החברים של ג'ורג'

כשאדריכל הסכם שתי המדינות מתחיל לסגת ממנו

במאמר בניו יורק טיימס, אומר יוסי ביילין שהפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא קונפדרציה – שם מנומס לנסיגה מפתרון שתי המדינות

יוסי ביילין הוא האדריכל של הנסיון העיקרי עד כה ליישם את פתרון שתי המדינות, הסכם אוסלו, ובמאמר שפרסם שלשום (ה’) בניו יורק טיימס הוא מתחיל מה שנראה כמו נסיון איטי לסגת ממנו ולפנות לכיוון מדינה אחת – אם כי זה פתרון מדינה אחת שאיננו מעז לומר את שמו.

זה מעניין במיוחד לא רק משום שמדובר בביילין, אלא משום מלפני כמה ימים, בדיון בין חברי השמיניה מנוחתה עדן שפורסם בהארץ, ביילין מקפיד להביע תמיכה בפתרון שתי המדינות, לומר שהוא עדיין רלוונטי, ולדחות על הסף את דבריו של אברום בורג, שקורא למדינה אחת (באותה ההזדמנות אנחנו למדים שביילין היה מעדיף שצאצאיו יתחתנו עם צאצאיו של ליצמן ולא של סאיב עריקאת, כלומר שאחרי ככלות הכל ביילין לא מסוגל לחצות את קו האנדוגמיה היהודית, האיסור על חתונה עם בני השבט האחר.)

במאמר בניו יורק טיימס, טועה ביילין ומטעה, כשהוא כותב שאבי הסיסמא “אנחנו כאן, הם שם” הוא אהוד ברק; בעל הזכויות הוא יצחק רבין, שהשתמש בסיסמא הזו בהצלחה ניכרת בבחירות של 1992, כשהאינתיפאדה הראשונה העממית גוועה לתוך טרור הסכינאים. עם זאת, ביילין משתמש בכך כריכוך להודאה בטעות שלו-עצמו: “במבט לאחור, ברור שהיינו צריכים לבחון לאורך כל הדרך קונפדרציה – מגורים משותפים, לא גירושין.” מאוחר יותר במאמר כותב ביילין שהוא דן ברעיון של סוג של קונפדרציה עם עמיתיו, והם דחו אותו על הסף. הציבור לא מוכן לזה, הם אמרו לו. כך הוא כותב היום, על כל פנים. את הרעיון עצמו הוא תולה בפייסל חוסייני.

beilin

ישנן כמה סיבות לכך שביילין משנה באיטיות את עמדתו, או, אם תרצו, חוזר לרעיונות שהוא דחה לפני 20 ומשהו שנה. אחת מהן היא, שוב, קבלה עקיפה (לא נראה שביילין מסוגל לכתוב בצורה ישירה) של ההבנה שההתנחלויות הן עובדה בלתי הפיכה. זו, יש לציין, טעות של רוב מוחלט של השמאל הישראלי: מירון בנבנישתי עמד על העובדה הזו עוד קודם להסכמי אוסלו, וגרשו אותו מהמחנה במקלות. הרעיון היה מפחיד מדי. עכשיו אין עוד מנוס ממנו.

בעקיפין, מודה גם ביילין ש”לא סביר ש[פתרון של] גירושין של שתי מדינות יוביל לפלסטין יציבה ומשגשגת.” הוא עוד לא מוכן לדבר על מדינה אחת, אם כי שוב הטיעון שלו הוא דו משמעי: “ישראלים רבים מדי חוששים ש[פתרון] נישואים של מדינה אחת ישמיד או את זהותנו כמדינה יהודית, או את התיימרותינו לדמוקרטיה.” מה ביילין עצמו חושב? כנראה שמבחינתו, מוקדם עדיין לכתוב במפורש.

אני לא אוהב את יוסי ביילין. הוא תמיד נראה לי כמו מנדרין עם נטיות אנטי-דמוקרטיות מובהקות. זה הופגן כאשר האיץ בפרס להעביר כמה שיותר שטחים לפלסטינים ערב הבחירות של 1996, כי ככל הנראה קלט שפרס כרגיל יפסיד, ואמר במפורש שהעם לא יאפשר את זה אחר כך. המהלך המאוחר יותר שלו, יוזמת ז’נבה – מעניין אם הוא התייעץ עם השותפים ליוזמה לפני שפרסם את המאמר – הריח יותר מדי כמו בגידה: ביילין לא הסתפק במגע עם לשעברים פלסטינים, אלא הביא כשותפים שרים בפועל של הממשלה הפלסטינית, כל זה בשיא האינתיפאדה השניה.

בישראל שבה לא מדברים יותר על ה”מצב” עם הפלסטינים ופשוט מניחים שמה שהיה הוא שיהיה: שיכולת עדיפה טכנולוגית של צה”ל יחד עם חיפוי דיפלומטי אמריקאי, משולבים בבוז כלפי חיי פלסטינים ורכושם, תאפשר לישראל להמשיך במדיניות הסיפוח הזוחל שלה וששום דבר לא יקרה. יותר מדי ישראלים מרוויחים מהכיבוש, וכולם יודעים שנסיון לפנות התנחלויות מכיל סיכון גבוה למלחמת אזרחים – ושהנאמנות של צה”ל לרשויות האזרחיות לגמרי לא מובטחת. כלומר, נסיון לפתרון “הקלאסי” של שתי מדינות יכול, בסבירות ניכרת, להוביל להפיכת הדיקטטורה-הצבאית-מרצון שלנו לדיקטטורה צבאית של ממש. מצד שני, הפתרון הצודק – מדינה דו לאומית – יפגום אנושות ביכולת של המיעוט היהודי (בין הים לירדן) לחוש עם אדונים בישראל.

התוצאה של המצב היא שיתוק מחשבתי. השמאל לא מסוגל להשתחרר מתפיסת אוסלו, שזמנה עבר, והימין – לימין לא היה פתרון אף פעם. וככל שברור שאוסלו הופך לאשליה שזמנה עבר, כך מפלס החרדה וההצמדות אליו כסוג של פטיש (fetish) עולה. למעשה, פתרון שתי המדינות הוא בעשור האחרון דחליל של הימין הישראלי. חלקים בו מעמידים פני מתונים כשהם מבטיחים שבתנאים מסויימים – שלא יתקיימו עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים – הם יתמכו בו, וכך מסיטים את הדיון ממה שישראל עושה בפועל למה שהיא אולי תעשה במציאות פנטסטית כלשהי. ובינתיים, הסיפוח נמשך.

ההתנערות הזו של ביילין – דו משמעית ואולי אף דו פרצופית ככל שתהיה – עשויה סוף סוף להוציא אותנו מהשיתוק המחשבתי הזה ולנסות לראות מה הלאה. אם אפילו הוגה אוסלו התייאש מאוסלו, מי עוד יכול להאמין בו?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אז למה מרצ

הצהרתי לפני כחודש על הצטרפותי למפלגת מרצ ואמרתי שאנמק את ההחלטה מאוחר יותר, ואני חושב שהגיע הזמן. אז למה מרצ?

קודם כל צריך להסביר למה להצטרף למפלגה. אני מאמין שמעורבות פוליטית היא חלק הכרחי מהיותו של אדם אזרח. התפקיד האזרחי שלנו לא מצטמצם בהצבעה פעם בשלוש ומשהו שנים או בפעילות בעת מערכת בחירות. למפלגות יש תפקיד חשוב בדמוקרטיה ליברלית, ונוכחות של אנשים שאכפת להם מהן מונעת מהן להסתאב לכדי מפקדי ארגזים או להתדלדל לשלדים חסרי קשר עם הציבור. זה נכון במיוחד בישראל, שבה מערכת הבחירות היא יחסית ולא אזורית, כאשר המצביע לא בוחר ישירות במועמדים אלא ברשימות, מה שבפני עצמו יוצר ניתוק בין המצביעים ובין נבחריהם. אחד התפקידים החשובים של חברי מפלגות הוא לעדכן את חברי הכנסת שלהם במה שהם חושבים, ולשמור על הקשר הזה. להם, חברי הכנסת צריכים להקשיב. יש בכך, כמובן, בעיה: פעילי המפלגה הם בדרך כלל רדיקליים יותר מהמצביעים שלה, והסתמכות יתר עליהם עשויה לסחוף את המפלגה אל מעבר למחוזות שקהל המצביעים הרחב שלה מוכן ללכת אליהם. ואף על פי כן, למרות הבעייתיות הזו, הקשר הזה חשוב והכרחי.

אני נודד פוליטי. הצבעתי למרצ בבחירות 1988 (ליתר דיוק, לרצ), 1992 ו-1996, ובשתי מערכות הבחירות הראשונות גם הייתי פעיל שלה. ב-1999 הצבעתי לחד"ש, התאכזבתי, הצבעתי לשינוי (איזו טעות איומה) ב-2003, ואחר כך – בימי עמיר פרץ – לעבודה. ב-2009 חזרתי הביתה. הבחירה היתה על דרך האלימינציה: אין לי אשליות שמרצ היא המפלגה הטובה ביותר עבורי, רק הפחות גרועה מבין האפשרויות. וזה בסדר. אלה החיים. גם הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר פרט לאחרות.

למה לא מפלגת העבודה? שלי יחימוביץ' משמיעה קולות נכונים, סוג של. כמה סיבות: יחימוביץ' הצהירה עד לאחרונה שהיא תכנס לממשלת נתניהו. כניסה לממשלתו של הקברן של ישראל הדמוקרטית היא קו אדום שאסור לחצות.

יחימוביץ' גם נמצאת בעמדה בלתי סבירה פוליטית: היא נמנעת כמיטב יכולתה מלדבר על הכיבוש. יש לישראל, אין ספק, בעיות כלכליות וחברתיות ראשונות במעלה, אבל מי שבמוצהר לא מדבר על הכיבוש, מפחד לדבר עליו, חושש מהמשמעות האלקטורלית של דיבור עליו, מסכין איתו. הוא מקבל את משטר האפרטהייד הקיים בגדה והוא כבר לא יחלוק עליו. תוך כמה זמן, ניתן לנחש, יחימוביץ' תהיה בממשלת נתניהו ותשמש בתפקיד שמעון פרס אצל שרון: המסבירה שלו כלפי ממשלות חוץ. לא בבית ספרנו.

מעבר לכך, יש את הנאחס הקבוע של מפלגת העבודה: הדור הוותיק שלה לא יודע איך עושים אופוזיציה. בהשמע קול החצוצרות הישנות, הם ישובו ויזחלו אל כרסאות עור הצבי, ויקחו את יחימוביץ' איתם – לא שהיא תביע התנגדות רבה מדי – בשם התירוץ הבלה מזוקן של "השפעה מבפנים." די עם זה.

וכמובן, ישנה העובדה ששלי יחימוביץ' לא מהססת לטפול שקרים על יריבים פוליטיים – אם היא חשבה שהשקר הישן שלה, שדב חנין לא עומד בשירת התקווה, נשכח, אז לפחות אצלי הוא לא. הלאה.

למה לא חד"ש? משלוש סיבות. קודם כל, מדובר במפלגה קומוניסטית וכל מי שמכיר את ההיסטוריה של התנועה הקומוניסטית העולמית – זו שחד"ש מסרבת בעקביות להתנער ממנה – יודע שברגעי משבר, הקומוניסטים מכרו את בעלי בריתם הסוציאל-דמוקרטית. גם סירובן של מפלגות קומוניסטיות ישנות (וחד"ש, למרות הקופירייטרים המעולים שלה, היא בהחלט מפלגה קומוניסטית ישנה) לבוא חשבון עם עברן, המגואל בדם רב.

שנית, הדיבור הכפול. חד"ש נתפסה לא פעם ולא פעמיים במסרים סותרים לציבור היהודי ולציבור הפלסטיני בקרב מצביעיה. אני מבין את המצוקה שהצורך לדבר לשני ציבורים גורם למפלגה; היה לה קל יותר אילו פנתה רק לציבור אחד. הציבור היהודי לא שווה לה את משקלו האלקטורלי (אם כי משקלו התודעתי כבד משמעותית יותר), והיו לה חיים קלים יותר אילו נפטרה ממנו. היא לא עושה את זה והיא נשארת מפלגה יהודית-ערבית משותפת, דבר שראוי מאד להערכה, אבל כתוצאה מהלחץ הזה היא לא תמיד מדברת בקול אחד.

שלישית, התמיכה באסד. למעשה, אם לחדד, התמיכה בדיקטטורות פרו-רוסיות או פסוודו-סובייטיות בכלל. באופן שלא צריך להפתיע אף אחד, הנטיה האוטומטית של חד"ש – ושל חלק ניכר מפעיליה – הוא להמשיך ולקבל הוראות ממוסקווה, למרות שהמשטר שם התחלף עד כדי כך שסטאלין לא היה מזהה אותו. רוסיה היא בפועל דיקטטורה פלוטוקרטית כרגע – ועדיין יכולה לסמוך על אהדתם של קומוניסטים ותיקים ברחבי העולם. קשה להשתחרר מהמחשבה שהעמדה של חלקים ניכרים מחד"ש כלפי הטבח שמבצע אסד במתקוממים נגדו – בעד ההתקוממות כעקרון והתנגדות למתקוממים בפועל, הכל תוך הכרה בלגיטימיות של משטר אסד – נובעת לא רק מבליעת עשרות שנים של תעמולה על ה"התנגדות" של משטרו, אלא גם מפרו-רוסיות אוטומטית. לא, תודה. טהרו את המפלגה שלכם – הבהרה: בלי כדורים בעורף, הפעם, אם כי הוצאת המזכ"ל שלכם לפנסיה מוקדמת תתקבל בברכה – ודברו איתי אחר כך.

למה לא קדימה? כלבתא, במטותא.

למה לא יאיר לפיד? אמרתי מפלגה, לא "הנרקיסיסט הבודד לכנסת."

אז למה מרצ? ולמה רק עכשיו? מכמה וכמה סיבות.

העשור האחרון, אחרי פרישתו של יוסי שריד, היה אסוני מבחינת מרצ. השגיאה הקריטית היתה הבחירה ביוסי ביילין על פני של רן כהן. ביילין היה אופורטוניסט פוליטי שנפלט ממפלגת העבודה וששעבד את מרצ ליוזמת ז'נבה שלו. כשזו התפוגגה, התפוגג גם הוא. יוסי ביילין הוא מהמבריקים מהאנשים ששירתו אי פעם בפוליטיקה הישראלית, וגם מהציניים שבהם. הוא נטף בוז לאלקטורט הישראלי והיה מוכן לבצע כמה מהלכים שנויים במחלוקת, בלשון המעטה, מבחינה דמוקרטית.

הוא הוחלף על ידי חיים אורון, אדם טוב במובן הרע של המילה. אורון היה יכול להיות מספר שתיים קלאסי, גורדון בראון לטוני בלייר: מי שמכיר את כל המספרים, את כל הסעיפים, פרלמנטר פר אקסלנס. אבל ככזה, הוא סבל מחולשתו הקלאסית של פרלמנטר מוביל: הנטיה לחפש את הפשרה. תחת אורון, המסרים של מרצ התעמעמו קשות, והיא עשתה שגיאה של תמיכה ב"עופרת יצוקה."

קל לי לסלוח לה על השגיאה הזו, לא מעט משום שזו היתה השגיאה שלי-עצמי; היממה הראשונה של "עופרת יצוקה", עם הריגתם של השוטרים של חמאס – אנשים נושאי נשק – נראתה לי כמו מהלך סביר בהחלט. אני חושב שגם אני וגם חלק ניכר מאנשי מרצ למדנו מאז להיות הרבה יותר זהירים בתמיכה בצה"ל. השגיאה הזו לא חדשה למרצ – שולמית אלוני תמכה בשעתו בגירוש פעילי החמאס ללבנון, ואמרה לאחר מכן שמדובר היה ב"ליקוי מאורות" – אבל אני חושב שנזהרים בה יותר.

אבל מאז נבחרה זהבה גלאון לראשות מרצ, והמסרים המעומעמים של שש השנים האחרונות מוחלפים בעקביות בקול תקיף. גלאון התייצבה נגד חרחור המלחמה של בנימין נתניהו נגד איראן, היא מדברת בעקביות הן על צדק חברתי והן על הצורך בפתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים, נגד הכניעה המתמשכת למתנחלים, והיא קראה לממשלת ישראל להעניק סיוע הומניטרי לפליטים בסוריה. מרצ תמיד דיברה על כך שיש צורך להניף את שני הדגלים, גם החברתי וגם המדיני. בעשור האחרון היא הניפה אחד מהם לסירוגין. לא עוד.

בניגוד למפלגת העבודה, מרצ יודעת היטב לשרת את בוחריה באופוזיציה. בניגוד לחד"ש, היא גם שותפה סבירה ועם רקורד מרשים כחברה בקואליGalon (edited)ציה. אני רוצה מפלגה שתקדם את העמדות שלי, אבל גם תבצע שינויים פוליטיים בלי למכור חלקים גדולים מדי מנשמתה. מרצ הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לזה. יתר על כן, מרצ כבר הוכיחה בשנה האחרונה שהיא מבינה שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשמורת התאבדות, והיא פועלת בהתאם. נציגים של מרצ הופיעו להפגנות בשטחים; בשייח ג'ראח הופיעו חברי כנסת של המפלגה דרך קבע. הרדיקליות של פעילי המפלגה משפיעה, ולדעתי בחיוב, על חברי הכנסת שלה.

זהבה גלאון היא לא שולמית אלוני, אבל גם שולמית אלוני לא הגיחה אל הקריירה שלה כאתנה מראשו של זאוס, חמושה במגן וחנית. לגלאון יש בהחלט הפוטנציאל להפוך למנהיגה הרבה מעבר לראויה של השמאל הישראלי. היא צריכה זמן ואומץ. האחרון, מהתרשמותי, קיים במצבורים גבוהים. זמן, כמובן, הוא עניין אחר. נתניהו יכול להוציא אותנו למלחמה באיראן מחר, ואחריה כל הדיבורים האלה יהיו אבק פורח.

קיקרו העיר פעם במרירות על קאטו הצעיר שהוא מתנהג כאילו הוא חי ברפובליקה של אפלטון, בעוד שבפועל הם כולם חיו בין חרבוניו של רומולוס. מרצ היא לא מפלגה אידיאלית; אבל אנחנו מעולם לא חיינו בטוב שבין העולמות האפשריים. מרצ היא פשוט הכלי הטוב ביותר להצלת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית. ככזה, היא יותר מראויה לתמיכתם של הליברלים והסוציאל דמוקרטים בישראל.

ועוד דבר אחד: לשכת ראש הממשלה הוציאה סרטון תעמולה, כחלק ממתקפת שלוש השנים לממשלת נתניהו. אפשר לראות אותו פה. הוא מכיל (0:55) לפחות שקר גס אחד: לטענת הסרטון, שיעור האבטלה בישראל עומד על 5.4%. כפי שציינתי שלשום, הלמ"ס הודיע שהוא טעה והעלה את שיעור האבטלה בכ-20%. היא הוציאה את ההודעה כבר ביום חמישי שעבר. מי שאחראי על הפקת התוכן הזה בלשכת ראש הממשלה היה צריך לעכב את הסרטון זמן קצר, רק כדי לשנות שקופית אחת, אבל כנראה שזה לא היה מספיק חשוב ולשכת ראש הממשלה השקרן ביותר בהיסטוריה של המדינה מכרה לתושבים שלה עוד שקר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט הקודם התקבלה תמיכה נוספת בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ג'ומס קוטל הערפדים

בימים הארוכים עד מאד של הפריימריז הדמוקרטיים, שסירבו להסתיים בפברואר ונמרחו עד יוני, כשקמפיין-הזומבי של בילארי קירטע ממדינה למדינה למרות שכבר במארס היה ברור שאין לה אפשרות להפוך לנציגת המפלגה, קיטרו מספר בלוגרים ופרשנים על כך שאובאמה לא מצליח to drive the stake – היינו, לשלוח את קמפיין האל-מתים למנוחת עולמים.

 

הערפד הישראלי הוא מפלגת העבודה. במשך שלושים שנה מבעתת רוח הרפאים הזו את מחנה השמאל הישראלי בטענה שאי אפשר בלעדיה. מדובר, נזכיר, במפלגה שהביאה לנו את שמעון "סבסטיה" פרס; יוסי "עזוב אותך מרצון העם" ביילין; את חיים "הנשיקה" רמון ורצף קנוניות וויילי-קויוטה שלו עם ש"ס וחרדים אחרים; וכמובן, את הגדול מכולם – את דוחה הבוחרים המהלך, אהוד "מסיר המסכות" ברק, האיש שהצביע נגד הסכם אוסלו ב' ואחר כך הצליח לשכנע אותנו שדווקא הוא יביא שלום; האיש שדיבר לפני שבוע על המתנחלים כעל "גידול סרטני", ואז אישר עוד כמה התנחלויות – שבועיים לאחר שהורה, כצעד מרתיע כנגד המתנחלים, "לבחון צמצום הסעות ואיסוף אשפה במאחזים לא חוקיים"; האיש שדיבר בסוף שבוע אומלל אחד על "מהפכה חילונית" ביום שישי, צמצם אותה לכדי "מהפכה אזרחית" במוצאי השבת, והרג אותה לחלוטין ביום ראשון; האיש שהבטיח להפוך את העבודה למושכת קולות – ומיהר לשריין מקום דווקא לפואד "בנימין" בן אליעזר, כי העבודה בלי פואד זה כמו כלב בלי קרציות, כי האיש הזה, המשוטט בכנסת מבלי שאיש יודע מדוע בעצם, מזה 24 שנים – יותר מדוד בן גוריון – הוא דמותה העכשווית של העבודה: קבלן קולות שמזמן ויתר על הבוחרים, נטול אידיאולוגיה, נצמד לכסא בכל מחיר.

 

הפעם, למרבה השמחה, נראה שזהו זה: העבודה בראשות ברק תבעט סוף סוף למשבצת של המפלגה השלישית, או אף הרביעית, בגודלה. אחרי זה, אפשר יהיה לסגור את הבאסטה העתיקה הזו, ולהכניס קצת אוויר נקי למערכת. בכל מערכת בחירות בעשור האחרון היה נראה שיש, איכשהו, הצדקה לקיומה: ב-2006 היתה הבטחת-הסרק של עמיר פרץ, שבכל זאת היה בה משהו חדשני; ב-2003, העז מצנע לומר דברים אמיצים על הצורך בהפסקת סחרור הדמים, והגה למעשה את תכנית ההתנתקות; ב-1999 – ובכן, ב-1999 היה נתניהו בגלגול הראשון שלו, שנראה הרבה יותר גרוע מאשר ברק בגלגולו הראשון. באיזו מהירות הצליח ברק לבזבז את ההישג הזה, אפשר היה לראות שנה וחצי לאחר מכן, כשחלק ניכר מבוחרי השמאל הראו לברק את הלבן בקלפי.

 

הפעם אין. הפעם אזלו התירוצים. הפעם הגיעה השעה להשליך את ביבר הפוחלצים הזה, פרודיה של גוף פוליטי שכל הסיבות לקיומו אזלו, אל פח האשפה של ההיסטוריה. וכן, הקריאה הזו נכונה גם אם היא מושמעת על ידי עמוס עוז, שב-2001 קרא לאנשים שסירבו להכריע בין ברק ושרון "בוגדים". קואליציית השמאל החדש, שעדיין אין לה שם ונראה שהיא מתכוונת להמלט במהירות שיא מהמותג מרצ, לא נראית כמו מציאה גדולה – כמה חסר שם רן כהן, שדווקא עכשיו החליט לפרוש – אבל אם היא תצליח לארגן לעצמה יותר מושבים מהטראגדיה שהפכה לפארסה, היא תעשה לכולנו טובה גדולה.

 

אבל לקראת 2012, התאריך הסביר של הבחירות הבאות לכנסת, צריך להתארגן מחדש, כי הקונסטרוקציה של ג'ומס ושות' נראית רעועה מאד ולעיתים משונה מאד (אברום בורג? מיכאל מלכיאור? את מי הם מייצגים?). וצריך לתכנן את התארגנות הזו כבר עכשיו. אסור לתת לבחירות לתפוס אותנו בהפתעה.

 

(יוסי גורביץ)

בכיה לדורות

השמועות אומרות שאולמרט קרוב לאיזשהו הסכם שלום עם סוריה, ושהוא מנהל משא ומתן לקראת איזשהו הסכם עם אבו מאזן. להסכם, אם יהיה, עם אבו מאזן לא תהיה יותר משמעותי מההסכם השלום הנשכח עם לבנון שעליו חתם בשעתו  אמין ג'ומאייל; אבו מאזן הוא אפרוח לא רק נטול נוצות, אלא גם נטול כרעיים.

המקרה של אסד משונה יותר: בפעם הראשונה אנחנו נתקלים הבשליט ערבי שמעוניין בשלום – כנראה כאסטרטגיה לשרידת משטרו, ככל הנראה ללא תמיכה עממית, אבל בכל זאת – הניצב מול ראש ממשלה ישראלי נטול יכולת ביצוע.

ולאולמרט אין יכולת לעשות דבר. הוא יכול לדבר עם אסד, אבל כל מה שינסה להביא לכנסת – והוא יהיה מוכרח להביא את זה לכנסת, משום שזו סיפחה את הגולן והחוק הישראלי חל שם – צפוי לקרוס. לא יהיו 61 חברי כנסת שיתמכו בחוק. צפוי שאפילו חלק ניכר מסיעת קדימה יתנגד להסכם, ודאי אם הוא יכלול הסרת התנחלויות. אולמרט, רצוי לזכור, לא מסוגל להסיר אפילו מאחזים שהתחייב להסיר.

אבל לאולמרט יש בעל ברית אחד ודאי: השמאל העיוור, זה שרואה בשלום לא אמצעי אלא מטרה, מטרה המקדשת כמעט כל אמצעי. ראינו אותם באוסלו, כששמעון פרס שיקר לכנסת על התחייבויותיו לערפאת; ראינו אותם כשיוסי ביילין, ערב בחירות 1996, ניסה להעביר כמה שיותר שטחים לפלסטינים, באומרו ש"אחרי הבחירות לא נוכל" – כלומר, בהבינו היטב שהוא וחבר מרעיו עומדים להפסיד בבחירות; ראינו שוב את אותו ביילין כשארגן את הסכם ז'נבה, ובניגוד לכל מוסר מדיני בסיסי נשא ונתן עם שר של רשות עוינת על אפה וחמתה של ממשלתו הנבחרת. ביילין התקרב מאד לבגידה במקרה ההוא; לימים ישתבח שהסכם ז'נבה הפחיד את שרון, שנאלץ לצאת בתכנית ההתנתקות. אבל אם למד שרון משהו מתכנית ז'נבה, הרי שהוא היה שיש לבצע את ההתנתקות ללא משא ומתן. התוצאות ידועות.

עכשיו צפוי אולמרט לחזור על השטיק של שרון, וכאמצעי השרדות אישית – נסיון להותיר חותם חיובי כלשהו על ההיסטוריה – לגרור את מרצ ושרידי השמאל אחריו להרפתקה מדינית. אבל, כאמור, להסכם אין סיכוי בכנסת, הוא לא יהנה מתמיכה ציבורית- שום מהלך של אולמרט, פרט להתפטרותו, לא ייהנה מתמיכה ציבורית – והתוצאות הצפויות יהיו הרות אסון.

ראשית, ישראל תוקע  – בצדק גמור, אבל במה זה יועיל לשמאל אינני יודע – כסרבנית שלום. שנית, הנפילה של אולמרט תהפוך כל הסכם עתידי, מצד כל ממשלה עתידית, לקשה הרבה יותר להשגה. שלישית, נסיון להשגת שלום המבוסס רק על תומכי אולמרט בקדימה, המפלגות הערביות ושרידי השמאל יוקע בציבור כבגידה, וינציח את דימויו של השמאל כקושר נגד הציבור.

הסכם שידוע שאין לו תמיכה ציבורית, מוטב שכלל לא יעלה. מוטב להפסיד את הבחירות הבאות לנתניהו ביושר, ולנסות להביא לשינוי בקדנציה שאחר כך, מאשר לתקוע עוד כמה מסמרים בארון הקבורה של דמוקרטיה שהופכת יותר ויותר לבלתי רלוונטית לרוב הציבור. מלחמה, אולי, עושים בתחבולות; שלום עושים בשקיפות. שלום-בלוף יוביל רק לנזק.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בסודאן.

 (יוסי גורביץ)

ביילין, אתרוגן; המ"פים עולים על הכנסת; ההברקה הכושלת של ברק; והנרקיסיזם של חובשי הכיפות עולה מדרגה. ארבע הערות על המצב והערה מנהלתית

התוכי יוסי: יוסי ביילין – שהתפטר לאחרונה, בטרם יודח, מהנהגת מרצ – שבר הבוקר את כל הקודים המקובלים בפוליטיקה הישראלית, והתערב, מעל דפי "הארץ", בענייניה הפנימיים של מפלגה אחרת, קדימה.

המסר שלו היה די צפוי: אסור להדיח את אולמרט ואסור להגיע לבחירות. בבחירות, מודה ביילין, צפוי גוש השמאל/קדימה לספוג מכה ניצחת. יתר על כן, חסרונותיו של אולמרט נהירים לו היטב, והוא מונה אותם, מהקרב האחרון המיותר בלבנון ועד מינויו של דניאל פרידמן לשר משפטים. התירוץ שלו לעקוף את רצון העם הוא התירוץ הישן והעייף, שמשמש אותו מאז תחילת 1996: הפאטל מורגאנה של "הסכם שלום" שוב נמצא באופק.

כל כך רוצה ביילין לגעת בחזיון התעתועים הזה, שהוא עיוור מלראות את מה שכל אחד רואה: ששלושת השושבינים שלו – בוש, אולמרט ואבו מאזן – הם ברווזים כה צולעים עד שלא יצלחו לדבר, פרט להפיכתם למולארד. כל השלושה מתועבים בארצם, הדבר היחיד שהם מסוגלים להתחרות בו הוא אי הפופולריות שלהם, והסיכוי שלהם להגיע להסכם עד 2009 שווה לסיכוי של כל אחד מהם להבחר מחדש. והסיכוי הזה גדול עוד יותר מהסיכוי שמההסכם הזה יצא משהו; כל השלושה הם חדלי פרעון. אולמרט אינו מסוגל להוריד ולו מאחז אחד, אבו מאזן איננו נהנה אפילו מתמיכת אלו שהוא משלם את משכורתם, בוש הוא בעיקר מושא ללעג.

ביילין מבין שהסיכוי של אולמרט לשרוד את דו"ח וינוגרד הוא לא משהו, ועל כן הוא מנסה לשכנע את אולמרט להתחלף בתפקידו עם ציפי לבני. לצורך כך, הוא טוען שב-25 השנים האחרונות ראשי ממשלה רבים הפכו לשרים ו"חלקם חזרו לראשות הממשלה". חלקם? רק שניים: יצחק שמיר ויצחק רבין. שניהם ניצחו בבחירות כלליות (שמיר ב-1988, רבין ב-1992), וזה פשוט לא יקרה לאולמרט. יתר על כן, אם הוא חושב שלבני תצליח להקים ממשלה (ש"ס לא תבלע אשה כראש ממשלה, וליברמן נמלט מהקואליציה יום לפני חקירת בתו), ובכן – לא הייתי שוכר אותו כיועץ פוליטי.

אז מה נשאר? המנוסה הקבועה מפני גזר דינו של הבוחר. כמה עלוב.

מקיפים את הכנסת: 50 מפקדי פלוגות במילואים חתמו על מכתב הקורא לאולמרט להתפטר. זו זכותם, אבל זה גם צעד בעייתי מאד בדמוקרטיה. שחר אילן ציין יפה בבלוגו החדש (מברוק, אגב) שהמ"פים היו רואים בעין רעה מאד צעד דומה מצד הפקודים שלהם, ושהשיח הציבורי התהפך: הוא מעדיף רגש על שכל.לחיילים אין מה לעשות בפוליטיקה. צולם בהפגנה לאחר דו

אולמרט הוכיח שהוא גאון פוליטי קטן מהצפוי – איפה אדלר כשצריך אותו? – בכך שנתן ל"מקורביו" להשתלח בקצינים. ההשתלחות הזו ("אם הם היו נלחמים בלבנון כמו שהם נלחמים נגד אולמרט עכשיו, היינו מנצחים") היתה מרושעת, מדויקת ובדיוק מה שהוא לא היה צריך. הוא נתן הזדמנות לתומר בוהדנה – המ"פ שצולם כשהוא פצוע וזוקר אצבעות בצורת וי; חוששני שעוד נשמע עליו – לבכות בפומבי ולומר "לקרוא לנו פחדנים? זה לא יעלה על הדעת. להפצע ולהיהרג זה בסדר, אבל לומר מה הערך הנדרש מהמנהיגים שלנו זה לא בסדר?"

בדיוק, תומר, בדיוק. בפוליטיקה במדינה דמוקרטית, אתה לא מגיע במדים. אתה לא תובע זכויות-יתר משום שלבשת מדים ומשום ששפכת דם. המדרון הזה חלקלק מדי. קשה לזכור את זה, במתקפת המיליטריזם הנערכת נגדנו מזה חודשים, אבל צריך. החייל-האזרח, הדגם על פיו בנינו את הצבא שלנו, פושט את מדיו כשהוא מגיע לכיכר השוק.

תעתוע ברק: התכנית המצוינת, המשובחת והמדויקת של שר בטחוננו, להטיל מצור על עזה, התפקששה. כרגיל. מישהו לא חשב על האפשרות שהצד השני, אפעס, יעשה משהו. ובכן, הם עשו, וישראל יצאה כרגיל עם עוגה מרוחה על הפרצוף: גם הרעבנו, גם התעללנו באוכלוסיה, וגם לא השגנו כלום.

חלקים מהמצור היו ודאי מוצדקים – אין שום סיבה שישראל תספק חשמל לרצועה. גם תרגילי ההונאה הקבועים של הפלסטינים שיחקו תפקיד: מסתבר שהיה קצת פחות חשוך שם ממה שגרמו לנו להאמין.

אבל חשוב לשים לב לתבנית הפעולה שחוזרת שוב ושוב אצל ברק: במקרה של אי יכולת להכרעה צבאית, או חשש מקורבנות בעת הכרעה כזו, ברק מכה פעם אחר פעם באזרחי האויב. הוא עשה את זה ב"ענבי זעם" ו"דין וחשבון", מבצעים שהיו פשעי מלחמה טהורים: ירי ארטילרי לעבר ישובים אזרחיים מתוך מטרה מוצהרת לגרום להם סבל ולהניע אותם ללחוץ על ממשלותיהם. בעזה הוא עשה זאת שוב. בכל שלושת המקרים, הוא נכשל וישראל יצאה עם ידה על ראשה.

מצד שני, זה לא גרם שום נזק – להיפך – לקריירה של ברק, כך שסביר שהוא ינסה לחזור על כך שוב.

מקלטם האחרון: הגידו בגת, בשרו בחוצות אשקלון; נפל דבר בישראל, ומגזר הסרוגים הוכתר כפטריוטי ביותר בישראל. כך מפמפמים כל ערוצי חובשי הכיפות כבר כמה ימים.

האמת, כרגיל במגזר הנרקיסיסטי ביותר בישראל, קצת שונה. הסקר לא בדק "פטריוטיות";. הוא שאל, למעשה, מי מגדיר את עצמו כפטריוט. ובשבחי עצמם, הכתומים תמיד היו טובים.

הסקר הזה מגיע בימים שבו הנוער הכתום מזמר בעליצות את המנון נטורי קרתא: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים". הוא מגיע בימים שבהם מורים הרבנים בגלוי על הקמת מדינת הלכה נגד המדינה הדמוקרטית. בימים בהם הכתומים הופכים, במוצהר, לאויביה של ישראל. כנראה שזה קצת מסובך מדי לסקר.

הערה מנהלתית: הוספתי, בצד השמאלי, שני דפים קבועים. אחד מהם מתאר את המלחמה הפסיכולוגית שצה"ל מנהל נגדנו כבר חצי שנה. הוא מלווה באיור של עדי גינת. האחר הוא המאמר "הגנה על האיסלמופוביה".

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מאוחר, מאוחר מדי

יוסי ביילין הולך הביתה.

אחד האנשים המחושבים, הקרים והציניים שבפוליטיקה הישראלית, שני רק למורהו שמעון פרס, מותיר אחריו אדמה חרוכה. נעמה כרמי עמדה יפה על האשליה שבה חי ביילין, כשהוא אומר שהוא "הציל את מרצ".

הבחירות הפנימיות במרצ ב-2004, בהן בחרו אנשי מרצ בביילין על פני רעו הטוב ממנו, רן כהן, פגעו בה פגיעה ממשית, ומכמה סיבות. ראשית, ביילין הוא פחות או יותר האדם השנוא ביותר בציבוריות הישראלית (בסיבות לכך אגע מיד); אני יודע על לא מעטים שבחרו שלא להצביע למרצ משום שהוא זה שעמד בראשה, אני ביניהם.

שנית, הבחירה בביילין היתה הוכחה לניתוק מרתיע מהמציאות הפוליטית. צריך לזכור: הימים ימי דמדומי הפיגועים הגדולים, מחבלים מתאבדים עדיין מצליחים לחדור מדי פעם לישראל, הכלכלה התחילה להתאושש מההתרסקות של שנות האינתיפאדה – תוך שהיא משאירה מאחורי מאות אלפי חללים. בנקודה הזו, יכלה מרצ להניף את הדגל החברתי ולהפוך לתנועה רלוונטית, או להמשיך בהזיות ז'נבה, שה"הפגנה הווירטואלית" שלה היתה אחד הדברים הנלעגים ביותר שייצר השמאל הישראלי. היא בחרה בז'נבה ובאי רלוונטיות. פעם היו לה 12 מנדטים. ביילין קיבל אותה עם שישה. הוא מחזיר חמישה.

שלישית, ביילין לא היה חבר כנסת בעת שנבחר. הוא היה חסר כל מעמד חוקי. זה לא הועיל לו, בין השאר משום שהוא חדש זה מקרוב בא במרצ, לאחר שנבעט ממפלגת-האם שלו. הקדנציה שלו ממילא התחילה רע.

וכל זה מחוויר לעומת אישיותו של האיש. לאחר שפואד בן אליעזר חיסל אותו בפריימריז של 2002, הוא ערק מהעבודה למרצ – ומיהר להכריז ש"חזרתי הביתה". אין ספק שביילין היה סמל שמאלי במפלגת העבודה במשך שנים; אבל ההצהרה הזו מעלה תהיות. אם הבית שלך נמצא במפלגה אחרת, מה עשית במפלגת העבודה של סנה ופואד וברק ופרס כל אותן שנים? שימשת כסוס טרויאני, מקדם עמדות של מפלגה אחרת?קר, מחושב, מנוכר: יוסי ביילין, 2006
אין ספק שיוסי ביילין מבריק. השיחה היחידה שלי איתו היתה תענוג אינטלקטואלי צרוף ונדיר, משפטים שמשלימים זה את זה, ציטוטים משנות החמישים שמושלכים לחלל האוויר ונקלטים מיד. אבל נראה שכמו אנשים מבריקים אחרים, הוא לא כל כך מעריך את האחרים שסביבו. הנחת היסוד שלו, לאורה פעל כל חייו הפוליטיים, היא שהוא יודע מה העם צריך – ומה העם חושב על זה, זה פחות חשוב.

כך קיבלנו את הסכמי אוסלו, שהיו דבר לוגי כל כך – אבל ההגיון הקר לא הביא בחשבון אנשים כמו ברוך גולדשטיין ויחיא עייאש, עם תפיסת מציאות אחרת לחלוטין, זו שחיה במתח משיחי גבוה וזו שתרה אחר הח'ליפות האבודה, זו הנשבעת בשברי רסיסי אורות ובקדושה נסתרת מן העין, וזו שהקוראן הוא חוקתה, הג'יהאד דרכה, השאהידה מטרתה הנעלה ביותר.. הן היו לא הגיוניות; הן לא נקלטו; והן גברו על האינטלקט הצונן, האירופי, הזר בסופו של דבר.

וכשאשליית אוסלו קרסה אל תוך המציאות של גולדשטיין ועייאש, אל המציאות של הקריצות של ערפאת מצד אחד ואלופי צה"ל מצד שני, כשנתניהו עמד לנצח ב-1996, הפציר ביילין בפרס להעביר כמה שיותר שטחים לידי הרשות. אחר כך לא נוכל, אמר. כלומר, הוא הכיר בכך שהרצון העממי דחה את תכניתו, אבל לא היה די בכך כדי להביא אותו לקבל את רצון העם. השלום היה חשוב מן הדמוקרטיה.

והרי זה כל סיפור אוסלו בקליפת אגוז: בוז לרצון העממי; שטיקים; קריצות; שקרים לכנסת; שוחד לפליטים פוליטיים; הריסת המרקם הדמוקרטי כדי לקדם את אשליית השלום. אשליה – מפני שרבין ופרס לא היו חזקים דיים כדי להסיר התנחלויות, ומפני שערפאת לא היה חזק דיו כדי לשבור את האחים המוסלמים. תוצאת השקרים הללו היתה הריסת מחנה השלום בשני הצדדים: הפלסטינים לא קיבלו מדינה ולא הסרת התנחלויות, הישראלים לא קיבלו שקט, והעם בשני הצדדים איבד את האמון בהנהגתו.

לכל זה נוספה תחושה אינסטינקטיבית בקרב העניים שהשלום הזה בעצם לא יקדם אותם: התוצאה הראשונית שלו היתה העברתם של מפעלים מישראל לירדן, וכריתת מטה לחמם של ישראלים רבים. לא היה "דיווידנד שלום"; היה רק תשלום. הצמיחה, כבר אז, הוגבלה לסקטורי ההיי-טק והפיננסים.

ביילין, ששימש כסמן הימני במרצ מבחינת תפיסתו החברתית, לא הבין את הבעיה. הוא לא הבין את הקשר בין אי שביעות הרצון הכלכלית ובין התחושה – שעליה רכב היטב בנימין נתניהו – שהשלום הבעייתי מאד משרת רק את האליטות.

ואחר כך היתה יוזמת ז'נבה. הפעם גירד ביילין את גבולות הבגידה: אדם חסר כל מעמד רשמי בציבוריות הישראלית – לא שר, לא חבר כנסת – ניהל משא ומתן עם שר של רשות, שלכל דבר ועניין היתה נתונה במלחמה עם ישראל. במדינה דמוקרטית, יש רק גוף אחד המוסמך לשאת ולתת: הממשלה הנבחרת. ביילין עקף אותה בגסות, וחתר תחת עמדתה – השגויה, לדעתי, אבל זו עמדתה והיא הממשלה, וזה היה מעשה שלא ייעשה.

רן כהן הוא כל מה שביילין לא. הוא מחוספס, ישיר, מלא חיות. הוא הדרך שהשמאל הישראלי יכול היה ללכת בה, ולא הלך. ראיתי אותו עולה בקפיצה על במה, בחדר מלא מלמולים קלושים של דעיכה, ומשנה את האווירה בכמה משפטים ברורים וקצרים. אולי הוא יוכל להפיח רוח בעצמות היבשות הללו.

אולי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

חמש הערות על המצב

פרס: נמאס כבר לכתוב שהשר לפיתוח הנגב והגליל הוא פאתטי. זה ידוע ומובן לכל. המשחקים הכפולים האלה – “אני לא עוסק בזה כרגע" לכתבים, תוך הסתערות בצווחות "מה יש לכם נגדי" על נציגי "ישראל ביתנו" הנדהמים – תמיד היו מנת חלקו של שמעון פרס. הם לא ראויים לציון מיוחד.

מה שאין כן ביוזמת חלם האחרונה: לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כך שהבחירה תהיה פומבית ולא חשאית. יש לה צדדים חיוביים, כמובן: אם אנחנו באמת חייבים נשיא, מותר לנו לדעת אילו ח"כים חשבו שהוא ראוי לתפקידו. זה יזריק קצת יושר לבית הנבחרים שלנו.

אבל אם יש משהו פאתטי יותר מאדם שכל כך רוצה לנצח, עד שצריך לשנות עבורו את כללי המשחק, אינני יודע מהו.

אולמרט. מילא פרס. הוא רוצה להרגיש שהוא נבחר פעם למשהו. ההתבטאות הבלתי נסלחת היא דווקא של אולמרט. כשהעלה ראש ממשלתנו הנערץ את נושא שינוי חוק הנשיא בישיבת קדימה, הוא נתקל בהתנגדות נמרצת מצד מאיר שטרית, ממלא מקום שר המשפטים.

הלז הזכיר, אפעס, את העובדה שמדובר בחוק יסוד, ושלא משנים חוקי יסוד סתם כך. אפילו אם שימון נורא רוצה. בתגובה הוא זכה להתקף קריזה מצד ראש הממשלה. לא ניתנה לו רשות הדיבור, רשף אולמרט, ואיפה נשמע שקוטעים ראש ממשלה באמצע המשפט. ובכלל, מה רע בשינוי חוקים. הרבה חוקים כבר שונו.

אין ספק שהיה לאולמרט קל יותר לגנוב את הסוס הספציפי הזה יחד עם שר המשפטים המיועד שלו, חיים רמון. אלא שרמון נמצא כעת בבית המשפט, ועל פי הפרסומים האחרונים, זו רק שאלה של זמן עד שאולמרט יצטרף אליו שם.

ואף אחד לא צייץ. ראש הממשלה רוצה לשנות חוק יסוד כדי להיענות לצורך פוליטי פרטי, ולאף אחד לא נראה שיש כאן בעיה. אף הפגנה לא התארגנה. נו, כולה חוק. מילים על נייר.

לא בטוח שלאולמרט יש את הכוח הנדרש לשנות חוק יסוד. אפילו לא עבור פרס. אולי במיוחד לא עבור פרס. אבל משתמך במסעו של האלבטרוס הפוליטי הזה, כבר החלה ההתבזות שלו. קשה לדעת מה יהיה מביך יותר: כשלון לתקן את החוק, או הצלחה – רק כדי לגלות שלרוב הח"כים אין בעיה להגיד לפרס "לא, יא לוזר" גם בפומבי.

ביילין. יוסי ביילין, אופוזיציונר בהתהוות, התנער וגילה שאבוי, אביגדור ליברמן עומד להכנס לכנסת. מיהר ביילין והודיע שלא יעלה על הדעת. לא זו אף זו: אם תמשיך העבודה לשבת בממשלה עם איווט, היא תאבד, אומר ביילין, את זכות קיומה.

מה שנכון, נכון. לעבודה אסור לשבת בממשלה אחת עם ליברמן. אין ויכוח.

אבל האדם שעשה יותר מכל אדם אחר להכשרתו של ליברמן הוא, אחרי הכל, ביילין עצמו. מי שמארח את התליין של הח"כים הערבים לארוחת בוקר, מודיע שיש ביניהם כמה וכמה הבנות, ומזמין את התקשורת כדי שתחווה את האירוע, לא יכול כעת לטעון שליברמן מוקצה מחמת מיאוס. ההתחנפות הקטנה של ביילין למרכז, ערב הבחירות, היתה מכירת נשמתו עבור כמה קולות. הבעיה היא שזה עלה למרצ בקולות, לא סייע לה. אבל זו – ויוסי ביילין בכלל – כבר בעיה של מרצ.

קשוט עצמך, יוסי, לפני שתקשוט אחרים.

לאו. אם מישהו היה צריך עוד סיבה מדוע אסור לבחור בצבוע החנף ישראל מאיר לאו לנשיאה של ישראל, להוציא העובדה שהוא לא לוחץ את ידן של נשים ושהסתבך בעבר בהטרדות מיניות – שדיים, כנראה, הוא דווקא לוחץ; הוא הסיר את תביעת הדיבה שהגיש בנושא עם בחירתו לרב ראשי – בא היום "הארץ" והזכיר לנו שהוא גם נוכל.

החוק אוסר על רבני ערים לקבל כסף תמורת עריכת חופות: זה חלק מתפקידם והם מקבלים עבורו משכורת. לאו אפילו לא יכול לומר שהוא לא ידע את זה, כי הוא כבר הסתבך בדיוק בכזו פרשה לפני תשע שנים. בעקבות ההסתבכות ההיא, רענן היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, את הנהלים.

כלומר, לאו מצפצף בגלוי על החוק, ועושה קופה נאה לביתו. מקורביו אומרים שהוא "כלל לא מתלהב לכך": מעטפות ובהן אלפי דולרים פשוט עושות את דרכן לכיסו. אה-הא. שמענו. לטענתם, הוא תורם חלק גדול מהסכום לצדקה. כנראה שהוא לא שמע על הלכת לולב גזול, ועל מצווה הבאה בעבירה.

הסיכוי שהמשטרה תגיע אליו זניח, ככל הנראה, ועל כן יש לוודא שהאיש הזה – שכהרגלם של חרדים, מציג פנים ליברליות לציבור וחשוכות הרבה יותר כלפי פנים – יתקע בתפקידו הנוכחי ולא יתקדם.

בוש. הנשיא הביזיוני ביותר של ארצות הברית הצליח, במאמץ ניכר, לשקוע עוד קצת. השבוע, הוא אמר לג'ורג' סטפנופולוס שהוא אף פעם לא תמך ב-stay the course, השארות בעיראק לא-משנה-מה.

עיראק קורסת. הגנרלים האמריקנים מדברים בפעם הראשונה על תבוסה, ומכינים את עצמם לאפשרות של אובדן בגדד. מפקד הצבא בעיראק, הגנרל קייסי, אמר היום למעשה שהשאיפה היא לנסיגה תוך 18 חודשים לכל היותר. הצבא העיראקי מתפרק לא רק על פי קווים עדתיים, אלא גם על פי חמולות. אם להשתמש במטאפורה ההיא של פאוול, הוואזה נשברה לבוש בידיים, והוא מדמם מרסיסים.

אפשר להבין מדוע בוש רוצה להרחיק את עצמו מהאמירה הזו, במיוחד ערב בחירות. במיוחד ערב בחירות כאלה. אבל עד כמה הוא חושב שאנשים מטומטמים? מה, הוא באמת חושב שאנשים ישכחו את סיסמת הבחירות שלו ב-2004? שהם יבלעו שקר כל כך גלוי?

כנראה שכן. נותר רק לקוות בעוד שבועיים, הוא יחטוף את הצליבה שמגיעה לו.

(יוסי גורביץ)