למה צה"ל יפסיד גם במלחמה הבאה
בסוף השבוע, רוו העיתונים דיווחים על הצבא החדש שמחשל לנו גבי אשכנזי. שטיק יחסי הציבור החדש של צה"ל הוא תרגיל חטיבת שריון שבוצע ברמת הגולן – הראשון, כך מספרים לנו, מאז 1999. סוף סוף, טפחו קצינים לעצמם על השכם, צה"ל חוזר לעצמו.
אלא שלמרבה הצער, התרגיל מוכיח בדיוק את ההיפך: שצה"ל לא שכח שום דבר ולא למד שום דבר. הרומנטיזציה של מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים הפכה לפטישיזציה: אז ניהלנו הסתערויות טנקים גדולות וזה הצליח, אז כנראה שמה שאנחנו צריכים הוא לחזור לאותם תמרונים ישנים. הבהמה הירוקה מפגינה, כרגיל, אפס חשיבה. לזה התרגלנו. השאלה היא למה אף אחד אחר לא אומר משהו.
בשנות העשרים זכה קפטן באזיל ליטל-הארט לכבוד מפוקפק משהו: הצבא שלו, הצבא הבריטי, דחה בבוז את פרסומיו על עליונות השריון וחשיבותו בשדה הקרב, ודווקא צבא האויב – הוורמאכט – קרא בשקיקה, למד ויישם. בשנות התשעים עדיין התגאו בצה"ל בקריאת לידל-הארט, מבלי להפנים את חשיבותו: לידל-הארט היה קצין זוטר שידע לחשוב, ושהעז לומר לממונים עליו את האמת. זה לא מקרה, אגב, שהוא נשאר קפטן, בעוד שמחקהו העיקרי בגרמניה, פרנץ גודריאן, שגם הוא היה קפטן בתחילת שנות העשרים, טיפס במהירות לדרגת גנרל.
לצה"ל אין לידל-הארטים, ולא במקרה. במשך דורות התרגל צה"ל לגייס קצינים לתקופה של שנת קבע אחת. קצונה הפכה לסמל סטטוס, לשיטה להעברת הזמן המבוזבז בשירות בנוחות, ולאמצעי למימון טיול לאחר השחרור או לימודים. זו השיטה שבה מגייסים האמריקנים והבריטים את החוגרים שלהם. מעטים מאד קציני צה"ל שתכננו מראש קריירה צבאית: רבים מהם נשארים, שנה אחר שנה, עד שהם תופסים שמאוחר מדי לצאת לשוק העבודה. רובם מתהדרים בתארים אקדמיים; רובנו יודעים מה ערכו של התואר הצה"לי מן השורה. רוב התארים הללו אינם באסטרטגיה, טקטיקה, או לוגיסטיקה, וכל קיומם הוא צ'ופר שנועד לקדם את מחזיקיהם בקריירה השניה שלהם, ואין להם דבר עם החיילות כמקצוע.
לו היה לידל-הארט ישראלי, הוא כנראה לא היה מגיע אפילו לדרגת סרן, והיה נמלט אל תחום ההייטק, כי בבהמה הירוקה לא היה לו שומע. לוחמת שריון היתה עסק מפוקפק מאד כבר ב-1973, שם שמעו החיילים הישראלים לראשונה על הסאגרים. היא הפכה לבעיה של ממש במלחמת לבנון הראשונה, שם יצרו הטנקים – ושיירות האספקה שלהם – פקק תנועה אדיר שגרם לשלוש אוגדות להסתרבל זו בזו. מעבר לבעיה האסטרטגית הזו, התבררה באופן מכאיב חולשתם הטקטית של הטנקים: "ילדי האר.פי.ג'י" לא היו רק בעיה מוסרית אלא גם בעיה צבאית, והתבוסה הקשה של צה"ל באותה מלחמה – סולטן יעקב – ראתה גדוד שריון נמעך בידי יחידות קומנדו סוריות חמושים בטילי נ"ט. צהל איבד כ-20 הרוגים ועשרות כלי רכב משוריינים.
טנק, בפשטות, הוא כלי כבד מדי למלחמה מודרנית. טנקי המרכבה של צה"ל שוקלים יותר מ-60 טונות. כלים כאלה לא מתמרנים היטב, ודאי לא בשטח בנוי; הם גם לא יעילים, בלשון המעטה, בלוחמה זעירה – ויש יותר מיסוד סביר להניח שרוב מוחלט של פעילות צה"ל בעשורים הקרובים תהיה לוחמה זעירה, חלקה הניכר בשטח בנוי.
הפנטזיה של הסתערות טנקים נוסח גורודיש לא תתממש. אפילו אם יטפישו הסורים עד כדי כך שיוציאו את הטנקים שלהם מהמחפורות ויובילו אותם לדהרת וולקירות לעבר הגולן, מי שישמיד אותם יהיה חיל האוויר, הרבה לפני שהטנקים יספיקו להגיע. כפי שהראו האמריקנים במלחמת המפרץ של 1991, לטנקים אין שום סיכוי מול מסוקים. ולא בטוח שצריך מסוק: רוב הגיחות של חיל האוויר במלחמה האחרונה בוצעו על ידי כלים לא מאוישים, וכמה מהם – המל"טים – מסוגלים לשאת ולהפעיל טילים נגד טנקים. ישנן שמועות שחלק ניכר מהחיסולים שמבצע צה"ל בגדה וברצועה מתבצעים לא ממסוקים אלא ממל"טים.
לא; קשה להניח שהסורים יהיו שוטים עד כדי כך. אם יתקפו את ישראל, הם יעשו זאת בשילוב של חי"ר קל וחמוש בטילי נ"ט, ומטח כבד של טילי קרקע-קרקע – אותו שילוב מנצח של החיזבאללה מ-2006. במהלך אותה מלחמה, נתקעה פלוגת שריון אחת בדרך לסלוקי מול "כפר גדול", שממנה סברו לוחמיה שיורים עליהם. רק לאחר שהושמדו או הוצאו מכלל פעולה כל הטנקים של הפלוגה, התברר שירו עליהם בכלל מאחור, מגבעה מיוערת.
שום איום שריוני אחר אינו קיים בזירה: אם המצרים ינסו לחצות את מצרים בשריון, תמונות 1967 ישובו על עצמן. ירדן היא מדינה ידידותית. כדי שהשריון האיראני יצטרך להגיע לישראל, הוא יצטרך לעבור דרך עיראק וירדן – לא מעשי ולא רציני.
אז למה צה"ל ממשיך להשקיע כל כך הרבה בטנקים? גם בגלל השענות על העבר, אבל גם בגלל שטנקים הם ממוגנים יותר, וצה"ל עדיין אחוז פחד משתק מאבידות. המדליות שחולקו ביד נדיבה באופן חסר תקדים לאחר מלחמת 2006, הוענקו כמעט כולן עבור חילוץ פצועים. המנעות מאבידות – שמשמעה, כמובן, אבידות אזרחיות – הפכה לחלק העיקרי של המשימה. אם יש פצועים – הכוח עוצר ומתחיל לפנות אותם לאחור. ובינתיים, אנשי הגרילה שמולו חומקים.
סוג הפעולה הזה הוא זה שישראל צפויה, על פי כל תרחיש סביר, לעמוד מולו בעשורים הקרובים. בהתחשב בתמונת המצב הזו, כל שקל שמושקע בטנקים הוא בזבוז, ורצוי היה לפרק את רוב חטיבות השריון ולמכור את רוב הטנקים. מה שצה"ל צריך הוא כוחות קטנים, זריזים, המשלבים הרבה חי"ר נייד ומעט שריון או נגמ"שים נושאי טילים. המבנים הטקטיים הנוכחיים – פלוגה, גדוד – גדולים מדי ומסורבלים מדי למשימות הנדרשות. במלחמה האחרונה, נזכיר שוב, לא נתקל צה"ל אפילו בכוח השווה למחלקה. כוחות גדולים מדי מהווים מטרה מפתה.
כל זמן שצה"ל ימשיך להתכונן מחדש לקרב קורסק, וכל זמן שהוא לא יהיה מסוגל לומר לקציניו שבמלחמה יש אבידות, שהחובשים מטפלים בפצועים ושהשאר מסתערים קדימה, הוא יפסיד גם במלחמה הבאה. וגם בה, האשם לא יהיה בדרג המדיני, אלא בו עצמו.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
ההפך הוא הנכון
אלו בדיוק הדעות שהחזיק הרמטכל הקודם, היו צעדים לכיוון הזה, והם הוכחו כאיוולת מוחלטת. המחשבה שהבעת כאן גרמה לניוון מערך הרגלים השיריון ולחוסר האימון של הצוותים, וזה הוביל לתוצאות שראינו במלחמה. הצבא עובר עכשיו רגרסיה, כמו אדם שנכווה ברותחין.
האיוולת של הרמטכ"ל הקודם- אם היתה- היתה באמונה שחיל האויר ינצח את המילחמה. לא זה מה שיוסי כתב. אני מסכים שהתרכזות בשיריון היא אותה הדרך-התכוננות למלחמת ששת הימים. הבעיה הקשה של הצבא הוא הכוח הפוליטי העצום שלו והכפפת הניהול המדיני לצרכי ורצונות הצבא. הצבא על כל אנשיו בפוליטיקה לא יתן שיאמרו לו:"נעשה כל מאמץ לא להפעיל אותכם".
אני לא בקיא בתמרונים שעורך צה"ל כך שאינני יכול לדון על הפרטים.אולם לא הייתי מציע לקפוץ למסקנה שתרגול הצבא במתווי לחימה המושתתים על כח קונבציונלי הם טעות.
עם כל הכבוד ללידל-הארט לא הייתי מציע להסתמך עליו כאורים ותומים. ראייתו הייתה שטחית והוא לא בחל בעיוות העובדות ע"מ לטפח את התיאוריות שלו (חלקן בדיעבד). ספרו "הצד השני של הגבעה" הוא דוגמא מצויינת לחוסר יושר אינטלקטואלי. גם ההתלהבות מכישוריהם של גודריאן ורומל צריכה להיות מוגבלת לצד הטקטי, כשקודמו לנהל מערכות הוכיחו שניהם את נחיתותם האינטלקטואלית ואת הבנתם הצבאית השטחית.
אינני זוכר כרגע את המקור אבל הרעיון שהצלחתו של צה"ל במלחמת ששת הימים נבעה מכמה סיבות הכוללות – משמעת טקטית – דהיינו ביצוע מדוייק של מהלכים טקטיים והשפעת החשיבה הרוסית על הדרג הבינוני והגבוה נראית לא הרבה יותר מדוייקת. ההבנה המערכתית הרוסית, כפי שפותחה במלחמת האזרחים ובאה לידי ביטוי במלחמת העולם השניה, הייתה טבועה בחלק גדול מהקצונה (חלקם מהגרים ששירתו בצבא האדום). ללידל הארט הייתה השפעה שולית בלבד על ההצלחה של צה"ל והשפעה כבירה על הדבקות בטנק כחזות הכל.
יוסי אני מציע לך להישאר עם הדת כי בצבא אתה לא מבין שום דבר.
מבין או לא מבין, הוא לפחות נימק את דעתו. אולי תנסה גם אתה את כוחך בנימוקים? זה יעזור לאנשים להתייחס אליך ברצינות. עצה ידידותית.
"יוסי אני מציע לך להישאר עם הדת כי בצבא אתה לא מבין שום דבר." נמק, פרט והרחב. הטענה שלי פשוטה: עידן הטנקים עבר והתרפקות עליו, וכן על מיתוס "בלי נפגעים", תביא לתבוסה. אנא, הפרך אותה.
אם אני לא טועה, התוכנית שהיינו אמורים לבצע בלבנון השנייה הייתה הסתערות טנקים עד לליטני, וטאטוא לאחור.
הרבה אנשים חושבים שזה דווקא היה רעיון טוב, כולל ועדת וינוגרד עד כמה שאני יודע.
רוגל – יוסי אומר בדיוק מה שאתה. הוא לא אומר שלידל הארט אורים ותומים בגלל *הפרטים* של מה שכתב, אלא רק מבחינת זה שהוא העז לחשוב מחוץ לקופסא.
אני, ינקופיל שכמוני, יש לי דוגמא אחרת לאותו עניין בדיוק: קפטן בילי מיצ'ל, שחזה את פרל הרבור – באמצעות נושאות מטוסים – כבר ב-1932.
רחביה,
לידל-הארט חשב מחוץ לקופסא, במידה רבה, בדיעבד. אגב חשיבה מחוץ לקופסא מצריכה לעיתים הרבה מאוד הבנה, שאצל לידל-הארט הייתה שטחית למדי.
ולעניינו – העובדה שצה"ל מקיים אימונים של כוחות שיריון ובמתווה לוחמה בעצימות גבוהה איננה בהכרח קיבעון מחשבתי. כמו שכבר ציינתי בתגובתי למעלה במלחמת ששת הימים הכוחות הטקטיים דבקו בכללים הטקטיים הבסיסיים – כאולו הנלמדים בכל ביה"ס צבאי בעולם, וביצעו אותם היטב.
לידל הארט אומנם התפרסם כהוגה הדינמיות בשדה הקרב, אבל הוא הסתמך בעיקר על דה-גול. דה-גול הוא אבי לוחמת השריון ("צבא העתיד"). הוא היה הראשון שראה את אי האפקטיביות של ארטילריה שטוחת מסלול כנגד טנקים .צ'רצ'יל, למיטב זכרוני, הבטיח צ'ופרים רבים לגנרל הראשון שיחזיר את מקומה של הארטילריה כנגד אוגדה משוריינת. בטובורק הוא אפילו דרש מהחיילים "להתאבד" עם הסוללה שלהם בשביל לפגוע לפחות בטנק או שנים מטווח סביר.
"אינני זוכר כרגע את המקור אבל הרעיון שהצלחתו של צה“ל במלחמת ששת הימים נבעה מכמה סיבות הכוללות – משמעת טקטית – דהיינו ביצוע מדוייק של מהלכים טקטיים והשפעת החשיבה הרוסית על הדרג הבינוני והגבוה נראית לא הרבה יותר מדוייקת. ההבנה המערכתית הרוסית, כפי שפותחה במלחמת האזרחים ובאה לידי ביטוי במלחמת העולם השניה, הייתה טבועה בחלק גדול מהקצונה (חלקם מהגרים ששירתו בצבא האדום)."
הטענה הראשונה נכונה לכל מבצע צבאי גדול בהקפו. סודיות, תיאום, ריכוז והשמדה.
האסטרטגיה הבולשביקית מעולם לא היוותה השראה למדינת ישראל. היא מבוססת על שיטת בצל שיכולה לעבוד רק באדמותיה של חוטבי העצים (וזאת למרות שהסורים בנו עליה לאורך הרהב מאוד זמן).
ובעניין הנ"ט. אני מסכים איתך בכל מילה, אבל לא מדובר במשהו חדש. הויכוח על האם תם עידן השריון ניטש בכל האקדמיות הצבאיות בעולם. כמו שאתה טוען, קרב סולטאן יעקב הייתה הוכחה לכך. הוכחה קרובה יותר היא האיבוד של טנק (וביזבוז של יום שלם בחילוצו) בתחילת המלחמה.
כדי לסייג, אני אומר שנשק נ"ט אפקטיבי התקיים כבר במלחמת העולם השניה. המעבר אינו חד וחלק, והשריון ישמש בצבאות לפחות עוד עשור או שניים.
אנחנו, בגלל שאנו נאבקים במערכים מצומצמים ובזירות קטנות בהרבה ממה שעמים אחרים נאבקים בהם, צריכים להאיץ את המעבר הזה.
במקרה של תקיפה סורית דווקא יש צורך בטנקים.
אכן סביר מאוד שהסורים יתקפו באמצעות כוחות קומנדו, ולא יוציאו טנקים ממחפורות בשלב ראשון. מצד שני, הדוקטרינה הישראלית עדיין גורסת שיש להעביר את הלחימה לשטח האויב כמעט מיד.
מרגע שהעברנו את הלחימה לתוך השטח הסורי, יש צורך בטנקים, וחלק מהשטח גם מתאים מאוד להפעלה שלהם.
אגב, התפיסה לפיה מסוקי קרב לבדם מסוגלים לבצע תקיפות עומק ולהשמיד טנקים הוכחה דווקא כלא נכונה במלחמת המפרץ. בלי דרך כלשהי לנטרל את הנ"מ של היריב, אין למסוקים האלה הרבה סיכוי.
ראה לדוגמה כאן:
http://en.wikipedia.org/wiki/Attack_helicopter#Lessons_learned_about_limitations_of_independent_attack_helicopters
סוריה קטנה מעיראק, ובסה"כ השקיעה מאוד בחיל ההגנ"ש שלה.
בהחלט לא מסכים עם הקביעה שלך לגבי מותו של הטנק.
בדיוק כמו שחשבו בסיום מלחמת יום הכיפורים על מותו של המטוס וכי הטיל כופף את כנף המטוס כפי שאמר נשיאנו לשעבר הרי הטנק עוד לא נפח את נשמתו בשדה הקרב המודרני, אלא הוא פשוט צריך למצוא דרכים להגן על עצמו ולדאוג שיפעילו אותו בשדה הקרב המתאים.
אין ספק שלהפעיל חטיבות שריון כנגד כוחות גרילה מצויידים בטילי נ"ט וממוגנים בסביבה טבעית שעוזרת להסוואה שלהם הינה שטות מוחלטת. וגם הדיעה כי יש להפעיל נדגם כוחות חיר שיודעים להתמודד עם האיום שהחיזבאללה הציב ומן הסתם החמאס בעזה יציד לנו- נכונה ביותר.
אך עדייו בשרה הקרב המודרני בו צבאות סדירים נלחמים בהיקפים ניכרים יש ץפקיד נכבד מאוד לטנק בכיבוש שטח ואחזקתו.
גם הסיבה לחוסר הרצון של הסורים להוצאת הטנקים שלהם היא יכולתו הגבוהה של צה"ל בלוחמת שריון ולמרות הבזיון הקשה ב73 הטנקיסטים בגולן ובסיני הוכיחו את יכולתם ושברו את צבאות האויב בלוחמת שריון.
אין חיל בעולם שלא יתבסס על מתקפת טנקים. הפלישה המוצלחת לעירק (הכוונה רק לפלישה ולא להתבוססות בבוץ העירקי לאחר מכן) היא תוצאה של הפעלה מוצלחת מאוד של כוחות השריון האמריקנים.
קדמה לה גם כתישה אווירית מסיבית, שנועדה, בין השאר, גם להחליש את התנגדות השיריון העירקי.
אותה אסטרטגיה כנראה הנחתה גם את קברניטי מלחמת לבנון השניה, אלא שמה שעובד כנגד צבא סדיר גדול ומסורבל לא בהכרח עובד מול כוחות גרילה קטנים המתבססים על ניידות.
לגבי המשפט "…שהחובשים מטפלים בפצועים ושהשאר מסתערים קדימה" – זה לא ממש מדויק, או לפחות לא זו ההנחיה. ההנחיה היא שכל זמן שאפשר להסתער קדימה – כלומר, לא מדובר במצב של קיפאון בגלל אש מרתקת, לדוגמא – החובשים מסתערים יחד עם כולם.
או במלים אחרות – החובשים הם לוחמים לכל דבר עד שהאוייב מחוסל – ורק אז מתפנים לטפל בפצועים.
מדוע הטנק
כיום הוא מפרנס מאות אם לא אלפי עובדים בישראל בתעשיות הבטחוניות. אומנם טנק אחד אבל מספר המפעלים שמתפרנסים ממנו הוא גדול מאוד ולכן להמשך התמיכה הציבורית ימשיכו לבנות טנקים וימשיכו לשכלל אותם (גם המהנדסים צריכים עבודה) קשה לחשוב מה לעשות עם כל האנשים האלו במידה ויפסיקו לבנות טנקים
שיבנו טרקטורים.
גם טרקטורים הורגים אנשים.
אולי שיבנו חממות.
ואז אולי יימצא גם פתרון למפוני גוש קטיף, שכבר אין להם חממות לגזול ועבדים שיעבדו בשבילם, אבל אולי אם יספקו להם חממותף יש סיכוי שזה יעבוד. מה שבטוח, זה עדיף על טנקים.
http://www.acig.org/artman/publish/article_279.shtml
המערכות העתידיות תהיינה בעיקר נגד כוחות גרילה; בלבנון, בעזה ובגדה המערבית. מול צבא סורי סדיר תהיה מלחמה אווירית בעיקר [מהצד שלנו בהפצצות עומק אסטרטגיות בעיקר] וכל השאר ימתינו לראות את התוצאה בטלוויזיה.
לכן, הטנק המגושם שכל פגיעה קטלנית בו הופכת אצלנו ל–4 הרוגים, יהיה בלתי רלוונטי במלחמת גרילה. למרות זאת, יש צורך דחוף בכלי רכב משוריין טקטי זעיר וקל תנועה הנהוג בידי איש צוות אחד, שיש בו תחמושת טילית שאינה ברת נשיאה אצל החייל הרגלי קל התנועה. בכלל; יש לעקור משורש את כבדות התנועה של חיילי הרגלים עם ציוד במשקל 20-60 קילו על הגב, חיילים הם לא סבלים בשוק ירקות. ולכן, רוב המערכות העתידיות [אם הצבא מעיין כאן] תהיינה פנים-אל-פנים נוסח רמבו בקיצור לוחמת קומנדו, וסיוע רק על ידי נשק טקטי בכלי רכב זעיר.
אבל הטנק יכול לשמש ככלי עיקרי לאחר הכרעת הקרב ויישום המערכה עם דריסת עמדות או עמדות פיקוד מרחוק. לכן הטנק ככלי טקטי הוא ז"ל.