החברים של ג'ורג'

מהדרים במצוות “והיית משוגע”: ארבע הערות על המצב

ממשלת ישראל הופכת במהירות לפרודיה על מדינה, ולא נראה שנשאר איזשהו עוגן של הגיון

הבוגד אורי אריאל הורה לאחרונה להפסיק את המימון של סירוס חיות רחוב. מדובר בתקציב של 4.5 מיליוני שקלים, שאריאל החליט שהוא מנוגד לאמונותיו. סירוס בעלי חיים, כתב אריאל, מנוגד להלכה, ועל כן הוא מורה להעביר את התקציב כולו לפרוייקט שמטרתו היא טרנספר של חתולי רחוב למדינות זרות. אחרי כמויות חריגות של לעג וקלס, בכלל זה בחו”ל, שינה אריאל את טעמו: הכסף שמיועד לסירוס בעלי חיים ישמש מעתה, החליט, למחקר, בכלל זה “מחקר הלכתי” בנושא.

אני חייב להודות לאורי אריאל: מעולם לא שיערתי שמישהו יעמיד לי דוגמא ברורה כל כך לאיסור החמור מכל חמור, להעניק לאח יהודי סמכות כלשהי על הציבור – כי אין שום תפקיד, שום משרה, שהם לא יעוותו כדי לכפות את תורת המוות שלהם על הציבור. אני מודה שמעולם לא הייתי מסוגל לחשוב על משהו כמו טרנספר של חתולים.

בבואנו לדון בבעיית חיות הרחוב, אין לנו ברירות טובות. אנחנו לא יכולים לאמץ את כולן, ואנחנו לא יכולים להאכיל את כולן – ולו חשום שאם נעשה זאת, תוך זמן לא רב תגדל האוכלוסיה שלהם למצב שבו לא נוכל לעשות זאת. סירוס הוא לא פתרון טוב, אבל הוא הפתרון הפחות גרוע: הוא מקטין את מספר החיות. כשהמדינה מפסיקה לממן את הסירוס, קורים שני דברים: מצד אחד, אוכלוסיית החיות עולה; מצד שני, פקחי עיריות הורגים אותם.

כלומר, המדיניות של אורי אריאל – שמטרתה לכאורה למנוע סבל מבעלי חיים – תוביל למעשה להגדלת הסבל. הייתי צריך חמש דקות בערך בשביל לגבש את הטיעון הזה, ואני עושה את זה בלי לקבל על כך משכורת מהציבור. האם אורי אריאל לא יודע זאת? ודאי שהוא יודע זאת, אבל הוא בוגד.

המטרה של הצו של אורי אריאל היא לא “להפחית צער של בעלי חיים”: היא להוכיח אדנות על הציבור החילוני והציבור הלא-יהודי. החיים שלכם פה יתנהלו על פי חוקים בלתי רלוונטיים לחייכם, כי אנחנו האדונים.

האם אריאל לא יודע שההלכה איבדה מזמן קשר למציאות? שהיא לא עודכנה ושלמעשה אי אפשר לעדכן אותה? האם הוא לא ידע שההחלטה שלו תהפוך את ישראל ללעג ולקלס, ותבהיר לעולם שהיא סוג מגוחך יותר של דאע”ש, המדינה היהודית בלבאנט? האם הוא לא יכול פשוט להניח לדברים להמשך בשקט כפי שהם? ודאי שהוא יודע, ודאי שהוא יכול. אבל הוא בוגד. “עם לבדד ישכון” הוא לא טעות, הוא מדיניות.

אורי אריאל יושב בקבינט הבטחוני. ראש הממשלה שלכם לא הדיח אותו ממנו אחרי הצעת “טרנספר החתולים” המטורללת.

מצד שני, הוא לא הדיח אותו גם אחרי שאריאל הפר את הסטטוס קוו והתפלל בהר הבית, ושימש בכך כגפרור שהדליק את סיבוב הדמים הנוכחי. עד כה מתו למעלה מ-70 פלסטינים וכ-10 ישראלים כדי שאורי אריאל יוכל לבגוד בציבור הישראלי, ולהשתמש בתפקידו ובמעמדו כדי להביא להתלקחות, הכל סביב הרעיון של בניית בית מטבחיים גדול שבו יוציאו אלפי בעלי חיים את רגעים האחרונים ביסורים כדי לרצות את החבר הדמיוני בשמיים, שאוהב דם ואיברים פנימיים.

זה אולי פחות מצחיק מרעיון טרנספר החתולים, אבל לא פחות הזוי.

פשוט הורגלנו אליו.

[…]

הבוגד זאב אלקין – כן, גם הוא שר היום; איך הימין אוהב לקדם בוגדים, אה? – לא אהב את מה שהוא שמע מראש אמ”ן, האלוף הרצי הלוי. האחרון סקר בפני השרים את הסיבות לפרוץ גל הדמים הנוכחי, ומנה שלוש מהן:

א. נסיונותיה של ישראל לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית.

ב. רצח משפחת דוואבשה.

ג. התסכול והיאוש הכללי של הפלסטינים.

עכשיו, זה בסך הכל ראש אמ”ן, ולאור ההיסטוריה של אמ”ן סביר לגמרי שהוא טועה. אבל אלקין לא התקומם על האפשרות שיש כאן טעות: איך קורה, הוא שאל בזעם, שראש אמ”ן “מסביר” את העמדה הפלסטינית. איך אפשר לקדם את העמדה הישראלית הרשמית בעולם, העמדה שגורסת שהכל בגלל “הסתה” פלסטינית, קונן אלקין, כאשר ראש אמ”ן בעצמו אומר לשרים את ההיפך?

או, במילים אחרות: למה אתה מבלבל אותנו עם העובדות? זה מפריע לנו להציג את עצמנו כקורבנות. תסתום את הפה ותגיד לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע. זו לא רק הרעלת hasbara, זה לא רק נסיון להכחיש את המציאות כפי שרואים אותה גורמי המקצוע: זה נסיון לבצע מניפולציה במודיעין. אל תגיד לממשלה את מה שהיא לא רוצה לשמוע. אתה יודע, זה הפורום שעשוי להחליט על המשך הקריירה שלך, אם יהיה כזה. גם אם לא, כל אחד מהאנשים שם יכול להיות אויב בעל השפעה בקריירה השניה שלך. למה לך? חסרות לך צרות?

(ביחס לסעיף ב’ של הלוי יש לציין במאמר מוסגר שהמדינה הגישה לאחרונה את ההודאות שלכאורה גבתה המשטרה מהחשודים – בפועל, מי שגובה את ההודאות הוא השב”כ; אחר כך מזמינים שוטר, כדי שיכתוב את ההודאה שניתנת “מרצון וללא כפיה” שמכתיב איש השב”כ לחשוד – ברצח בני הזוג הנקין; החשודים אומרים שם שהם רצחו אותם כסוג של תג מחיר בתגובה על רצח משפחת דוואבשה. זו כמובן בסך הכל הודאה שיש חשד סביר שנגבתה בעינויים, כך שאין לדעת מה ממנה אמר הנחקר ומה הושם בפיו על ידי החוקר; אבל נראה שהיא מהווה בעיה למי שטוען שיש לסמוך על כל הודאה כזו מבלי לחקור אחריה. הטרור הפלסטיני הזה הוא תוצאה ישירה של הטרור היהודי.)

[…]

ועדת הכנסת לתקציב הבטחון סירבה היום (ג’) לאשר את תקציב הבטחון לשנת 2016 שהוגש על ידי הממשלה, אחרי ששר הבטחון – נציג הממשלה, כן? – אמר לה שהתקציב לא מספיק, ואחרי שראש הממשלה (ושר התקשורת, ושר הכלכלה, והשר לפיתוח אזורי, ושר החוץ, ועם התיקים ששכחתי הסליחה) הודיע שאכן, התקציב לא מספיק אבל יהיה בסדר; הוא ידאג לצבא לתוספות כנדרש במהלך השנה.

כלומר, הממשלה הגישה לכנסת תקציב בטחון ששני הנציגים הבכירים ביותר שלה, שר הבטחון וראש הממשלה, אומרים שהוא לגמרי לא התקציב הנכון. אז למה לא הגשתם את התקציב שאתם רוצים להגיש? כי, אה… זה עבודה קשה? פשוט תנו לנו לומר “יהיה בסדר.”

המשילות! המשילות! תראו את כל המשילות!

[…]

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, אמר היום לטמקא ש”הפיגוע הבא הוא לא סכין אלא פתק בקלפי, יהיה לנו ראש עיר פלסטיני בירושלים.”

כלומר, הפעולה הדמוקרטית, השלווה והאזרחית ביותר שאפשר להעלות על הדעת – הגעתו של אזרח לקלפי והצבעה בעד המפלגה שבה הוא תומך, וספירת כל הקולות באופן שווה – נדמית בעיניו של לפיד כפיגוע. אין הבדל של ממש בין האמירה הזו ובין האמירה של נתניהו ש”הערבים נוהרים אל הקלפיות.” שתיהן אומרות שהשתתפות של לא-יהודים בתהליך הדמוקרטי היא סכנה קיומית. אבל משום מה, לפיד נתפס כלגיטימי בעוד שלכולם ברור שנתניהו הוא גזען יהודי מצוי.

בעיני לפיד, בדיוק כמו בעיני נתניהו, כל פעולה שהפלסטינים עושים היא טרור. גם אם מדובר בהצבעה. “טרור” הוא שם אחר להתנגדות למדינת האדונים היהודית. למעשה, במדינה היהודית בלבאנט – כפי שהיא מיוצגת על ידי הברומטר האנושי המשוכלל שבילה שנים בכיול עצמי לכיוון נקודת האמצע המוחלטת של דעת הקהל היהודית – ההצבעה הפלסטינית היא אקט הטרור המסוכן ביותר.

אחרי הכל, בסכינאים אפשר לירות. במצביעים – זה כנראה יצטלם ממש רע ויצריך אפילו יותר מאשר כושר ה-hasbara של האפס שהתגלם בבשר.

בארץ העיוורים, אומרים, סתום העין הוא המלך. בארץ המטורללים נוסח אריאל ואלקין, יש מי שרואה באתון של יש עתיד ראוי למלוכה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ממשלת הטרור היהודי: שלוש הערות על המצב

מעצר מנהלי פסול, נקודה; ואיך מממנת ממשלת ישראל את הטרור היהודי, בשתי הערות נפרדות

פסול אפריורי: שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, חתם אמש (ג’) על צו מעצר מנהלי לחצי שנה לתושב מעלה אדומים, בן 18, שחשוד במעורבות בהצתה של כנסיית הלחם והדגים. האיש שוחרר למעצר בית; עכשיו הוא יוחזק ללא ראיות.

מעבר לעובדה שהפרקטיקה הזו מזכירה באופן מקומם את זו של הגסטפו – שנהגה לעצור חשודים שזוכו ולשלוח אותם ישירות ל”מעצר הגנתי” במחנה ריכוז – צריך לחזור שוב על הטיעונים הרגילים נגד מעצר מנהלי, כי משום מה הם זכו ללגיטימיות לאחרונה מצד האיש שמשחק בתפקיד ראש האופוזיציה.

מעצר מנהלי מבוסס על היעדר ראיות. למשטרה החשאית – והיא זו שאחראית למעצרים הללו – יש חשד שבהגדרה הוא בלתי מבוסס כלפי אדם. במקום לעבוד ולהשיג ראיות, היא עוצרת אותו בצו מנהלי.

החשוד, בהגדרה, לא יודע מהן הראיות נגדו – פשוט כי אין כאלה. אם אין נגדך ראיות, אתה גם לא יכול להגיע לזיכוי. את זה משיגים על ידי הפרכת הראיות נגדך. אבל אין. יש מידע מודיעיני סודי, שאליו אתה לעולם לא יכול להיחשף. מי שנחשף אליו הוא (במקרה הטוב) שופט.

שופט הוא אדם עסוק. יש לו עשרות אם לא מאות תיקים לטפל בהם. אין לו אפשרות לבחון את התיק שלך לעומק, פשוט כי אין לו זמן ואמצעים. בשביל יש זה יש לאדם עורך דין, שמחויב להגנת הלקוח שלו. אבל המידע המודיעיני לא מגיע לעורך הדין.

הטובים שבקיסרים הרומאיים, טרייאנוס למשל, פסלו את השימוש בהלשנות אנונימיות. הם הכירו בסכנה שבהרשעת אדם על סמך מידע כזה. האינקוויזיציה, שאני מניח שאף אחד לא ינסה לטעון שהיא היתה מוסד משפטי מתוקן, לא עימתה בין החשודים ובין מאשימיהם – אבל היא אפשרה לחשוד לנקוב בשמותיהם של אויביו; ואם ההלשנה הגיעה מאחד מהם, הם עצמם היו בסכנת הוצאה להורג.

כשאנחנו מעניקים למשטרה החשאית את הסמכות לעצור אנשים במעצר מנהלי, אנחנו חותרים תחת הנחת היסוד שאדם הוא חף מפשע עד שיוכח אחרת – כי כל מהותו של מעצר מנהלי היא שאדם הוא אשם עד שיוכיח אחרת, ובעצם, גם זה לא, כי הוא לא יקבל הזדמנות להגן על עצמו.

כשאנחנו מעניקים למשטרה החשאית, בסיוע חותמת הגומי המכונה שר הבטחון – כמה זמן לדעתכם השקיע בוגי יעלון בחקירה מדוקדקת של החומר שהוגש לו? – את היכולת לעצור אנשים במעצר מנהלי, אנחנו חותרים תחת עצמאותה של מערכת המשפט שלנו. השופטים צריכים כעת להחליט האם הם מקבלים את המידע הסודי, שלא היו מקבלים במצב אחר, או שהם מתייצבים מול המערכת. וכששר הבטחון חותם על משהו והנציג שלו אומר חגיגית בבית המשפט שמדובר בסכנה לבטחון המדינה, השופטים מתקפלים בעקביות. הם מייללים על זה לא מעט, אבל מתקפלים. הם מתרגלים להתקפל.

הזכות לומר את כל זה, כמובן, שמורה לאנשים שמתנגדים למעצר מנהלי באשר הוא. הצבועים שמתנגדים למעצר מנהלי רק כאשר הוא מופנה כלפי בני העם הנבחר אינם ראויים לדבר פרט לתיעוב.

ממשלת הטרור היהודי, חלק א’: תחקיר של מתן חודורוב בערוץ 10 חשף שלעמותת חננו, שעוסקת ביצוג משפטי של מחבלים יהודים ושל חיילים שאיכשהו מצאו את עצמם – למרות כל מאמצי מצ”ח – עומדים לדין על פגיעה בפלסטינים, יש עיסוק צדדי. היא מעבירה מימון למשפחות של מחבלים יהודים.

בין האנשים שממומנים על ידי חננו, אפשר למצוא את בועז אלברט, שכנגדו הוצאו צווי הרחקה מנהליים מההתנחלות הבוגדנית יצהר; את צביקי סטרוק, הבן של, שהורשע בחטיפה ועינויים של ילד פלסטיני; את יפעת “שרמוטה” אלקובי; ואת אתי דביר-זליגר ומיכל גמליאל, בהתאמה נשותיהם של שחר דביר-זליגר ועופר גמליאל, המחבלים שהורשעו בנסיון לפוצץ בית ספר לבנות (”מחתרת בת עין.”)

הכסף של חננו מגיע מתרומות – בין השאר על ידי ה-CFI, שמימנה גם את אם תרצו – אבל היא מקבלת פטור ממסים, והתורמים לה מקבלים זיכוי. בפועל, ממשלת ישראל מסבסדת את חננו ואת התמיכה שלה באסירי הטרור היהודי. סה”כ, העבירה חננו כ-200,000 ש”ח לאסירים וכ-50,000 ש”ח לבני משפחותיהם, כסף שיצא מאוצר המדינה.

פטור כזה וזיכויים כאלה הם לא אוטומטיים: ממשלת ישראל סירבה להעניק פטור כזה לרבנים לזכויות אדם; היא טענה שמדובר ב”ארגון פוליטי” וש”פעילותו איננה לטובת תושבי ישראל.” בימים אלה נאבק ארגון רופאים לזכויות אדם על הפטור שהוא מקבל, שהממשלה מנסה לשלול.

תרומה דומה לטרור היהודי מתבצעת, כפי שחשף בשעתו שחר גינוסר ופרטים נוספים נחשפו לאחרונה על ידי מולד, דרך גופי תעמולה של המתנחלים: ועד מתיישבי השומרון ו-וועד מתיישבי בנימין. שני הארגונים פיתחו את טקטיקת תג מחיר – שיש לציין שהיא רק פן אחד, הפן הראוותני יותר, של הטרור היהודי היומיומי בגדה המערבית – ו-וועד מתנחבלי השומרון אף פרסם מפה של המיקום המדויק של פעולות לשיבוש פעילות כוחות הבטחון. יו”ר ועד מנתחבלי בנימין, איציק שדמי, הודיע שהוא יצייד את אנשיו באלות וקסדות לקראת המאבק מול צה”ל והמשטרה על פינוי מגרון.

אחד מהבולטים במנהיגי המתנחלים, בני “הדמוקרטיה הישראלית צריכה להיעלם” קצובר, אמר לאחרונה שהוא לא יסגיר פעילי תג מחיר. קצובר, כמובן, הוא אחד המארגנים של תג מחיר. ודאי שהוא לא יסגיר אותם.

קצובר, שדמי ואחרים לא רק ממומנים על ידי ממשלת ישראל; הם חלק מוכר מממסד המתנחלים. האנשים שאחראים על חלק מהטרור היהודי נכנסים ויוצאים במשרדי ממשלה.

ולא רק הם.

הבוגדים והחשוד בטרור: המשטרה והמשטרה החשאית עצרו לאחרונה את מאיר אטינגר, שחשוד בין השאר בתכנון מרד שימוטט את המשטר בישראל. נוהגים לומר לנו שאטינגר ודומיו הם “עשבים שוטים” חסרי משמעות.

או שלא. בשעתו, ריכז אטינגר את מאמצי המודיעין של המתנחלים שמטרתם היתה שיבוש פינוי מאחזים. אטינגר ואחרים הורשעו בריגול (לגמרי לא בצדק, לדעתי, אבל הורשעו.) ומי העביר להם את המידע?

או. בין השאר, המדובר בבוגד זאב אלקין, שמשמש כיום כשר הקליטה, ובבוגד אורי אריאל, שמשמש כיום כשר החקלאות. אטינגר הוא עשב שוטה? וואלה, מסתבר שלעשבים השוטים האלה יש לא רק כסף ממשלתי, אלא גם גישה לבכיריה.

מה שמחזיר אותנו לשאלה: למה יש כל כך הרבה בוגדים בישראל בימין היהודי? מה יש להם שם עם בגידה?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למי מותר לבגוד

למה יש כל כך הרבה בוגדים בימין היהודי? ולמה התקשורת לא מדברת עליהם?

לפני כשבועיים, עצרו מצ"ח והמשטרה חמוש צה"ל, יעקב סלע, תושב ההתנחלות בת עין, בן 25. סלע חשוד בכך שהוא העביר מידע על פעילות מתוכננת של צה"ל למעצר חשודים בטרור יהודי באזור בת עין. בשל החשיפה המוקדמת הזו, טוענים כעת במשטרה ובצה"ל, התסבכה הפעולה, מחבלים יהודים יידו אבנים על חיילי צה"ל, ואחד מהם נאלץ לירות באוויר. ביום שני השבוע הודיעה המשטרה שתוגש הודעת תובע בעניינו, כלומר שיש כוונה להגיש נגדו כתב אישום. לפתע, התערב השב"כ – שבועיים, כזכור, לאחר מעצרו של סלע – והורה למנוע ממנו פגישה עם עורך דינו. זאת למרות שהוא כבר נפגש איתו. עורכי הדין של סלע, מעמותת חננו, עוררים נגד ההחלטה הזו.

מה המשמעות של ההחלטה לשלול ממישהו עורך דין? בידוד שלו מהעולם, וחשיפה מלאה שלו לכל יכולת הלחץ של שירותי הבטחון. כנגד אסירים יהודיים, בדרך כלל הלחץ הזה איננו עינויים פיזיים, אבל מניעת שינה, בידוד, דיסאוריינטציה – כולם כלים מוכרים להוצאת הודאה מאדם. ובישראל, להוציא מקרים נדירים מאד – השבוע נצפה חזיר מעופף מעל בית המשפט העליון, כשזה דחה הרשעה שהתבססה רק על הודאתו של פלסטיני, שלא נתמכה בראיות אחרות – די בהודאה כדי לקבור אותך. למה השב"כ נכנס לפעולה עכשיו? לא ברור, אבל גם לא צריך להיות חשוב במיוחד. לכל עציר יש זכות לעורך דין. מערך החקירה והתביעה גם כך מוטה כנגד העציר; שימו לב שכל מה שאתם אומרים ישמש נגדכם, אבל שלתביעה אין שום מחויבות להציג לבית המשפט את הדברים שאמרתם בחקירה וישמשו לטובתכם. מי שרוצה למנוע מהעציר את הזכויות המעטות שיש לו, רוצה להפוך את ההליך הפלילי לחותמת גומי (הציניקנים יאמרו, עוד יותר לחותמת גומי.)

ואחרי שאמרנו את זה, וחשוב לומר את זה בכל פעם שהשב"כ או פשל"א (מפלג פשיעה לאומנית) שולפים שטיק דומה ובכל פעם שבתי המשפט משתפים איתם פעולה, יש עוד נקודה חשובה. והיא, שבהנחה שסלע ביצע את המיוחס לו – והוא, כזכור, חף מפשע – הרי שהוא ביצע אקט של בגידה. הוא פגע בפעולה צבאית בכוונה כדי לשבש אותה.

העניין הוא שבגידה היא למעשה דבר נפוץ למדי בימין היהודי. המקרה המובהק ביותר הוא של ההתנחלות יצהר, שממנה יוצאים פורעים לעתים תכופות לא רק נגד התושבים הפלסטינים של הגדה, אלא גם כנגד חיילי צה"ל. תושבי יצהר הציתו עמדה של צה"ל במקום, והמועצה המקומית של יצהר סירבה להסגיר את הפורעים. אחר כך, ערכו תושבי יצהר משאל בשאלה האם מותר לפגוע בחמושי צה"ל (44% ממתנחלי יצהר לא הגיעו להצבעה), ודחו את ההצעה.

לפני כמה שנים, יצא כוח פורעים מאורגן של מתנחלים – היו כ-300 מהם, סד"כ גדודי כמעט, והם הגיעו באוטובוסים – לתקוף את חטמ"ר אפרים. הם רגמו, בין השאר, את המח"ט באבנים. השרלטן הפוליטי המוביל, רונן שובל, סירב להגדיר זאת כבגידה או טרור: מבחינתו, האנשים שתקפו באבנים קצין בצה"ל רק "עוברים כל גבול של ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה." אז לפעמים אבן הורגת, וצריך לירות לעבר מי שמיידה אותה; ולפעמים, אם אתה שרלטן שמעמיד פנים שהוא נאמן למדינת ישראל, ידוי אבן על מח"ט הוא רק "עבירת כל גבול של ביקורת."

שובל לא לבד: זאב אלקין, יו"ר ועדת חוץ ובטחון בכנסת היוצאת, השתחץ בכך שהוא העביר למתנחלים מידע על תנועות צה"ל, שמנע פינוי. אורי אריאל התהדר במעשה דומה.

כל האנשים האלה הם או בוגדים, או סייענים של בגידה, או אפולוגטיקנים של בגידה. צריך לציין שהעבירה שאלקין ביצע חמורה משמעותית מכל מעשה שמיוחס לחנין זועבי. אבל משום מה, כשאנחנו חושבים על בוגדים, אנחנו לא חושבים על הימין המתנחל.

למה? כי הרגילו אותנו שבגידה היא ברעיון של המדינה היהודית. לא בהכרח פעולה כנגד המדינה עצמה, או הצבא שלה – יש משהו שהוא מעל למדינה ומעל לצבא; יש רעיון, שכל זמן שאתה פועל בכיוונו, הרי שגם אם אתה מפעיל אלימות כלפי הצבא (וצריך להזכיר שוב: המתנחלים הם היהודים היחידים שמיידים אבנים כלפי צה"ל) אתה בעצם בסדר. לכל היותר, אתה "עובר כל גבול של ביקורת." לא יסגירו אותך לרשויות, למעשה בחוגים מסוימים תחשב לגיבור.

הסיבה לכך די פשוטה: יש בישראל ציבור גדול, שלא נאמן למדינת ישראל ומעולם לא היה נאמן לה. הוא היה, לכל היותר, נאמן לה כ"ראשית צמיחת גאולתנו." ברגע שהמדינה סוטה מהיעוד הזה, אז מותר לא להיות נאמן לה. מותר להוציא את סודותיה, מותר לתקוף את חייליה באבנים. ויש לישראל היסטוריה ארוכה של סלחנות כלפי הרעיון הארסי הזה.

היו, בהיסטוריה של ישראל, בוגדים שמשמאל – בעיקר בשנים הראשונות של המדינה, קודם לנאום של חרושצ'ב ב-1956, כששיתוף פעולה עם ברה"מ של סטאלין היה, בחוגים מסוימים, סביר. אבל, אם אנחנו מגדירים כבגידה הפעלת אלימות כלפי כוחות הבטחון והוצאת הסודות שלהם כדי לשבש את פעילותם, הרי שבגידה היא פעילות רווחת בקרב הימין היהודי דווקא.

כמובן, ההגדרה הזו של בגידה מתייחסת לרעיון אחר של ישראל: רפובליקה שמטרתה רווחת כל תושביה, שכל אזרחיה חייבים לה בנאמנות משום שהיא נאמנה להם. זו התפיסה הנורמטיבית של מדינה. עד כמה השתבשה התפיסה הזו בישראל, אפשר לראות מהעובדה שהתקשורת היהודית מדווחת על מעשי הבגידה של הימין בהצנע (תארו לעצמכם מה היה קורה אם אשכרה היו מצליחים לתעד מפגין שמאל תוקף חיילים), ולעולם איננה קוראת להם בשמם. בכך, כרגיל, מנציחה התקשורת היהודית את תפיסת העולם של הימין היהודי.

ועליה צריך לערער בכל הזדמנות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: צה”ל מסווג את השקרים שלו, מותק

ח”כ נענש על כך שהוא חושף שצה”ל משקר לציבור – כי השקר היה מסווג. מה זה צריך לומר לנו על סיווג

חבר הכנסת עמר בר לב (עבודה) הושעה אתמול (ב’) מדיוני ארבע ועדות בטחוניות, זאת לאחר שחשף את העובדה שצה”ל משקר לציבור ומנהל נגדו לוחמה פסיכולוגית. כך דיווח אתמול הארץ.

ספציפית, בר לב חשף את העובדה שכאשר צה”ל מיילל על כך שלא תהיה לו ברירה אלא לבטל את התרגילים השנה, וזאת בגלל שהוא לא יודע לנהל את התקציב שלו כך שזה נגמר כבר במאי, צה”ל משקר משום שהוא כלל לא תכנן לערוך תרגילים במחצית השניה של 2014.

בכל מקום נורמלי, העובדה שהרמטכ”ל, קצינים בכירים אחרים והמשת”פ שלהם שמשמש כשר הבטחון מהלכים אימה על הציבור ומוליכים אותו שולל כדי להוציא עוד תקציב, היתה מביאה, לפחות, להתפטרותם של הגנרלים. קצינים בצה”ל אמורים לומר את האמת. זה חלק מהערכים שעליהם הם גדלים, לכאורה. בישראל, מי שנענש הוא חבר הכנסת שעשה את תפקידו, קרי להגן על הציבור מפני ארגון שרוצה לשתות את התקציב שלו ללא סיבה ולשם כך מפריח שקרים שלציבור אין אפשרות להפריך.

אבל בר לב הושעה, משום שהמידע שהוא חשף – שצה”ל מוליך שולל את הציבור – היה מסווג. בואו נחשוב רגע מה זה אומר. צה”ל מוציא לציבור מידע שהוא יודע שהוא שקרי, שהמטרה שלו היא ליצור בהלה ובשל הבהלה להביא להגדלת תקציבו. זו מעילה אחת באמון. המעילה השניה מגיעה כאשר צה”ל מכריז על המידע הזה כמסווג.

כי מה המשמעות של מידע מסווג? משמעותו שהציבור לא נחשף אליו. כאשר אנחנו מעניקים למערכת הבטחון סמכות להכריז על מידע כבלתי זמין, אנחנו נותנים אמון שהיא לא תעשה זאת לשווא. הנחת היסוד הסמויה היא שהציבור, שהוא הבעלים של מדינה דמוקרטית, צריך לקבל כל פיסת מידע שאיננה מהווה סכנה בטחונית ברורה; אחרת אין לו אפשרות פרקטית להחליט האם הממשלה שלו ראויה לאמון, וההצבעה שלו הופכת לטקס ריק.

בפועל, במקרה הזה, צה”ל סיווג מידע כדי שלא נוכל לדעת שהוא משקר לנו. כלומר, הוא השתמש באמון שניתן בו כדי למעול באמון שניתן בו. וזה צריך ללמד אותנו לקח חד משמעי: לגלות ספקנות כלפי העובדה שמידע מוגדר כמסווג.

יכול להיות, ולפעמים זה כנראה קורה, שהסיווג אשכרה מיועד להגן על הבטחון. אבל בהרבה יותר מדי מקרים, הפיכת מידע לסודי מיועדת להגן על לא על הבטחון אלא על מערכת הבטחון. הסיווג מיועד להסתיר פאשלות, לאפשר קידום של קצינים שהיו צריכים לתקוע לעצמם כדור ברקה, וכמו במקרה שלנו – להסוואת העובדה שהצבא קושר נגד הציבור.

דוגמא קלאסית היא התחקירים ההיסטוריים של צה”ל. אף על פי שחלפו שנים ארוכות מאז האירוע שהם מתעדים, מחלקת ההיסטוריה של צה”ל קוברת אותם לעשרות שנים – כי הקצינים המתוארים בהם הפכו לגנרלים או כבר פרשו לקריירה הפוליטית השניה שלהם, ומידע מביך עשוי לפגוע בהם. כלומר, כדי להגן על שמם הטוב של גנרלים כושלים, צה”ל מסווג מידע שאמור להיות נחלת הכלל.

אז בפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שמידע מסויים הוא סודי, שאלו את עצמכם: מדוע הוא סודי? מי סיוג אותו? לאיזו מטרה? מערכות הבטחון כבר מזמן איבדו את הזכות להנחת תום לב. הן שיקרו לנו די והותר.

וכדי לתת לאירוע את הנופך האירוני הנדרש, שימו לב מי העניש את בר לב: ח”כ זאב אלקין (הליכוד ביתנו.) הלז הוא בוגד שכבר נתפס והודה בכך שהוא העביר מידע מסווג על תנועות צה”ל לנוער הגבעות. זה האיש שהעניש את בר לב על עשיית תפקידו. רק בישראל.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה רוצה עוד דוגמא לבעייתיות בסיווג, צפו בסרטון המופיע כאן, שמתעד את הריגתם של שני צעירים פלסטינים על ידי חמושי צה”ל (זהירות, הרג מצולם). מבלי להתייחס לקצף על שפתי עוג שהפיק דו”צ (לא מראים מה קרה קודם! בתדרוך נאסר לבצע ירי חי ולכן לא בוצע ירי חי!), צריך להבין שהתחקיר המבצעי בפרשה מסווג. למה הוא מסווג? רשמית כי בצה”ל אומרים שהחמושים שלהם חשודים באמירת שקר ושאם הם ידעו שמה שהם אומרים יפורסם או יצוטט, הם ודאי ישקרו; בפועל, מותר לחשוד, כדי שלא נשמע את החיילים מפלילים את עצמם – ואת המערכת שסביבם מטייחת את הרצח.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: עקב שורה של אירועים, חלקם הניכר פאשלות שלי, לא ייערך החודש אירוע השנה לבלוג. אעדכן אם אפשר יהיה לערוך אותו בחודש הבא. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

ממשלת ישראל בעד מקדש

עלילה ותיקה במדינות ערב אומרת שבאולם הכנסת, יש מפה של ישראל על פי גבולות ההבטחה, כלומר מן הפרת ועד נהר מצרים. זה לא המצב וגם לא מסובך לברר שזה לא המצב, אבל העלילה מצליחה כי תיאוריות קונספירציה, האופיום של המשכילים למחצה, תמיד ימצאו להן קונה. ה-hasbara הישראלית נוהגת לנופף מפעם לפעם בסיפור הזה, כדי להסביר עם מי היא צריכה להתמודד, כשהיא מצניעה את קיומן של תיאוריות מביכות שרווחות במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, כמו זו על המוסלמי השחור בבית הלבן או זו שאומרת שמחנה השמאל מורכב בעצם מצאצאי שדים שאינם יודעים שהם כאלה ("ערב רב.")

עם זאת, יש תיאורית קונספירציה שרווחת בעולם המוסלמי שצריך להוציא מתחום תיאוריות הקונספירציה ולהעביר לתחום האמיתות הלא נעימות: שממשלת ישראל חותרת בחשאי להקמת מקדש שלישי בחראם א שריף ("הר הבית"), מהלך שיצריך את חיסולם של המסגדים שעל ההר.

זו הפכה לאמת פשוטה, עם פרסום הדו"ח המשולב של עמותת "עיר עמים" ומרכז קשב (זהירות, מסמך.) רובו של המסמך עוסק בעליית האידיאולוגיה של עליה להר הבית ובניית המקדש בקרב חוגי הכיפות הסרוגות; אני אתמקד בחלקים שלו שעוסקים בשיתוף הפעולה של הרשויות עם עמותות.

קודם כל, המסמך מציין (עמ' 35) שעצם ההכרה בעמותות המקדש איננה דבר מובן מאליו: בשנת 1971, פסל היועץ המשפטי לממשלה – אז מאיר שמגר – את הנסיון לרשום עמותה בשם "האגודה להקמת בית המקדש בירושלים." הרוחות השתנו מאז, ישראל הפכה למדינה פחות סמכותנית, והרעיון שאפשר לפסול עמותה רק בגלל שהפעילות שלה היא לצנינים בעיני המשטר הפך לבעייתי. מאז 1980, הוקמו ואושרו כ-19 עמותות שעוסקות בתחום המקדש. רובן עוסקות בתעמולה למענו; אחרות עוסקות גם בפעילות מעשית יותר.

אחת הבולטות שבפעילויות הללו היא זו של עמותת "אל הר המור." אתם עשויים להכיר את המפעילים שלה כאלה שמפעילים גם את ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, כלומר קשורים קשר הדוק לתנועת "תג מחיר." התנועה ממומנת על ידי מועצת יש"ע, והיא עורכת "סיבוב שערים" – אירוע שנערך בכל ראש חודש שכולל את הקפת העיר העתיקה. מחשש לפוגרום, משטרת ישראל – שמאבטחת את האירוע – מורה למוכרים הפלסטינים באזור לא להיות שם בעת החגא (עמ' 36). ככה זה במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון.

העמותה הגדולה והחזקה ביותר בתחום היא "מכון המקדש," שיש לה זרוע תעמולה ("חינוך") בשם 'המדרשה לידע המקדש.' זו האחרונה קיבלה (עמ' 39) ממשרד החינוך 341,687 ₪ בשנת 2008; 218,395 ₪; ב-2010, 266,465 ₪; ב-2011, 264,587 ₪; וב-2012 היא קיבלה ממשרד החינוך 121,564 ₪. גם מוסד האם של 'המדרשה,' מכון המקדש, זוכה לתמיכה קבועה של משרדי החינוך ומשרד התרבות והספורט.

הסכומים עצמם לא גבוהים במיוחד, ודאי לא בסטנדרטים שהאחים היהודים התרגלו אליהם. הפן שצריך להטריד יותר הוא העובדה שה'מדרשה לידע המקדש' מקבלת גישה קבועה לתלמידים, כחלק מפעילותיה בבתי ספר. עומדות לרשותה שמונה בנות שירות לאומי – כן, במסגרת הקומבינה של האחים היהודים הם יצליחו בקרוב לגרום להטפה למען הקמת בית מקדש על ידי צעירות נבערות להיחשב כשירות צבאי – שמסתובבות ומוכרות את ההטפה בנושא לשלל בתי ספר. כמובן, הדיבורים על "בית מקדש" מגיעים, כמקובל בישראל, כשהם תלושים מההיסטוריה, במיוחד ההיסטוריה של עמים אחרים במרחב הזה. במסגרת התפיסה הציונית שרואה בכל מה שלא יהודי בפלסטינה-א"י צל חולף, סטיית תקן, העובדה שהר הבית היה למשך הרבה יותר זמן מוסלמי משהיה אי פעם יהודי היא משהו שאפילו לא רומזים עליו. העובדה שנושא המקדש שנוי במחלוקת לא מוזכרת.

חשבו לרגע על העובדה הזו. האם אתם יכולים להעלות בדעתכם את משרד החינוך מממן פעילות, שבה אתאיסטים נחושים יעברו בין בתי ספר ויסבירו לתלמידים שהסיפורים שהם שמעו על התנ"ך הם אגדות מזיקות ותו לא? שאין שום ראיה לקיומו של דוד המלך, או ממלכתו, ושהוא היסטורי בערך כמו המלך ארתור? לא? סימן שלמשרד החינוך שלכם יש הטיה אידיאולוגית ברורה מאד, שבסופה נבנה בית מטבחיים על גבעה נושנה – ונשפוך שם לא רק דם חיות, אלא גם הרבה מאד דם אדם.

ההתקפה הזו על מה שנשאר מהתודעה הישראלית – יותר ויותר היא הופכת לתודעה יהודית – לא מוגבלת רק למכון המקדש ובעלי בריתו. אלה החותרים תחת החומה בשקט, ללא דיון ציבורי. בשנים האחרונות, איל הניגוח של משרד החינוך היתה התנועה הפולקיסטית "אם תרצו." זו העמידה פנים, בראשית דרכה, כאילו היא תנועת מרכז. בפברואר האחרון, כתב יו"ר התנועה רונן שובל ש"[הר הבית] הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית." זו לא חילונות (וספק גם אם מדובר ביהדות, זוהי רומנטיקה טווטונית, אבל לא כאן המקום להרחיב) וזו גם לא ציונות. זו האחרונה – להוציא חריגים שוליים, כמעט ללא יוצא מן הכלל אנטי-דמוקרטיים, שאימצו את המקדש – ניסתה להתעלם במופגן מן העובדה שהיא פולשת לטריטוריה דתית, והשקיעה מאמצים ניכרים בהעלמת המטען הדתי של המונח "ארץ ישראל."

אלא שהמודחק התפרץ, והוא משתלט במהירות מעוררת השתאות על נושאו. סגן יושב ראש הכנסת ואחד האנשים החזקים במפלגת השלטון, משה פייגלין, קורא להריסת המסגדים ובניית בית המקדש במקומם. סגן שר החוץ, זאב אלקין, פעיל גם הוא בנושא. כך גם יו"ר הכנסת החדש, יולי אדלשטיין (שם). במפלגת האחים היהודים, השותפה לקואליציה, הדיבורים על הריסת המסגדים הם דבר שבשגרה; יו"ר המפלגה, נפתלי בנט, סירב להתנער מדברים מפורשים בנושא של אחד המועמדים במפלגתו, ואף הודיע שהוא "גאה בו." זו איננה קונספירציה ערבית הזויה; זו המציאות. ואם לא נפעל לשנות אותה במהירות, אם לא נפעל להעמיד קיר ברזל בפני הכמיהה למקדש ובפני השלטון הנכנע לה בהנאה, קאדר קטן ונחוש של אנשים יגרור אחריו את ההמון הגדול, הנבוך, שיש לו תחושה עמומה שזה לא ייגמר טוב, אבל לא לגמרי סגור על מה הבעיה כאן בעצם. זו לא תהיה הפעם הראשונה שקבוצה מהפכנית נחושה השתלטה על אומה שלא היו לה נוגדנים ראויים כלפיה; בפעמים הקודמות זה נגמר בהרבה מאד בכי. ישראל איננה חריג היסטורי – ודאי לא כאשר השואפים להפיכה אמונית טוענים שדרכם היא-היא הדרך ההיסטורית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ממשלת נתניהו כבר לא מעמידה פנים שהמגרש מאוזן

אחד מעקרונות הבסיס של משטר דמוקרטי הוא שהוא מאפשר לכל הצדדים בו להתמודד בצורה שווה. הנחת היסוד היא שמי שנמצא בשלטון כעת צפוי להיות מוחלף בשלב כלשהו, ושמתנגדי הממשלה זכאים לאותן זכויות להפיץ את דעותיהם. הנחת יסוד נוספת היא שחילופי שלטון הם דבר בריא; שמשטר שמקשה על החלפת השלטון נמצא כבר על דרך המלך לדיקטטורה או משטר סמכותני. במשטר דמוקרטי, או על כל פנים בחברה שיש בה אתוס דמוקרטי, השלטון לא משנה את הכללים באמצע המשחק, ודאי לא לטובתו.

ברוח זו יש לבחון את שורת הצעות החוק לרדיפת השמאל שהעלתה הקואליציה בשנתיים האחרונות. הבה נתייחס לאחת האחרונות שבהן, כזו שתידון בפני ועדת השרים לענייני חקיקה מחר: הצעת חוק של זאב אלקין (כמובן) וציון פיניאן, שמשנה את חוק מס ההכנסה כך שיעניק פטור ממס בסך של עד 35% על תרומות להתנחלויות. הצעת החוק (אפשר לראות אותה כאן – זהירות, מסמך) מעורפלת כמקובל: היא נקראת "הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (עידוד התיישבות). לשונה גם היא לא ברורה: "בפקודת מס הכנסה, בסעיף 9(2), בפסקה (ב), בהגדרה 'מטרה ציבורית', אחרי 'חינוך', יבוא 'עידוד ההתיישבות'".

בלשון בני אדם, משמעות הצעת החוק היא שמעתה, תכיר מדינת ישראל בעידוד בניה בהתנחלויות כמטרה ציבורית שעליה היא מעניקה פטור ממס. אלקין ופיניאן מסבירים את הצעת החוק שלהם כך: "בתוך שלל המטרות [הציבוריות – יצ"ג], בולטות בהעדרן מטרות של חיזוק הציונות ועידוד ההתיישבות הציונית. בימים אלו של שחיקה מתמדת בערכים בכלל, ובערכי הציונות וההתיישבות בפרט, ראוי להשיב לערכים אלו את בכורתם ולהעמידם במקום הראוי להם. אחת הדרכים לעשות זאת היא בדרך של מתן פטור ממס על הכנסותיהם של מוסדות ציבוריים הפועלים להשגת מטרות אלה והכרה בתרומות הניתנות להם לצרכי מס."

"שחיקה מתמדת בערכים בכלל ובערכי הציונות וההתיישבות בפרט"? באיזה יקום מקביל חי אלקין? אולי זה שבו חי דני דנון, שלפני כמה ימים קונן על "גורמי שמאל בתוך הממשלה." אבל זו טיבה של ההיסטריה הפולקיסטית: היא תמיד על סף השמדה, תמיד – במיוחד כשהיא שולטת ללא עוררין – משוכנעת שהיא "בשחיקה מתמדת."

מה שהחוק של אלקין ופיניאן מנסה לעשות הוא להגניב בעורמה מתחת לרדאר שינוי קריטי ביחסה של ישראל להתנחלויות: מעתה תרומה להן – שלא נמצאות בשטח ישראל, כזכור – תקבל פטור ממיסים. כלומר, עוד העברת כספים – כתמיד, בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל – לשטחים הכבושים. החוק של אלקין ופיניאן הוא עוד צעד בסיפוח הזוחל של הגדה המערבית.

ראוי לשים לב לשמו: כך מתנהלים המתנחלים וסייעניהם – והבוגד אלקין, כזכור, הוא סייען במלוא מובן המילה – כבר שנים. הם לא מדברים בגלוי על מטרותיהם. הם קוברים את המטרות בתקווה שאף אחד לא ישים לב עד שיהיה מאוחר מדי.

המדובר באותו בוגד שבעוד שהוא מכשיר בחשאי הטבות מס, מקדם במרץ הצעות חוק גלויות לחלוטין לשלילת הטבות המס של ארגוני שמאל ישראליים. אמור מעתה, תרומות לארגוני זכויות אדם, שמזוהים במובהק עם צד אחד של המפה הפוליטית, לא יזכו לפטור ממס – ועל כן יקשה עליהן להפיץ את רעיונותיהם; ומן הצד השני, ארגונים שפועלים מחוץ לשטח ישראל ושואפים לספח את ישראל ליהודה, דווקא כן. הכל בשם "השחיקה בערכי הציונות וההתיישבות."

ממשלה לא אמורה לנהל מלחמה כנגד אזרחיה, לא אמורה לנצל את משאבי המדינה כדי למנוע את החלפתה. זה בדיוק מה שאלקין וחבר מרעיו עושים. וכאן צריך לציין נקודה נוספת, שאליה הפנה את תשומת לבי אלון אנטין, עורך הכלי “מעקב אג’נדת זכויות אדם” באתר "כנסת פתוחה": חוק "חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות זרה," שהתקבל בפברואר 2011, מחריג מחובות הגילוי שלו את ה"מוסדות הלאומיים" (סעיף 7 לחוק). המדובר בסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל ו"תאגידים שבשליטתן."

והנה, הסוכנות היהודית משמשת מזה זמן צינור כספים לארגוני ימין. היא שימשה, כזכור, להעברת כספים ל"אם תרצו", שבתורה משמשת כלי להלבנת המסרים של לשכת ראש הממשלה וככל הנראה קיבלה תרומה מבכיר בה. כפי שחשף בסוף השבוע אורי בלאו, גם NGO Monitor, כלב תקיפה של הימין שמכוון כנגד ארגוני זכויות האדם, קיבל תרומה גדולה – כ-570 אלף ₪ – דרך הסוכנות היהודית, וזו סירבה לחשוף את מקור התרומה.

מותר – צריך, למעשה – לחשוד שסעיף 7 בחוק "חובת הגילוי", שלא היה בגרסה המקורית של החוק, הוסף אליו כדי שממשלת הימין תוכל להמשיך בתנועה הסיבובית של כספים ל-GONGOs שלה, קרי ארגונים שמתחזים ללא ממשלתיים אבל בפועל מקבלים תמיכה ממשלתית, עקיפה או ישירה, כדי לקדם את עמדות הממשלה.

כאן המקום לציין שבעוד ראש הממשלה נתניהו מקדם את קמפיין כלבי הצייד שלו, שנובחים על "מימון זר" לארגוני שמאל, תרומות הפריימריז שלו בינואר 2012 הסתכמו ב-787,329 ₪. כל הכסף הזה, להוציא 357 ₪, הגיע (כפי שחשפה טלי שניידר) מתורמים מחו"ל. ככה זה בימין: כדי להסיט את תשומת הלב ממקור התרומות של ראש הממשלה, כדי להסתיר את העובדה שהוא נקנה על ידי אוליגרך זר כמו שלדון אדלסון (שתורם לו לא רק ישירות, אלא גם באמצעות החינמון "ישראל היום", תרומת בחירות שספק אם יש גדולה ממנה), מעוררים רעש גדול על התרומות שמגיעות משמאל – ומשנים, באותה הזדמנות, את כללי המשחק. אולי ההמון הנבער לא ישים לב.

במקביל, לשכת נתניהו מתגמלת את ה"עיתונאים" של "ישראל היום" ישירות, ומשלמת לדרור אידר עבור "כתיבת נאומים והרצאות." כאן המקום להזכיר שמדובר בעיתונאי הימני השני שנחשף השבוע כמקבל כספים מהציבור עבור עבודה למען לשכת נתניהו.

מה שאנחנו רואים מכל אלה גם יחד היא מתקפה של הידרה רבת ראשים כנגד הדמוקרטיה הישראלית. מצד אחד, חונקים את התרומות לארגונים המתנגדים לממשלה; מצד שני, הופכים את המטרה העיקרית של הממשלה – קידום הסיפוח הזוחל בגדה – לכזו שפטורה ממס; מצד שלישי, מעבירים סכומים גדולים – גדולים לאין שיעור מאלה המגיעים לארגוני השמאל – לארגונים שמתחזים לארגונים עצמאיים אבל, ראה זה פלא, תמיד יש שם בכיר לשעבר מלשכת ראש הממשלה (במקרה של NGO Monitor , מדובר בדורי גולד); מצד רביעי, חוסמים את יכולת הביקורת על העברת הכספים הללו על ידי החרגת הארגונים שמשמשים כצינור כספים מהחוק שאמור לספק שקיפות; מצד רביעי, אנשים שמתחזים להיות עיתונאים עצמאיים נחשפים כמי שעובדים עבור לשכת ראש הממשלה, והם מעולם לא טרחו לספק גילוי נאות.

מטרתה של התשלובת הזו, ככללה, היא לשמר את נתניהו, מנהיג הימין, בכס ראש הממשלה על ידי ניהול מלחמה פסיכולוגית בלתי פוסקת כנגד הציבור הישראלי. כשכספי ציבור משמשים להולכת שולל של הציבור, כשהחטאים של ראש הממשלה עצמו (העובדה שהוא ממומן על ידי גורמים זרים ועוינים לדמוקרטיה הישראלית) הופכים בפרויקציה לחטאי האופוזיציה בעוד שראש הממשלה עושה כמיטב יכולתה לכבול את ידיה, תוך שהוא שולט יותר ויותר בכלי התקשורת – אנחנו מזמן לא בדמוקרטיה, אלא ברכבת מהירה אל הפוטיניזם.

הערה מנהלתית ארוכה למדי: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. עוד יש לציין כי שדרגנו בימים האחרונים משמעותית את השרת שלנו, ואני מקווה שהבעיות של החודש האחרון מאחורינו.

כאן גם המקום להציג לקוראים שתי שאלות. הראשונה: אני שוקל להחליף את מערכת התגובות של הבלוג בכזו שמבוססת על פייסבוק, כלומר שכדי להגיב צריך יהיה להירשם לפייסבוק. יש למערכת הזו חסרונות בולטים –פייסבוק – ויתרון בולט אחד, קרי העלמותם הכמעט מוחלטת (מנסיונם של אתרים בחו"ל) של טרולים. יתרון (עם אליה בצידו) נוסף הוא בניית קהילה סביב הבלוג, מה שהוא בתורו שם קוד להקמת גדר סביבו. מה אתם חושבים על הרעיון?

שנית, שלום בוגולסבסקי ואנוכי שוקלים לערוך בקרוב ערב בפאב – תחילה בתל אביב, אחר כך בירושלים – שבו נשמח לפגוש אתכם ולענות על השאלות שלכם. האם יהיה עניין באירוע כזה?

(יוסי גורביץ)

צה"ל והמשטרה ממשיכים להכנע לטרור היהודי

אתמול אמור היה להיערך בחברון סיור ראשון מסוגו של "שוברים שתיקה" עם תלמידי בית הספר ליד"ה מירושלים. קומישר החינוך גדעון סער החליט לפני כשנה שכל תלמידי ישראל יגיעו לעיר המעונה הזו, ול"שוברים שתיקה" – ארגון שמתעד את מציאות הכיבוש מפי חיילים לשעבר – יש הרבה מה להראות בה. כזכור, לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין בחברון, נסגר רחוב מרכזי בעיר (רחוב השוהדה) לתנועת פלסטינים ולאחר התעללות מתמשכת מצד הצבא והמתנחלים, הוא ננטש על ידי תושביו.

הצד שהתלמידים לא יראו. רח' השוהדה, חברון, פברואר 2009

כפי שניתן היה לתאר, הסיור לא יצא לפועל. המתנחלים השמיעו את איומיהם הרגילים כלפי המשטרה, וזו ביטלה אותו ברגע האחרון. המשטרה התקשרה לעורך הדין של "שוברים שתיקה", מיכאל ספרד, ואמרה לו כי "בגלל מחול השדים" בקרב המתנחלים, היא מבטלת את האישור לסיור. במשטרה טענו אחר כך כי האחראי לביטול הוא מפקד חטיבת יהודה, אל"מ גיא חזות, שביטל אותו משום ש"שוברים שתיקה" שינו את תוואי הסיור שאושר להם. איך הצליח האצטגנין חזות לדעת שמתווה של סיור שלא נערך שונה, לצה"ל הפתרונים. אפילו במסגרת השקרים הגסים שצה"ל מוכר לנו לאחרונה, זה חלש במיוחד – ראשית משום המסלול היה אמור לכלול רק אתרים בחברון שבשליטת צה"ל ובקריית ארבע, ושנית משום שהסיור נערך בסופו של דבר, רק בלי נוכחות אנשי "שוברים שתיקה" ובתוספת נוכחותם של אנשי ימין כמו איתמר בן גביר וברוך מרזל. אחד התלמידים שנכח בסיור אמר ל"הארץ" שהמתנחלים איימו להכות את אנשי "שוברים שתיקה."

אז אחרי שהמתנחלים גירשו את הפלסטינים מחלקים של עיר אבותיהם, עכשיו הם מונעים כניסה גם מיהודים שמאלנים – בתמיכה של המשטרה ושל השולט בעיר, המושל הצבאי. המסר הוא חד משמעי: אם המתנחלים יאיימו – ולמה שלא יאיימו? זה עובד – המשטרה והצבא ייכנעו לטרור שלהם ללא תנאי, וימנעו מהצד השני להעלות את טענותיו.

וכן, זה טרור. משמעות המילה היא הטלת אימה לצורך פוליטי. איומים באלימות כדי לסתום את פיותיהם של מתנגדים פוליטיים הם טרור פר אקסלנס. הצבא והמשטרה, כרגיל, מעלו בתפקידם להגן על אזרחי ישראל מפני טרור יהודי. קשה, על כן, לא לראות בהם סייענים של הטרור הזה: המלבינים שלו, אלה שמסבירים שלא נעים אבל אין ברירה אלא לציית לו. למשטרה, נזכיר, יש היסטוריה ארוכה של כניעה לטרור יהודי: היא הילכה אימים על בתי המשפט בטענה שהיא לא תוכל להגן על צועדי מצעד הגאווה בירושלים מפני החרדים. משטרת ישראל היא האויב הנוח ביותר לטרוריסטים היהודים: בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר. על הדרך היא מוכרת את הדמוקרטיה הישראלית. אשר לצה"ל – נו, בואו נאמר שמדובר בארגון שהתגובה הראשונית שלו לפעולות "שוברים שתיקה" היתה להחרים את התערוכה הראשונה שלו, בנסיון לחפש חומרים מפלילים על פשעי מלחמה – נסיון בוטה, שלמרבה השמחה נכשל, להטיל אימה על מי שמפנה זרקור לעבר מה שהצבא לא רוצה שנחשוב עליו.

מן הראוי לציין את הכלב שלא נבח: אם השמיע משרד החינוך של סער, שאישר את הסיור, מחאה כלשהי על כניעתם של צה"ל והמשטרה, אף אחד לא שמע אותה.

ועוד דבר אחד: זוכרים את הבוגד זאב אלקין? ההוא שהעביר מידע סודי על פעולות צה"ל לכנופיות תג מחיר? אז לא רק שהוא לא נחקר או הועמד לדין, החל מהיום (ב') – כפי שחושפת טל שניידר המעולה – הוא יקבל תפקיד חדש ונחשק מאד: הוא יהפוך לחבר וועדת המשנה למודיעין, שירותים חשאיים ונעדרים. כך גומל נתניהו לסייעני הטרור היהודי.

(יוסי גורביץ)

אז מי פה חסר נאמנות?

מנהיג המתנחלים הוותיק, בני קצובר, נתפס כשהוא אומר לעלון "בית משיח" של חב"ד (מוטו: אנחנו שונאים כל לא יהודי) ש"הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות. היום כל האירועים מנתבים להכרה שאין דרך אחרת, אלא להעמיד במרכז את העניין היהודי על פני כל עניין אחר, וזו התשובה לכל המצב והאיומים." ההדגשה שלי. בהתייחסו למאבק נגד הדרת נשים, הפליג קצובר למחוזות הקונספירציה ואמר: "פעילי השמאל מבשלים קמפיינים מתוזמנים נגד כל מה שמריח קדושה, כשיש להם שתי כוונות: האחת פוליטית – לערער את הממשלה ולקטוף מניות בדעת הקהל, והשנייה לפעול נגד כל היסודות של האמונה היהודית." מבשלים קמפיינים נגד כל מה שמריח קדושה: מצד אחד, הדרת נשים היא קדושה; מצד שני, השמאלנים הם ערב רב שחותרים תחת "כל מה שמריח קדושה." קצובר, כשנשאל על כך ידי "הארץ., לא הכחיש את הדברים"

מה שיפה הוא שקצובר לא מנסה יותר להעמיד פנים, כפי שעדיין עושים רוב מנהיגי המתנחלים, שהוא מעריך את הדמוקרטיה. הציונות הדתית, כחזיר הפושט את טלפיו כדי להעמיד פני כשר, תמיד טענה שהיא תומכת בדמוקרטיה "יהודית." כפי שיודע כל מי שלמד בישיבה תיכונית, מוסדות הדגל של הציונות הדתית, הדמוקרטיה מתוארת שם שוב ושוב כמשהו יווני, זר ליהדות. כשמדברים שם על דמוקרטיה, מרבים להזכיר את "לא תהיה אחרי רבים להטות." מעניין לדעת כמה ממנהיגי המתנחלים חושבים כמו קצובר, אבל לא מעזים עדיין לומר את זה.

זו לא הפעם היחידה שבה היה קצובר בכותרות בימים האחרונים. כתבה ב-"7 ימים" של שחר גינוסר, שהולך ומסתמן כאחד הכתבים האמיצים ביותר בישראל, מצאה שקצובר, יחד עם גרשון מסיקה, הם המארגנים של פעולות "תג מחיר." הם ניהלו את הדיון על הנושא במספר פרסומים של המתנחלים, כשהטענה שלהם היא שללא פעילות תג מחיר כנגד הצבא, אי אפשר למנוע את הסרתם של מאחזים. מועצת שומרון, שבעבר עמד קצובר בראשה וכעת עומד בראשה מסיקה, העבירה סכומים למימון של מה שנראה בעליל כמו פעילות תג מחיר. מסיקה וקצובר גם התחמקו בעקביות מגינוי הפעולות הללו. לא היה צריך להיות גאון אסטרטגי כדי להבין שפעילי "תג מחיר", שהתקשורת מיהרה לתאר כאנרכיסטים שלממסד המתנחלים אין עליהם שליטה הם בעצם חיילי הפעולות המיוחדות של מועצת יש"ע; אחרי הכל, כלי הנשק שבו איימה המועצה על הישראלים בשלושים השנים האחרונות היה "הקיצונים", שעליהם כביכול "אין לה שליטה." ובכן, מסתבר שלפחות לכמה חברים שלה יש גם יש שליטה.

האם מועצת י"ש תשליך מקרבה את קצובר ומסיקה? אל תהיו מצחיקים. ההתנערות שלה מפוגרומי "תג מחיר" בסך הכל מיועדת לאפשר לה להחזיק בתפקיד בו החזיקה תמיד – הזרוע הפוליטית של הטרוריסטים היהודים. כאן המקום להזכיר, שוב, שהמזכ"ל המיתולוגי של זרוע ההתיישבות של מועצת י"ש, זאב "זמביש" חבר, הוא טרוריסט מורשע, שבתחילת שנות השמונים הטמין מטען חבלה תחת מכוניתו של פעיל פלסטיני, ד"ר אחמד נתשה. המטען לא התפוצץ ובשל "שיקולי בריאות" חבר – הוא נקרא אז פרידמן – קיבל בעסקת טיעון רק 11 חודשי מאסר. העבר החבלני של חבר לא הפריע לו, בלשון המעטה. גם אז דיברה הנהגת "גוש אמונים " על "הקיצונים", תוך שהיא מנסה להסתיר – בפרפרזה על דברי רפול כשפגש את חבר אחרי אחד הפיגועים – את הפתיל הרועם שמשתלשל לה מהכיס. התמיכה השקטה של מועצת יש"ע בטרור לא מוגבלת לטרור נגד פלסטינים: בינואר 1996, חודשיים אחרי רצח רבין, ניסה צעיר חובש כיפה, אוהד ברט, לדרדר לתהום את מכוניתו של השר יוסי שריד. הוא היה אז מדריך בבני עקיבא. התפקיד לא נשלל ממנו – אילו היה נתפס אוכל במסעדה נטולת תעודת כשרות, ספק אם יכול היה להחזיק בו – וכעבור עשור, ב-2006, הוא שימש בתפקיד נציג פורום מוסדות החינוך הדתי במועצת י"ש, והיה מועמד ברשימת "האיחוד הלאומי" לכנסת.

אבל רגע, לא סיימנו. קצובר ומסיקה, והמועצה של מסיקה, אולי ארגנו ומימנו את פוגרומי "תג מחיר", אבל היום (א') התברר שלפוגרומצ'יקים היה משת"פ בכיר מאד: ח"כ זאב אלקין, יו"ר הקואליציה. הוא העביר, והוא לא מכחיש זאת, מידע לאנשי "תג מחיר" שאמר להם לאן לא פונים כוחות צה"ל, מה שאפשר לפוגרומצ'יקים להפעיל את כוחותיהם בצורה מדויקת יותר.

עכשיו, אלקין הוא בעליל לא מרגל, בדיוק כפי שאנשי "תג מחיר" שאספו מידע על תנועות צה"ל אינם מרגלים. מצד שני, השאלה אם הוא לא בוגד – במובן המוסרי, לא החוקי, חשוב להדגיש - מסובכת יותר. אלקין נשבע "לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת." כשהוא מסר מידע לאנשי "תג מחיר", שהיה מיועד לשבש פעילות צבאית שעליה הורתה ממשלת ישראל, האם הוא בגד או לא? בואו נאמר שמזלו של זאב אלקין שהוא יהודי ולא ערבי. אחרת הכנסת כבר היתה דנה בהסרת חסינותו. במקרה שלו, ספק אם אפילו ועדת האתיקה תתכנס.

אז אחרי שבכיר במועצת יש"ע נתפס אומר שצריך למוטט או להמית את הדמוקרטיה הישראלית, כשבכיר אחר נתפס כשהוא מעורב בארגון "תג מחיר" וראש הקואליציה של הימין נתפס כשהוא מעביר מידע לפעילי תג מחיר – האם לא הגיע הזמן לדון בשאלת חוסר הנאמנות של הימין, במיוחד הימין הדתי, לדמוקרטיה הישראלית?

(יוסי גורביץ)

משריינים את העוול

אתמול (ד') הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק יסוד, שנקראת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (אפשר לראות אותה כאן – זהירות, מסמך). היא הוגשה על ידי אבי דיכטר (קדימה), זאב אלקין (ליכוד) ודוד רותם (ברה"מ ביתנו), כשהיא נתמכת על ידי כל הספקטרום הציוני להוציא מרצ: חתמו עליה חברי כנסת מהאיחוד הלאומי בימין ועד מפלגת העבודה במרכז-שמאל. נרשמה נוכחות כבדה של חברי כנסת מסיעת הזאב בעור כבש, קדימה. מטבע הדברים, מאחר והיא הוגשה על ידי יהודים גאים, היא גם עילגת עד למאד בשפתה.

ההצעה תוארה ב"הארץ" ככזו שמטרתה לשלול את מעמדה של הערבית כשפה רשמית. זה חלק מהעניין, אבל רק חלק קטן. מטרת הצעת החוק כולה היא לסיים אחת ולתמיד את הוויכוח האם ישראל היא קודם כל דמוקרטית או קודם כל יהודית, ולקבוע שמדובר במדינה שהיא יהודית קודם כל ודמוקרטית אחר כך.

עצם שמה של הצעת החוק מעיד על כך, כמו גם העובדה שהמילה "יהודית" על הטיותיה (מדינה יהודית, מורשת יהודית וכן הלאה) מופיעה בהצעת החוק 32 פעמים; המילה "דמוקרטי" או "דמוקרטית" מופיעה ארבע פעמים בלבד, אחת מהן בסעיף העילג שקובע ש"מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי".

המילה "דמוקרטי", כמובן, היא מילה אמורפית. כל אחד יכול לדבר על דמוקרטיה ולהתכוון לדברים אחרים. למשל, סביר להניח שכאשר חבר הכנסת אלקין מדבר על דמוקרטיה, הוא מתכוון להכרעת הרוב של האוכלוסיה היהודית. שאר התושבים הם נספח לא נעים, מבחינתו – ומבחינת חלק ניכר של האוכלוסיה היהודית.

אבל התפיסה של "יהדות" אמורפית לא פחות. כן, החוק מוריד את מעמדה של השפה הערבית – סעיף 4 (א) קובע שרק העברית היא שפתה הרשמית של ישראל, בעוד שלערבית יש, ע"פ סעיף (ב) שם, "מעמד מיוחד" ולדובריה רק "זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה, הכל כפי שייקבע בחוק" – אבל הבעיה עם החוק הרבה יותר רחבה מזה. לחוק יש תפיסה מאד ברורה של מיהו יהודי: אדון הארץ, בין אם הוא גר בה בין אם לא.

סעיף 3 לחוק מבהיר שאם מישהו רוצה לקרב את אזרחי ישראל הערבים למדינה, שישכח מזה. סמלי המדינה יהיו אך ורק יהודיים והם לא ניתנים לשינוי. בתחילת שנות התשעים, יכלה מבקרת המדינה מרים בן פורת – שנחשבת למקורבת למחנה הרוויזיוניסטי בנוסח הישן – לדבר על הצורך בכך שסמלי המדינה יותאמו גם ללא יהודים, ולפני שנה היא יכלה לסגת קלות מהעמדה הזו ולדבר על הצורך בהמנון נוסף; לא עוד. כל סמלי המדינה יבהירו ללא-יהודים שהם אורחים כאן, החיים בחסדו של הרוב, אז שייזהרו.

סעיפים שש ושבע בעייתיים משמעותית יותר. סעיף שש קובע ש"המדינה תפעל לקיבוץ גלויות ישראל ולהתיישבות יהודית בתחומיה, והיא תקצה ממשאביה למטרות אלו" – כלומר, תשתמש במסים שהיא גובה מתושביה הערביים כדי לנשל אותם מזכויותיהם ולהביא לכאן אנשים שאין להם שום קשר לישראל פרט לדת היהודית. פיתוח התשתיות בישראל יהיה לטובת היהודים, כמובן, אם כי סעיף 9 (ב) קובע שהמדינה "רשאית" להתיר גם לבני דתות אחרות להקים ישובים.

"רשאית", אתם מבינים? היא לא מחויבת ל-20% מהאוכלוסיה שלה, אבל היא "רשאית" להתיר להם להקים ישובים משלהם. היא גם רשאית שלא, מטבע הדברים, ועל כל פנים – החוק הזה מוחק את הסעיף במגילת העצמאות שקובע ש"מדינת ישראל… תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." זה לא צריך להפתיע יותר מדי: ממשלת נתניהו כבר הודיעה רשמית שהיא לא מכירה בו.

סעיף 8 (א) קובע שישראל תבזבז את ממונה – יש לה, כידוע, הרבה יותר מדי כסף וכל שאר בעיותיה נפתרו – גם על "שימור וטיפוח המורשת התרבותית וההיסטורית" של היהודים גם "בתפוצות". אה, כן – גם הלוח העברי, זה שמשהו כמו 80% מהתושבים לא עובדים איתו בימי חול, יוכרז מעתה כלוח הרשמי של המדינה.

סעיף 7(ב) בעייתי הרבה יותר, אולי הבעייתי ביותר בחוק: הוא קובע ש"המדינה תושיט יד לבני העם היהודי הנתונים בצרה ושבי בשל יהדותם." המשמעות היא שהכנסת עומדת לקבוע שיש לה סמכות אקס טריטוריאלית ברחבי העולם, תוך התעלמות מחוקים מקומיים, כלפי יהודים החיים שם ושנתונים, לדעתה האובייקטיבית, ב"צרה ושבי בשל יהדותם". כלומר, בפעם הבאה שמישהו ירצה להאשים יהודים בנאמנות כפולה, הוא יוכל להצביע ישירות על חוק של הכנסת. נזכיר שלמרות שישראל רודפת אחרי היהודים כבר שישים שנה, רובם החליטו שהם מוותרים על התענוג ולא מגיעים אליה; ושמיליון ישראלים, פלוס מינוס, ויתרו גם הם על התענוג שבחיים שבארץ האבות. ישראל תרדוף אותם גם לחו"ל, ואם אין כעת אף יהודי ש"נתון בצרה ושבי בשל יהדותו", היא כבר תדאג שיהיו כאלה ושליהודים בחו"ל לא יהיה טוב מדי. אחרי הכל, אם אין אנטישמיות, אז תמונת הראי שלה – הציונות – מאבדת את סיבת קיומה.

סעיף 13(ב') מציב תחרות קשה לסעיף 7(ב'): הוא קובע שבהיעדר חוק מפורש או תקדים, יפסוק בית המשפט " לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". רק שאין כאלה. יושר, חירות, צדק – הם נשענים כולם על תפיסה של שוויון. בקרב הנביאים היהודים אפשר, בדוחק, למצוא תפיסה כזו. ב"מורשת ישראל", הנוסח שנקבע בחוק ולא בכדי, אין זכר לתפיסה כזו.

רוב האוכלוסיה בישראל, 51% ממנה, הם נשים. האשה נחשבת בחוק העברי לרכוש, והיא נקנית כידוע בשלושה דברים – והמשנה הזו מופיעה באותו פרק שעוסק גם בדרכים לרכישת עבדים ובהמות. הגבר היהודי אומר מדי בוקר "ברוך שלא עשני אשה." אשה, קובע החוק היהודי, דעתה קלה, והיא פסולה לעדות, לא כל שכן לדיינות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לשלטון. דוגמא למה שצפוי לנשים בבית משפט שנוהג על פי "מסורת ישראל", ראינו כשדחף השופט משה דרורי את הרמב"ם לדיון בדריסת גיורת על ידי אברך כשר.

מצבן של הנשים – היהודיות, על כל פנים – עוד טוב לעומת מצבם של הלא-יהודים בישראל; מיותר להרחיב את הדיבור על הצפוי להם אם יופיעו בבית משפט שמושפע מהחוק העברי. חלק לא קטן מהאוכלוסיה מגדיר את עצמו כחילוני, או, בלשון החוק העברי, כאפיקורסים; הפסיקה מאד מפורשת בעניינם. יוסף קארו, המרא דאתרא של ארץ ישראל, כתב (שולחן ערוך, יורה דעה, קנח' ב') ש"מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס; והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו." ההדגשה שלי. מישהו רוצה להגיע לפני שופט חובש כיפה ללא כיפה, כשהשופט רשאי להסתמך על המורשת היהודית המפוארת של "יושר, חירות, צדק ושלום" של קארו, ו"לבוא בעלילות עד שיסובב הריגתו"? ומה יקרה אם יהודי שאנס לא יהודיה ידרוש את הוצאתה להורג, ברוח הרמב"ם, משום שהיא היתה לו כמוקש ויש לדון אותה כבהמה?

האם זה צפוי לקרות? כנראה שלא בשנים הקרובות. מה יקרה עוד עשור, מי יודע. אחרי הכל, שר המשפטים כבר התוודה לפני כמעט שנתיים שבכוונתו להפוך את חוקי ישראל לחוקי התורה חוק אחרי חוק, והוא עדיין בתפקידו. הפרקליטות של נאמן, נזכיר, כבר אימצה את העמדה החרדית בנושא גיורי צה"ל וקבעה שהם לא תקפים. זו אותה הפרקליטות, שתחת נאמן כבר דיברה על "איומי ההשכלה" שהעולם החרדי ניצב מולם.

חוסר הלגיטימיות של החוק מגיע לשיא בסופו: הוא קובע (סעיף 15) ש"אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שקיבלה הכנסת ברוב חבריה." אבל הוא לא דורש שהחוק יתקבל על ידי רוב חברי הכנסת; החוק של ה"ה אלקין, דיכטר ורותם יכול להתקבל ברוב של שני חברים, אבל ביטולו ידרוש 61. ספק אם יש מהלך דמוקרטי פחות מזה, כפיה של הר כגיגית.

אין בחוק הזה הרבה חדש. רוב מה שהוא דורש כבר קיים בפועל – כולל האפליה כנגד הערבית, למרות פסיקות בית המשפט. הוא לא יוצר בישראל מדינת הלכה, אבל הוא מקבע את היסודות הקיימים שלה באמצעות הסוס הטרויאני של "המשפט העברי", והוא שומט סופית את עצם הרעיון שבמדינה יהודית יש, או יכול להיות, שוויון כלשהו. זו ה"מדינה היהודית" שבנימין נתניהו דורש שהפלסטינים יכירו בה: מדינת הפאלוס היהודי-אורתודוקסי, שבה כל האחרים הם לכל היותר מיעוט נסבל, לא חלק לגיטימי ואינטגרלי ממנה.

עדכון: דובי מעיר שסעיף 9 (ב’) נראה כמכוון להכשרת ישובים ליהודים בלבד, כמו הישובים הקהילתיים, ושהוא נראה יותר כמו נסיון לקעקע את בג”צ קעדאן. לשון הסעיף המדוייקת היא “המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת”. אם זו המשמעות הנכונה, אז סעיף אחד של החוק (סעיף 6) מקצה משאבים להתיישבות יהודית ואחר (סעיף 9 (ב)) מאפשר לישובים האלה לאסור על כניסת לא יהודים לתחומם. נהדר.

עדכון 2: מלשכתו של ח”כ דיכטר התקבלה התגובה הבאה:

אין שום קשר בין מספר הפעמים שמילה מסוימת מופיעה לבין מהות הדברים – נהפוכו, עד היום באף חוד יסוד לא נקבעה העובדה שבישראל יתקיים משטר דמוקרטי. הצצה במגילת העצמאות תפתיע רבים כאשר יגלו כי גם שם לא מוזכרת המילה דמוקרטיה. בניגוד לדברים שמוצגים בפוסט, דווקא היותו של של סעיף 2 קצר, מכליל בתוכו כל אלמנט דמוקרטי שביהמ"ש רואה לנכון. אם הסעיף היה מפרט מהם אותם ערכים דמוקרטים היה נוצר מצב הפוך בו מה שלא נכתב לא נחשב כזכות דמוקרטית – כאן למעשה ניתן לביהמ"ש היכולת המלאה לקבוע מה עומד תחת משטר דמוקרטי ומה לא. כמו כן, בניגוד לביטוי האמורפי "מדינה דמוקרטית", המילה "משטר" מכניסה פן פרגמאטי בעל השוואה למשטרים דמוקרטים אחרים , ולביהמ"ש יכולות להכריע בסוגיות אלו.

במידה ובכל זאת מספרים מדברים אליך יותר:

  • 9 מתוך 11 חוקי היסוד יוצקים תוכן להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, הן מבחינה מהותית, הן מבחינה פורמלית, ובכך מסייעים להסדרתה החוקית ככזו (מדובר בחוקי היסוד הבאים: הממשלה, נשיא המדינה, הכנסת, השפיטה, הצבא, מבקר המדינה, משק המדינה, חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו). שני חוקי היסוד הנוספים (ירושלים ומקרקעי ישראל) נותנים מענה חלקי בלבד לעיגון אופייה היהודי של המדינה.

לגבי סוגיית השפה:

החוק היחידי שנוגע בנושא השפות הוא חוק מ1922, מימיי המנדט הבריטי, וכיום המצב קצת השתנה… רובו המוחץ של פסקי הדין בנושא קובעים כי לעברית מעמד גבוה יותר משל הערבית.

מעבר לכך, הגדרת הערבית "כבעלת מעמד מיוחד" ועם "זכות נגישות לשונית" – יש להיות כנים עם עצמנו – אנו לא מדינה דו לשונית, אם היינו כזו, פסקי דין היו מובאים בשתי שפות, תפריטים במסעדות היו מוגשים בשתי שפות ועיתונים היו מודפסים כנ"ל.. ב2 שפות. זה לא המצב בישראל:

  • בישראל כיום יש שפה רשמית אחת המחייבת באופן גורף את כל הציבוריות הישראלית. לצד בלעדיות גורפת זו קיימים לא מעט חוקים, פסקי דין ופרקטיקות מקובלות, אשר מעניקים מעמד במקרים קונקרטיים לשפה הערבית ולעיתים גם לשפות נוספות כמו רוסית, אמהרית, אנגלית, יידיש או לדינו.

  • הפסיקות והפרקטיקות השונות בעניין השפה הערבית אינם נסמכים על סימן 82 אלא על זכויות אדם כלליות לנגישות לשירותי השלטון או לחופש הביטוי, לרבות הפסיקות המרחיבות של שנות התשעים והאלפיים. דוגמא לכך הוא סירובו של בית המשפט העליון לתת פסק דין בעתירת ארגון עדאלה משנת 2002 בה דרש הארגון לאפשר ניהול הליכים משפטיים בערבית כאמור מפורשות בסימן 82.

  • קביעה חוקתית לפיה רק העברית היא השפה הרשמית של המדינה לא תפגע במאום בכל אותם הסדרים קונקרטיים שנועדו להגן על דוברי שפות שונות ובעיקר על דוברי הערבית.

לגבי התיישבות יהודית בתחומיה:

יש לציין כי "תחומיה" מדבר על גבולות הקו הירוק. וכן, ככה כולנו הגענו ארצה – בזכות מפעל ההתיישבות. תרצו או לא תרצו (וזו כבר לא אגדה) – לעניין:

  • בשנים האחרונות נעשו מאמצים רבים מצד גורמים פוסט ציוניים לפגוע ביכולותיה של מדינת ישראל לקדם התיישבות יהודית (בגבולות הקו הירוק). ניסיונות אלה משתקפים בין השאר באמצעות מגוון עתירות לבית המשפט העליון, ביניהן: בג"צ קציר, בג"צ קק"ל, בג"צ חוות הבודדים ובג"צ רקפת.

  • אין בסעיף זה מכדי לגרוע מזכויותיהם של ערביי ישראל ושאר המיעוטים. על המדינה להקפיד על איזון בין המשאבים שהמדינה מספקת להם ובין אלו שהיא מספקת להתיישבות יהודית. הסעיף הזה מאשר למדינה הלאום של עם היהודי לקדם ולעודד התיישבות יהודית, מעמודי התווך של הציונות מאז ומתמיד. אין בסעיף זה בכדי לפגוע בזכותו הפרטית של כל אזרח לטיפול הגון וצודק מטעם המדינה.

לגבי הלוח העברי:

טעות נוספת:

רשום : לוח רשמי, ולא הלוח הרשמי – הבדל מהותי. אין החוק אומר שזהו הלוח הרשמי. אלא אקט סמלי במאפיין חוקי יסוד _עיין ערך: חוק כבוד האדם)

לגבי המשפט העברי:

סעיף 13 מעגן למעשה חוק קיים – "חוק יסודות המשפט". שום דבר חדש תחת השמש. כמו כן, אין פה חיוב לפעול לפי מתודה מסויימת.

  • נחיצותו של חוק היסוד מקבלת משנה תוקף במיוחד בזמנים בהם יש המבקשים לבטל את זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארצו. לדוגמא, החלטת 'ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל' לקראת ועידת אנאפוליס ששללה את האפשרות כי ראשי הרשות הפלסטינית יכירו במדינה ישראלית כמדינה יהודית אפילו תמורת הכרה במדינה פלסטינית: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3472417,00.html, וכן הטענה המובאת במסמך החזון של ערביי ישראל כי "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב".

  • עיגון אופייה היהודי של מדינת ישראל בחוק יסוד מקדם את מדינת ישראל לקראת כינונה של חוקה שלמה ומקיפה.

  • הצעת החוק הנוכחית משקפת את קיומו של קונצנזוס רחב כפי שיעידו על כך מספרם הרב של החתומים על החוק מכל גווני הקשת הפוליטית.

ועוד דבר אחד: הקול המגונה שאתם שומעים הוא האוויר היוצא מהבלון של "ישראל שלי", שנחשפה אתמול ככלי שרת של נתניהו – וכלי שרת כושל. המנהיגה של הקבוצה, איילת שקד הודיעה שהיא וחבר מרעיה ינחתו ברוטשילד כדי לערוך הפגנת תמיכה בנתניהו. בגונגו הזה לא שמעו כנראה שהפגנות תמיכה במנהיג היקר נערכות בסוג מאד מסוים של מדינות. בקבוצה רשומים כ-58,000 חברי פייסבוק. איילת שקד שילבה זרועות עם תנועת המרכז המפורסמת, אם תרצו; ביחד הם הצליחו לגייס 100 איש בערך. זה הכוח האמיתי שלהם – אולי בגלל שהסקרים מראים שבניגוד למתופפי השבט של הסרוגים, אפילו 50% ממצביעי הבית היהודי תומכים במחאה. בפעם הבאה ש"ישראל שלי" והמנהלת שלו, עובדת לשכת נתניהו לשעבר, ינסו לבצע איזה תרגיל מלוכלך, צריך לזכור מי הם: להקת מעודדות כושלת של לשכת נתניהו, שמנהלת מטעמה מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי.

(יוסי גורביץ)

כשעוד מותר לומר

בדרבונו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו – לא לשכוח, לא לסלוח – צפויה הכנסת להעביר בשעות הקרובות את חוק החרם. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב יועבר החוק ותוך כמה ימים (אחרי הליכים פורמליים של חתימת הנשיא, והוא יחתום, ופרסום ברשומות) אסור יהיה לקרוא להחרמת מוצרי ההתנחלויות. על החוק כתבתי בהרחבה כאן.

אני מודה ומתוודה שחלפה במוחי המחשבה על התרסה פומבית כנגד החוק הזה, וקריאה לחרם על מוצרי הקולוניות שלנו בשטחים הכבושים גם אחרי שהוא יעבור. מקסימום, אמרתי לעצמי, נשב חודש בכלא. יש דברים גרועים יותר, וסביר שצעד כזה גם יעשה את שלו מבחינת דעת הקהל העולמית.

אלא שבירור משפטי העלה שלא זה המצב. החוק הופך את החרם על מוצרי המתנחלים לעוולה אזרחית, לא פלילית. המשמעות היא שאתה חשוף לקנסות גבוהים, לא למאסר. יתר על כן, החוק מאפשר לכל מתנחל ומתנחל לתבוע אותך. כלומר, גם אם הצלחת לשלם לעורך דין, הלכת לבית משפט וניצחת, מיד תגיע קרציה חדשה, עם כתב תביעה משלה. אז כן, אם תנצח בפעם הראשונה, יהיה לך תקדים לנופף בו, אבל עדיין תצטרך לבלות את שארית ימיך בהגשת מסמכים לבית המשפט ובתשלום אגרות. אין שום דבר דומה לזה בחוקי מדינת ישראל.

דב חנין העיר שהחוק יוצר מקומות קדושים חדשים – ההתנחלויות, שעליהן אסור לומר שום דבר שלילי. בינתיים מותר, אז נאמר זאת: ההתנחלויות הן עלוקה על גופה של מדינת ישראל. מעבר לנזק הכלכלי העצום שהן גורמות לה, הן שוללות את זכות קיומה, הופכות אותה למדינת אפרטהייד, ומחישות את קיצה. כל ישראלי טוב צריך מעתה להמנע מצריכת מוצריהן. בקרוב אסור יהיה לומר את זה – אבל אי אפשר לאסור על החרם עצמו, רק על הקריאה לו.

בכנסת נאם היום גלן בק, ליצן הרודיאו של הימין מזיל הריר בארה"ב. בק, שהיה פסיכי מדי אפילו עבור רשת פוקס – אם כי לא, כמסתבר, עבור ארי שביט – התקבל בהתלהבות על ידי הימין הסהרורי שלנו, מציפי חוטובלי ועד נסים זאב וברוך מרזל (עמי קאופמן צייץ חי מהאירוע). בק, אירונית, נאם על מאבק בדה-לגיטימציה. קשה לחשוב על מחזה סהרורי יותר – פרלמנט שמעניק לגלן בק במה, חופר תחת הלגיטימציה של עצמו.

יש לקוות שחוק החרם, לכשיעבור, יחסל סופית את שאריות הלגיטימיות של מדינת ישראל, ויביא לכך שרק טיפוסים כמו בק יקבלו אותה. רוב הישראלים אינם מודעים לכך שישראל מסמנת את מוצרי ההתנחלויות, כאשר היא מייצאת אותם, משום שאחרת האיחוד האירופי לא היה מוכן לרכוש מוצרים ישראלים. חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) שוקדת כעת על חוק לסימון מוצרי ההתנחלויות, כדי שגם אזרחים ישראלים יוכלו לקבל את המידע שזמין לכל אזרח באירופה ולפעול על פי מצפונם. סביר שהחוק של גלאון, בניגוד לחוק של זאב אלקין, לא יעבור; אבל הוא יתחיל דיון בישראל. יש לקוות שהתגובה האירופית לחוק הישראלי תהיה בחינה מחדש של הסכמי הסחר של האיחוד עם ישראל, מה שעשוי לספק לישראלי הממוצע, שמודאג רק ממחיר הקוטג', לחשוב שוב על המחיר שהוא משלם עבור ההתנחלויות.

ההתנחלויות לא יוסרו עד שהישראלים ישלמו את מחיר הכיבוש. כרגע הם לא מרגישים אותו. יש לקוות שחוק החרם, באופן אירוני ובלתי מודע לעצמו, יאלץ אותם לעשות בדיוק את זה. זכרו היטב את האנשים שיצביעו עבורו הערב, ואת האנשים שצפויים להתחמק מההצבעה: אלה האנשים שתמכו בחיסולה של הדמוקרטיה הישראלית.

(יוסי גורביץ)