החברים של ג'ורג'

סתמי את הפה או שנרצח אותך

יועז הנדל, הימין המתון לכאורה, כמעט מרייר על הרצח העתידי של חברת הכנסת חנין זועבי. הפתרון שלו: לסתום לה את הפה

גם מי שמורגל בכתיבה האיומה של היאיר לפיד הבא בעיני עצמו, יועז הנדל – כתיבה טרחנית, חסרת מטרה, עמומה, לעתים קרובות חסרת משמעות מרוב הנסיון של הכותב שלא להפוך את הסאב-טקסט לטקסט – שמט את הכוס מידו ביום שישי האחרון. הטור מוקדש כמעט כולו לפנטזיה מוסווית למחצה על הרצח העתידי של חברת הכנסת חנין זועבי. הסיבה לרצח: זועבי פרובוקטורית. זה נאמר במפורש: “שעון העצר החל לפעול. בסוף תיעשה עוד פרובוקציה מצד זועבי שאחריה עלול רוצח קיצוני שצמח בלהב”ה או במקום אחר לעשות מעשה. הקש ישבור את גב הגמל, את הגב של הדו-קיום.”

handel_edited

לכאורה, אזהרה. בפועל, משהו שנע בין משאלה לאיום. שווה לבחון את הדרך בה כותב הנדל על זועבי: היא “חבית חומר נפץ לדו קיום במדינת ישראל […] מתעלמים מכך שהיא הפכה לחומר נפץ שמסכן את הדו קיום כאן ומסכן את עצמה.” מה עושים עם חומר נפץ, עם מטען לא יציב? בדרך כלל החבלן לוקח אותו למקום בטוח ומפוצץ אותו כך שלא יפגע באחרים. זה, כפי שנראה, מה שהנדל רוצה לעשות בזועבי.

למה זועבי היא חומר נפץ? משום “חיבתה לפרובוקציות.” הנדל לא אוהב פרובוקציות. הוא אוהב את המדינה שלו שקטה, את הפלסטינים הישראלים שלו – סליחה, ערביי ישראל – כנועים ומערבבים את הטיח ואת החומוס. זועבי לא משחקת לפי הכללים. מה עשתה זועבי הפעם? ובכן, היא נשאה נאום לרגל ליל הבדולח, ובו אמרה שרוב הגרמנים התנגדו לליל הבדולח (נכון, היתה הסכמה כללית שזה היה מוגזם ושלא עושים דברים כאלה בפומבי, ושזה פגע ב-hasbara), אבל לא עשו כלום כי הם פחדו (גם נכון), ושהיא מדברת כצאצאית של ציבור שבוצע בו טיהור אתני. זה הביא לישראלים הטובים מסוגו של יועז הנדל ויאיר לפיד את הסעיף. טיהור אתני? אנחנו? כן, חברים. זוכרים משהו קטן שנקרא הנכבה? שבו, על פי הגרסה הישראלית, גורשו 700,000 פלסטינים (מאה אלף יותר ממספר היהודים שהיו במדינה שזה עתה הוכרזה)? זוכרים משטר צבאי? כפר קאסם? יום האדמה? וואלה, לא זוכרים? זה בסדר, זועבי והמצביעים שלה זוכרים. התקשורת היהודית קראה לנאום של זועבי “נאום הסתה”, למרות שהוא לא הסית לשום דבר (הסתה היא קריאה לפעולה), זאת משום שבתקשורת היהודית כל הצהרה שלא מסתדרת עם דף המסרים היומי של ה-hasbara היא “הסתה.”

הנדל טוען שזועבי התמכרה לפרובוקציות. יכול להיות. אני יכול לחשוב על עוד כמה פוליטיקאים כאלה. הבוס לשעבר של הנדל, למשל, שהיה ידוע במנהגו להגיע לאתרי פיגוע ולרקוד על הדם בזמן שמנגבים אותו, ואחר כך הפך לליצן עולמי כשכולם מנסים לחשוף איזה שטיק יביא איתו הפעם לאו”ם – שרטוט פצצה? שרטוטים של מחנה השמדה? אולי סתם 44 שניות קצרות מדי של שתקה? נפתלי בנט, שידוע בגניבת מוצגים ארכיאולוגיים כדי לנופף בהם מול מראיינים זרים עוינים. פרובוקציה היא דרך של אנשי ציבור למשוך תשומת לב אליהם ואל הנושאים שהם רוצים להעלות, במיוחד מול תקשורת עוינת – ואין פוליטיקאי שמתמודד עם תקשורת יותר עוינת מזועבי. כש”גב האומה” רוצים לעשות סיבוב על ינון מגל, הם משתמשים בזועבי כשכפ”צ: הנה, תראו, אנחנו לא באמת בוגדים, אנחנו נכנסים גם בה.

אם זועבי היא חבית חומר נפץ, אז לשיטתו של הנדל יש מרעום. קוראים לו בנצי גופשטיין והבריונים הלאומנים שסביבו. משום מה, אליהם הנדל מתייחס די בסלחנות: הוא אמנם כותב “שם טמונה הסכנה. הגופשטיינים מסוכנים וזועבי מסוכנת בפעילותה ומסוכנת בפוטנציאל הפגיעה בה […] הגופשטיינים הם תקלה שאנחנו לא מתמודדים איתה מספיק טוב והזועבים הם תקלה שאנחנו לא מתמודדים איתה.” כלומר, הסכנה שבזועבי ובפרובוקציות שלה כפולה מהסכנה הטמונה באלו שירצחו אותה; כלומר, עם הגופשטיינים אנחנו מתמודדים “לא מספיק טוב”, אבל עם הזועבים (איך היא התרבתה?) אנחנו לא מתמודדים, נקודה.

וכאן חוצה הנדל את כל הקווים המותרים בדמוקרטיה. הוא משווה בין דיבור מכעיס (פרובוקציה) של חבר כנסת ובין רצח של חבר כנסת, ומעמיד אותם באותו המישור. בשום מקום הוא לא אומר “לזועבי מותר לעשות פרובוקציות, יש לה חופש ביטוי, ולכם אסור לפגוע בה.” בשום מקום הוא לא אומר שצריך לפעול אך ורק כלפי המאיימים על זועבי. הוא מקדיש לפרובוקציות – חופש הביטוי – שלה הרבה, הרבה יותר מקום מאשר לרצח שלה. ברור מה באמת מביא לו את הסעיף.

אבל, בעיה. רצח של זועבי, למרות שהנדל מעמיד פנים שהיא לא מייצגת אף אחד, יוביל פה כנראה למלחמת אזרחים. הנדל לא רוצה לשלם את המחיר הזה, הוא גם לא רוצה שהגופשטיינים ישלמו אותו – לחופש הביטוי שלהם הוא דווקא דואג – ועל כן הוא רוצה שמי שתשלם אותו תהיה זועבי. “אם הר הבית דורש פיקוח מצולם וכוחות משטרה, אז חבית חומר הנפץ האנושית [פעם רביעית שהביטוי מופיע במאמר – יצ”ג] זועבי דורשת התייחסות דומה. הרחקה ואבטחה כדי שחלילה רצח לא יהיה. בג”צ טעה, הוא היה צריך להבין זאת לפני שאיפשר לה להתמודד לכנסת, ועכשיו המשטרה חייבת להבין. דמוקרטיה משמעותה איזון ערכים. חופש הביטוי של זועבי לא קדוש יותר ממניעת שפיכות דמים.”

מהדברים של הנדל משתמע שלמרבה הצער, בג”צ נתן לזועבי זכות ביטוי, ועכשיו תפקידה של המשטרה למנוע אותו. “הרחקה ואבטחה” – מה זה? לא ברור, אבל נשמע מאד כמו סוג של מעצר בית או למצער מניעה של המשטרה מזועבי לבצע “פרובוקציות” נוספות.

רגע, שניה, לא הבנתי משהו. יש פה חברת כנסת. היא מדברת. אמנם, מביאה לעיתים את הסעיף. גם לי. מצד שני, יש לנו רוצחים, מאיימים ברצח, ומשתוקקים לרצח. איך לעזאזל זועבי יוצאת פה חבית חומר הנפץ? אם הנדל חושש שרוצחים מן הימין הקיצוני ירצחו חברת כנסת, מה שיפוצץ את הדו קיום הכל כך יפה שלנו, לא כדאי שהוא ידרוש מהמשטרה לטפל קודם כל בערוגות הרעל של תומכי הרצח?

הוא יוכל לעשות מעשה אזרחי מועיל ולהסגיר את עצמו מראש. שהרי מה המסר שלו לזועבי? או שתסתמי את הפה, או שמישהו מאיתנו ירצח אותך. צוואר יפה יש לך, לא חראם?

אני רוצה לכתוב כאן מילים שיש לקרוא אותן בזהירות, חיים ומוות ביד המקלדת: אם וכאשר ירצח אזרח יהודי את חנין זועבי, הוא יעשה זאת לא רק בגלל שהוא קורא את גופשטיין ואליאסי, אלא בגלל שהוא יודע שיש אנשי ממסד מכובדים כמו יועז הנדל ויאיר לפיד שמצדיקים את המעשה שלו במשתמע; הם אולי יגנו אותו אחר כך, אבל זה יהיה גינוי מהסוג של "הוא הגזים קצת."

הרוצח לא יבקש לגיטימציה מגופשטיין; הוא יבקש אותה מהגוש האמורפי של “עם ישראל.” וכשראש הממשלה תוקף את זועבי אישית; כשאיש “מרכז ימין” כמו יועז הנדל כותב מאמר שבו הוא משווה אותה ארבע פעמים לחבית חומר נפץ; כאשר יאיר לפיד אומר שהוא לא “יישב עם הזועבי’ז” ואחר כך שותף להעברת חוק שמטרתו לחסל את היצוג הפוליטי של זועבי – כשכל זה קורה, המתנקש העתידי יודע ש”העם איתו.” לא רק “הקיצונים”, הלא מגולחים, אלא האנשים שיושבים בתוכניות מכובדות עם תספורת מושקעת ובחליפה יקרה ואומרים כלפי זועבי אותם הדברים עצמם: שאין סיבה שנסבול אותה, שצריך להוציא אותה אל מחוץ לגדר.

אם יש כאן חבית חומר נפץ, הרי היא התפיסה שלפלסטיני בישראל מותר לומר פחות ממה שמותר ליהודי. אם יש מרעום לחבית הנפץ הזו, הרי אלה ה”מתונים” בעיני עצמם כמו יועז הנדל. רצוי קודם כל לפרק אותם; לשם כך הפוסט הזה.

ועוד דבר אחד: המאמר של הנדל הביא לי את הסעיף כל כך כשקראתי אותו, שהעלתי את הציוץ הבא: “יום אחד יקום אדם שלא יוכל לסבול יותר את היעדר המשמעות ואת דו הפרצופיות וירצח את יועז הנדל. וזו תהיה אשמתו המלאה של הנדל.” חשבתי שהפרודיה הזו מובנת, אבל מסתבר שלא: אתמול החליט יריב אופנהיימר לקחת ברצינות את האפשרות של רצח על רקע חוסר משמעות והגדיר את הציוץ כ”מזוויע, מסית, ומכוער. בושה וחרפה.” על הטקסט של הנדל עצמו לא היה לו מה לומר. וגם זו עוד הערה על מה שנותר מחופש הביטוי בישראל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שאו ציונה נס

הפצת השנאה כנגד זועבי התפרצה באלימות, והתקשורת היהודית לא רוצה שנדבר על כך שהפצת השנאה הזו היא משהו ציוני

 

היום בצהרים הגיעה חברת הכנסת חנין זועבי (הרשימה המשותפת) לשאת דברים בפאנל במרכז האקדמי ברמת גן. למקום הגיעו פעילים של מפלגות הימין היהודי – הבית היהודי, ישראל ביתנו, וכ”ך/יחד. למרות שהמשטרה קיבלה התראה מראש על הגעת אנשי הימין, היא לא נערכה להגנתה של חברת הכנסת והגיעה באיחור ניכר. פעילי הימין החלו לשבש את דבריה של זועבי, ובין השאר ניסו להשתיק אותה באמצעות שירת ההמנון הציוני, “התקווה.” בשלב מסוים פרצה קטטה במקום, פעילי הימין הסתערו בכיוונה של זועבי, ואחד מהם שפך עליה בקבוק משקה. על פי מספר דיווחים, חברת הכנסת שולי מועלם (האחים היהודים) דחפה את זועבי; מועלם מכחישה. ביציאה מהמקום, מצאה את עצמה הדוברת של בל”ד, אמילי מואטי, מוקפת בפעילי מרזל. הללו החלו לקרוא בכיוונה “הלוואי שיאנסו אותך ערבים,” ובשלב זה אחד מהם חבט בראשה במוט של דגל. היא פונתה לבית החולים במצב קל. קודם לאירוע, קרא מרזל לפעיליו להגיע למקום ו”למחוק את החיוך של זועבי.” אחרי האירוע, הוא השתחץ בכך ש”הבטחנו וקיימנו.”

marzl

מיד לאחר האירוע, נכנסה התקשורת היהודית למצב הקבוע שלה: היא מיהרה לחזור על המנטרה ש”יש לגנות את הקיצונים משני הצדדים.” כדי לדמות מצב שבו יש “קיצונים משני הצדדים”, רבו הדיווחים על כך שכשהרוחות החלו להתלהט, מישהי מתומכי זועבי הניפה דגל פלסטין, ואז הכל התפוצץ.

וואלה. עכשיו רוצים שנאמין שהנפת דגל היא שוות ערך לתקיפה פיזית. ושוכחים, באותה הזדמנות, שפעילי הימין הניפו דגלי ישראל. זו, כמובן, לא פרובוקציה.

כמובן, ידיה של התקשורת היהודית לא נקיות: היא פמפמה שנאה כלפי זועבי במשך שנים. היא הפכה אותה למטרה מותרת והתירה את דמה. אז עכשיו, כשחברת כנסת הופכת למטרה לאלימות, היא צריכה לחזור לקשקוש על “קיצוניים משני הצדדים.”

צריך לומר את זה בצורה הברורה ביותר: אין שום בעיה עם קיצוניות. קיצוניות היא הכרחית להתקדמותה של חברה. בלי רעיונות קיצוניים, אי אפשר לתקן עוולות, כי כדי שעוול יתקיים הוא צריך מסגרת שבה הוא נראה נורמטיבי. רק מסגרת “קיצונית” מסוגלת להצביע על כך שעמוד תווך של החברה הוא בעצם עוול.

הבעיה היא לא קיצוניות. הבעיה היא אלימות. ובמסגרת הפוליטית הישראלית, יש בעקביות צד אחד שנוקט באלימות. ב-1967, ניסה איש ימין יהודי, אברהם בן משה, לרצוח בדקירה את ח”כ מאיר וילנר (מק”י); הוא נידון תחילה לשנה וחצי מאסר, עונש שהוגדל לארבע שנות מאסר, כשהשופטים כותבים ש”אפשר להבין לליבו.” ב-1996, ניסה איש הימין היהודי אוהד ברט לדרדר לתהום את מכוניתו של השר יוסי שריד; תנועת בני עקיבא, שבה היה מדריך, סירבה להדיח אותו משורותיה, וכעשור אחר כך הוא הפך למועמד לכנסת מטעם “האיחוד הלאומי,” המפלגה שהיום היא הבית היהודי ושמועלם מכהנת מטעמה. בשנת 2004, הניח איש הימין היהודי אלירן גולן מטען חבלה ברכבו של ח”כ עיסאם מח’ול; אשתו של מח’ול, שהתניעה את הרכב, חמקה במאמץ מן הרכב המתלקח. גולן נעצר ופטר את העולם מקיומו לפני שאפשר היה להעמיד אותו לדין, וההתנקשות בחבר הכנסת נשכחה.

לתקשורת היהודית יש חלק מרכזי בהשכחת העובדות האלה. היא לא רוצה שנדבר על טרור יהודי, למרות שהמדינה היהודית הוקמה באמצעות טרור ועד היום היא נשענת לקיומה על טרור. ואם התקשורת היהודית נאלצת לדבר על אלימות פוליטית, היא רוצה שנדבר על מרזל.

וכן, יש מה לשאול פה. למשל, איך זה שאדם שמתגאה בפומבי בכך שהוא שיסה אנשים בחברת כנסת עוד לא נמצא במעצר. למשל, איך זה שהתוקף של מואטי לא נמצא במעצר. אבל העיסוק במרזל הוא הסחת דעת.

במקום היו, כזכור, גם אנשי הבית היהודי וגם אנשי ישראל ביתנו. חלק מהאחרונים הניפו שלטים של “מוות למחבלים.” המנהיג של המפלגה הזו קרא בעבר להרוג את זועבי וקרא לה טרוריסטית. התקשורת היהודית לא הזכירה את הנקודה הזו היום. היא לא הזכירה את היבבות של נפתלי בנט לפני שבועיים על כך שאוי אוי אוי, משבשים לו את הכנסים ושזה יכול להגמר באלימות.

תומכי ליברמן באירוע שבו הותקפה זועבי. קרדיט: הרשימה המשותפת

בנט וליברמן, אחרי הכל, נחשבים על ידי התקשורת היהודית לחלק לגיטימי של הפוליטיאה. הם טיפה קיצונים, אבל הם במיינסטרים. הם אומרים אמנם דברים זהים למדי לאלה של מרזל, ומי שנכח באולם לא יכול היה להבחין בקלות בין תומכי מרזל, בנט וליברמן; אמנם, חברת הכנסת של בנט התייחסה – כמו ליברמן וכמו מרזל – לזועבי כ”פעילת טרור”; אבל על זה, אנחנו מתבקשים שלא לדבר. יש קיצונים, אבל הם זניחים, הם מרזלים. הם לא שתי מפלגות שיושבות בממשלה.

באדיבות דוברות הרשימה המשותפת

וכמובן, הם לא המפלגה של האפס שהתגלם בבשר, שדיבר על כל האזרחים הערבים כעל “זועבי’ז”, וכמובן, אנחנו לא מדברים על המחנה הציוני, שהצטרף בששון לציד האדם אחרי זועבי וקרא לפסול אותה רק לפני חודש. אלה לא קיצונים; אלה אנשי המרכז. הם מתונים, בהגדרה.

אז אנחנו מתבקשים לדבר על המרזלים. כי אם נרחיב את המבט טיפה אל מעבר למרזל, אנחנו עשויים לגלות שאופס, אי אפשר להבדיל בין מרזל ובין בנט או ליברמן; שהימין היהודי הוא בעצם כולו “ימין קיצוני”; ושהמצב של ה”מרכז” שלנו לא הרבה יותר טוב.

אז בואו לא נדבר יותר מדי על זה שחברת כנסת, נבחרת ציבור, הותקפה היום. בואו לא נדבר על זה שיש היסטוריה של תקיפת נציגי ציבור מן השמאל. זה יכול להאיר את הפסאדה שלנו, של הציבור היהודי הנאור ש”מגנה קיצונים מכל צד”, כמגוחכת משהו.

בכל יהודי יש כהנא קטן, אמר פעם מאיר מרטין כהנא. בתגובה, התקשורת היהודית ניסתה להחרים אותו. עכשיו הכהנא הפנימי הזה יוצא החוצה, והתקשורת היהודית עדיין מעדיפה שלא נדבר על זה. זה מעורר שאלות לא נוחות, כמו השאלה האם הכהנא הקטן הזה הוא לא בעצם התוצאה הסופית והסבירה של הפרויקט הציוני.

בואו נדבר על משהו אחר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

"הזכות לחיים, לאושר, לקדמה, לצדק, לכל בן אדם באשר הוא": חנין זועבי במילותיה-שלה

חנין זועבי אומרת דברים קשים, אבל הם מאלצים אותנו לחשוב. הח"כית המושמצת ביותר בישראל, בעברית, בלי הסנן של התקשורת היהודית

לפני כמה שנים, פרסם "הארץ" שער שבו נראה יוסי ביילין כמטרה, והוא הוגדר כאדם השנוא ביותר בישראל. אם היה מפרסם שער כזה כיום, כנראה שמי שהיתה מככבת עליו היתה ח"כ חנין זועבי (הרשימה המשותפת), האשה שהמחנה הציוני – זה שמשתרע בין מיכאל בן ארי ובוז'י הרצוג – אוהב לשנוא. עד כדי כך שהיא נאלצת להסתובב עם שומר ראש.

מה שהציבור היהודי כמעט שלא מקבל הוא את חנין זועבי ללא פילטר, את מילותיה-שלה בלי רעש הרקע הציוני שמנסה למסגר אותה. זה מה שניסיתי לעשות בראיון הזה. לצערי, מפאת קוצר הזמן (כשסיכמנו ראשונית על הראיון הזה, עוד לא היו בחירות) הוא התנהל במייל ולא פנים אל פנים. ההדגשות בטקסט הן שלי.

מה התחושות שלך ביחס למפלגה המאוחדת החדשה? האם בל"ד תמצא את מקומה לצד יריבים כמו חד"ש?

לא מדובר ביריבים, אלא בשונות בתפיסה האידיולוגית, פוליטית לצד הרבה דברים בהם אנחנו כן מסכימים. הבעייה היא דווקא זו, שלא "רבנו " מספיק מבחינה פוליטית. לא הייתה מספיק התדיינות סביב מחלוקות אידיולוגיות ופוליטיות וחברתיות, וסביב ליבון הנושאים בינינו לאורך השנים.

בל"ד וחד"ש לא "רבים", כלומר מתדיינים מספיק במחלוקות, מבחינה פוליטית, סביב אודות הבדלים אידיולוגיים ופוליטיים וחברתיים, ובכך אולי היינו מנותקים מבחינת יצירת מרחב פוליטי נוח לדיונים ולהדגשת מחלוקות – ויותר חשוב, ויותר קריטי למאבק הפוליטי שלנו – לצמצום מחלוקות.

פעילות פוליטית משותפת, שמתחייבת מהמציאות החדשה של הרשימה המשותפת, דווקא היא שאמורה לייצור מרחב נוח ואחיד לדיון הפוליטי המבורך. אנו השותפות לאיחוד צריכות לשאוף לרמת ביטחון עצמי גבוה הנוגע ליכולת הפוליטית שלנו ליצירת קונסנזוס אידיולוגי ברמת המאקרו,

ברמת מהות הסכסוך, ברמת מהות האזרחות שלנו, ועד כמה הסתירה בין הזהות שלנו לבין האזרחות שלנו מחייבת אותנו להתעמת עם האידיאולוגיה של המדינה, ועם הנראטיב, הפרויקט המייסד שלה. ואיך לתרגם פרקטית, בפרקטיקה היומיומית שלנו, בתוך הכנסת ומחוצה לה, בפעילות שלנו, בשיח שלנו, את "העימות הזה", ואיך מגדירים את גבולותיו.

האווירה הפוליטית של הרשימה המשותפת מדללת את החשדות ההדדיים, ואת חוסר האמון הפוליטי בין הצדדים, בפרט בין הצדדים האידיאולוגיים הבסיסיים של בל"ד וחד"ש, נותנת לנו לשים את המחלוקות שלנו על השולחן ולהתעמת איתן, ומאפשרת לנו לפנות לאפיקים פוליטיים חדשים, ולקהל שחי בניכור עמוק ומתסכל עם מה שמתרחש מסביבו, קהל שמתעב את הפוליטיקה, לא מאמין בכוח הפוליטי שלו, ואפילו לא מבחין בעוצמה הפוליטית של המאבק שקיים מסביבו.

הרשימה המשותפת נותנת אויר חדש לקהל הזה, שלא מצביע בכלל, ומאפשרת לנו להרחיב את האופק שיכלול גם אותם, ויחזק את המחויבות והמרץ הפוליטי של אלה שיחסם היחיד לפוליטיקה הוא ללכת ולהצביע, ולעקוב אחרי התקשורת.

מי שנאבק למען הזכויות שלו, מי שנאבק מול גזענות שהולכת ונעשית למפלצתית יותר, מי שרואה שגזענות זו רודפת אותו ומנסה לצמצם את מרחב הפעילות הפוליטית שלו, ומצליחה גם אם בצורה חלקית, חייב מדי פעם לבחון מחדש את אמצעי המאבק שלו, תוך כדי רגישות גבוהה לפוטנציאל הקיים והמפוספס. ואני פה לא מדברת רק על הפלסטינים בישראל, אני מדברת גם על האזרחים היהודים.

איך היית מסכמת את הכהונה האחרונה שלך? מה היו ההישגים הבולטים שלך וההחמצות הגדולות שלך? איפה היית משקיעה יותר?

זו היתה קדנציה קשה, מדירה ועוינת גם בימיה הלא סוערים. למשל, ח"כיות שאמורות להיות קצת יותר רגישות לגבי, "גונבות" חוק שלי של ייצוג הולם לנשים ברשימות המקומיות, ומנסות להתנכר לזו שיזמה אותו שנה לפני. והאבסורד הוא שבגלל הצעד הלא אתי הזה, החוק שלי עבר! בגלל שהצלחתי להצמיד אותו לחוק הזהה שהח"כיות של יש עתיד הגישו! [ח"כ זועבי מתייחסת כאן לחוק שח"כ עליזה לביא ויפעת קריב מ"יש עתיד" התגאו בו. – יצ"ג]

החוק הזה הוא גם הישג שאני גאה בו, אבל גם דוגמה לעוינות ולהתנכרות של המקום הזה לא רק למאבק שלי, אלא אפילו לעבודה השוטפת שלי.

מה ההחמצות הגדולות שלי? שלא שכנעתי את הגזענים להיות דמוקרטים.

התקשורת היהודית יוצרת לך דימוי דמוני, נטול פרופורציה בהשוואה לחברי כנסת אחרים (מירי רגב, דני דנון). בהנתן שהדימוי הזה הוא בעיקר בציבור היהודי, איך את מתכוונת להתמודד איתו? האם את מתכוונת להתמודד איתו?

השנה השנייה בקדנציה הייתה סוערת במיוחד, כי כאשר מסתערים על עזה, אי אפשר שלא להסתער גם על "הח"כית של המרמרה." ואז מייצרים משמעות אחרת סביב ההסתערות הגזענית, ואני מוצגת מצג שווא כפרובוקטיבית, כאשר כל השאר – המראיינים, העיתונאים וחברי הכנסת שתוקפים אותי – מוצגים כהתגלמות המוסר, ערכי האדם וחופש הביטוי, ואני זו "הפרובוקטיבית" שלא מחזירה בהוקרת תודה לאלה שלכאורה חובקים אותי ואת העם שלי בחום, באהדה ובתמיכה.

ממש מציאות מדומה, בה אני זו שלא מבינה שאם מתנכרים לזכויות שלי, אז זה בגלל שלא מגיע לי; ואם הורגים בעם שלי, אז זה בגלל שההורגים מגינים על עצמם, לפני שאנחנו הדמונים נרצח את כולם. ואם נאבקים נגד הגזענות, אז זה בגלל שאנחנו "שונאים" את היהודים, ואם מתעמתים עם המשטרה שמרביצה למפגינים, אז זה בגלל שאנחנו "איום ביטחוני."

הדרך היחידה שאפשר להתמודד איתה עם הדמוניזציה היא להמשיך באותה דרך; הרי מי ששונא ומסית נגדי, "הם" לא שונאים אותי ולא עושים זאת בגלל שהם רוצים או אוהבים לשנוא, לא, אני לא חושבת שזה המצב. מי ששונא אותי, שונא אותי בגלל שאני מכאיבה לו באיזה שהוא מקום: אני לא נותנת לו לחיות בשקט עם הדיכוי שלו. ולחיות בשקט, זה לומר את הביקורת בתחום הנוחות שלו – שלא מזיז לו את הגבינה.

אבל המאבק של המדוכא לא צריך להיות נוח למדכא, אחרת הוא אינו יעיל; והמבחן של היעילות לא צריך להיות מבחן קצר טווח. מאבק יעיל הוא מאבק מכאיב, עיקש, ממושך, שמעצים את המדוכא, ומוציא את המדכא מעבר לגדרותיו.

ממש כמו המאבק הפמיניסטי, ככה גם כאן. הגזענות לא רק שהיא הולכת ומתחזקת, אלא גם שהיא הולכת ומשתגעת. ושיגעון זו חולשה, כי אי אחנין זועבי, נובמבר 2014פשר להחזיק מעמד עם "השיגעון" הזה, החברה הישראלית לא יכולה לאפשר לעצמה להשתגע למשך זמן רב, אנחנו צריכים להתמיד עם השיח.

אם אתה נשאר בגבולות הקונסנזוס, אם האחר ישן בשקט עם מה שאתה עושה, אז אתה בעצם לא עושה כלום. ואני מודה שאני מכאיבה, לא מלטפת. אבל זה עדיין לא מספיק כדי להביא לשינוי, צריכים להתמיד, לאורך זמן, ולרוחב השיח, עד לשלב שבו מה שנראה כעת קיצוני, נהפך לחלק מהשיח השגרתי, עד שהאחר מעכל את “הסטירה” בתור אמירה הגיונית ולגיטימית, גם אם הוא לא מסכים איתה.

זה האני מאמין שלי. ובכל התחומים, גם ביחס לזכויות נשים למשל. וזה לא רק חלק מהאני מאמין שלי, זה גם חלק מהאישיות שלי. בוטות אינה מלה גסה בעיני. אולם צביעות, שקר, והכפשה הן מלות גסות, שאני פוסלת אותם גם בזירה הפוליטית וגם בזירה האישית.

שורה של מפלגות ימין מנסה לפסול לא רק את הרשימה המשותפת, אלא אותך אישית. מה יש לך לומר על כך?

אוקי, גם אני רוצה לפסול את כל הגזענים, ודווקא הפסילה שלהם לגיטימית ביותר, כי מדובר בגזענים, שנמצאים מחוץ למשחק הדמוקרטי בכל מדינה דמוקרטית. פה, רודפים דווקא את הדמוקרטים ה-vocal, ודווקא אותם רוצים לפסול.

הרי בזה הם רוצים לרדוף את המאבק נגד הגזענות ונגד הכיבוש, ולא אותי אישית. אין "זועבי", יש מאבק פוליטי שזועבי חלק ממנו, וגם אם פוסלים אותה, לא נפטרים מה-"זועביז", ולא מהמציאות שהובילה ל"זועביז", ולא מהגזענות, ולא מהכיבוש.

שנית: לא המאבק העיקש נגד הדיכוי, הוא הקטע ה"מיותר" של מציאות נורמאלית, דווקא הוא הקטע הכי נורמאלי ושפוי ומתבקש, ה"מיותר" והמחויב פסילה, הוא הדיכוי. ולא היה המאבק עולה לפאזות "צורמות", אם הפאזות הפחות צורמות היו מצליחות ולו לעצור את ההתדרדרות. כאשר לא רואים שהמאבק מצליח לקעקע את הקרקע מתחת לגזענים, דווקא צריכים להעצים את המאבק, ולא להחליש אותו.

מסע הפסילה התאפשר אחרי מסע ארוך ועקבי, שלא פסל שום כלי: שקר, הסתה, דמוניזציה, רדיפה בתקשורת, הכפשה בכנסת, גירוי היצרים הכי נמוכים, שנאה, פופוליזם זול, שטחיות, שובניזם, עליונות, וכל מה שאתה יכול להעלות בדעתך. תוך כדי שתיקת "השמאל" בתוך ומחוצה לכנסת, חוץ מקולות בודדים.

אולם מסע הפסילה הזה של חנין זועבי לא היה מתאפשר, אם לא קדם לו מסע פסילה ארוך לעם שלם, פסילת החרות שלו, פסילת הזכות שלו לחיים נורמאליים, פסילת הזכות שלו למאבק למען חיים וחירות. מסע הדמוניזציה התחיל לפני 66 שנה, כדמוניזציה לעם שלם.

בלי דמוניזציה זו, אי אפשר היה לגרש 85% מהעם שלי ב-1948, ובלי דמוניזציה מתמשכת שנמשכת מאז, לא היה אפשר להצדיק את הגירוש ולהמשיך אותו בצורת תוכניות טרנספר למיניהם, תוכנית פראוור היא רק אחת מהם.

אנחנו שקופים ביחס לחברה היהודית, מה שקורה איתנו שקוף, אנחנו "לא מוכרים", המציאות שלנו "לא מוכרת", ההתעמרות של המדינה בנו, שקופה, אנחנו נוכחים נפקדים, כולנו.

ומי שנצמד לתודעה, הוא זה שצועק, ואז אותו ספיציפית רוצים לפסול.

במרצ הביעו רצון לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת ולהכנס יחד איתה לקואליציה. האם תסריט כזה אפשרי בכלל? האם בל"ד יכולה לשבת בקואליציה שבכל זאת, למשל, ממשיכה את המצור על עזה?

לא הרשימה המשותפת, ולא אף מפלגה ערבית לחוד, לא תשב בקואליציה של מדינה הכובשת את העם שלנו ומנהלת נגדו את המשטר הצבאי הארוך ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, ובנוסף מתייחסת לכל פלסטיני באשר הוא כנתין אויב.

הקוראים שלי לא נתקלים בזה הרבה, כי הם צורכים תקשורת יהודית. האם תוכלי לתאר, במילותיך שלך, את האני מאמין שלך?

הנה האני מאמין שלי: הזכות לחיים, לאושר, לקדמה, לצדק, לכל בן אדם באשר הוא. אלו זכויות מוחלטות, ואין טעם לחיים בלעדיהן. הם חלק מהאנושיות שלנו. לצערי, זה לא מובן מאליו לכולם. יש שלא מבינים, פשוט, שמגיע לאחרים לחיות כמוהם, ולא מבינים שאף בן אדם לא היה משלים עם הדיכוי שלו; ושכל אלה שמשלימים עם הדיכוי, עושים זאת או מתוך תודעה כוזבת, או מתוך תבוסה וחולשה פנימית.

אני מאמינה במאבקים צודקים, שמעצימים, ושמבוססים על תפיסת יסוד של הזכות לצדק, לחירות ולשיוויון. אני מאמינה באחריותי בתור מנהיגה לחזק את המוראל של העם שלי; להילחם בתסכול, באדישות, בתחושות הנקמנות וההישענות על אלימות פוליטית, כאלטרנטיבה לאי יעילות המאבק הפוליטי עצמו. אני מאמינה ומקדמת מאבק פמיניסטי, בתור מאבק של צדק כולל, שאינו משלים עם הכיבוש, ועם הגזענות או עם כל סוג של עליונות או פריוויליגיות על בסיס אתני או מיני.

(יוסי גורביץ)

המחנה הציוני עוד לא קלט שאנחנו כבר לא ב-1954

ההחלטה של המחנה הציוני לתמוך בפסילת חנין זועבי היא לא רק סכין בגב, היא גם גול עצמי

אם למישהו היה ספק שאסור להצביע עבור המחנה הציוני, בוז’י הרצוג וציפי לבני חיסלו את הספקות ביום חמישי האחרון, כשהודיע המחנה הציוני שימליץ לוועדת הבחירות על פסילתה של חברת הכנסת חנין זועבי (הרשימה הערבית המשותפת).

על פניו, מי שמכיר את ההיסטוריה של מפלגת העבודה, לא צריך להיות מופתע. לפני הבחירות של 2009 (אז מנהיג המפלגה היה אהוד ברק) תמכה העבודה לא רק בפסילה של זועבי עצמה, אלא בפסילה של בל”ד כולה.

מה קרה פה? קרו שלושה דברים. קודם כל, המחנה הציוני מיהר להצטנף בחיקו החמים של הקונסנסוס היהודי. לא רק יאיר לפיד מסרב לשבת עם “הזועבי’ז,” גם מפלגת העבודה והתנועה תומכות בהרחקתה מהכנסת. מישהו במטה שלהם בטח חשב שזה יביא להם קולות. זה לא יקרה: כשבוז’י הרצוג מנסה להתחפש לדני דנון, הציבור יעדיף את המקור. כל שהוא כביצה, ביצה טובה ממנו. (במקרה של ציפי לבני, אף אחד לא היה מתפלא אם היתה מתחפשת גם למאיר כהנא. הקוקיה הזו הטילה ביצים ביותר מדי קינים מכדי שיקחו ברצינות את הטענה שיש לה אידיאולוגיה כלשהי.)

שנית, מפלגת העבודה חוזרת למקורות שלה. בשנות החמישים והשישים, היו למפא”י “מפלגות” לווין של פלסטינים ישראלים, שהיו גרורותיה לכל דבר ועניין, כבשים צייתניות של בן גוריון שתמכו פעם אחר פעם במשטר הצבאי. אם אתם לא זוכרים את זה, היו בטוחים שבציבור הפלסטיני זוכרים גם זוכרים. כשמפלגה פלסטינית ניגשת לבחירות לכנסת, הצל של מפלגות הקוויזילינגים האלה מלווה אותה; היא תמיד צריכה להוכיח לבוחריה שהיא לא ההמשך של סיף א דין זועבי. היורשת של מפא”י, מצידה, עדיין חושבת שהיא רשאית להכתיב לפלסטינים הישראלים מה מותר להם לומר ומה גבולות השיח שלהם; בלשונו של אלתרמן, היא עדיין חושבת שמותר לה לקרוא

“אתה דובר באין מחריד,

מפני שטוב אני… נדיב… דוגל בחופש…

אין זה הולם אפילו מסיבה פרטית.”

רק שבמקרה של הרצוג ולבני, אי אפשר לומר שהם טובים, נדיבים, או דוגלים בחופש.

תזכורת: ברשימת הבית היהודי לכנסת, יש בוגדים ותומכי טרור של ממש. יושב ראש המפלגה, נפתלי בנט, מעסיק כיועץ פוליטי את המחבל היהודי המורשע נתן נתנזון. יש בה אנשים שמפנטזים על הקמת מחנות השמדה, יש בה רב שפסק שמעיקר הדין אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי, ויש בה שרלטן פוליטי שהוא כנראה הפעיל הפוליטי היחיד בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” מטעם בית המשפט. אבל את המפלגה הזו, המחנה הציוני כלל לא היה מעלה על דעתו לנסות לפסול. מה זאת אומרת, להגביל את חופש ההצבעה והבחירה של יהודים?

אבל כלפי פלסטינים ישראלים, במחנה הציוני עדיין חושבים שמותר להם לומר מה הגבולות שלהם. הם עדיין חושבים שמדובר באזרחים סוג ב’, שישראל היא קודם כל מדינת יהודיה וכל השאר הם אורחים נסבלים, שבמידה והם עושים שימוש נועז, חריג, מטריד בחסינות שהוענקה להם כחברי כנסת כדי לחשוף את ערוות המשטר הציוני, צריך לזרוק אותם החוצה. מהבחינה הזו, באמת שאין הרבה הבדל בין הרצוג ולבני ובין משה פייגלין.

ושלישית, שהסכין בגב הזו – ההצטרפות לימין שמעניקה לגיטימציה לסתימת פיות של ח”כים פלסטינים – היא גם גול עצמי מהדהד, מכמה סיבות. קודם כל, יש סיכוי טוב למדי שהמשחק הציני של המחנה הציוני, משחק שמחקה את המשחק של הימין הקיצוני – אנחנו נפסול את זועבי, לתשואות הקהל, ובג”צ יבטל את ההחלטה, וכך יציל אותנו מעצמנו – לא יעבוד הפעם. כשזועבי ערערה על ההחלטה להרחיק אותה מהכנסת, הפחדנים בגלימה ניצלו את העובדה שהכנסת פיזרה את עצמה כדי להמנע מלפסוק; אבל לפני זה, הם ניצלו את הבמה כדי להשתלח בזועבי. כן, גם בבית המשפט העליון יושבים פופוליסטים. גם שם קוראים עיתונים ומחפשים את שמם. מישהו מוכן להתערב שבוז’י הרצוג לא יהיה עלה התאנה של בג”צ, כשזה יחליט הפעם שלא להתערב בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית? הוא יעשה את זה בלב כבד, כמובן, ותוך אמירות נוקבות על כך שזה ממש לא תקין אבל אי הסבירות לא מוגזמת.

אם זה קורה, מה שצפוי לקרות הוא חרם פלסטיני על הבחירות ונפילת הפסאדה של הדמוקרטיה היהודית. והמחנה הציוני ישמש, כפי ששימש בממשלות נתניהו, כמלבין הלאומי. הוא זה שיאמר לליברלים מחוץ לישראל שהנושא מורכב ושלא היתה ברירה.

אבל גם אם בג”צ יעמוד על זכויותיה של זועבי, זה עדיין גול עצמי מהדהד. להרצוג אין ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים בשום קונסטלציה שהיא. העובדה שהוא מוכן לתקוע בגבם סכין כזו, מציבה בפנינו שתי אפשרויות: או שהרצוג טיפש מאד, או שהוא חושב שהוא יכול להעליב את הפלסטינים ועדיין לזכות באמונם אחרי הבחירות. מאחר והם כבר לא חיים בימיו של סיף א דין זועבי, לגמרי יתכן שבהחלטה הזו, הרצוג הפסיד את ראשות הממשלה.

בהנחה, כמובן, שהוא בכלל רצה בה. אם אנחנו יוצאים מנקודת המוצא שאומרת שהמטרה של הרצוג ולבני היא לא להרכיב את הממשלה הבאה, אלא למצב את עצמם במקום טוב בממשלת נתניהו, אז המהלך הזה הגיוני לגמרי: הרצוג ולבני מבהירים לימין היהודי שהם לא פחות ציונים ממנו, גם הם יודעים לשלול זכויות של פלסטינים. עכשיו אפשר לדבר על התיקים?

אז, שוב, וביתר שאת: כשתלכו לקלפיות ב-17 במארס, אל תצביעו לשום מפלגה שלא מכירה בזכויות המלאות של כל אזרחי ישראל. זה אומר שכאשר אתם נכנסים לקלפי, הפתק של “המחנה הציוני” פסול. יש רק שני פתקים שהדמוקרט הישראלי יכול לשים בקלפי: מרצ והרשימה המשותפת.

אל תהיו הפראיירים שיסדרו שוב ללבני את הג’וב של שרת המשפטים, כשזו בתמורה מוכרת אתכם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, במיוחד לזה שהתעניין במצבו של ווילי. לחתול שלום והוא מתרוצץ עם בעליו.

(יוסי גורביץ)

קול דממה דקה

בשבוע שעבר גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מאסר של 27 חודשים על עלוב חיים בשם אלעד גבדאן. הלז הורשע בכך שהשליך שני בקבוקי תבערה לעבר בניין בדרום תל אביב שבו התגוררו מבקשי מקלט. 27 חודשי מאסר הם עונש קל יחסית, בהתחשב בכך שמדובר במה שנראה כמו נסיון לרצח; הפרקליטות ביקשה עונש שנע בין 30 חודשי מאסר ל-60 חודשי מאסר. לזכותה של משטרת תל אביב ייאמר שהיא חקרה את התקיפה, הביאה ראיות, והצליחה להעמיד לדין את התוקף. על משטרת ש"י אי אפשר לומר את זה.

גבדאן טען להגנתו שהוא איננו גזען, ובית המשפט דחה את הטענה הזו בבוז: גבדאן החליט לבצע את נסיון הפיגוע – הבקת"בים שלו, למרבה המזל, לא התלקחו – אחרי ששמע שמועה על כך שמישהי מהשכונה שלו טענה שמבקש מקלט הטריד אותה. אז, מאחר וכל האפריקאים זהים, הוא הלך להרוג לו כמה, ולא משנה שהם לא היו קשורים לתקרית שהיתה או לא היתה. אם זו לא גזענות, ספק אם יש כזו.

הטענה המעניינת יותר של גבדאן היא שהוא לא פעל על דעת עצמו, אלא לאחר שהוסת כנגד מבקשי המקלט על ידי מנהיגי הציבור. עוכר הדין שלו ציין כי באותה התקופה היו ביטויי הסתה רבים, שהגיעו מצד אישי ציבור כגון אלי ישי, אז שר הפנים, ומירי רגב, בעוונותינו אז כן כעת חברת כנסת. הטענה עצמה לא צריכה להפתיע יותר מדי: פושעים לאומניים שנתפסים תולים לעתים קרובות את מעשיהם בהסתה, בתקווה שבית המשפט יפחית מאחריותם למעשיהם. אם הם רוצחים יהודים, כפי שגילה להוותו יונה אברושמי שרצח את אמיל גרינצווייג, זה לא כל כך עובד. גם הטענה הדומה של יגאל עמיר – שהוא פעל בהשראת האווירה הציבורית במחנה שלו, שהוא לא היה רוצח את יצחק רבין אלמלא חש שיש לו תמיכה ציבורית – לא שימשה לו לעזר (יצוין שבניגוד לאברושמי, הוא לא התנער מאחריותו למעשיו.)

במקרה של גבדאן, התוצאה היתה שונה. השופטת קבעה ש"אמירות מסיתות של פרנסי הציבור הביאו את הנאשם וחברו לפעול באלימות" וש"להתלהמות ולהשמעת דברי הסתה יש השפעה על ציבור השומעים, ויש בה כדי להביא להתפרצות יצרים אצל קיצוניים." כלומר, אף שהיא הטילה על גבדאן את האחריות למעשיו, היא קיבלה גם את הטענה שהוא הושפע מן ההסתה של מירי "חס וחלילה, לא השוותי אותם לבני אדם" רגב ואלי "מפיצי מחלות" ישי. כפיים!

כנסת ישראל מיהרה לנקוט סנקציות כנגד חברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד) לאחר שזו עלתה על סיפון המרמרה, אף שזו לא ביצעה כל עבירה ואף שהיועץ המשפטי הבהיר שאין כל עילה להעמיד אותה לדין. זועבי אף הותקפה פיזית על ידי חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו). חברי הכנסת התחרו ביניהם בגינויים לזועבי, וח"כ יוחנן פלסנר (קדימה) אמר, לקלונו, ש"שבוע אחד בעזה ונראה מה קורה לך. שבוע אחד בעזה רווקה בת 38 נראה איך מתייחסים אלייך שם!"

זועבי, כזכור, לא ביצעה שום עבירה. בשבוע שעבר קבע בית משפט שלהסתה של רגב וישי היתה השפעה על החלטתו של אדם לנסות לרצוח בני אדם אחרים. הכנסת לא התכנסה לדון בנושא, זכויותיהם לא נשללו ולמעשה אף אחד לא העלה את הנושא על סדר היום. ואולי, מתגנב הרהור עגום ומסוכן, מוטב כך: רגב היתה ממנפת כל נזיפה או סנקציה נגדה בשל ההסתה להישגים טובים יותר בפריימריז הבאים, באותה השיטה שחברי הכנסת מן הימין ממנפים פסיקות של בג"צ שפוסלות את המהלכים האנטי-דמוקרטיים שלהם.

תמונת מצב, התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, סוף 2013.

(יוסי גורביץ)

המחבל

נהוג לזלזל, במידה ניכרת של צדק, בחבר הכנסת דני דנון. מדובר, בסופו של דבר, במסית כיכרות זול וחסר תחכום, כל כך זול ונחות שהוא כנראה היה מעורר מידה של אי נחת גם ביוליוס שטרייכר. הסתה פרועה נגד הפליטים, שהתגלגלה לפוגרום? דנון היה שם. טענה שהם משתלטים על בתי כנסת (שבפועל ננטשו על ידי בעליהם)? הוא היה שם. טענה חסרת כל בסיס שבדואים חוטפים אלף נערות יהודיות זהובות שיער מדי שנה? נחשו איזה פרצוף דוחה משביעות רצון עצמית קידם אותה למרות הראיות. מי היה האידיוט שהודיע בכנסת שהוא יערוך דיון מיוחד בעקבות הפיגוע בטולוז כי "לא נאפשר לפוגרומים של ראשית המאה ה-20 לחזור לאדמת אירופה", ודרש אחר כך "עונש מוות על רצח שבוצע על רקע אנטישמי"? ניחשתם נכון. מי קרא לרובי ריבלין "סייען של השמאל בליכוד" תוך שהוא מבטיח "להסיר את הנגע השמאלני"? התשובה ברורה. מי הוביל את המסע לחקירה של ארגוני שמאל על ידי מפלגות הימין? נכון.

אני מודע לבעיה שבכתיבה על דנון: כל אזכור של דנון על ידי שמאלנים מחזקים את אחיזתו של דנון בציבור המצביעים של היהודים העילגים הגאים. בקרב כמה קוראים, הטקסט הזה יכול לשמש כקריאה להצבעה עבור דנון.

ובכל זאת, כי היום הניח דנון מטען חבלה מתחת למה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית: הוא דרש מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את מועמדותה של חנין זועבי לכנסת. הקריאה לפסילתה של בל"ד כולה כנראה תגיע בהמשך.

עכשיו, הח"מ הוא חסיד קטן מאד של בל"ד בכלל וזועבי בפרט. אני חושב, עם זאת, שזועבי עשתה בחסינות שלה את השימוש המקסימלי המותר – ובדיוק בשביל זה היא הוענקה לה; מטרתה לאפשר לה לאתגר עד כמה שאפשר את המשטר. הייתי שמח לראות חברי כנסת אחרים מהשמאל עושים שימוש דומה בחסינות שלהם (דב חנין ניסה לאחרונה, כשניסה להגיע אל שלושת הפליטים שהורשו להכנס לישראל, אבל נהדף). חסינות היא לא כלי לדיון מנומס; היא מיועדת לאפשר לאופוזיציה לתפקד במצב שבו המשטר שובר פעם אחר פעם את כלי המשחק, כפי שעושה משטר נתניהו בעקביות. הכללים נוסחו בתקופת משטר האופל של בן גוריון, שצריך להזכיר שוב שהיה גרוע משמעותית מכל מה שאנחנו חווים כרגע, תקופה שבה האוכלוסיה הערבית עדיין הייתה מוחזקת תחת משטר צבאי. אני חושב שכל מי שהדמוקרטיה הפרלמנטרית יקרה לו צריך לאפשר לחברי הכנסת מרחב בלתי מוגבל כמעט של שימוש בחסינות שלהם. הנזק מח"כ שישתמש בה כדי לעבור על החוק יהיה מוגבל יותר מהנזק שייגרם מהגבלתה של החסינות.

אבל המטרה של דנון איננה זועבי, לא באמת. המטרה שלו היא אמנם להביא לפסילתה של זועבי, אבל יחד איתה להביא למצב שבו חלק נכבד מהאוכלוסיה הישראלית-פלסטינית יכריז על החרמת הבחירות. חרם כזה, שצפוי מאד, יפעיל לחץ כבד גם על חד"ש ומרצ להמנע מהשתתפות בבחירות. אם הן תצטרפנה לחרם, זה יהיה רווח נקי לדנון: הוא יוכל לומר לבוחריו שהוא בעט את השמאל מן הכנסת. אם הן, או חלק מהן, תסרבנה להשתתף בחרם, יווצר קרע שלא יישכח זמן רב בינן ובין חלק ניכר מהציבור הישראלי-פלסטיני. רווח נקי לדנון בכל מקרה.

לדמוקרטיה הישראלית, פרישת המפלגות הערביות מן הכנסת, כמו גם חלק מן השמאל, תהיה מכה אנושה. מעבר לשלטון ללא מצרים של הימין שינבע מכך, הוא יאלץ את השמאל להתמקד רק במאבק חוץ פרלמנטרי – ומאבק כזה סביר להניח שייגרר לאלימות, מה שיוביל לספירלה כונסת של התנתקות השמאל מהציבוריות הישראלית ולהפך.

צריך להזכיר שבבחירות האחרונות, ועדת הבחירות המרכזית – בתמיכת מפלגת העבודה – פסלה לא רק את זועבי, אלא את כל בל"ד, ולמרבה המזל ההחלטה בוטלה על ידי בג"צ. אמנם, בעבר היו מספר מקרים של פסילת מפלגות לא ציוניות – אל ארד בשנות הששים, הרשימה המתקדמת לשלום (שאושרה גם היא בסופו של דבר ע"י בג"צ) ב-1984 – אבל אנחנו כבר לא ב-1984. שנות השמונים היו שנות עליה בהזדהותם של הפלסטינים הישראלים עם ישראל, הזדהות שהגיעה לשיא בימי ממשלת רבין; אחרי רצח רבין, שממשלתו היתה היחידה בהיסטוריה של ישראל שנשענה על קולות ערביים, עשו כל הממשלות כמיטב יכולתן לשכנע אותם שהם לכל היותר אזרחים נסבלים. פסילה של זועבי או בל"ד כרגע – ודנון כנראה יודע שאנחנו הולכים לבחירות – תוביל לטרגדיה. אם לסמוך על נסיון הבחירות האחרונות, מפלגת העבודה תתמוך בכך.

בפעם האחרונה הציל בג"צ את הדמוקרטיה הישראלית. בכלל לא בטוח שזה יקרה גם עכשיו, או שרצוי שזה יקרה. אחרי הכל, הפיכת הכנסת לאזור ליהודים גאים בלבד תבהיר היטב, לישראלים ולעולם כולו, את מהותו של המשטר הציוני. כרגע הוא עושה בחברי הכנסת הערבים את מה שהוא עושה לשמאל כולו: רודף אותם מבית בעודו מנופף בהם כלפי חוץ כהוכחה לכך שמדובר במשטר דמוקרטי. אני מבין את ההגיון הלניניסטי הזה, שאומר שצריך להיות הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב יותר.

מצד שני, ללנין זה לא כל כך הלך, בלשון המעטה. ושבירת הכלים הדמוקרטיים כדי להפוך את דנון ודומיו לקול הרשמי של ישראל נשמעת לי בעייתית מאד. אם הייתי יודע איך בדיוק אפשר היה לצאת מזה, אם הייתי משוכנע שהמוני האזרחים יאמרו לעצמם אחרי שנה ומשהו של משטר דנוניסטי שככה אי אפשר להמשיך, שזו לא דמוקרטיה, הייתי אומר ששווה לנסות את זה.

אבל רוב היהודים הישראלים אינם דמוקרטים ולא יראו שום בעיה עם פרלמנט ליהודים פטריוטים בלבד. ומה שהפרלמנט הזה יעשה – אולי לא כדאי לחשוב על זה יותר מדי, במיוחד לאור הפרסומים הזרים על כך שלישראל יש נשק גרעיני. דבר אחד בטוח: האיש שאחראי על הנשק הגרעיני הישראלי, שמשמש כעת כנשיא המדינה, ימשיך לדברר את המשטר החדש.

הפתרון היחיד הוא התעשתות של הכוחות הפרלמנטריים בישראל, שצריכים להבין שיום אחד גם הם ייחשבו לשמאלניים מדי על ידי דנון וחבר מרעיו, שיבלמו את היוזמה של דנון בוועדת הבחירות המרכזית. מה לעשות: פעולה פוליטית צריכה להתבצע על ידי פוליטיקאים. יותר מדי אנחנו מבקשים מבתי המשפט שיצילו אותנו מעצמנו, ושומטים בכך את הקרקע מתחת לתפיסת האחריות של חברי הכנסת. זו, אחרי הכל, הסיבה שדמגוגים כמו דנון מרשים לעצמם להשתולל כך: הרגלנו אותם שיש מבוגרים אחראים שינקו אחריהם.

אנחנו תלויים, אם כן, ברצונם הטוב ובמחויבותם לדמוקרטיה של מפלגת העבודה וקדימה. זה, בלשון המעטה, לא מעודד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שאריות הפסאדה הדמוקרטית

בג"צ הורה אמש (ג') לכנסת לנמק בתוך 30 יום מדוע לא תבטל את שלילת זכויותיה של חברת הכנסת חנין זועבי, שנשללו ממנה משום ששהותה על המרמרה העלתה את חמתם של חברי הכנסת מן הימין. העותרים – האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, איתן כבל, טל זילברשטיין ועמרם מצנע – ציינו שחסינותו של חבר כנסת עומדת לו גם מול הכנסת.

המשמעות היא שעם התקרבות המשט החדש אל חופי ישראל, כלומר כשנה לאחר מעשה, תצטרך הכנסת לנמק מדוע שללה את חסינותה של זועבי, ונימוקים סבירים הרי אין לה. סביר, על כן, שבג"צ ישיב לזועבי את חסינותה.

וכך ראוי, וכך צריך, וכל הגופים משחקים היטב את תפקידם בטרגדיה. עמרם מצנע ראוי לציון לשבח: זה לא בדיוק התפקיד שאדם שמבקש לעמוד בראשה של מפלגת מרכז-שמאל צריך לחפש לעצמו.

אבל ההחלטה הצפויה של בג"צ משחקת היטב לידיהם של אויבי הדמוקרטיה בארץ. האספסוף היהודי המוסת לא מקבל את ערכי הדמוקרטיה, לא מקבל את זכותה של זועבי לשבת בכנסת ולהשתמש בחסינותה בדיוק כמו אפי איתם בעמונה, ותומך בהחלטת הכנסת. האנשים המשמשים כאילי ניגוח במה שנותר מחומת הדמוקרטיה הישראלית – דוד רותם, מיכאל בן ארי, ושאר פולקיסטים – יחגגו את החלטת בג"צ: היא תאפשר להם לחזק עוד יותר את הטענה ש"בג"צ מורכב מאנשי מרצ".

במדינה שמתחילה רשמית לבטל את לימודי האזרחות שלה, תוך שהיא מגבירה את מינון הגזענות והלאומנות שבתכנית הלימודים (לימודי "ציונות", "מורשת" ו"ערכים"), חלק ניכר מהתושבים כבר לא זוכר, אם הבין אף פעם, למה בכלל יש ללא-יהודים זכויות. בג"צ נשען על חוקים שאם עוד לא בוטלו, הרי שכבר הפכו לאות מתה. ההחלטה בנושא זועבי תשחק לידי אויבי הדמוקרטיה, ותאפשר להם לערער עוד יותר את המושג של ממשלה וכנסת הכפופים לחוק.

חלק ניכר מעולמו של הימין הישראלי הוא העתקה חיוורת של הימין הרדיקלי האמריקני. כך בסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת", והנסיון למצוא ב"ישראל היום" את המקבילה של רשת פוקס; כך בתפיסה שהפלסטינים דווקא בסדר, רק רוצים לחיות בשקט ולהתפרנס, אבל יש כל מיני שמאלנים שמכניסים להם רעיונות, תפיסה שנלקחה הישר מהמיתולוגיה של הקו קלוקס קלאן; כך ברעיון שיש "שופטים אקטיביסטים", שתופסים את מקומם של מחוקקים (ולא, נניח, מגינים על אנשים מפני עריצות הממשלה והרוב).

על בית המשפט העליון של זמנו אמר תומס ג'פרסון משפט מריר: "משהפסידו הפדרליסטים [יריבי המפלגה הדמוקרטית שבראשה עמד – יצ"ג] בבחירות, הם התבצרו בבתי המשפט". עשרים שנה ויותר אחר כך, כשפסק בית המשפט העליון שהממשלה הפרה אמנות שחתמה עם אחד השבטים והורה לה להפסיק לעשות זאת, מיוחסת לנשיא דמוקרטי אחר, אנדרו ג'קסון, האמירה ש"ג'ון מרשל [נשיא בית המשפט העליון] פסק את פסקו; יואיל נא לאכוף אותו".

זה, פחות או יותר, המצב שבו נמצאת ישראל היום. בעשרים השנים האחרונות, הפך בג"צ למפלטו העיקרי של המחנה הדמוקרטי, שניגף פעם אחר פעם בקלפי. הוא ניגף בו, לא מעט, משום שתמיד היסס לזהות את עצמו כמחנה הדמוקרטי ותמיד היסס להודות שהוא מגן, כן, גם על זכויות של ערבים. המחנה הדמוקרטי לא מורכב רק מאנשי שמאל: אין לי ספק שרובי ריבלין ודן מרידור חברים בו גם הם. אבל האלמנט הדמוקרטי, להבדיל מהאתנוקרטי, בימין גוסס מאז פרישתו של מנחם בגין.

והתוצאה היא שהממשלה, שמאז 1990 היא – בהפסקות קצרות בלבד – ממשלת ימין, מרשה לעצמה להתעלם יותר ויותר מפסיקות בג"צ שלא נושאות חן בעיניה. הממשלה עוד לא אמרה במפורש שאם זה כל כך חשוב לדורית בייניש, אז שתלך לאכוף את הפסיקות שלה בעצמה, אבל היא מאד קרובה לכך. אחרי הכל, היא יודעת שבמאבק בינה ובין בית המשפט, הממשלה תמיד תיראה פטריוטית יותר.

המאבק על דמותה של ישראל לא יוכרע בבתי המשפט. אם רוב תושביה של ישראל יחליטו שהם מאסו בדמוקרטיה, שום פסק דין לא ישנה את זה. המאבק צריך היה להתנהל ברחוב, והוא היה צריך לומר בגאון: כולנו חנין זועבי. כולנו חברת כנסת ערביה שבריוני ימין מתנכלים לזכויותיה ובריונית נלעגת במיוחד ניסתה לתקוף פיזית. איננו יהודים או ערבים – אנחנו קודם כל ישראלים. מי שמתנכל עכשיו לזועבי, יתנכל אחר כך גם לריבלין.

אבל השמאל המתון, שלא לדבר על המרכז חסר עמוד השדרה נוסח ציפי לבני, מת מפחד, ולא מוכן להסתכן בכך שיקראו לו "אוהב ערבים". בכל פעם שעולה הדחליל הזה, הוא נסוג לאחור, תוך מלמול "תראה, אני ציוני, ואני בעד יהודים, אבל…", כלומר תוך קבלת עמדות הבסיס של הימין הפולקיסטי בישראל. לא תהיה דמוקרטיה בישראל, אם היא לא תעמוד בגאווה על כך שאזרחיה הערבים שווים לא פחות מכל יהודי – ודאי יותר מזבל אנושי מיובא ממזרח אירופה כמו דב ליאור.

היכולת לראות בכל אדם אדם, היכולת להעניק זכויות שוות לכל תושבי הארץ – אלה דברים שצריך להיאבק עליהם, והמאבק לא צריך להיות בבית המשפט. למעשה, מאבק שם כנראה מזיק לו.

ועוד דבר אחד: כנס גזעני נערך אתמול (ג') ברמלה, בחסות העיריה, והכוכב שלו היה שמואל אליהו, שהתהדר בכך שהוא הופך את עירו צפת לערב-ריין ומצליח לכפות את פסק ההלכה שלו, האוסר על מכירה או השכרה של דירות ללא-יהודים. זה בפני עצמו לא היה ראוי לציון כל כך, אלמלא העובדה שאליהו קיבל שם את אות מגן כנס רמלה בשל פועלו – שהוענק לו על ידי מארגני הכנס (בחסות העיריה, כאמור) ואחד, דניאל הרשקוביץ'. אם השם לא מוכר לכם, מדובר בשר המדע והטכנולוגיה שלכם, איש הבית היהודי. אחרי זה, קשה יהיה מאד לטעון שמדיניותו של אליהו – שהוא, כזכור, פקיד ציבור מושך משכורת – איננה זוכה לתמיכה ממשלתית.

הערה מנהלתית א': אתמול התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום רביעי הבא ייערך אירוע של תא סולידריות באונ' תל אביב, שיעסוק בתופעת הפוגרומים המכונה "תג מחיר". באירוע ידברו איתמר שאלתיאל, שלום בוגוסלבסקי, ועבדכם הנאמן. פרטים אפשר לראות כאן. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)