החברים של ג'ורג'

שיטת המקל והזמביש

למה ישראל בכלל לא מנסה לנהל לוחמה נגד התקוממות: כי המתנחלים לא מאפשרים לה שום מרחב תמרון

הקריסה של שורה של מיליציות וצבאות שמומנו על ידי ארה”ב ברחבי העולם העלתה שוב לכותרות את הוויכוח על מה שבעשור האחרון כונה COIN, קרי Counter-Insurgency או לוחמה בהתקוממות. ההיסטוריה של העיסוק ב-COIN שווה התייחסות: Counter-insurgency, בשמה המלא, היתה אובססיה של ממשל קנדי בראשית שנות השישים. טובי המוחות הצבאיים של ארה”ב עסקו בנושא. אחרי התבוסה הצרפתית בהודו-סין והתבוסה באלג’יר, היה ברור שמגיע עידן חדש של לוחמה עממית.

לוחמה בהתקוממות כמעט שלא הצליחה בשום מקום, והגרסה הבולטת ביותר של הכשלון היתה המלחמה האמריקאית בוויאטנם. הסיבה לכך פשוטה למדי: COIN דורשת איפוק, שימוש חסכני ומדויק מאד בכוח אש, נכונות לספוג אבידות ומעורבות ישירה בעבודה מול האוכלוסיה. ההנחה הבסיסית שלה היא שיש צורך להפריד בין המתקוממים ובין האוכלוסיה הכללית; שהפרדה כזו מעשית, אם האוכלוסיה תיווכח שיש לה מה להרוויח מהמשך המשטר; ושכדי לשכנע אותה בכך יש, מצד אחד, להוריד את מספר הנפגעים הבלתי-מעורבים ומצד שני להשקיע כמות נכבדת בתשתיות: בתי ספר, מרפאות ועוד.

אחרי ויאטנם, הדבר האחרון שהצבא האמריקאי רצה לעשות הוא COIN – ועזבו עכשיו את העובדה שגם בהנתן ההנחה הבעייתית מאד שהתיאוריה עובדת, הצבא האמריקאי מעולם לא יישם אותה שם – והוא התמקד במלחמה מול צבאות מאורגנים אחרים. הארגון מחדש הזה סייע לבניית הצבא מחדש בשנות השמונים והתשעים. אף קצין עם שכל בקודקוד לא רצה להתפס שהוא בכלל יודע מה זה COIN. לוחמה במורדים היתה העבר האפל, הכשלון שממנו מתאוששים.

ואז הגיעו עיראק ואפגניסטן. אחרי מערכה מהירה מאד נגד הצבא העיראקי הסדיר, האמריקאים מצאו את עצמם שוב מתמודדים עם מורדים. הגנרל דיוויד פטראוס, שתמיד הראה חוש עילאי ליחסי ציבור, החל בפומבי לדון שוב בנושאי COIN (הוא האיש שהפך את הקיצור הזה לפופולרי) ואפילו כתב ספרון בנושא. ב-2010, אחרי ההצלחה הזמנית של מבצע ה-Surge של פטראוס בעיראק, נראה היה שהאסכולה שלו ניצחה. היריבים המרירים אמרו אז ש”עיראק, עיראק היא סיפור שעוד לא נגמר” וכולם צחקו עליהם.

חמש שנים אחרי, כבר לא צוחקים כל כך.

תומכי תיאוריית COIN יצביעו על כך שהצבא האמריקאי לא יישם אותה. הדרישות הן כאלה:

א. שימוש חסכני באש כדי למנוע פגיעה באוכלוסיה לא מעורבת.

ב. מצד שני, פגיעה מדויקת במורדים כדי להוכיח יכולת.

ג. שיפור כלכלי וחברתי של האוכלוסיה ה”מתנדנדת” ויצירת קשרים הדוקים איתה.

ד. נכונות לספוג אבידות ללא תגובת יתר מתוך ידיעה שתגובה כזו היא כשלון טקטי עם השלכות אסטרטגיות.

מוויאטנם ועד אפגניסטן, הצבא האמריקאי נכשל טוטאלית ביישום התיאוריה שלו-עצמו. הוא השתמש בעקביות בהרבה יותר מדי כוח אש, במיוחד מהאוויר; לא היה מוכן להסתכן באבידות; השיפור הכלכלי היה חלקי מאד ולעתים קרובות נזל לידיהם של מקורבים מושחתים; והמגע עם האוכלוסיה אף פעם לא הצליח.

לנקודה הקריטית הזו היו כמה סיבות. קודם כל, אמריקאים ממש גרועים בלמידה של תרבויות אחרות. כדי לעשות COIN כמו שצריך, כל סיור מצריך דובר השפה המקומית, הוא מצריך הבנה של התרבות המקומית והכלה שלה, ולאמריקאים פשוט לא היו מספיק דוברי ערבית ופשטו. אשר ליכולת לתקשר עם התרבות המקומית – נו.

כוחות הגרילה ניצלו את נקודת התורפה של צבאות גדולים: הם גרמו להם אבידות. מינוריות, אבל קבועות ומבלי שתהיה מטרה ברורה. אחר כך הם שבו ונטמעו באוכלוסיה. התוצאה היתה שהחיילים והקצינים הזוטרים החליטו שהם שומרים קודם כל על עצמם, ולעזאזל האוכלוסיה המקומית, ממילא כולם משת”פים או משת”פים למחצה של האויב.

ובמובן מסוים זה נכון. האוכלוסיה המקומית, מה לעשות, רואה את עצמה (ובצדק!) ככבושה על ידי כוח זר והמשת”פים שלו. אפילו מי שלא מוכן לסכן את עצמו ואת משפחתו במאבק יחוש אהדה טבעית לבני עמו שנלחמים נגד פולש זר. כדי לעבוד עם הכובש, הוא צריך להשתכנע שא. הכובש על סף נצחון, ב. שהוא מסוגל להגן עליו מהגרילה (שמצידה, צריכה להשתמש באלימות מחרידה כדי להרתיע משיתוף פעולה כזה), ג. ושמדובר בכוח כובש חיובי יחסית.

הפצצה של חתונות ובתי חולים לא תורמת, בלשון המעטה, לדימוי הזה. גם לא העובדה שהחמושים שלך יכולים לטבוח באוכלוסיה מבלי להיענש על כך.

אז ברור למה זה לא עובד לכמעט אף כוח מערבי בעולם השלישי, אבל מה לגבי ישראל והפלסטינים?

[…]

על פניו, לישראל – בבואה לנהל מלחמת גרילה נגד הפלסטינים, מ-1987 והלאה – היו מספר יתרונות מובהקים ביחס לכוחות מערביים מקבילים:

א. מספר גדול מאד ביחס של דוברי ערבית.

ב. הכרה טובה מאד של התרבות הפלסטינית.

ג. חדירה עמוקה לחברה הפלסטינית, כמעט עד רמת פירוק שלה.

ד. משטור טוטאלי, באמצעות משטר ההיתרים שמאפשר לשב”כ הישראלי לקבוע עד כמה פלסטיני יוכל להתפרנס.

ה. עליונות אווירית, ארטילרית ויבשתית מוחלטת. ישראל יכולה להפציץ, להפגיז או לכבוש כל שטח פלסטיני, אם ברצונה בכך, תוך זמן קצר.

אז למה ישראל מצליחה, כמו הצרפתים באלג’יר, בסך הכל לגרד חמש-עשר שנים בין סיבוב אלימות אחד למשנהו?

בגלל אפקט זמביש.

[…]

לאמריקאים בוויאטנם, אפגניסטן ועיראק, לצרפתים בוויאטנם ואלג’יר, היו גזרים. פיתוח של תשתיות, ובמקרה של אלג’יר, בשלב נואש במיוחד, אפילו הצעה של אזרחות צרפתית מלאה (שם, מה שיכול היה להתקבל ב-1954 כבר לא היה אפשרי ב-1960).

ישראל לא יכולה להציע לפלסטינים פיתוח. השטחים שבהם הפלסטינים יכולים להתפתח כבר הובטחו לזמביש ולמתנחלים. האחרונים מפעילים טרור משלהם: בעצירה אל קבליה החלו הפלסטינים, בסיוע הסוכנות האמריקאית USAID, לבנות מתקן טיהור שפכים; מתנחלים שהגיעו מיצהר הציתו אותו פעם אחר פעם. זה נגמר רק אחרי שיחה תקיפה של השגריר האמריקאי עם קציני צה”ל.

כשצה”ל מוצא את עצמו לחוץ בין האמריקאים, שמממנים אותו, ובין המתנחלים, בסופו של דבר הוא מעדיף את המיליארדים שמגיעים מוושינגטון על פני זמביש. לאירופאים אין מזל כזה: פעם אחר פעם, צה”ל – בכובע שלו כמנהל האזרחי – מחריב פרוייקטים אזרחיים שלהם בשטחי סי. הסיבה לכך פשוטה: צה”ל (”המנהל האזרחי”) לא מוציא אישורי בניה לפלסטינים בשטחי סי.

הבטחנו אותם לזמביש, אתם מבינים.

ואם אין אישורי בניה, ולא יכולים להיות אישורי בניה, אז צה”ל מגיע ומחריב מתקני חשמל סולארי, בארות, בתי ספר, ומה לא.

זה לא עובד בכיוון ההפוך: בשבוע שעבר הודיעה המדינה לבית המשפט שהיא מתכוונת להכשיר מאחזים בלתי חוקיים בעמק שילה, אף שהם בלתי חוקיים למשעי ולא רק שאין להם אישורי בניה, יש נגדם צווי הריסה. אלה, משום מה, לא נאכפים.

הבטחנו את האדמות הללו לזמביש, אתם מבינים.

[…]

וזה לא התחיל עכשיו. בתחילת שנות השמונים, היו שלל יוזמות מקרטעות בישראל, שהמטרה שלהן היתה לתת לפלסטינים איזשהו יצוג עצמי, משהו שירגיע אותם, לא שום דבר רציני אבל תחושה שיש עם מי לדבר.

ואז בא זאב פרידמן יחד עם חבריו הטובים, והניח מטענים במכוניות של ראשי הערים. פרידמן לא קורא לעצמו בשם הזה יותר, זה קצת לא נעים – זה השם שמופיע בפרוטוקולים של בתי המשפט. הוא קורא לעצמו זאב חבר עכשיו, אבל כולם מכירים אותו בשם זמביש.

באה האינתיפאדה הראשונה, והגרילה הפלסטינית למדה. היא הצליחה לרצוח כמה משת”פים, היא הצליחה ליצור אימה משיתוף פעולה, ויותר מכך – היא הצליחה לדחוף את החמושים הישראלים למעשי נקם פראיים כנגד האוכלוסיה. משפטי גבעתי, למי שזוכר.

[…]

ישראל מנהלת לוחמת גרילה כבר כמעט 30 שנה, אבל גם במגבלות הידועות של COIN, היא מגיעה אליה בידיים קשורות. לא רק שהחמושים שלה התרגלו לכך שהם יכולים להרוג פלסטינים בלי לשלם על כך מחיר, לא רק שהיא הורגת כל כמה שנים מאות ואלפי פלסטינים בעזה, מה שפוגע אנושות ביכולות שלה להיראות ככוח מיטיב – אין לה גזר. אין לה מה להציע. אם תשימו לב, תראו שמדי פעם הממשלה מדברת על “הקלות,” כלומר היא מוכנה להרחיב משהו את הרצועה שעל צוואר הפלסטינים. היא תסיר מחסום, אולי; תתן לכמה מאות פועלים לעבוד, אולי. אבל יותר מזה היא לא יכולה לעשות, כי יש לה וואחד מקל, אבל אין לה גזר. במקום גזר, יש לה זמביש.

וזה אומר שיהיו פרצי אלימות קבועים, כי בסופו של דבר הממשלה מיישמת את המדיניות של זמביש. לא בקצב שהיה רוצה, אולי, אבל היא מיישמת אותה. היא מעולם לא קיבלה על כך החלטה רשמית – אלא אם כן היא הסתירה אותה היטב מהציבור – אבל ב-35 השנים האחרונות, היא מתמרנת את הגדה לקראת סיפוח זוחל, מלווה בטרנספר שקט.

ואין עם שיסכים לנישולו הזוחל. ועל כן יהיו פיגועים, על כן יישפך דם. כי אין לממשלת ישראל – ודאי לא לממשלתו של לשלשת עופות – שום מרחב תמרון.

בפעם הבאה שידידיכם או קרוביכם יפלו קורבן לאדם שזעמו התגבר על פחדיו, זכרו: זה מחיר הזמביש.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ואני מקווה לחזור לקצב כתיבה סדיר עכשיו שהותרנו את החגים מאחורינו.

(יוסי גורביץ)

למה “אם תרצו” מקבלת כסף ממחבלים?

סוגרים את 2014 בעוד יעף על ארגון השרלטנות המוביל של הימין, והפעם: לא תאמינו ממי “אם תרצו” מקבלים כסף

היום הוא היום האחרון של שנת 2014, ימח שמה, ואין יום טוב מזה להתעסק בדו”ח הכספי השנתי של “אם תרצו” לשנת 2013. ובכן, ניגש בקצרה לנקודות הפחות חשובות. הדעיכה שכולנו הבחנו בה בפעילות ובחשיבות של “אם תרצו” מתבטאת גם בסכום התרומות: אם בשנת 2012, גרפה “אם תרצו” 1,685,694 ש”ח, בשנת 2013 הסכום יורד בחדות ל-1,093,662 ש”ח – ירידה של יותר משליש.

וכמו בדו”ח הקודם, “אם תרצו”, שבנתה את עצמה על הטענה שארגוני זכויות האדם אינם שקופים, מקפידה על שקיפות מינימלית ומספקת מינימום מידע על התורמים שלה. כמו ב-2012, היא ביקשה וקיבלה חסיון על זהותו של אחד התורמים. איך עמותה שטוענת שמטרתה חשיפת אי שקיפות מרשה לעצמה צעד כזה? לא ממש ברור.

התורמת העיקרית של “אם תרצו,” כרגיל, היא מיודעתנו ה-Central Fund for Israel, שתרמה ב-2013 561,300 ש”ח לעומת 769,750 ב-2012. כלומר, כמו בשנים קודמות, עיקר התרומות של “אם תרצו” מגיע מחו”ל, מאנשים שאינם אזרחים ישראלים.

עמותות ימין אחרות – קרן נחלת עצמאות, קרן ישראל אחת – שהופיעו בדו”ח של 2012 מופיעות גם בדו”ח של 2013. הארגון המסתורי קרן קינג ג’יי, שאי אפשר היה למצוא אותו לפני שנה ואין עליו שום מידע זמין גם כעת, תורם שוב ב-2013.

ל”אם תרצו” יש שני תורמים חדשים בשנת 2013: אחד הוא יצחק זיוון, שתורם לה סכום נכבד של 88,075 ש”ח ושעליו קשה למצוא פרטים נוספים. השני מוכר הרבה יותר: זוהי הקרן לטיפוח הרעיון הציוני, והיא מעלה את התרומה השניה בגודלה ל”אם תרצו”, 200,000 ש”ח.

ופה יש סיפור מעניין. שמה המלא של הקרן לטיפוח הרעיון הציוני הוא “הקרן לטיפוח הרעיון הציוני והגשמתו המלאה על יסוד שורשי היהדות.” גם המטרות שלה מעניינות (הן נלקחות מהאתר של העמותה בגיידסטאר):

“פעילות חינוכית למען שיבה מחודשת אל מעינות הרוח ומקורות התורה והאמונה של עם ישראל. חינוך והסברה להתעוררות חלוצית מחודשת.מתן עזרה לאנשים הזקוקים לשירותים רפואיים במטרה לקבל את השירותים הרפואיים, להם הם נזקקים, בתוך הזמן הקצר ביותר. מתן סיוע בהקמה ובאחזקה של שירותי בריאות לשעת חירום, בהתאם לחוק ובהתאם לדרישות משרד הבריאות. עידוד התיישבות חוקית נעבר לקו הירוק. מתן סיוע ברכישת מיגון אישי לתושבי אזורי עימות ו/או לאנשים השוהים ו/או המבקרים ביישובים המצויים באזורי עימות, למעט כלי נשק ו/או כל דבר העלול לשמש בשימוש התקפי ו/או האסור לפי חוק. מתן סיוע למימון שמירה ביישובים המצויים באזורי עימות, ובלבד ששמירה, כאמור, מתבצעת בהתאם לחוק ו/או בהתאם לדרישת צה"ל ו/או בהתאם משטרת ישראל. מתן סיוע בהקמה ובהפעלה של משמר אזרחי ביישובים המצויים באזורי עימות בכפוף לקבלת האישורים הדרושים מרשויות המדינה המוסמכות בנושא.לפעול למען ההגנה על זכויות האדם והאזרח בישראל. לפעול לשמירה על איכות הסביבה בישראל למען הכלל.”

ההדגשה שלי, והיא נעשתה בעיקר כדי ללעוג לטענה של “אם תרצו” שהיא פועלת למען “זכויות אדם.” הימין מאשים את השמאל בכך שהוא הזנה את זכויות האדם והפך אותן לנושא פוליטי; כמו תמיד בימין היהודי, הוא מאשים אחרים במה שהוא עושה בעצמו. כפי שאפשר להבין, זו עמותת מתנחלים פר אקסלנס: זו אחת מעמותות הדגל של המתנחלים. וכשמגיעים למייסדים ולמנהלים שלה, עולות שאלות רציניות ביותר באשר לאמינותה של “אם תרצו.”

אחד המייסדים (את רשימת המייסדים אפשר למצוא כאן) הוא המחבל היהודי נתן נתנזון. הלז הורשע בפיגוע, המטנת מטען חבלה ברכבו של ראש העיר הפלסטיני בסאם שקעה בראשית שנות השמונים. כפי שגילתה טל שניידר ב-2013, נתנזון הוא יועץ פוליטי של נפתלי בנט. האחרון, כמובן, לא התנצל.

מייסד אחר הוא אורי אליצור (”יחיאל אוריהו אליצור” במסמכי העמותה), מי שקרא לפגוע בחיילי צה”ל במהלך ההתנתקות. מייסד שלישי הוא הבוגד אורי אריאל (”אורי יהודה אריאל”), שהודה שהוא ניצל את מעמדו כדי להעביר מידע על תנועות חיילי צה”ל לנוער הגבעות. מייסד רביעי הוא פנחס ולרשטיין, שירה למוות בנער הפלסטיני רבאח ר’אנם אחמד בינואר 1988; אבל לא נראה לי שב”אם תרצו” יתרשמו במיוחד מהרג נער פלסטיני.

והיהלום שבכתר הוא יו”ר העמותה, זאב חבר (לשעבר “זאב פרידמן,” המוכר בכינוי “זמביש.”) חבר הוא האדם שחתם על הצ’קים שעברו ל”אם תרצו,” וגם הוא מחבל יהודי. כחלק מן המחתרת היהודית, וכמו נתנזון, חבר הטמין מטען חבלה ברכבו של ד”ר אחמד נטשה. גם חבר ישב בכלא, אם כי זמן קצר (הוא טען שיש לו בעיות בריאות) בשל הפעולה הזו.

imti3112

אז, לסיכום, “אם תרצו” לקחה 200,000 מעמותה שאחד המייסדים שלה הוא מחבל יהודי; שהיו”ר ואחד ממורשי החתימה שלה הוא מחבל יהודי; שאחד המייסדים שלה קרא לתקוף את חיילי צה”ל בנשק קר; ושמייסד רביעי שלה העביר מידע על תנועות חיילי צה”ל.

שזה מרשים בצביעותו, כי בדו”ח שהוציאה “אם תרצו” בשנת 2008, היא טענה כלפי ארגון NDC שהוא מממן את הטרוריסט שעואן ראתב עבדאללה ג’בארין ושעל כן התמיכה של ה-NDC בארגוני זכויות אדם בישראל פסולה. אממה, ג’בארין מעולם לא הורשע בדבר. הוא הוחזק במעצר מנהלי, וזה הכל. אף אחד לא יודע במה הוא מואשם, כי הוא לא הואשם.

בניגוד ל-NDC, “אם תרצו” מקבלת כסף ישירות לפחות ממחבל יהודי אחד, זאב חבר. זה כנראה בסדר, כמו שזה בסדר לומר שאתה תומך בחיילי צה”ל ואז לקחת כסף מעמותה שאחד המייסדים שלה קרא לתקוף את חיילי צה”ל בנשק קר.

שלחתי שאילתה בנושא לדובר “אם תרצו.” אם אקבל תשובה, אעדכן. עד אז, צריך לזכור של”אם תרצו” אין בעיה לקחת כסף מטרוריסטים. תלוי רק את מי הם ניסו לרצוח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לבית הקברות, קבצנים! (קצר)

האם יש משהו דוחה יותר מעסקני המתנחלים, שמקוששים עוד נדל”ן בעוד גופות מוטלות לפניהם? פוסט קצר בעת גאות שאט נפש

בשנות השמונים, למיטב זכרוני אחרי הפיגוע באזור בית הדסה ב-1980, נטבע לראשונה הביטוי “תגובה ציונית הולמת”: המשמעות שלו היתה שאחרי פיגוע, תקים הממשלה התנחלויות חדשות. אחד המקרים המפורסמים, שתואר בספר “אדוני הארץ” של זרטל ואלדר, הוא של מתנחלת שסירבה לאשר לקבור את בנה, כל זמן שהממשלה לא מאשרת להתנחלות הבלתי חוקית שלה בית קברות. וכמובן, מרגע שיש בית קברות כבר אי אפשר להסיר את הקוץ. מאז, ספסרי הדמים של ההתנחלויות עושים כמיטב יכולתם להוון כל מוות של מתנחל לעוד נדל”ן גזול, עוד אדמות שלא שלהם, עוד אישורי בניה.

שני עיתונים, “ידיעות אחרונות” ו”הארץ,” דיווחו היום (ו’) שהשרים נדהמו לגלות בכניסה לישיבת הקבינט ביום שני, אחרי גילוי גופות שלושת החטופים, את המחבל הוותיק זאב “זמביש” חבר; שמו המקורי היה פרידמן, והוא החליף אותו אחרי שנכלא בפרשת המחתרת היהודית. לצידו התייצב השר אורי אריאל, שאיננו חבר בקבינט אבל הגיע כדי לסייע לחבר לקושש עוד כמה היתרי בניה.

כשכל זה קרה, כמובן, שאר מנהיגי המתנחלים דרשו מהציבור להתאחד סביב האבל שלהם, והכותבים שלהם יצאו בשצף קצף נגד מי שלא השתתף בו. ביום החטיפה עצמו, שכזכור היתה שמועה מושתקת עד שעות אחר הצהרים, תקפו כותבים סרוגי כיפה את תל אביב הנהנתנית, המושחתת, שחוגגת את מצעד הגאווה בעוד נערים יהודים נחטפים. הם רק שכחו לציין שאסור היה לכתוב את זה.

ככה זה עובד. הציבור המקומבן ביותר בין הים לנהר חוטף מכל הבא ליד, דורש בצד אחד של פיו הזדהות ציבורית יוצאת דופן, גורף כמות פנומנלית של כספי הציבור, בונה לעצמו מדינת רווחה בצד הלא נכון של הגבול – ובו זמנית ממיר את ילדיו המתים בעוד קצת נדל”ן, עוד אדמות שדודות, עוד רשיונות בניה, הכל תוך שהוא מאשים את הציבור הכללי שהוא “חסר ערכים.” בציבור הערכי בעיניו נהוג להאשים את מנהיגי הציבור הכללי בשחיתות; היש שחיתות רבה יותר מהמרת דם ילדיך בעוד רשיון למרפסת? מאליהם צפים דבריו של ביאליק:

לבית הקברות, קבצנים! וחפרתם עצמות אבותיכם

ועצמות אחיכם הקדושים ומלאתם תרמיליכם

והעמסתם אותם על שכם ויצאתם לדרך, עתידים

לעשות בהם סחורה בכל הירידים…

ואחר כך, מה שסיננו רבנים חרדים בשנות השמונים: עיניים להם ולא יראו, שמתקיימת בהם קללת חיאל בית האלי: בבכורו ייסדנה, ובצעירו יציב דלתיה.

והם לוקחים אותנו איתם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פילגש בגבעה

או: יד רוחצת יד

הביצה של הציונות הדתית כמרקחה: בסוף השבוע שעבר, גנז הבטאון "בשבע" מאמר של הבדרן ידידיה מאיר, שתקף את זאב חבר על כך שהעז לספוד לאריאל שרון. לא סתם גנז: אסף 100,000 עותקים של המאמר וגרס אותם. חבר נולד בשם פרידמן; בשם זה היה חבר במחתרת היהודית וניסה לרצוח את ד"ר אחמד נתשה; הוא מוכר יותר לציבור בשם זמביש, האיש שידו בכל ויד כל בו בגדה המערבית. חבר הוא מנכ"ל אמנה, אחד הארגונים הגדולים לגזילת קרקעות של המתנחלים, והוא ממסד המתנחלים בהתגלמותו.

בניגוד לכמה אנשים אחרים, כלל לא הופתעתי מכך ש"בשבע" גנז את המאמר של מאיר, משום שמעולם לא חשבתי ש"בשבע" הוא עיתון, או שיש סבירות בציפיה ליושרה ממתנחלים – אנשים שכל קיומם מושתת על שקר לעצמם ולאחרים. אבל המהלך של "בשבע" יצר רעש, ורעש משך סקרנים. ביניהם, חיים לוינסון מ"הארץ", שיושב על הצוואר של מקורבי "בשבע" כבר די הרבה זמן.

בואו נסביר מה הולך כאן. "בשבע" הוא בטאון של זלמן מלמד, מאבות ההתנחלויות, והוא מנהל את העיתון יחד עם ברנש בשם יואל צור. כפי שחשף לוינסון אתמול (ב'), שתי עמותות שחבר יושב בדירקטוריון שלהן – "בנייני בר אמונה" ו"הקרן לטיפוח הרעיון הציוני" – העבירו בשנת 2012 663,000 ₪ לעמותה שנקראת "סוכת עובדיה." המנהלים של "סוכת עובדיה" הם ה"ה זלמן מלמד ויואל צור. במילים אחרות, כשמלמד (שכנראה לא מהדר ב"ושוחד לא תקח") וצור גרסו את המאמר שתקף את חבר, הם יצאו להגנת מי שהעמיס על הצלחת שלהם לא מעט כסף.

ושניה, רק התחלנו. לצור ומלמד היתה עוד סיבה טובה שלא לאפשר התקפה בעיתון שלהם כנגד חבר: אם הוא יפתח את הפה, צור ומלמד יכולים למצוא את עצמם בחדר החקירות. "בשבע" מנוהל על ידי החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל, כשרב הישיבה הוא מלמד. המנהל של החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל הוא (ניחשתם?) יואל צור.

סביר להניח שהפרויקט המפורסם ביותר של החברה לפיתוח קריית הישיבה בבית אל הוא הבניה הבלתי חוקית בג'בל ארטיס, או כפי שכונתה על ידי גוזלי האדמות "גבעת האולפנה." כפי שמצא לוינסון לפני שנתיים, צור הודה בחקירתו במשטרה שידע שהאדמות שעליהן בנה בג'בל ארטיס היו אדמות פלסטיניות פרטיות. צור עדיין לא הועמד לדין על כך. הוא טען במהלך חקירתו ש"אמנה" ניסתה לרכוש את הקרקעות הרלוונטיות. באופן משונה למדי, צור טען בחקירתו שהוא לא יודע מיהו מנכ"ל "אמנה." אתם ודאי זוכרים: זאב חבר. או שצור שיקר בחקירתו, או שהוא לקה בשטיון זמני, כי חבר מנהל את "אמנה" מאז 1989 ואין ילד בגדה שלא יודע את זה. וכפי שראינו, לצור – יותר מסתם אנשים – יש סיבות טובות מאד לדעת מיהו זאב חבר: האיש הטוב שמעביר לעמותה שלו מאות אלפי שקלים.

סיפור ג'בל ארטיס לא נגמר שם: לפני כשלושה חודשים חשף לוינסון שמשפחות המתנחלים שרכשו או שכרו דירות ב"גבעת האולפנה" סבלו מהונאה. מישהו זייף את המסמכים כדי לגרום לחלקות שבג'בל ארטיס להיראות כאילו הן חלקות במקומות אחרים, כשרים. החלקות הכשרות ("כשרות" במסגרת שלטון הכיבוש, הכוונה) נמצאות בשכונת מעוז צור, שנקראת על שם אשתו ובנו של יואל צור, שנרצחו. בדיקה לגבי 250 מבנים בבית אל, חלקם הניכר בשטח שנשלט על ידי קריית הישיבה (שכזכור, מנוהלת על ידי צור), העלתה שנקשרו אליהם מסמכים מזויפים.

חבר נחקר על ידי המשטרה בעקבות ההודאה של צור ביחס לג'בל ארטיס, אבל למרבה התמיהה המשטרה חקרה אותו כעד, לא כחשוד – אף שבעליל היה צריך להתייחס אליו כחשוד. המשטרה, בהתאם, נמנעה מחיפוש במשרדי "אמנה" או במחשבים שלה. יש להניח שיש הרבה מאד אנשים שמתאמצים מאד לא לדעת מה יש על המחשבים האלה. חבר נחקר כעד, למרות שמסמכי הרכישה של "אמנה" בג'בל ארטיס התגלו כמזויפים – הזיוף היה כל כך מפוקפק, שעורך הדין שערך את החוזה הוסיף לו סעיף חריג, שקבע שהמכירה תושלם כאשר המוכר יגיע עם ראיות שהוא אכן הבעלים החוקי של הקרקע. שמו של עורך הדין? דוד רותם. אתם עשויים לזכור אותו כיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט מטעם "ישראל ביתנו."

היו לא מעט מתנחלים בבית אל שהתרעמו על ההונאה שבוצעה כלפיהם, והתרעומת הזו כמעט שפרצה במהלך הבחירות האחרונות בהתנחלות, בחירות שבהן התמודדו מקורבים לחברת פיתוח קרית הישיבה בבית אל. נמצא פתרון: העיתון "מקור ראשון" ערך תחקיר נוקב בנושא – אבל אז החליט העורך המתנחל של המוסף המשפטי, יהודה יפרח, לגנוז את התחקיר. ככה זה עם עיתונאים מתנחלים: אלא במקרים יוצאים מן הכלל (רועי שרון, למשל) הנאמנות לאידיאולוגיה עולה על הנאמנות לאמת.

אגב, החברה שמחזיקה בבעלות על החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל? קוראים לה הולילנד הולדינגס, והיא יושבת באיי מרשל. הולילנד הולדינגס היא גם הבעלים של "בשבע". למה ציונים טובים צריכים להפעיל חברה בארצות ניכר? נורא פשוט: החוק באיי מרשל מאפשר להסתיר את זהות בעלי החברה והדירקטורים שלה, כמו גם חלק ניכר מהפעילות של החברה. ככה קל יותר לגנוב, לשקר ולזייף. זכרו את זה בפעם הבאה שהקונספירציה הימנית תנסה לומר לכם שארגוני זכויות האדם מסתירים את התרומות שלהם.

ואם חשבתם שהפירמידה המורכבת של שמור לי ואשמור לך של ה"ה מלמד, צור וחבר מסריחה עד השמיים, עוד לא ראיתם כלום. בתחילת השבוע חשף לוינסון את העובדה שהמועצה המקומית בנימין מממנת את המאחזים, נכנסת לגרעונות – ואז הממשלה סוגרת לה את הגרעון. כלומר, כספי המסים שלכם מממנים את הפוגרומצ'קים של "אש קודש," את גוזלי האדמות של עדי עד, ואת שאר פרחי הרעל.

ועוד דבר אחד: שלשום (א') עצרו שוטרי מפלג הפשיעה הלאומנית (שם מוצע: פשל"א) של משטרת ש"י מתנחל מחוות גלעד בשם יהודה לנדסברג. הם הסתירו את דבר מעצרו של לנדסברג במשך יממה, ואחר כך הצליחו לשכנע שופט מאולף לאסור על לנדסברג להפגש עם עורך הדין שלו, עדי קידר. בדרך, הם דרדרו את חירויות הפרט של כולנו. פוסט קצר בנושא, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, שבתי מן החופשה ואני זקוק בדחיפות לעוד אחת.

(יוסי גורביץ)