החברים של ג'ורג'

האפס שהתגלם בבשר מכה שוב

יאיר לפיד לא מוצלח אפילו בתור קריקטורה של פוליטיקאי. שתי תמונות מהשבוע האחרון

אם יישאר מבוז’י הרצוג זכר, דבר שיש לפקפק בו, זו תהיה כנראה קללת עולם פוליטית: זה היה האיש שהצליח להיות יותר אפס מיאיר לפיד וסלל את דרכו.

על פי הסקרים, יאיר לפיד צפוי לגרוף הרבה מאד קולות בבחירות הקרובות, זאת למרות שהוא רשם לעצמו אפס הישגים, והוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע והציני ביותר אחרי בנימין נתניהו ב-20 השנים האחרונות. ב”פוליטיקאי גרוע” הכוונה שלי היא שהוא, כמו נתניהו, בונה את עצמו על חורבנו של הציבור. על הציניות – ובכן, השבוע סיפק לנו שתי דוגמאות.

בתחילת השבוע, נרשם כרגיל זעם בימין: בעקבות פעילות דיפלומטית מוצלחת של הפלסטינים, שינה משרד החינוך של צ’כיה את מדיניותו והתאים אותה למדיניות של האיחוד האירופי, בכך שהגדיר את תל אביב כבירת ישראל ולא את ירושלים. לפיד החליט לרכב על הגל הפטריוטי בשנקל הזה בכל הכוח.

כמה מילים על מעמדה של ירושלים. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שטוענת שירושלים היא בירתה. אף מדינה אחרת בעולם לא מכירה בכך. השגרירויות הזרות נמצאות בתל אביב ולא בירושלים בגלל המעבר, בתחילת שנות השמונים, של חוק ירושלים. מעמדה של ירושלים על פי החלטת האו”ם 181 הוא corpus separatum, גוף נפרד שאיננו נמצא בשליטה יהודית או פלסטינית, והמעמד הזה אושש שוב בהחלטה 194. יש קונסנסוס בינלאומי שירושלים צריכה להיות בירת הישראלים והפלסטינים – אבל ישראל חותרת בעקביות תחת המימוש האפשרי של המהלך הזה. כל זה לא מסובך במיוחד וזה שיעור א’ בלימודי הסכסוך. לפיד, שלא טרח להוציא תעודת בגרות, כמסתבר לא לקח את השיעור הזה. זה לא מפריע לו לחשוב שהוא יכול להיות שר החוץ.

מה עשה מומחה ה-Hasbara בעיני עצמו, זה שמעמיד את ה-habara מעל לכל ושולח ווטסאפים לראש עיריית לונדון כשעולה שם שלט תומך ב-BDS? כתב על הנושא לעדר שעוקב אחריו, הגדיר את ההתנהלות הפלסטינית כ”הסתה”, ושלח את העדר לכתוב מסר בצ’כית מגוגל טרנסלייט על עמוד הפייסבוק של נשיא צ’כיה. זה יראה להם!

lapid

בטוב טעם אופייני, הישראלים המכוערים של לפיד בחרו להשחית את העמוד של נשיא צ’כיה בדיוק ביום שבו העלו שם פוסט התייחדות עם הגיבורים הצ’כים שסיכלו ממוקדות את ריינהרד היידריך. ישראלים עילגים האשימו שם את נשיא צ’כיה בכל דבר אפשרי, עד וכולל תמיכה בטרור. אירונית, כפי שציין ברק רביד, נשיא צ’כיה דווקא ניסה לשנות את העמדה האירופית ביחס למעמדה של ירושלים. אופס.

טוב, נו. בשנה הבאה לפיד יוכל לקונן על עליית האנטישמיות בצ’כיה.

האם לפיד חשב שהסתערות של מזילי הריר שלו על העמוד של נשיא צ’כיה תשנה משהו? תשנה את ההחלטה הצ’כית? לא. הוא פשוט רצה המון משולהב ולהצטייר כפטריוט. האם לפיד שקל את הנזק שייגרם לישראל כתוצאה מכך? למשל, שנשיא צ’כיה יחליט שאתם יודעים מה, בעצם לא כל כך חשוב אם ירושלים לא תוכר כבירת ישראל? אם אתם חושבים שכן, אתם לא מעריכים נכון את הציניות שלו.

[…]

המקרה השני הוא השבתת הרכבת. ראש הממשלה נתניהו, שמנהל מאבק נלוז נגד שר התחבורה שלו, אדם מאוס בפני עצמו, הורה דקות ספורות לפני תחילת השבת (אמש) על הפסקת העבודות ברכבת. חוקיותה של ההחלטה הזו בספק ומרצ הגישה עתירה דחופה לבג”ץ, ובמדינה נורמלית אפשר היה לחשוב שמי שיגיש את העתירה הזו יהיה דווקא מנהל חברת הרכבת, אבל בינתיים נוצרו שיבושים קשים.

למה? כי נתניהו החליט לסנדל את כ”ץ על ידי מכירת אזרחי ישראל לחרדים. זולל השרצים והחזירים מעמיד פנים שהשבת יקרה לו והוא מוכן לתת לחרדים זכות וטו על התנהלות המדינה בשבת. הוא עשה את זה בדרך מתוחכמת: דרש מהם לאשר עבודות בשבת שהיה ברור שהם לא יכולים לאשר.

בדרך, נחשפה העובדה שאי אפשר בעצם לקיים מדינה יהודית אורתודוקסית מתפקדת, אבל כרגע כולם עסוקים בפקק הנוראי שצפוי מחר ומחרתיים. ומה עשה יאיר לפיד? ובכן, לפני כמה שנים, כשהוא היה שר אוצר, או אפילו בבחירות האחרונות – כשהוא רצה לשקם את אריה דרעי – היה ברור מה הוא היה עושה: מנצל את הגל ומאשים את החרדים בחורבן המדינה.

אבל זה לא אותו יאיר לפיד. האיש שפעם הכריז על עצמו כרפורמי (לפחות רב רפורמי אחד הגדיר אותו כ”רפורמי גרוע”), ופעם הכריז על עצמו כמאמין בכך שנשמות מתגלגלות בציפורים, מתעטף לאחרונה בטלית ושולח את אשתו לטקסי הפרשת החלה הרשמיים של יש עתיד (כן, יש כאלה.) החרדים לא קונים את ההצגה – הם מזהים חזיר שפושט טלפיים מקילומטרים – אבל לפיד ממשיך לנסות.

אז מה היתה התגובה של לפיד לבלגאן הרכבת? הוא העלה סטטוס שבו הוא קרא לתומכיו לתת מחר טרמפים לחיילים. אה, וגם לקשישים. האוכלוסיה שבין גיל 21 ל-65 – יוק.

Screenshot_090316_063024_PM

מספר החמושים בצבא הסדיר של ישראל הוא כ-100,000. מספר האנשים שאמורים להתקע מחר בדרך לעבודה, ללימודים, ולשאר ענייני החיים הוא כ-250,000, ואם התקלות יימשכו (וכרגע נראה שהם יימשכו) כנראה שמספרם יהיה גדול הרבה יותר. אבל אלה רק אנשים שבסך הכל מנסים לחיות את החיים שלהם, והם לא מעניינים את יאיר לפיד. אלוהים יודעת מתי היתה הפעם האחרונה שהוא אשכרה פגש מישהו שנוסע בתחבורה ציבורית. לפיד מבצע כאן את היפוך הפירמידה הרגיל ביחס לצבא בישראל: לא החמושים הם אלה שאמורים לשרת את האזרחים, אלא האזרחים את החמושים. זה לא חדש אבל זה עדיין דוחה.

ובדרך, לפיד הקפיד לא לומר כלום על החרדים, על מעמדה של השבת, על השאלה האם צריך תחבורה ציבורית בשבת (כן, סתם תחבורה ציבורית בסתם שבת). כי, כמו מנהיגי העבודה בשנות ה-80 וה-90, הוא אוחז באמונת השווא שהחרדים יעלו אותו לראשות הממשלה מתישהו. שהזכרון שלהם מחיק כמו שלו וכמו של מצביעיו.

איזה אפס.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

תעודה כחולה, והיא זולה לה לה לה

ההחלטה להטיל סגר על מאות אלפי תושבים ישראלים ללא התייעצות איתם מצביעה על נסיגה סופית מתפיסת האזרחות

נתניהו חילק את ירושלים.

ממשלת נתניהו הכריזה אמש (ג’) על סגר במזרח ירושלים. עוד לא עוצר, כפי שהציע ינון מגל – שמשתתף בתחרות הקשה על תואר המסית הלאומי – אבל סגר. הם לא יוכלו לצאת למערב העיר או לגדה המערבית. לא ברור איך ייאכף הסגר הזה: ירושלים המזרחית היא מקום גדול, הגבול שלה עם ירושלים המערבית רחב, התושבים מכירים את התוואי היטב, והמשמעות היא שתוך זמן מה – אם הסגר אכן ייאכף, וזו ממשלת נתניהו אז אף אחד לא מוכן להמר על זה – יהיו מי שיעשו כסף ממציאת פרצות בגדרות. הן כדי להרוויח מהברחה, הן – תמורת הון גדול יותר, כנראה – לסייע בפיגועים.

(בהתחשב בכך שכך נראית עמדת הגנה בתוואי הגדר סביב העיר, לא הייתי בונה הרבה על מערך ההגנה הזה.)

turret1

החלטת הממשלה, כמובן, התקבלה ללא כל התייעצויות עם תושבי מזרח ירושלים. והעובדה שבדיון קצר הוחלט על סגר על שכונות שתושביהן מחזיקים בתושבות ישראלית, ללא כל דיון איתם, ושהדיון הציבורי אפילו לא התעכב על שאלת התושבות, מעידה על נסיגה סופית מתפיסת האזרחות המערבית.

בישראל, כל מה שמשנה הוא הזהות האתנית שלך. לצבע התעודה שאתה נושא יש פחות ופחות משמעות: המדינה שמתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מקפידה הרבה יותר לברר מי היתה אמא שלך מאשר מה מעמד האזרחות שלך. ואף אחד לא מדבר על זה. שלילת זכויות של תושבים ללא הליך בסיסי? ענישה קולקטיבית על מאות אלפי אנשים בלי שיש להם אפשרות לערער על כך? אתה מעלה את השאלה הזו ואנשים לא מבינים על מה אתה מדבר בכלל. עוד שניה יצטטו לך את באשיר ג’ומאייל על כך שפה זה לא נורווגיה.

השכונות המזרחיות של ירושלים, וזה סוד קטן מאד, תמיד זכו לקיפוח ממוסד מצד השלטונות. הקיפוח הזה הוחמר לאחרי בניית תוואי החומה, שמותיר ארבע שכונות של ירושלים במצב לימבו: הרשויות הישראליות לא פועלות בהן, לרשויות הפלסטיניות אסור לפעול בהן, והתושבים מוצאים את עצמם נעים בין כאוס, אנרכיה וכנופיות.

הימין היהודי מרבה לדבר על “ריבונות”. הוא מרבה לדבר עליה בעיקר ביחס לירושלים. לפני כשבועיים, לפני גל הדמים, הנער לעניינים מלוכלכים של ליברמן שהתגלגל לתפקיד שר המשטרה עוד הכריז שהממשלה “תשיב את הריבונות” לירושלים. שבעה הרוגים אחר כך – פיגוע בינוני באינתיפאדה השניה – אותה ממשלה ואותו שר מכריזים על סגר ועל כך שבפועל הם מפסיקים לראות במאות אלפי מחזיקי תעודות כחולות אפילו כנתינים ישראלים. הם לא יהודים, אתם מבינים.

שבעה הרוגים, והמתקוממים במזרח ירושלים מראים לנו שדיבורים הרמים על איחוד ירושלים הם קשקוש. שבעה הרוגים, ונתניהו מחלק את ירושלים. שבעה הרוגים, והאזרחות הישראלית מוצגת כקליפה ריקה, כשוות ערך לזו של אזרחות לבנונית, עיראקית, או סורית: כל מה שמשנה הוא העדה הדתית שלך.

שבעה הרוגים ישראלים, זה הכל. זה מה שצריך כדי לסגת מעמדות בסיס בלי אפילו לזכור שאלו היו פעם עמדות בסיס. ועל הרקע של הנסיגה מהאזרחות אל האתנוס, פרסם אתמול (ג’) יוסי קופרווסר – למרבה הזוועה, פעם ראש אגף מחקר של אמ”ן; מאיזה מחסן של ד”ר סטריינג’לאב הם מגרדים את האפסים האלה? – מאמר שבו האשים את הרשות הפלסטינית בהסתה, בטענה החדשנית שהיא המציאה את העם הישראלי. אנחנו לא ישראלים, הכריז קופרווסר בגאווה, אנחנו יהודים. לומר שאנחנו ישראלים, זו הסתה.

הטענה שאין ישראלים איננה חדשה. הממשלה מעלה אותה פחות או יותר מיום היווסדה. בג”צ דחה פעם אחר פעם דרישות להכיר בעם הישראלי. משרד הפנים מכיר באומה האשורית, אבל לא באומה הישראלית. אבל הטענה של קופרווסר היא לא רק מטומטמת, לא רק בורה, לא רק מעליבה: שורה של ישראלים גדולים דרשו להכיר בהם ככאלה לאורך השנים, בולטת בהם שולמית אלוני. הטענה שלו, משולבת בהחלטת הממשלה מאמש, מבהירה שהטענה הרשמית של הממשלה – אין ישראלים, אבל ישראל היא מדינה שוויונית – לא עומדת. ברגע מבחן ראשון, ולא מבחן מסובך כל כך, התפיסה האזרחית קורסת – בלי דיון.

התפיסה שישראל יכולה להיות מדינה יהודית אבל שוויונית היתה תמיד תפיסה שקרית. הפלסטינים הישראלים ידעו היטב כמה שקופה התעודה הכחולה: היא לא הגנה עליהם מכדורי החמושים הישראלים בטבח כפר קאסם, ביום האדמה, במהומות אוקטובר 2000. פעם בדור, ישראל הבהירה בכדורי עופרת לתושביה הפלסטיניים שהם לעולם לא יהיו שווי זכויות, שלעולם היא תפעיל כלפיהם יותר אלימות משהיא מפעילה כלפי יהודים.

הפלסטינים הישראלים ידעו את זה תמיד. רדיקלים ישראלים למדו את זה מעט אחר כך. שאר הציבור עדיין בהכחשה, וכיוון שהוא בהכחשה הוא לא מסוגל לומר לאן אנחנו הולכים.

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שחוברה לה יחדיו

אחד המענים המפורסמים בעולם, דורון (”קפטן ג’ורג’”) זהבי, מודאג. זהבי משמש בשנים האחרונות כיועץ לענייני ערבים של עיריית משטרת ירושלים – צריך להודות שלמשטרה יש לפעמים חוש הומור יוצא דופן – ובימים האחרונים הוא חושש מאד ממה שקורה בכמה שכונות במזרח העיר: שועפט (השכונה, לא מחנה הפליטים), ראס חמיס, ראס שחאדה, ומה שמכונה שכונת השלום.

מה טורד את מנוחתו של זהבי? ובכן, בארבעת השכונות הללו יש בעיית מים חמורה. בשלושת השבועות האחרונים, חלק ניכר – האומדן הרשמי הוא שליש, הלא רשמי גבוה יותר – מתושבי השכונות לא מקבל מים בכלל, ובחלק אחר יש לחץ מים נמוך מאד. הבעיה איננה חדשה: היא קבועה, מחמירה שיטתית, ומגיעה לשיאה בימי הקיץ. זהבי כותב ש”השנה התעוררה הבעיה מוקדם מהמצופה” וכי התושבים “טוענים כי ישראל עושה זאת כדי לפגוע בזכויות המינימליות כמו מים למחיה ומשווים זאת למורדים בסוריה שהפסיקו את אספקת האוכל למחנה פליטים ירמוק.” זהבי, בקיצור, חושש מכך שהעדר המים יוביל לתסיסה אנטי-ישראלית בארבעת השכונות. יש להניח שהדבר הזה טורד שינה מעיניו הרבה יותר, למשל, מאשר העובדה שתושבים ישראלים לא מקבלים מים כבר שלושה שבועות.

וזה בדיוק המצב. האגודה לזכויות האזרח עתרה היום (ג’) לבג”צ בשם תושבי השכונות הללו, בדרישה לספק להן מים, ומיידית. בשיחה עם עורכת הדין קרן צפריר מהאגודה, עולה התמונה העגומה הבאה.

ארבעת השכונות האמורות הן שכונות שהופרדו משאר ירושלים באמצעות חומת ההפרדה – ושם אי אפשר להתווכח על המילה “חומה.” מדובר בחומת בטון בגובה שבעה מטרים. מהרגע שזה קרה, עיריית ירושלים החלה להתנער מהשכונות הללו – כלומר, עוד יותר משהיא מתנערת משכונות פלסטיניות בעיר. העיריה אפילו לא יודעת, אומרת צפריר, כמה תושבים גרים שם – על כך מיד.

צפריר מציינת עוד שחברת המים של ירושלים, גיחון, מודה שהתשתית בשכונות הללו מיועדת ל-15,000 איש בלבד – אבל לטענת גיחון, מתגוררים שם כעת כ-80,000 איש. צפריר מעריכה שעיריית ירושלים מעדיפה לא להשקיע שקל מיותר בשכונות הללו, מכמה סיבות. קודם כל, יכולת הגביה שלה שם לא קיימת. כספי מסים יוצאים, אבל כמעט שלא נכנסים. שנית, כל שקל שמושקע שם אבוד – עצם העובדה שהשכונות הללו נמצאות בצד השני של הגדר מסמנת אותן כשטח שישראל במידה ניכרת כבר ויתרה עליו. התושבים, שמוצאים את עצמם ללא מים, נאלצים לשנע מים בעצמם ולשלם מחירים מופרזים כדי לקבל את השירות הבסיסי ביותר.

למה העיריה לא יודעת כמה תושבים יש בשכונה שלה? ראשית כי לא אכפת לה, שנית כי השכונות התמלאו בתושבי השטחים, שמחפשים מגורים זולים במזרח ירושלים – ומאחר ובפועל העיריה לא מספקת שירותים לשכונות הללו, המגורים שם זולים מאד. מה שקרה בפועל הוא שהשכונות הללו, על עשרות אלפי תושביהן, הופקרו. עירית ירושלים, להן הן משתייכות נומינלית, לא מעוניינת לספק להם ובפועל גם לא מספקת להם שירותים; אבל היא, ושאר זרועותיה של מדינת ישראל, יעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע מהתושבים לקבל שירותים מהרשות הפלסטינית. המדינה טוענת שיש שם כ-60,000 איש. אין למדינת ישראל שום בעיה לזרוק את זכויות הבסיס שלהם לפח.

התושבים האלה, נזכיר, הם תושבים ישראלים ברובם הגדול. הם מחזיקים בתעודת זהות כחולה. זה מה שחושבת מדינת ישראל ששווה תעודת הזהות שלה. שוב, מוכיחה ישראל בהתנהלותה שכמו המדינות שסביבה, שדיברו על “ערביות” או “פאן ערביות” או על “מדינה חילונית” כדי לטשטש את העובדה שהן נשלטות על ידי האיסלם הסוני, האזרחות והתושבות שלה הן קליפה ריקה. אם אתה לא יהודי, המדינה אפילו לא תעמיד פנים – אלא לצרכי hasbara – שאתה שווה זכויות. מישהו חושב ברצינות שיש מצב ששכונות יהודיות היו יכולות להיות מנותקות ממים במשך שלושה שבועות? שדרך קבע, לא יהיו בהן מים בקיץ?

בשכונות שמעבר לחומת ההפרדה, מתגלה המדיניות הישראלית במערומיה: מקסימום שטח, מינימום פלסטינים. ישראל לא מוכנה לספק לתושבים את השירותים, אבל גם לא מוכנה לוותר על ריבונותה עליהם ולהעביר את השכונות לרשות הפלסטינית. מדובר, נזכיר, בשכונות שמעולם לא היה כל קשר ביניהן ובין ירושלים ההיסטורית. הן נחשבו לחלק מהגדה. הן הפכו לחלק מ”ירושלים” בהחלטה מנהלתית של צה”ל, ללא דיון פומבי, ומאז הן התכסו באצטלה הקדושה של העיר שלעולם תשאר מאוחדת. ואת מחיר האין-מדיניות הזו, משלמים עשרות אלפי אנשים שאפילו מים לא מצליחים לקבל. ומהייאש מכל הוא שרוב הישראלים אפילו לא יבינו על מה אתה מדבר. מה זה משנה, הצבע של הצטעל’ה שיש להם? הם לא יהודים וכאלה הם סוג ב’ במקרה הטוב. אזרחות? חברה על-שבטית? זה לאירופאים, אנחנו במדבר.

זוכרים איך לפני כמה שבועות שיקר השר בנט לציבור וטען שאין אפליית מים בין ישראלים לפלסטינים? איך כל הסיעה שלו מיהרה לשלוח הודעות על “שקרים בגרמנית”? אז זה מה ששווה המילה של אח יהודי.

הערה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לשירותיה של עיריית ירושלים.

הערה מנהלתית ב’: בעוד כחודשיים, ב-26 במאי, יציין הבלוג שמונה שנים לקיומו. בשנה שעברה, ערכתי מפגש קוראים. הוא היה הצלחה ואני חושב שראוי לשמור על המסורת הזו. אם אתם מעוניינים להגיע לפגישה, אנא שלחו מייל לכתובת המייל ygurvitz בשירות המייל של גוגל, וציינו את הפרטים הבאים:

א. שם וכתובת מייל.

ב. האם אתם מעדיפים הרצאה, שיחה חופשית, או שילוב בין השניים

ג. האם אתם מעדיפים מסעדה או מקום מפגש זול יותר.

(יוסי גורביץ)

עיר שכבושה לה יחדיו

בשעות אלה נערך החגא של הציונות הדתית, יום ירושלים – אף אחד חוץ מהם ואנשי ימין מיסטי אחרים לא טורח לציין אותו – והוא מצוין, כמדי שנה, בפעולה של זריית מלח על פצעי האוכלוסיה הכבושה: מצעד דגלי הכובש בעיר העתיקה.

"הארץ" התחיל השנה להתייחס לאירוע הזה כאל מה שהוא: לא "חג לאומי" שרוב האוכלוסיה לא מודעת לקיומו, אלא מצעד של אנשי ימין. פרובוקציה לאומנית, המקבילה של מצעד חברי מסדר אורנג' בבלפסט.

בשנה שעברה, מצעד הדגלים לווה בקריאות שטנה מצד הצאן הקדוש: "מוות לשמאלנים", "שיישרף לכם הכפר", וחביב הקהל "מוות לערבים." השנה המשטרה לא לקחה סיכונים: היא ניסתה תחילה לערוך את המצעד רק במערב העיר, אבל אחר כך התקפלה ואישרה את המסלול במזרח העיר, שגם השנה יתחיל בשייח' ג'ראח. השנה הוסיפה המשטרה צעד נוסף: היא תלתה כרוזים בערבית שקוראים לסוחרים לסגור את חנויותיהם אחרי השעה חמש בערב כדי למנוע "מתח והסלמה," והורתה על איסור מכירת סחורה מחוץ לחנויות אחרי השעה ארבע בערב.

ספק אם יש משהו שמדגיש יותר את היותה של מזרח ירושלים – ושאר החלקים שסופחו אליה ב-1967, למרות שמעולם לא היו חלק מירושלים ההיסטורית – מאשר ההנחיה הזו. כל האשליה של "עיר שחוברה לה יחדיו," כל הלהג על "בירת הנצח של העם היהודי," מתפוגג מולה. כלומר, כל מי שטרח לבקר בירושלים יכול לראות בקלות היכן נגמרים השטחים שבהם חיים יהודים: לפתע, המדרכות נעלמות. ההזנחה של החלק הפלסטיני של העיר היתה עקבית החל מסיפוחו, והטרנספר השקט שנערך בה – שלילת תושבותם של פלסטינים העוזבים את העיר למספר שנים – נמשך כבר שני עשורים בערך. ובסופה של כל הרטוריקה הנבובה והנמלצת יש הנחיה משטרתית לתושבים לסגור את חנויותיהם בעת המצעד. כמובן, אף אחד לא יטרח לפצות אותם על ההכנסות האבודות, ומטבע הדברים המשטרה לא היתה מעלה על דעתה להוציא הנחיה דומה בעיר בישראל. אבל אלה רק פלסטינים כבושים, הפרנסה שלהם לא חשובה. זכותם של לאומנים אלימים – תוך כדי כתיבת הפוסט דווח על התקפה של בריונים שיהדותם גאוותם על הפגנת-נגד של אנשי שמאל ופלסטינים – לנפנף בדגלים חשובה יותר מזכותם של התושבים המקומיים לחיים נורמליים.

רוב היהודים הישראלים לא היו בירושלים, להוציא אולי בכותל, ולא מכירים אותה. הם לא מכירים את העובדות עליה, שנוחות לתפיסה הציונית הרבה פחות משמקובל לחשוב, אבל הם גם לא מוכנים לוותר על 70 הדונמים שסיפח רחבעם זאבי לעיר ב-1967. ירושלים, מבחינתם, היא הפגנה נצחית. וכל החזרה הבלתי פוסקת הזו על חוברה-לה-יחדיו-ובירת-הנצח נראית יותר ויותר כמו נסיון כפוי של ציבור נוירוטי להכחיש את המציאות שניצבת מול עיניו.

ועוד דבר אחד: משרד החינוך, בהנהגתו הנמרצת של הקומישר גדעון סער, מלמד את ילדינו בני השבע שטוב למות בעד ארצם, כי רק אחרי שהם ימותו אמם תוכל להתחבר שורשית לאדמה ולהיות חלק מהמדינה. סתם, שתדעו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבל סיוע לקיום הבלוג. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיחיה במדינה שפויה יותר, שאולי אפילו תהיה יום אחד זו.

(יוסי גורביץ)

עזבו אתכם, כולה נשים

בג"צ קבע היום (א'), ללא ספק בסבר פנים נחוש, כי אין לאפשר עוד הפרדה בין גברים ונשים ברחובות מאה שערים. ההפרדה מתבצעת למרות פסק דין קודם של בג"צ בנושא שהמשטרה לא טורחת לאכוף. מפקד מחוז ירושלים, ניצב ניסו "חרא עליהם, שישרפו" שחם, אמר שמדובר במראות מזעזעים, אבל ההבטחה שלו – שבשנה הבאה "נראה מראות פחות קשים מאלו" – לא בהכרח מעודדת. ראוי לציין שהשופטים לא הורו על ביטול ההפרדה מיד.

את המשטרה אפשר להבין. היא לא מעוניינת בשמירה על זכויות האזרח של נשים, או זכויות אזרח בכלל; היא מעוניינת שיהיה שקט, שמה הרבה יותר דגש על הסדר מאשר על החוק. מה היא צריכה עכשיו את הכאב ראש הזה, להתעמת עם הפלג היותר שואף אקשן ופחות שפוי של החרדים? המשטרה, נזכיר, גם התנגדה להפגנה במאה שערים בשנה שעברה, במחאה על אותה מדיניות הפרדה בדיוק.

את הפרקליטות, שמעוניינת ב"הדברות", כאילו תפקידה הוא לא אכיפת החוק, קצת קשה יותר להבין – עד שנזכרים שמדובר בפרקליטות של יעקב נאמן, שלוחו לדבר עבירה של אביגדור ליברמן, האיש שרוצה להעמיד פה את חוקי התלמוד. הפרקליטות הזו כבר אימצה את עמדת החרדים באשר לגיור, וכבר אמרה לבג"צ שיש להגן על החרדים "מפני המודרניות ואיומי ההשכלה."

בג"צ לא קיבל את דברי ההבל של הפרקליטות, וציין שחלה החמרה והקצנה במצב. הוא אפילו נשמע מוטרד מכך. לא מספיק עד כדי להורות על הסרת המחיצות עד הלילה, כמובן. הוא דחה את ההכרעה לשנה הבאה. בייניש לא תהיה שם כדי לקבל את ההכרעה.

הכניעה לחרדים – ההפרדה בקווי האוטובוס, הבריונות שאיש לא נענש עליה בבית שמש – לא נבלמת בירושלים וסביבתה. אף אחד לא בלם אותה, והיא הגיעה גם לפתח תקווה. חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) שלחה לי את הכרזה הבאה, לקראת הילולה של אדמו"ר בזוז בפתח תקווה. בקטן, למטה – אפשר לראות לפי ההדגשה הקלוקלת שלי – אפשר לראות שיש הפרדה מוחלטת בין נשים וגברים במה שהוא, עדיין, שטח ציבורי בפתח תקווה. גברים מסלנט פינת הרצל, נשים מאחד העם פינת חפץ חיים. mishkoltz

לתשומת לב מיוחדת ראויים אורחי הכבוד: ראש העיריה יצחק אוחיון, שזה עוד סביר בערך, ו….מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו. גלאון אמרה על כך ש"ההחלטה של בג"צ האוסרת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי היא רק המלצה."

וכנראה לא המלצה חשובה כל כך, אם מפכ"ל המשטרה מרשה לעצמו להתעלם ממנה. נו, אתם יודעים – אלה רק נשים. רק מיעוט שולי של 51%.

(יוסי גורביץ)

לצעוד, בירושלים

בשביעי במרץ, 1965, התחילו 600 פעילי זכויות אזרח לצעוד מסלמה, אלבמה, למונטגומרי, בירת המדינה. הם צעדו כדי לאפשר לאוכלוסיית השחורים הגדולה לממש את זכות ההצבעה שלה: הזכות היתה קיימת בחוק, אך נשללה על ידי תעלולים ביורוקרטים שונים. המצעד הצליח להתקדם שישה רחובות ונבלם, באלימות קשה, על ידי שוטרים.

בתשיעי במרץ, בזמן שהצועדים המתינו לצו בית משפט שיאפשר להם לצעוד, התקיים מצעד סימבולי של מאות מטרים. באותו ערב הותקף אחד מהצועדים, ומת מפצעיו.

ב-21 במרץ, לאחר שהתקבל צו בית משפט שהתיר לצעוד, התחילו 3,200 צועדים את המסע. כשסיימו אותו לאחר ארבעה ימים, היה מספרם 25,000.

בשבוע הבא, ביום שישי העשירי בנובמבר, יתקיים מצעד הגאווה בירושלים. מטרת מצעד זה היא השגת שוויון זכויות מלא לכל מי שהגדרתו המינית העצמית, או העדפתו המינית, אינה הנורמה. כל מה שקהילה זו דורשת היא את הזכות למסד קשרים בין חבריה ולהיות מוגנים מאפליה על רקע נטייתם.

במצעד של שנה שעברה פצע דוקר חרדי שלושה מהצועדים, כאשר אחד מהם נפצע קשה. מרגע שהוכרז על קיום המצעד השנה, התחילו איומים באלימות ואף מהומות בירושלים. הפוליטיקאים ה"אמיצים" שלנו, והשוטרים החרוצים שאמורים להגן על זכויותינו הדמוקרטיות – שכבר הצליחו לדחות את המצעד ממועדו המתוכנן – החלו לבדוק האם ניתן למנוע את המצעד כדי למנוע אלימות.

לכן קוראים החתומים מטה להשתתפותכם במצעד הגאווה – גם אם אין לכם כל זיקה למאבק לשוויון זכויות להומוסקסואלים, בשל העובדה כי מדובר כאן באחד מיסודות המדינה הדמוקרטית. אין למדינה יכולת לשלול את הזכות להפגין, למעט כאשר המפגינים עצמם מאיימים באלימות. העברת אישור ההפגנות בפועל למיעוט כלשהו, ודאי מיעוט קולני ואלים כציבור הדתי, הנה צעד אנטי-דמוקרטי מסוכן. גם ההומופוב הגדול ביותר צריך לשאול את עצמו, באנלוגיה קלה לביצוע, האם ייתכן שאיום של הימין הקיצוני באלימות ימנע קיום הפגנה שמאלנית. כאן גם המקום להזכיר שרגשות אינן ערך מוגן.

כפי שצעדו המפגינים בסלמה לפני כארבעים שנה, עלינו לצעוד עכשיו כדי להבהיר אחת ולתמיד: אלימות לא תזכה בפרס. אם רוצים החרדים למחות, שיתכבדו וישיגו אישור להפגנה נגדית, כפי שהפגנו אנו כאשר רבע מיליון חרדים מחו נגד בג"צ. בדיוק כמו שלא הופסקו הפגנות השמאל לאחר שנרצח אמיל גרינצוויג, לא ניתן לאלימות לעצור את זכותנו להפגין.

(יוסי גורביץ, עופר רון)