וחצי כמעט לאחר אירועי המלחמה בלבנון, ועדת וינוגרד הגישה את הדו"ח שלה. הוא מתון, שקול, וחוששני שהוא ייקבר קבורת חמור.

הסיבה לכך היא פשוטה: הוועדה לא סיפקה את מה שההמון הזועם – וזעמו היה מוצדק – רצה ממנה: את ראשו של אולמרט. הוועדה קבעה שהדרג המדיני נושא באחריות חלקית – וגם היא בגלל שהאמין לפנטזיות של צה"ל.

את עיקרה של האחריות משליכה הוועדה, בצדק מוחלט, לפתחה של הבהמה הירוקה: בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל, נקבע במפורש ש"ארגון כמו צבאי עמד במשך שבועות מול הצבא החזק במזרח התיכון, ירי הרקטות נמשך במהלך כל המלחמה. צה"ל לא סיפק לו מענה אפקטיבי. רקם החיים שובש, ותושבים עזבו בתיהם וישבו במקלטים. לאחר תקופה של פעולות מוגבלות וסמוך להחלטה על הפסקת האש, ישראל יצאה למבצע רחב שלא עמד בציפיות ולא סיפק את התוצאות שציפו ממנו". במילים הברורות ביותר, כותבת הוועדה (עמ' 306 במסמך הדיגיטלי) כי "אנו נאלצים לקבוע כי למרות היבטים רבים של עבודה מקצועית ומסודרת, ולמרות מסירות רבה של המפקדים והלוחמים, לא ביצעו היחידות שלחמו במסגרת הפיקוד [פיקוד צפון – יצ"ג] את עיקר המשימות שהוטלו עליהן" (ההדגשה במקור). די בכך להצדיק את דברי "מקורבי אולמרט" כלפי אספסוף המ"פים.

הוועדה (עמ' 298 במסמך הדיגיטלי) מציינת שהרמטכ"ל לא הפעיל את מוצב הפיקוד העליון – בניגוד לנהליו של הצבא עצמו – והתוצאה היתה דיונים חלקיים בלבד. הרמטכ"ל חלוץ, בשחצנות אופיינית, אמר כי "המצפ"ה הופעל, אם כי דיוני הרמטכ"ל לא נערכו בו". כלומר, הדיונים היו חסרי ערך. המטכ"ל עצמו כונס רק פעם אחת, ב-12 ביולי.

צה"ל, קובעת הוועדה (עמ' 300 במסמך הדיגיטלי) המשיך להתייחס כאילו זו עוד פעולת בט"ש – ואכן, פעולות בט"ש הן כל מה שצה"ל למד לעשות בשנים האחרונות. מכאן ההתקדמות האיטית, מכאן חשיבות פינויים של פצועים על חשבון עמידה במשימה, מכאן הבהלה והפאניקה: החיזבאללה לא התנהג כמו אסופת בני 16 עם קלץ'. כפי שידע כל חייל שנתקע בלבנון ונאלץ לבזוז מזון, המערך הלוגיסטי של צה"ל לא נערך לעימות (עמ' 301).

כלום לא היה די בכך, צה"ל התייחס לאזרחים כאל גורם מפריע, שעיקר תפקידו הוא לספוג מכות במקום הצבא. צה"ל לא גייס מילואים של פיקוד העורף כדי לסייע לאזרחים (וזה, כזכור, היה סירוב פקודה הגובל בבגידה בעת מלחמה של העלוב יצחק גרשון); צה"ל גם נמנע (עמ' 302) "ממתן מענה ראוי לקיצור משך הלחימה".

הפיקוד של כוחותינו המזוינים היה כה רשלן, קובעת הוועדה, עד שפקודות מבצע הכילו פריטים שנפסלו – משום שהם נעשו בשיטת copy-paste (עמ' 304). על חוסר נהירותן של הפקודות, ועל השפה הפרטית של גל הירש (אגב, בספר "אש על כוחותינו" יש גירסה שלישית למשמעות של "השתבללות"), כבר נאמר הכל. הוועדה קובעת בנוסף (עמ' 305) שהמטכ"ל הפיץ כל כך הרבה מלל, ש"לא ברור כי מפקדים בכירים יכלו להספיק לקרוא בכולם תוך כדי לחימה".

הוועדה קובעת (עמ' 313), בלשון עדינה מאד, שאחת הבעיות בממשק בין המטכ"ל ובין קציני פיקוד צפון, נבע מבין השאר מ"פירוש לא נכון של ערך הריעות, שגרם להמנעות ולהיסוס בנקיטת צעדים אישיים קשים, הקשור גם הוא לתחושה כללית של חוסר דחיפות וחוסר חשיבות של לוחות זמנים ושל הישגים מבצעיים". צה"ל לא נערך למערכה קרקעית, ולא הצליח לזהות, עד שלב מאוחר מאד, ש"הבעיה האמיתית שנוצרה היתה תקיפת העורף על ידי הרקטות קצרות הטווח של החיזבאללה" (עמ' 314).

יש עוד הרבה חומר, וזה רק הדו"ח הגלוי לציבור. הבעיה היא שזה לא משנה. הציבור רוצה את ראשו של אולמרט; הוא לא רוצה לשמוע שהבהמה הקדושה שלו נכשלה. הוא לא רצה לשמוע את זה בזמן המלחמה, ובטח לא עכשיו, כשחלף כל כך הרבה זמן. על כן, כבר החלו המתלהמים, המעמידים את צה"ל מעל למדינה שהוא אמור לשרת, לתקוף את הוועדה. זו ועדה מטעם, הם אומרים, שמקריבה את הדרג הצבאי כדי לכפות על הדרג המדיני. הדו"ח לא יקרא כלל; הוא כל כולו דברי כפירה. ההתפרעות והתפרצויות הרגש של תומר בוהדנה, לא הדברים השקולים של וינוגרד ושני האלופים שבוועדה, הם שיתנו את הטון.

וכך היה מראש. ראוי לציין שצה"ל לא תקף את הוועדה (אם כי נקט בצעדי מנע כלפיה, כגון בג"צים שמנעו את הדחתה של הקצונה הבכירה, שבמדינה מתוקנת היתה מתאבדת או פורשת). לא, ההתקפות באות בעיקר מציבור היהודים הגאים. כבר הורגלנו בכך שהצבא תוקע סכין בגב המדינה, אבל אני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שאני רואה ציבור שתוקע לעצמו סכין בגב רק כדי להגן על צבא שסרח ויצא מכלל שליטה.

כי שקיעתו של דו"ח וינוגרד תביא לתוצאה הברורה: הדרגים שסרחו לא יודחו, הצבא לא יתקן את עצמו – הוא לא מסוגל, הוא רגיל בעיקר לשקר לעצמו – ובפעם הבאה שתוטל על צה"ל משימה סבוכה יותר מציד אדם בקסבה, הוא ייכשל. קצינים צעירים, מורעלים ולהוטים – הדור הבא של התומר בוהדנים – ימצאו את עצמם במבחן שהם לא יוכלו לו, ויראו את אנשיהם מחוסלים, את משימותיהם בלתי מושלמות, את המדינה עליה היו אמורים להגן הופכת לשק החול שלהם.

וכשהם יחזרו מהחזית, הם – והציבור איתם – לא יאשימו את תומר בוהדנה; הם יאשימו את הפוליטיקאי האומלל התורן. ככה זה, כשלצבא ניתנת ממלכה. ככה זה, כשהפוליטיקאים כולם נתפסים מושחתים והקצינים כולם כמלאכי שרת. ככה זה, כשהאידיאל היחיד הוא חיים על החרב, אידיאל שכל הסוטה ממנו מסתכן באובדן אזרחותו.

ככה זה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)